המצור על ירושלים (70)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development.svg ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.
המצור על ירושלים
מערכה: המרד הגדול
מלחמה: מרידות יהודה ברומא
Arc titus relief sud.jpg

תבליט משער טיטוס בו נראית תהלוכה של לגיונרים רומאים הנושאים שלל מבית המקדש
תאריך התחלה: 11 באפריל 70
תאריך סיום: 31 באוגוסט 70
משך הסכסוך: 20 שבועות ו-3 ימים
מקום: ירושלים
31°46′41″N 35°14′09″E / 31.77805556°N 35.23583333°E / 31.77805556; 35.23583333 קואורדינטות: 31°46′41″N 35°14′09″E / 31.77805556°N 35.23583333°E / 31.77805556; 35.23583333 
עילה: עריצות השלטון הרומאי ובייחוד התנהלותו של הנציב גסיוס פלורוס
תוצאה: ניצחון רומאי וחורבן ירושלים והמקדש
שינויים בטריטוריות: העברת ירושלים לשליטה רומאית מוחלטת
הצדדים הלוחמים
מפקדים
כוחות

23,400 לוחמים

4 לגיונות רומיים בתוספת חיילות עזר. כ-65,000 חיילים

המידע ההיסטורי לגבי המרד מועט, ומבוסס על יוסף בן מתתיהו, היסטוריונים זרים, אגדות בתלמודים ובמדרשים, וממצאים ארכאולוגיים ואפיגרפיים.
(למפת ירושלים העתיקה רגילה)
Jerusalem oldcity hebrew.svg
 
המצור על ירושלים
המצור על ירושלים


הַמָצוֹר עַל יְרוּשָׁלַיִם שהתרחש בשנת 70 לספירה (י"ד בניסן - ח' באלול[1] ג'תת"ל), היה השלב הסופי בהכנעת המרד הגדול נגד השלטון הרומאי, שהתרחש בארץ ישראל בשנים 70-66 לספירה.[2] המצור הסתיים בכיבושה של העיר בידי כוחות האימפריה הרומית תחת פיקודו של טיטוס. במהלך כיבוש ירושלים (שבוצע במספר שלבים) שרף הצבא הרומאי את בית המקדש, ערך טבח באוכלוסייתה, והחריב את העיר. ההרס והטבח שבאו בעקבות כיבוש ירושלים, גרמו לשקיעתהּ של העיר לאחר מאות שנים של שגשוג ופריחה.

ההתקוממות בירושלים נגד השלטון הרומי, היוותה את השלב הראשון ואת המאיץ לפרוץ מרד כללי של האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל נגד האימפריה הרומית. המרד פרץ בהדרגה לאחר תסיסה ארוכה בת שנים רבות שהונעה מסיבות שונות ומגוונות, אך בעלות אופי אחיד ומשותף. המרד כלל את כל חלקי ארץ ישראל ואף מחוצה לה, אך המערכה המרכזית התרחשה בירושלים. המורדים היהודים, שהיו מלכתחילה מפולגים למספר סיעות, ניהלו מלחמת אחים קשה בתוך העיר, במקביל למערכה נגד האויב הרומי. הם השכילו להתאחד רק לאחר שהצבא הרומאי הטיל מצור על העיר ותקף אותה, אך בשלב זה של המרד, זה כבר היה מאוחר מדיּ.

ההשלכות של החורבן על העם היהודי היו קשות והשפעתן הייתה במגוון תחומים ולטווח ארוך, עד לימינו אנו.

תוכן עניינים

ירושלים בשלהי ימי הבית השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגם ירושלים בשלהי בית שני, במבט מדרום
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ירושלים בתקופת בית שני

בשלהי ימי הבית השני הגיעה ירושלים לשיא תפארתה, והייתה לאחת מהערים הגדולות והיפות בעולם. שטחה של ירושלים עמד אז על כ-1,800 דונם (פי 2 משטחה של העיר העתיקה בימינו), כשבתוכה ארמונות פאר ושכונות יוקרה הדומות ביופיין לאלו שבאימפריה הרומית, שווקים ושטחי מסחר, מבני ציבור ותרבות, מאגרי מים, מקוואות ציבוריות ואכסניות. העיר הוקפה בחומות בצורות עם מגדלים הנישאים ובולטים לגובה רב ומצטיינים ביופיים. מחוץ לעיר היו גנות ופרדסים, נחלים וגיאיות.

מבנה העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרשים של ירושלים בשלהי בית שני. על פי אייל מירון (עורך מדעי), מקדש בלהבות, מכון מגלי"ם, הוצאת מגיד

הר הבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגם של בית המקדש השני (בניין הורדוס) במבט ממזרח. כיום מופיע במוזיאון ישראל.
Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – בית המקדש השני, מקדש הורדוס

מרכז הדרה וייחודה של ירושלים היה בית המקדש ששכן בתוכה. לשיא יופיו ופארו הגיע בית המקדש בתקופתו של הורדוס שהוסיף ושיכללו בהרבה בהוד והדר, בנייה וביצורים. הורדוס הכפיל את שטחו של הר הבית, וזה הפך למקדש הגדול ביותר ברחבי האימפריה הרומית. מקדש הורדוס היה מוקף בסטווים מפוארים ותוכו רוּצף וחוּפה בסוגי שיש יקרים ובזהב. הוא נישא עד לגובה של כ-70 מטרים מעל רחבת הר הבית, שאף היא הייתה גבוהה בהרבה מהעיר שתחתיה. המקדש והר-הבית נתמכו בחומות-תמך אדירות. בקצה המערבי של חומת הר-הבית הצפונית בנה הורדוס את מצודת אנטוניה, ובצלע הדרומי של ההר הקים את הסטיו המלכותי, ששימש גם למטרות ציבוריות. מפעל הבנייה הכביר התקדם אף בימי ממשיכיו של הורדוס עשרות שנים אחר מותו.

בית המקדש שימש מוקד לאמונת עם ישראל והיווה את מרכז חיי הרוח. ההיערכות לקליטת עולי הרגל והמון האדם שפקד את העיר, כללה בין היתר: סלילת דרכים, בניית שווקים, אספקת מים והכשרת מקומות אירוח. לקראת סוף ימי הבית השני, ככל שגברה העלייה לרגל, כך עלתה חשיבותה של ירושלים והיא הפכה לאחת הערים הגדולות באימפריה הרומית.

החומה הראשונה, העיר העליונה והתחתונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – החומה הראשונה

במשך כל ימי התקופה ההלניסטית כמעט ולא השתנו גבולות העיר מאז ימי שיבת ציון. בית המקדש השני היה ממוקם באותו מקום בו היה בראשונה בימי בית ראשון, והעיר - עיר דוד - הייתה בדרומו. במאה ה-2 לפנה"ס, בימי שלטון החשמונאים, החלה העיר להתרחב באופן משמעותי כלפי הגבעה המערבית, שם נבנה ארמון החשמונאים. המקום התאפיין בסגנון בנייה יוקרתי, ועל תושביו נמנו העשירים והמכובדים. השטח החדש, שעם הרחבתו וביסוסו למערב, החל להתרחב אף צפונה, כונה "העיר העליונה", וסביבו נבנתה חומה חדשה, היא "החומה הראשונה", שהקיפה למעשה את העיר התחתונה יחד עם העיר העליונה. שתיהן היוו למעשה את חלקה העיקרי של ירושלים. בשל מיקומה של העיר בסמוך לנחל קדרון מהמזרח וגיא בן הינום מהדרום, אשר שימשו "מחסומים" טבעיים מסיבות טופוגרפיות, העיר הורחבה מאוחר יותר רק כלפי המערב והצפון, ואילו הגבול המזרחי והגבול הדרומי נשארו בעינם.

ככל הנראה, בתקופת החשמונאים נבנתה בעיר האמה התחתונה ("האמה החשמונאית"), שהביאה מים ממרחקים, והחשמונאים אף התקינו את בריכת השילוח בשפך עמק הטירופיאון. המלך הורדוס ביצר ושיכלל את העיר, ובנה לעצמו ארמון מלוכה מפואר בצִדה המערבי והעליון של העיר העליונה. הארמון גבל בחומת העיר ומצִדו הפנימי (שלצד העיר) הוא הוקף בחומה המבדילה אותו מהעיר. בחומה החיצונית שובצו שלושה מגדלי ענק מפוארים: מגדל פצאל, מגדל היפיקוס ומגדל מרים. הורדוס גם סלל אמת-מים נוספת לעיר, האמה העליונה, שהובילה מים מבריכות שלמה באֵזור בית לחם אל ברֵכת המגדלים והארמון. הורדוס בנה בעיר מבני תרבות ובילוי מודרניים ברוח הזמן, כמו היפודרום, תיאטרון ואמפיתיאטרון, לצד מבני מִנהל כבית מועצה וארכיון. בעיר העליונה נבנו הרבה בתי מגורים גדולים ווילות בסגנון אופנתי ומפואר. בבתים אלו התגוררו בני האצולה של הכהונה הגדולה (כמו בית קתרוס) ואנשי הממשל והשררה הקרובים לבית הורדוס והממשל הרומי. שרידים למבנים אלו נמצאו ברובע ההרודיאני.

העיר התחתונה איכלסה את בני המעמד הכלכלי הנמוך של העיר והכילה בתי-מלאכה שונים. בעשרות השנים האחרונות לימי הבית, הצטרפו הלני מלכת חדייב ובנה מונבז לתושבי העיר התחתונה ובנו להם שם ארמונות. גם קברי המלכים שמחוץ לעיר מיוחסים לבני משפחה זו. מבריכת השילוח שבפאתה הדרומית-מזרחית של העיר, טיפס רחוב ארוך ורחב עד לכותל המערבי של הר הבית, שם המשיך עוד לאורכו של הכותל. בצידי הרחוב היו חנויות רבות שהפכו לשוק מסחרי גדול, כבר החל בסמוך לקשת רובינסון. בפינה המערבית-דרומית של הר-הבית התפצל הרחוב לכיוון מזרח, אל שערי חולדה שהיוו את הכניסה המרכזית להר-הבית.

החומה השנייה והשלישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – החומה השלישית

בתקופת הורדוס התפשטה ירושלים צפונה לצדו המערבי של הר-הבית. השוק הגדול הסמוך לכותל המערבי של הר-הבית הוסיף והתרחב אל הצפון ורובע חדש נוצר סביב השווקים שהתהוו במקום עם גדילת הסחר. הרובע שהתפתח מערבית וצפונית להר-הבית, בצמוד אליו, תוּחם על ידי חומה חדשה שנקראה "החומה השנייה".

ירושלים התרחבה מאוחר יותר לכיוון צפון ושכונות חדשות נבנו מצפון לחומה השנייה והראשונה, כמו שכונת בית-זיתא, "מחנה האשורים" (על פי ההשערה באֵזור הצפוני-מערבי[3]) ובריכות הצאן (מצפון להר-הבית, בסמוך לו) שהיוו את אחד ממאגרי המים הגדולים של ירושלים. המלך אגריפס הראשון החל לבנות את "החומה השלישית", שאמורה הייתה להקיף את כל השטח הצפוני החדש. אולם מלאכת הבנייה הושבתה, ככל הנראה בפקודת הקיסר קלאודיוס, שחשש מביצורה של העיר. השלמת החומה התבצעה, כפי הנראה, על ידי המורדים רק עם ובסמוך לפרוץ המרד.

המבנה הדתי-חברתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

החברה היהודית בתקופת בית שני הייתה חלוקה לכמה כיתות שנבדלו ביניהן באמונתן ובהרכבן החברתי. אל שלוש הכיתות הבולטות - הצדוקים, הפרושים והאיסיים - נוספה בתחילת המאה הראשונה לספירה הכת המכונה על ידי יוסף בן מתתיהו "הפילוסופיה הרביעית", זרם רעיוני שדגל בשחרור מעול הרומאים בתוקף אמונות משיחיות. עם הפרושים, שהאמינו בתורה שבעל פה, נמנו בעיקר אנשי מעמד הביניים וחלק מעניי העם, אולם הם היו דומיננטיים מאד בחיי היהודים. במחצית השנייה של המאה הראשונה, צמחו מתוך "הפילוסופיה הרביעית" הקנאים, שדרשו שחרור מהשלטון הרומאי, ופלג קיצוני ובולט מתוכם - הסיקריים, שנקראו כך על שם הפגיונות הקטנים שנשאו עמם תחת בגדיהם ודקרו באמצעותם יריבים פוליטיים.

הכהונה הייתה מעמד האצולה היהודי, ורבים מבניו השתייכו לשכבת עשירי ירושלים. הכהנים הגדולים, המשרתים ובדימוס, היוו את האליטה של העיר ושל העם כולו. עם תחילתו של המרד הגדול בירושלים, לקחה האליטה את ההנהגה לידיה, אולם כבר בשנתו הראשונה של המרד איבדה את שלטונה ומעמדה לקנאים שהשתלטו על רחובות ירושלים.

ירושלים במרד הגדול[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנציבים הרומיים בתקופה שקדמה לפרוץ "המרד הגדול" היו אנשים מושחתים ותאבי בצע, שתמכו באוכלוסייה הסורית הלניסטית במחלוקות עם האוכלוסייה היהודית בתחומי ארץ ישראל, ניצלו את כהונתם לצורך סחיטת כספים מהאוכלוסייה היהודית, ופגעו ברגשות הדתיים שלה. האחרון שבהם היה גסיוס פלורוס, שערך טבח באוכלוסייה היהודית בירושלים, ואף ניסה לגזול את כספי המקדש. פעולותיו של האחרון גרמו להתמרמרות כללית בקרב הציבור היהודי, שהפכה להתקוממות בירושלים. היה זה הניצוץ שהבעיר את המרד הגדול בשנת 66 לספירה.

השתלטות המורדים על ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התגובה העממית לפעולותיו של פלורוס התבטאה בהריסת האולמות המחברים בין הר הבית למצודת אנטוניה.[4] לאחר שנאם בפני העם בירושלים וניסה להניאו ממרד, גרשו המורדים את המלך אגריפס השני מירושלים והוא נאלץ לספק סיוע לשלטונות הרומיים לדיכוי המרד. במהלך ההשתלטות על העיר העליונה, הציתו הסיקריים מספר מבני ציבור, כולל הארכיון של העיר. פעולה זו נועדה, בין השאר, לעודד את דלת העם להתקומם נגד האליטה היהודית, ששיתפה פעולה עם אגריפס, ולהצטרף למרד נגד השלטון הרומי, שכן הארכיון שנשרף כלל גם שטרי החוב שלהם. ביום שלמחרת (ט"ז באב) הסתערו המורדים על מצודת אנטוניה, וכבשו אותה לאחר יומיים של לחימה. חיל המצב הרומי נטבח, והמצודה הועלתה באש. בעיר החלו להתרחש מקרי רצח פוליטי של מנהיגים יהודים על ידי בני עמם. בין הנרצחים: הכהן הגדול לשעבר חנניה בן נדבאי ואחיו חזקיה, והמנהיג הסיקרי מנחם בן יהודה הגלילי.

ניסיון המתקפה על ירושלים בידי קסטיוס גאלוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניסיון להשליט סדר ביהודה, נשלח הנציב הרומי בסוריה, קסטיוס גאלוס, בראש כוח צבאי גדול. אחד ממנהיגי המורדים, שמעון בר גיורא, תקף את שיירת האספקה של הצבא הרומאי, כשעברה דרך מעלה בית חורון, ותפס חלק גדול ממנה, כולל בהמות משא רבות.[5] פעולה זו הביאה למורדים תועלת רבה מאוחר יותר, בעת המצור הרומי על ירושלים, והקשתה על גאלוס להבקיע את חומות ירושלים.

צבאו של גאלוס חדר לירושלים מכיוון צפון, דרך שכונת בית זיתא, העלה אותה באש, וניסה לכבוש את הר-הבית. מסיבות בלתי ברורות החליט גאלוס להפסיק את המתקפה על ירושלים, ולסגת חזרה לשפלת החוף. במהלך הנסיגה הותקף צבאו על ידי כוחות המורדים, שפתחו במרדף אחריו, וטמנו לו מארב במעבר ההררי הצר סמוך לבית חורון, וספג אבדות כבדות. המורדים חזרו לירושלים, כשבידיהם שלל רב שננטש במהלך מנוסת צבאו של גאלוס, כולל אילי ברזל, קטפולטות ומכונות מלחמה נוספות.[6] ניצחון המורדים השפיע מאוד על המצב בעיר; היהודים אוהדי הרומאים ומתנגדי המרד ברחו מירושלים, ואחרים הצטרפו אל שורות המורדים לאחר שהשתכנעו בסיכויי ההצלחה של המרד, או מחשש לחייהם. רוב האוכלוסייה היהודית בירושלים עברה לתמוך במרד והעמדה של הגורמים המתונים בעיר נחלשה, אך העימותים הפנימיים לא פסקו.[7]

ממשלת המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטבע מחצית השקל מימי המרד הגדול שנת 68. הכיתוב: מצד אחד "שקל ישראל שג (שנה 3)"; מצד שני: "ירושלים הקדושה"

כדי להיערך לבאות הוקמה מנהיגות יהודית מאורגנת. אספה גדולה שנערכה בהר-הבית הביאה למינוי מפקדים רבים במחוזות שונים בארץ לקדם את פני הרעה ולהשיב מלחמה.[8] יוסף בן-גוריון והכהן הגדול לשעבר חנן בן חנן מונו למפקדי המרד בירושלים. הטבעת המטבעות שהונפקו בהתמדה במשך כל שלבי המרד עד לחורבן הבית, מלמדת על המדיניות לסמל את הריבונות היהודית העצמאית.[9]

ניסיון ההתקפה באשקלון, שנבע מתוך רצון להרחיב את הזירה ומתוך רוממות ניצחון ושלהוב רוחות, נחל בסופו של דבר כישלון מוחץ וכואב.[10] התברר כי בלחימה בשטח פתוח הרומאים עומדים ביתרון בולט מעל היהודים. שיטת ההגנה והמרד השתנתה, ונוסחתה החדשה הייתה: התבצרות בערים.

מאבקי ההנהגה המתונה מול הקנאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות ההצלחה בתפיסת השליטה בירושלים בידי היהודים, עברו על העיר ימים קשים ביותר, בשל המאבק על השלטון בידי הקבוצות הפוליטיות. הנהגת העיר התפצלה לשני מחנות עיקריים; האחד – יוסף בן-גוריון וחנן בן חנן, שעבדו בשיתוף פעולה עם הכהן הגדול לשעבר יהושע בן גמלא והתנא ונשיא הסנהדרין רבן שמעון בן גמליאל הזקן. הנהגה זו אופיינה במתינות ונקטה במדיניות כפולה: היערכות למלחמה ובד בבד נִטרול המורדים הקיצוניים, בתקווה שעל ידי-כך יוכלו לבוא בהמשך להסכם שלום עם הרומאים. המחנה השני היה מחנה הקנאים בראשותו של אלעזר בן שמעון, שתחת ידו היה שלל מלחמה רב שתפס בעת נסיגתו של קסטיוס גאלוס. המונים מתושבי הארץ שנושלו מאחוזתם וברחו מהצבא הרומי הכובש, באו ועלו לירושלים. הבורחים לא נתנו אֵמון בהנהגה המתונה והצטרפו אל הקנאים.[11] בין הפליטים נמנה גם יוחנן מגוש חלב, שזיקתו הקיצונית הוסיפה רבות לעיצוב הקבוצה הקנאית בעיר.

שמעון בר גיורא אף הוא החזיק בשלל רב שתפס בעת התקפתו על שיירתו של קסטיוס גאלוס. מעמדו הציבורי התחזק ושוחרי-קרב התאספו סביבו. שאיפתו לשלטון עצמי בלעדי על ירושלים, הביאה לתגובת-נגד מצִדו של חנן בן חנן, שרדף את שמעון באמצעות חוליות-לחימה והצליח לסלק אותו מירושלים. שמעון פרש למצדה, חבר לסיקריים, ומשם ניהל את מסעי השוד והביזה שלו. מחנה הקנאים הלך והתחזק, והללו נקטו יד קשה נגד אנשי האצולה והוציאו להורג את אלה מהם שהאשימו בשיתוף פעולה עם הרומאים.[12] חנן בן חנן נשא לעם נאום ארוך במיוחד בו קרא לעימות מול הקנאים ועצירת מדיניות ההרג.[13] המון העם הצליח ללחום בהם ולסלק אותם ממרחב הר-הבית, שהיה לפני-כן בריבונותם, אל שטח מצומצם של החצר הפנימית של-הבית.

השתלטות הקנאים על העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוחנן מגוש חלב, ששאף אף הוא לשלטון בלעדי על ירושלים, תפס מהר מאוד את הפיקוד במחנה הקנאים במקום אלעזר בן שמעון, וקומם אותם נגד חנן, בהציגו אותו כאכזר ובוגד.
בעצתו של יוחנן, הזעיקו הקנאים את האדומים לעזרתם נגד הפלג המתון, בתואנה שהללו מבקשים להסגיר את העיר לידי הרומאים. 20,000 הלוחמים האדומים התפרצו אל העיר, ויחד עם הקנאים הרגו את השומרים ורצחו את הכוהנים הגדולים חנן ויהושע בן גמלא, בין יתר מנהיגי העם. בעיר השתולל קציר-דמים קשה. מכאן העניינים החלו לדרדר בקצב מהיר, כדברי יוסיפוס: "לא אטעה אם אומר כי כיבוש העיר החל עם מות חנן, וכי החומה התמוטטה וענייני היהודים שקעו ביום שראו בו כיצד נרצח בראש חוצות הכהן הגדול, מנהיג ישועתם".[14]

האדומים עזבו חלקם את העיר,[15] אולם גם לאחר שעזבו, המשיכו הקנאים במסע "טיהור" שכבת ההנהגה ורצחו גם את יוסף בן-גוריון וגיבור המלחמה ניגר איש עבר הירדן, שהצטיין בקרב נגד גאלוס ובהתקפות על אשקלון.[16] חלק מהאדומים נשאר ללחום כעת נגד הקנאים,[17] והעם הצליח לדחוק אותם ואת יוחנן בחזרה אל תחומי הר-הבית.

מותו של חנן, מרחץ-הדמים שניהל יוחנן ומאבקי העם והאדומים נגד הקנאים, היוו עבור שמעון בר גיורא חלון הזדמנות לחזור לירושלים, לאחר שסולק ממנה על ידי חנן. המון העם, ששׂבע מרורות מיוחנן, יחד עם האדומים שהוּנו על-ידו, קיבלו החלטה למנות את שמעון עליהם למנהיג. בניסן 68 (ג'תתכ"ח) עלה שמעון לשלטון על ירושלים, מלבד הר-הבית, שהיה באחיזת הקנאים. הקנאים התבצרו בהר היטב ואף בנו לאורך החומה המערבית שלו ארבעה מגדלי מצור. ניסיונותיו והתקפותיו של שמעון לכבוש את ההר המבוצר, נהדפו בידי הקנאים.

תחילתה של הכנעת המרד בפיקודו של אספסיאנוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

אספסיאנוס. מנהל דיכוי המרד בשלביו הראשונים
צבאו של אספסיאנוס עולה אל ארץ ישראל לדכא את המרד. ציור על קלף מהשנים 1503–1504 (משוער)

נירון, קיסר רומא, מינה את המצביא המוכשר אספסיאנוס, בעל העבר הצבאי המפואר, למשימת דיכוי המרד ביהודה. אספסיאנוס ריכז בסוריה את כוחותיו, שכללו שלושה לגיונות, בסיוע חילות עזר גדולים, שנשלחו מהארצות השכנות. בנו טיטוס נשלח לאלכסנדריה להביא משם את הלגיון החמישה עשר. צבאו של אספסיאנוס מנה בסופו של דבר כ-60,000 לוחמים.

בחינת מהלכיו של אספסיאנוס מלמדת, שהאסטרטגיה הצבאית בה נקט כללה שני מאפיינים בולטים:[18] השתלטות מדורגת על האזורים שבשליטת המורדים היהודיים, תוך ריכוז הכוח בהכנעת מוקדי המרד, עד לבידודה של ירושלים; ושמירה על צירי אספקה מאובטחים לתנועת היחידות הלוגיסטיות של צבאו.

אספסיאנוס ריכז את צבאו ובנה את המערך הלוגיסטי שלו באזור עכו. בחורף 67/66 לספירה שהו כוחותיו במחנות חורף בקיסריה ובית שאן. במהלך האביב והקיץ של שנת 67 השתלט צבאו על הגליל והגולן (עם נפילת הגולן נמלטו אלפי מורדים עם יוחנן מגוש חלב אל ירושלים). בחורף 68/67 חזר הצבא הרומי לשהות באותם מחנות חורף בהם שהה אשתקד. עם פתיחת עונת הקרבות של שנת 68 נכבשו מישור החוף והשפלה ולאחר מכן הערבה, עבר הירדן ובקעת הירדן. לקראת סיום הקיץ של 68, נכבשו גם הרי יהודה, למעט מרחב ירושלים.

השמועות על נפילת הגליל, שהתאמתו עם הגעת הפליטים משם לירושלים, השפיעו על מצב הרוח של תושבי העיר. יוחנן מגוש חלב שִלהב את ההמונים והפיח בהם תקווה על ידי תיאור מעשי הגבורה של המורדים בגליל במערכה נגד הצבא הרומי. הוא ניסה לחזק את רוחם, ולעודד אותם להמשיך במרד נגד רומא באומרו : "אפילו אם כנפיים יעשו להם הרומיים, לא יעברו את חומת ירושלים",[19] והצליח לסחוף אליו בעיקר את הצעירים. לעומת זאת, התושבים המבוגרים והמתונים יותר, חשבו שהמצב אבוד, ושאין לירושלים סיכוי לעמוד בפני הרומאים. העימות בין המתונים והקיצוניים בעיר הלך והתלהט, ומעשי שוד ורצח הפכו לדבר שבשגרה. יוסף בן מתתיהו אף תיאר את מצבם של תושבי ירושלים באותה עת, כגרוע ממצב השבויים היהודיים, שנפלו לידי הרומאים.[20]
יצחק בער נוטה לחשוב, שאמירה זו של יוסף בן מתתיהו הייתה מוגזמת ביותר, והושפעה מסגנון הכתיבה של תוקידידס, ומהדרך בה האחרון תיאר את המהפכה באי קורפו.[21]

אספסיאנוס בקרבת ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אספסיאנוס העריך כי, בניגוד למערכות הקודמות שערך צבאו במהלך דיכוי המרד היהודי, כיבוש ירושלים יהיה משימה קשה וממושכת, שתעלה לצבאו במחיר יקר. הן בגלל היותה מרכז המרד ומקום מפלט לפליטי המערכה בגליל ובאזורים אחרים שנכבשו על ידי צבאו, והן עקב מיקומה הטופוגרפי והחומות הבצורות שהקיפו את העיר. לכן הוא העדיף להמתין, ולתת לצבאו זמן להתאוששות ולארגון מחדש, ובמקביל – ערך אימונים נרחבים לחייליו.[22]

צבאו של אספסיאנוס חנה מצפון לירושלים, כשבעיר השתוללה מלחמת אזרחים קשה ואכזרית בין הסיעות השונות של המורדים. הוא החליט לא לתקוף בינתיים את העיר, כדי לא להפריע להמשך המלחמה הפנימית בתוכה, ולהחליש את עוצמת ההתנגדות של המורדים בירושלים, כאשר הצבא הרומאי יתקוף אותה: "אם ימהר ויתקוף את העיר כבר עתה, יביא לכך שהאויבים ישלימו ביניהם ויַפנו נגדו את מלוא עצמתם בכוחות מאוחדים; אך אם ימתין – יפחת מספר האויבים, שכן רבים ייהרגו במלחמת האחים ... הרי היהודים אינם עוסקים עתה בייצור נשק, בהקמת ביצורים או בגיוס חילות עזר. אלא מתייסרים במלחמת אחים ובמחלוקות ומדי יום נופלות בחלקם תלאות מחרידות".[23]

במסורת חז"ל מסופר על מאורע שאירע בעת שצבאו של אספסיאנוס חנה סמוך לירושלים. רבי יוחנן בן זכאי, מגדולי התנאים, ראה שמצב העיר בכי רע עקב מלחמת האזרחים בתוכה, והעריך כי סיכויי ההצלחה של המרד קלושים. הוא הצליח לצאת בעָרְמה מירושלים, שהקנאים לא הירשו לתושביה לעזוב אותה, והגיע למחנהו של אספסיאנוס, באמצעות התחזות למת, המותר לקבורה רק מחוץ לעיר. לפי הסיפור התלמודי, אספסיאנוס נעתר לבקשותיו של יוחנן בן-זכאי, שכללו את המשך קיומה של ההנהגה היהודית, הסנהדרין, בעיר יבנה ושל שושלת הנשיאות - משפחתו של רבן שמעון בן גמליאל הזקן.[24] צעד זה יצר את הבסיס להתאוששות העם היהודי בארץ ישראל ובתפוצות בתקופה שלאחר חורבן ירושלים ובית המקדש.

במסגרת פגישה זו בישר רבי יוחנן בן זכאי לאספסיאנוס כי עתיד הוא להתמנות לקיסר.[24] בשורה זו מופיעה אצל יוסף בן מתתיהו, כשהוא מספר כי הוא עצמו הוא זה שניבא על כך לאספסיאנוס, עוד בשלב כיבוש הגליל - אחר נפילת יודפת.[25] ההצלבה הטקסטואלית של שתי נוסחאות העלתה מחלוקת בין חוקרי ההיסטוריה; מנחם שטרן מאמץ את גרסת יוסף בן מתתיהו לבדה,[26] יחיעם שורק מניח כי גרסה אחת התבססה על האחרת, אך מותיר בספק מיהי המקורית,[27] ואילו אברהם שליט מקבל את האפשרות ששני הסיפורים אירעו בנפרד.[28] גם יוסף נדבה מקבל במידת מה את הגרסה התלמודית.[29]

תקופת ההפוגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנת ארבעת הקיסרים והכתרתו של אספסיאנוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנת 68/69 לספירה הייתה שנה של תהפוכות ומלחמת אזרחים באימפריה הרומית, בעקבות הדחתו והתאבדותו של נירון קיסר ביוני 68, ונודעה בשם שנת ארבעת הקיסרים. מחליפו של נירון, הנציב הרומי בהיספניה, גלבה נרצח בינואר 69 על ידי אותו. האחרון התאבד באפריל, לאחר שצבאו הובס על ידי צבאו של ויטליוס, מפקד הלגיונות הרומיים בגרמניה, שעלה באופן זמני לשלטון ברומא. במהלך תקופה זו הקפיא אספסיאנוס את המערכה הצבאית ביהודה, אולם חודשיים לאחר עלייתו לשלטון של ויטליוס, כאשר אספסיאנוס העריך כי השלטון ברומא מתייצב, והוא המשיך את המערכה לדיכוי המרד במרחב ירושלים, כהכנה למתקפה על העיר. בחודש יולי שנת 69 הכריזו הנציבים הרומיים במזרח האימפריה (סוריה ומצרים) על תמיכתם במינויו של אספסיאנוס לקיסר ברומא. העובדה שהאחרון פיקד על ריכוז הכוח הצבאי הרומי החזק ביותר באזור, במסגרת המערכה להכנעת המרד היהודי, תרמה משמעותית להפיכתו למועמד מוביל לשלטון. תוך זמן קצר הצטרפו גם הכוחות הרומיים בבלקן לתומכיו של אספסיאנוס וצבאו הביס את צבאו של ויטליוס, פלש לאיטליה וצעד לעבר רומא[30] בדצמבר 69 נרצח ויטליוס ברומא, ואספסיאנוס (ששהה אותה עת במצרים) הוכתר כקיסר רומא. הוא הפליג לרומא, ומינה את בנו, טיטוס, להשלים את דיכוי המרד ביהודה ולכבוש את ירושלים.

הסלמת מלחמת האחים בירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת האזרחים באימפריה הרומית, שהעניקה למורדים בירושלים ארכת-זמן משמעותית, לא נוצלה על ידם להתחמשות ולהכנות לקראת חידוש המערכה נגד הצבא הרומאי ביהודה. במקום זה, הקפאת המערכה נגד הרומאים, גרמה דווקא להחרפת מלחמת האחים בין הפלגים היריבים של המורדים בירושלים. אלעזר בן שמעון לא השלים עם השתלטותו של יוחנן מגוש חלב על מחנה הקנאים, ויחד עם קבוצת תומכים התבצר בשטח בית-המקדש.[31] שלוש הסיעות היריבות של המורדים לחמו אלה באלה על השליטה בירושלים, וכל אחת מהם החזיקה בחלק מהעיר: אלעזר עם מספר קטן של לוחמים, החזיק בחצר הפנימית של בית המקדש, שהייתה מוקפת חומה, שהתנשאה כ-20 מטרים מעל מפלס הר הבית; יוחנן מגוש חלב החזיק ברוב שטח הר-הבית; ואילו שמעון בר גיורא החזיק בשאר חלקי ירושלים, וכוחותיו העיקריים התרכזו בעיר העליונה.[32]

במהלך הקרבות בין יוחנן מגוש חלב ושמעון בר גיורא, עלו באש מחסני המזון, שנאגרו לקראת המצור הרומי הצפוי. בדברי חז"ל ניתן פירוט של תכולת המחסנים: חיטים ושעורים, יין, מלח, שמן ועצים. כמות אספקה שהייתה אמורה לספק את צורכי תושבי העיר למשך 21 שנים![33] לפי יוספוס פלביוס:

"מלאי המזון - שהיה מספיק לשנים לא מעטות של מצור - עלה כמעט כולו באש. הרעב הוא אשר הכריע את יושבי העיר, דבר שכמעט לא היה בגדר האפשר לולא סללו בעצמם את הדרך אליו".[34]

נחמן בן-יהודה רואה בפעולת שריפת מחסני המזון של המורדים כאקט שנועד להגביר את התערבות רחמי האלוהים, בהיעדר כל נקודת מוצא אחרת בעיני העם.[35]

התחדשות המערכה בפיקודו של טיטוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיטוס. מחריב ירושלים והמקדש

מינויו של טיטוס כמפקד הכוחות הרומיים, שנועדו לכבוש את ירושלים ולהשלים את הכנעת המרד ביהודה, נבע בעיקר ממניעים פוליטיים. אספסיאנוס, שהיה טרוד כעת בביסוס שלטונו באימפריה הרומית, לא רצה להפקיד את הפיקוד על אחד מריכוזי הכוחות הגדולים של הצבא הרומאי במזרח האימפריה, בידי מפקד, שלא ניתן לסמוך על נאמנותו הבלתי מעורערת. מסירת הפיקוד על הכוחות הרומיים ביהודה לידי בנו, טיטוס, חרף גילו הצעיר וחוסר מיומנותו, הבטיחה שכוחות אלו לא יהוו איום על כסאו של אספסיאנוס ברומא. כדי לפצות על חוסר המיומנות הצבאית של טיטוס, הקיפו אספסיאנוס ביועצים וקצינים מוכשרים.

טיטוס נערך למתקפה על ירושלים במלוא המרץ ובכוחות מתוגברים. באלכסנדריה, בה שהה טיטוס עם אביו בטרם יצא זה האחרון לרומא, אירגן טיטוס את הכוחות הרומיים במצרים, והגיע איתם באביב שנת 70 לספירה לקיסריה, שנקבעה כנקודת-מפגש לכל הכוחות שנמסרו לפיקודו לצורך השלמת דיכוי המרד ביהודה.

הערכת הכוחות הלוחמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרומאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התמורות שחלו בצמרת השלטון ברומא השפיעו על הרכב הצבא שנשלח להשלים את הכנעת המרד ביהודה. לא כל הכוחות שנלחמו ביהודה תחת פיקודו של אספסיאנוס השתתפו במצור על ירושלים בשנת 70.
הלגיון החמישי מקדוניקה, הלגיון העשירי פרטנסיס, הלגיון השנים עשר פולמינטה והלגיון החמישה עשר אפולינריס, נחשבו מהמובחרים שבלגיונות הצבא הרומאי, עם התמחות מיוחדת בלוחמת מצור. כל ארבעה הלגיונות השתתפו בלחימה בתחומי ארץ ישראל תחת פיקודו של אספסיאנוס, וזכו בהצלחות מרשימות במהלך דיכוי המרד היהודי. בנוסף, לחיילי הלגיון השנים עשר,[36] אשר הושפל בעקבות התבוסה שספג במהלך ניסיונו הכושל של קסטיוס גאלוס לדכא את ההתקוממות בירושלים בראשית המרד הגדול, הייתה מוטיבציה מיוחדת לכבוש את העיר ולהוכיח את כושר לחימתם, כדי לנקום במורדים היהודים, ולהשיב את כבודם האבוד.[37]

השתתפותו של הלגיון העשירי בדיכוי המרד נתמכת באופן מובהק משהותו סמוך לעיר, ממערבה, למעלה מ-200 שנה מאוחר יותר, דבר שנראה מממצאים רבים, שהבולט שבהם הוא טביעות החותם הרבות שהותיר במקום. לעומתו, מהלגיונות ה-5 וה-12 אין כל זכר המעיד על הימצאותם במקום בשנים אלו. עדות דקה להשתתפותו של הלגיון ה-15 קיימת בדמות ארבע פרוטות ברונזה שהונפקו על ידי המורדים, שנמצאו על גדות הדנובה - בשטח מחנה הקבע של הלגיון שבקרנונטום, בפרובינקיה פאנוניה (אוסטריה כיום).[38]

חלק מהכוחות הנוספים שנכללו בצבאו של אספסיאנוס, הועברו לאיטליה במהלך מלחמת האזרחים. הם הוחלפו בכוחות אחרים, שכללו 2,000 לגיונרים מהלגיון העשרים ושניים דיאוטריאנה ומהלגיון השלישי קירנאיקה שעד עתה שהו במצרים. עליהם נוספו 3,000 לגיונרים מהכוחות הרומיים באזור הפרת, וכוחות גדולים של חיל העזר מסוריה ומחֵילות המלכים הקליינטים. חיל העזר מסוריה שלא היה בעל ניסיון רב בלחימה, לא השתתף באופן ישיר במצור על ירושלים, אלא נותר, יחד עם חלק מיחידות העזר שהיו בצבאו של אספסיאנוס, כחיל מצב באזורים שכבר נכבשו על ידי הצבא הרומאי בארץ ישראל.

סך כל הכוחות בפיקודו של טיטוס מנו כ-65,000 חיילים בהרכב הבא:

  • הלגיונות ה-5, ה-10, ה-12 וה-15: 19,000 חיילים.
  • הלגיונרים ממצרים ומהפרת: 5,000 חיילים.
  • יחידות חיל העזר מסוריה: כ-21,000 חיילים.
  • חילות המלכים הקליינטים: כ-20,000 חיילים.

צבי גרץ, בספרו דברי ימי ישראל, אמד את סך כל הכוחות של טיטוס ב-80,000 חיילים.[39]

הנציב הרומי במצרים עד לאותה עת, היהודי המומר טיבריוס יוליוס אלכסנדר, שימש כנציב הרומי בפרובינקיית יהודה בעבר הרחוק יותר, והיה בעל ניסיון רב באסטרטגיה צבאית. תמיכתו של האחרון באספסיאנוס במהלך מלחמת האזרחים ברומא, בצירוף ניסיונו וכישוריו הצבאיים, הביאו למינויו כיועץ צבאי בכיר של טיטוס.[40]

יתרונותיו של הצבא הרומי באו לידי ביטוי הודות לכמה תכונות שאפיינו את התנהלותו בקרב זה ובכלל: משמעת קרבית; תרגולים צבאיים יסודיים; פעילות בכמה גזרות בו זמנית; כושר הנדסי; הפקת לקחים וחישובים מחודשים; ניצול יעיל של כוח העתודה; כושר גופני; ניצול הכוחות והתאמתם למצב בשטח; ציוד יעיל ומספיק. עם זאת קיבעון הסדר והמשמעת עמד לפעמים בעוכריהם, בעת תנודות לחימה עזות ושינויים פתאומיים. הבהלה והייאוש שאחזו במקרים אלו בקרב השורות הובילו את החיילים עד לתבוסתנות.[41]

היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לאימפריה הרומית, למורדים היהודיים לא היה צבא קבע סדיר. הם לא היו לוחמים מקצועיים, והציוד והמיגון שעמדו לרשותם היו נחותים בהרבה בהשוואה ליריביהם. רק מעטים מהם היו מצוידים בשריון גוף, וכלי הנשק שהיו ברשותם כללו בעיקר אלות, חרבות ופגיונות, אם כי הם השתמשו לעִתים גם בנשק שלל רומי, שנפל בידיהם בקרבות קודמים: חניתות וכידונים, קלעים וקשתות. בנוסף, מספר הלוחמים בצד היהודי לא עלה על כשליש מצבאו של טיטוס.

עם זאת הלוחמים היהודיים התאפיינו באומץ לב נואש וברוח לחימה גבוהה, מה שבמצבים מסוימים נתן להם יתרון על הליגיונרים הרומיים, בפרט במקרים של תקיפות פתע ולחימה פנים אל פנים בטווח קצר.
טקטיקת הלחימה של המורדים היהודים הייתה בדרך כלל טקטיקת גרילה או קומנדו. הם נמנעו מניהול קרבות סדורים נגד הלגיונות הרומיים, תקפו אותם עם כוחות קטנים, אך זריזים ונחושים, וכך הצליחו להשיג הצלחות מקומיות מול הצבא הרומאי הגדול והמסורבל.

לפי יוסף בן-מתתיהו, כוח המורדים בירושלים כלל 23,400 לוחמים, שלחמו במסגרת שלוש קבוצות עיקריות:[42]

  • תחת פיקודו של שמעון בר גיורא: 15,000 לוחמים. שליש מהם היו מהאדומים שנחלצו להגן על העיר.
  • תחת פיקודו של יוחנן מגוש חלב: 6,000 לוחמים.
  • תחת פיקודו של אלעזר בן שמעון: 2,400 לוחמים, שחברו זמן קצר לאחר פתיחת המצור הרומי עם הכוח בפיקודו של יוחנן.

לדברי דיו קסיוס, המורדים בירושלים קיבלו עזרה מיהודים מכל האזור סביב ארץ ישראל וכן מיהודים לא רק בתחום האימפריה הרומית, אלא גם מעבר לפרת.[43]

הצבא הרומי עולה אל ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצור על ירושלים והחרבתה בידי הרומאים תחת פיקודו של טיטוס, בעיניו של דייוויד רוברטס, שמן על בד, 1850.
מיקום הרומאים בציור: מצפון-מזרח לעיר, דבר התואם את שלב הקמת המחנות של טיטוס, כשבציור נראה המחנה המאוחד באֵזור הר הצופים. ההצתות בעיר יכולות להיות קשורות לקרבות הפנימיים בין המורדים. ניתן להבחין בציור בשלוש החומות המקיפות את העיר, וברקע - במגדלים שממערב לעיר העליונה, סביב לארמון הורדוס. המקדש משמאל, ונחל קדרון לפניו.

טיטוס, שהפיק לקחים מניסיונו הכושל של קסטיוס גאלוס לכבוש את ירושלים, פיצל את צבאו לשלושה כוחות, שנועדו לנוע לכיוון העיר במקביל משלושה כיוונים, ולהגיע לירושלים בו זמנית, כדי לשדר עָצמה צבאית ולהקשות על כוחות המורדים לתקוף את צבאו בדרכו לעיר. הלגיונות השנים עשר והחמישה עשר עם חיילות העזר שלהם תחת פיקודו האישי של טיטוס, נעו אל העיר מכיוון צפון במסלול העובר דרך השומרון וגב ההר, הלגיון החמישי עם כוחות נלווים נע אל העיר מכיוון מערב, מאמאוס דרך מעלה בית חורון, ואילו הכוח השלישי, שכלל בעיקר את הלגיון העשירי, נע לירושלים מכיוון מזרח, מיריחו אל הר הזיתים.
שלושת הכוחות נועדו לחבור סמוך להר הזיתים בערב פסחי"ד בניסן. מועד זה נקבע במטרה לתפוס את העיר במצב של עומס, בגלל עולי-הרגל הרבים, שיבואו לעשות את חג הפסח בירושלים, בהנחה שריבוי האוכלוסין יקשה על המגינים לעמוד במצור רומי ממושך, עקב מחסור במזון ובמים.[44]

התקדמות הכוחות הרומיים לירושלים נערכה בזהירות, לפי הנוהל הרומי של תנועה בשטחי אויב. זאת על אף שהשטח נכבש כבר בידי אספסיאנוס, שגם השאיר בו חילות מצב. בראש כל כוח נע חיל חלוץ, שכלל פרשים ורגלים מכוחות המלכים הקליינטים וחילות העזר.

טיטוס, שהקים את מחנהו כ-5.5 קילומטר צפונה לירושלים, באֵזור גבעת שאול המקראית, יצא לסיור סמוך לחומות ירושלים בליווי 600 פרשים, במטרה לבחון את השטח ולאסוף מודיעין על ביצורי העיר. המורדים ניצלו מצב זה לעריכת גיחת פתע מהחומה הצפונית של העיר, והצליחו לנתק את טיטוס וקבוצת פרשים קטנה מכוח הפרשים העיקרי. פני השטח, שהיו מבותרים בחפירות ובגדרות, הקשו על טיטוס להימלט מהזירה, והוא הצליח להיחלץ לבסוף רק לאחר שחלק משומרי ראשו נהרגו. הצלחת הגיחה עודדה את כוחות המורדים בירושלים.[45]

טיטוס הורה לכוחותיו לתפוס עמדות קרוב יותר לחומות ירושלים, ולהקים מחנות מבוצרים בהתאם לנוהל המקובל בצבא הרומי. הלגיון ה-10 התמקם קילומטר ממזרח לירושלים, על הר הזיתים, כשנחל קדרון מפריד בינו לבין העיר. הלגיונות ה-15 וה-12 הקימו מחנה מאוחד כ-1,200 מטר מצפון-מזרח לעיר, באֵזור הר הצופים, ואילו הלגיון החמישי הקים את מחנהו במרחק כחצי קילומטר מאחריהם.

להקמת המחנות היה מקום רב באופי המלחמתי של הצבא הרומי. המחנה המבוצר שימש בסיס מוצק לנסיגה ולחידוש התקפה, לבלימת האויב והתשתו, למרחב שהות עד לבוא כוח חילוץ מגזרות סמוכות, ובכלל לתחושת ביטחון בתוך השורות.[46]

תקיפות המורדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הופעת הצבא הרומי הגדול מול חומות ירושלים בבוקרו של ערב פסח הפתיעה את המורדים, וגרמה להשעיה זמנית של מלחמת האחים בין הפלגים היריבים שלהם, שהתאחדו לצורך המלחמה באויב הרומאי.[47]

הגיחה של המורדים היהודים על מחנה הלגיון העשירי בהר הזיתים

הלגיון העשירי, שחייליו עסקו בהקמת המחנה המבוצר שלהם על הר הזיתים, לא צפה אפשרות של התקפה יהודית, ולכן לא טרח להציב כוח אבטחה להגן על העובדים בהקמת המחנה. העבודות התבצעו בקבוצות קטנות, כשנשקם וציודם של החיילים לא עליהם. המורדים היהודיים מיהרו לנצל את חוסר הזהירות של הרומאים. הם חצו את ערוץ נחל קדרון, התפרצו בהפתעה אל המחנה, שעדיין היה בשלבי הקמה, והניסו את חיילי הלגיון במעלה ההר. למזלם של האחרונים, טיטוס חש לעזרתם עם כוח מחיל העזר, תקף את המורדים מהאגף, והניסם בחזרה לעברו השני של הנחל.

טיטוס הציב גדודים של חיל עזר במורד ההר, כדי למנוע גיחות פתע נוספות של המורדים, והורה ללגיון להמשיך בעבודות להקמת המחנה. אולם המורדים תקפו שוב בשעות הצהריים עם מספר רב של לוחמים, והצליחו להבקיע דרך כוח האבטחה ולהניס בשנית את חיילי הלגיון במעלה ההר. טיטוס, שנמצא בזירת הקרב עם משמר ראשו, מצא עצמו מכותר ומנותק מכוחותיו העיקריים. לפי יוסף בן-מתתיהו, חיילי הלגיון העשירי, שזיהו את הסכנה בה נמצא מפקדם העליון ובושו בכך שנטשו אותו, התאוששו מהבהלה שאחזה בהם וחשו לעזרתו, כשהם הודפים את כוח המורדים חזרה במורד נחל קדרון.[48][52]

מאבקים פנימיים בירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פלגי המורדים שראו שהצבא הרומי אינו מתכוון לתקוף את ירושלים באופן מיידי, המשיכו את המלחמה הפנימית על השליטה בעיר. לרגל חג המצות, נתנו אנשי אלעזר בן שמעון אפשרות כניסה המונית אל המקדש, כדי לאפשר את הקרבת הקרבנות. יוחנן מגוש חלב מצא בכך הזדמנות כדי להשתלט על תחום בית המקדש. לוחמיו הצליחו להיכנס אל תוך בית המקדש, כשהם מתערבים בין המון עולי הרגל ומסתירים את כלי נשקם תחת בגדיהם. בפנים המקדש הצפוף הם שלפו את כלי נשקם, תקפו את לוחמיו של אלעזר וטבחו בהם כמו גם בהמון העם שנרמס והוכה בתווך. אנשיו של אלעזר בן שמעון נמלטו אל המחילות שתחת העזרות, ויוחנן תפס את השליטה במקדש ובכך השלים את השתלטותו על שטח הר הבית. לאחר מכן ניתנה הרשות לאנשיו של אלעזר בן שמעון לצאת מהמחילות בלא שיפגעו בהם. כך הם נאלצו בלית ברירה לקבל את מרותו של יוחנן מגוש חלב והצטרפו לכוחותיו.[53]

ההכנות הרומיות למתקפה על ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שערך סיור מסביב לחומות ירושלים, החליט טיטוס לתקוף את העיר בגזרה הצפון-מערבית שלה, שם פני הקרקע היו די ישרים ונוחים, וביצורי העיר (החומה השלישית) חלשים יחסית. לשם כך הוא נדרש להעביר את כוחותיו העיקריים מאזור הר הצופים אל האזור שנבחר למתקפה.

במסגרת ההכנות למתקפה, החל צבאו בעבודות ליישור פני השטח סמוך לחומות ירושלים מהר הצופים מערבה, במקביל לחומה הצפונית של העיר. העבודות נועדו הן לצורך הכשרת הקרקע לקידום מכונות המצור אל החומות, והן כדי לשלול מהמורדים כל מקום מסתור אפשרי מחוץ לחומות, מה שאִפשר להם עד עתה לערוך גיחות נגד הכוחות הרומיים, כשהם עוברים דרך מחילות שנחפרו תחת לחומה.[54] כך תיאר יוספוס את המלאכה: "הגדרות והמחיצות שהקימו תושבי המקום להגנת הגינות ומטעי העצים – נעקרו כליל, עצי הפרי שהיו שם – נכרתו, השוחות והערוצים שבאֵזור – נאטמו, הסלעים הבולטים – נותצו בכלי ברזל, והשטח כולו יושר מהר הצופים עד מצבת הזיכרון של הורדוס הסמוכות לבריכה הנקראת 'בריכת הנחשים'".[55] עבודה מאומצת זו ארכה ארבעה ימים.[56]

לאחר שהושלמו עבודות ההכנה העביר טיטוס שלושה מהלגיונות שלו מהר הצופים לאזור שמצפון-מערב לעיר. תנועת כוחותיו נעשתה בצורה מאובטחת, בחסות כוחות חזקים של רגלים, פרשים וקשתים, שנערכו סמוך לחומות ירושלים, ואפשרו לשיירת המטען של הלגיונות להגיע בבטחה למיקום החדש של מחנות הלגיונות, מבלי שיוטרדו על ידי גיחות המורדים.[57] טיטוס הקים עם שניים מהלגיונות שלו (ה-5 וה-12) מחנה מבוצר מול הפינה הצפון-מערבית של החומה ("מגדל פספינוס"). לגיון נוסף (ה-15) הקים מחנה סמוך לנקודת החיבור בין החומה הראשונה והחומה השלישית (באזור מגדל דוד של ימינו), ואילו הלגיון העשירי נותר במחנהו המקורי על הר הזיתים.

במקביל שלח טיטוס את יוסף בן מתתיהו להציע ליהודי העיר להיכנע ולקבל את חסותו, אך ההצעה לא נענתה.[58] הצעות הכניעה היו תופעה חוזרת ונשנית במהלך המצור על ירושלים. גרשון בר כוכבא מציין כי בקרבות אחרים שנערכו במהלך דיכוי המרד, כמו במצור על יודפת, לא הוצעה למורדים אפשרות כניעה. לדעתו, הסיבה לכך היא שהרומאים העריכו שהם יתקשו לכבוש את העיר, ורצו לחסוך בנפגעים. בר כוכבא מעלה סברה כי הצעות הכניעה נועדו גם ליצור חילוקי דעות ופילוג בקרב המגִנים ותושבי העיר, ובכך לפגוע בעוצמת התנגדותם.[59]

גיחת המורדים ממגדלי הנשים

בעוד הרומאים עסוקים בעבודות יישור הקרקע מחוץ לחומות ירושלים, טמנו להם המורדים מלכודת מוצלחת. הם יצרו מצג שווא, כאילו סיעה שוחרת שלום בתוך העיר השתלטה עליה, וגרשה מתוכה את הקנאים תומכי המרד. קבוצת יהודים יצאה אל מחוץ לחומה הצפונית, דרך שער ב"מגדלי הנשים", ואילו קבוצה אחרת עמדה על החומה, והזמינה את הרומאים להיכנס אל העיר, תוך שהיא מיידה אבנים אל הקבוצה שמחוץ לשער, שאנשיה העמידו פנים כמתחננים, שיפתחו לה את השער ויתירו להם לחזור לעיר "מפחד הרומאים". כאשר כוח רומאי התפתה לנצל את ההזדמנות לכיבוש מהיר של העיר (לפי תיאורו של יוסף בן מתתיהו, בניגוד להוראתו של טיטוס), והתקרב ממש עד לחומה, הוא הותקף על ידי כוח גדול של מורדים שהגיח מהשער, בעוד המורדים על החומות מיידים עליו אבנים ובליסטראות, וספג אבדות כבדות. שרידי הכוח המותקף נסו צפונה, לכיוון המחנה הרומאי, בעוד המורדים רודפים אחריו עד ל"מצבת הילני" (כיום באזור שייח' ג'ראח). לדברי יוסף בן מתתיהו, החיילים המובסים שהצליחו להימלט, היו צפויים לעונש מוות בגלל הפרת המשמעת שלהם וחרפת התבוסה, אך טיטוס הסתפק באזהרה חמורה ובהבטחה מצידם ללחום בעתיד ביתר עוז כדי לכפר על תבוסתם, לאחר שחבריהם ללגיון התחננו בפניו לחוס על חייהם.[60]

תיאור השלב הראשוני של המערכה על ירושלים אצל דיו קסיוס ואצל טקיטוס, שונה באופן משמעותי מהתיאור המופיע אצל יוסף בן-מתיתיהו. הם אמנם לא מזכירים תקריות ספציפיות, כגון גיחות המורדים כנגד מחנה הלגיון העשירי בהר הזיתים, אולם כותבים שלמצור הרומי על העיר קדמו שורת התנגשויות צבאיות, שהסתיימו בתחילה ללא הכרעה ברורה, בין כוחות המורדים, שנערכו לפני חומות ירושלים, לבין הצבא הרומי (לפי טקיטוס, מהצד הרומי השתתפו בעימותים אלו בעיקר רגלים קלי חימוש ופרשים). בסופו של דבר גברה ידם של הרומאים, והמורדים היהודיים, שספגו שורת מפלות, נאלצו לסגת בהדרגה אל מאחרי חומות העיר. [61]

המתקפה על החומה השלישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיחזור מכונת מלחמה ששימשה את הרומאים במערך המצור
תוכנית המתקפה המקורית של טיטוס

כאמור, טיטוס תכנן לתקוף את החומה השלישית של ירושלים מכיוון צפון-מערב, סמוך למצבת הקבר של יוחנן הורקנוס. לפי תיאורו של יוסף בן מתתיהו, אגריפס הראשון הספיק להניח רק את היסודות של חומה זו, לפני שנאלץ להפסיק את מלאכת בניית החומה, והקמתה הושלמה בחופזה על ידי המורדים לאחר גירוש הרומאים מירושלים. לכן ביצוריה לא היה חזקים כחלקים האחרים של חומת העיר. בנוסף, התנאים הטופוגרפיים באזור זה היו נוחים יותר להתקרבות עד החומה, בניגוד לחומה הראשונה, החומה המזרחית של הר-הבית וחלק קטן מהחומה השלישית, במזרח העיר, שהיו מוקפים גאיות (נחל קידרון וגיא בן-הינום) ומורדות תלולים.
עם זאת, גובהה של החומה השלישית היה למעלה מ-10 מטר, רוחבה ביסודותיה כ-5 מטר, והיא כללה מגדלים רבים (במרווחים של כ-100 מטר זה מזה) שהתנשאו לגובה כ-10 מטר מעל גובה החומה, כך שהבקעתה לא הייתה משימה פשוטה.

לאחר הבקעת החומה השלישית, תיכנן טיטוס לפצל את כוחותיו: כוח אחד נועד לפנות ימינה, אל החומה הראשונה, להבקיע אותה, ולהשתלט על העיר העליונה, ואילו הכוח השני נועד להתקדם מזרחה אל מצודת אנטוניה, דרך שכונת בית-זיתא, לכבוש אותה ולחדור דרכה אל מתחם הר הבית.[62]

גובהה הנישא של החומה השלישית הִקְשה על מכונות הירי הרומיות לפגוע במגינים שעליה, ולמנוע מהם לסכל את מאמצי ההבקעה של החומה, ולא אפשר לליגיונרים להגיע אל ראש החומה באמצעות סולמות טיפוס. לכן פקד טיטוס, כצעד מקדים למתקפה על החומה, להגביה את משטח הלחימה שלפניה באמצעות סוללות עפר, עליהן ניתן יהיה לקדם את מגדלי המצור ואילי הברזל אל החומה, ולהעמיד את הסולמות. על המלאכה הופקדו הלגיונות ה-5, ה-12 וה-15 על פי חלוקת עבודה מוגדרת. הם סיפקו חיפוי ואבטחה לעבודות ההקמה של הסוללות באמצעות רמחים וקשתים, שהוצבו במרווחים בין הסוללות, ומכונות ירי, שכללו קטפולטות ובליסטראות. כוחות האבטחה נועדו למנוע גיחות של קבוצות מורדים, לפגוע במגנים היהודים שעל גבי החומה ומאחוריה, ולמנוע מהם לשבש את ההכנות למתקפה הרומית.

למרות הירי המאסיבי של מכונות המצור הרומיות, המשיכו המגינים היהודיים ללחום מעל החומה ואף לערוך גיחות כנגד הכוחות הצרים. שמעון בר גיורא העלה על החומה את מכונות הירי שלקח שלַל במהלך השתלטות המורדים על ירושלים[63] והמרדף אחרי צבאו של קסטיוס גאלוס,[64] והשתמש בהן על מנת לשבש את עבודות ההקמה של הסוללות. לפי יוסף בן מתתיהו, המורדים, שלא היו מנוסים בהפעלת המכונות, נעזרו בעריקים מהצבא הרומי כדי ללמוד איך להשתמש בהן, אולם עדיין לא הצליחו להפיק מהן את המיטב, ולכן לא הצליחו לגרום נזק משמעותי לרומאים.[65] בנוסף לכך, הרומאים השתמשו במקלעות נצרים ("וינאה") כדי להגן על העובדים בהקמת הסוללות. בצד הרומאי, לעומת זאת, הצליחו מכונות הירי לגרום אבדות כבדות למגיני החומה. מכונות הירי של הלגיון העשירי, לדוגמה, יכלו להעיף קליעים במשקל כ-26 ק"ג למרחק של עד כ-370 מטר.

הבקעת החומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבקעת החומה השלישית במערב העיר על ידי הצבא הרומי

אחרי שהושלמה מלאכת בניית הסוללות, קידמו הרומאים את מגדלי המצור, שבהם היו מותקנים אילי ניגוח, אל החומות, והחלו לנגח אותן. בשלב זה התאחדו פלגי המורדים, הפסיקו את המלחמה ביניהם והתמקדו במערכה מול הכוחות הרומיים הצרים. יוחנן שלח לוחמים לתגבר את כוחותיו של שמעון. כוחות המורדים ניסו להצית את מכונות המצור הרומיות באמצעות השלכת לפידים מהחומה, תוך שהם פוגעים בחיילים המפעילים אותן. הם אף ערכו גיחות בקבוצות גדולות אל מחוץ לחומה בניסיון להרוס את מכונות המצור, ותעוזתם העניקה להם הצלחה ניכרת.[66]
כוחות האבטחה הרומיים, שכללו פרשים וקשתים, הצליחו בדרך כלל לבלום את גיחות המורדים, ולמנוע מהם לשבש את המשך ניגוח החומה, אולם קבוצת לוחמים יהודים, שהגיחה משער סמוי במגדל היפיקוס, סמוך לתפר בין החומה הראשונה והשלישית, הצליחה להצית את מכונות המצור בגזרה זו, לאחר קרב קשה עם הלגיונרים הרומיים. טיטוס מיהר עם פרשיו לזירה והדף את התוקפים חזרה לחומה. אחד הלוחמים היהודים שנתפסו במהלך הקרב, נצלב אל מול החומה, כדי לשבור את רוח המורדים.[67]

אחרי שנכשלו ניסיונות המורדים לשרוף את מכונות המצור הרומיות, הם ניסו לפגוע ביעילות השימוש באילי הניגוח בכל מיני דרכים: הם שלשלו מהחומה חבלים שחבקו אותם, וניסו להטות את המהלומות שלהם ולשברם. בנוסף, הם שלשלו מהחומה לוחות עץ מצופים בברזל, כדי לספוג את מהלומות האילים.[68] פעולות מֶנע אלו הצליחו לעכב את המאמצים הרומיים להבקיע את החומה. טיטוס, כתגובה, קידם אל החומה שלושה מגדלי מצור בגובה של כ-25 מטר. ממרומי המגדלים יכלו הרומאים לשלוט על החומה, ולפגוע במגינים שעליה בירי קשתים, קלעים ומכונות ירי, בעודם מוגנים בתוכם. גם התמוטטות אחד ממגדלי המצור לא מנעה מהרומאים להסב אבדות כבדות למגיני החומה, ולמנוע מהם להפריע למאמצי ההבקעה שלה.

בסופו של דבר, לאחר 15 ימים של לחימה קשה, המתקפה הרומית הבלתי פוסקת על החומה נחלה הצלחה. אחד ממגדלי המצור שנשא איל ניגוח גדול מֵמדים (וכונה בפי היהודים "ניקון", כלומר "המנצח") הצליח להבקיע פרצה בחומה השלישית בז' באייר.
מכיוון שהחומה השלישית הגנה על השכונות החדשות של ירושלים, שהיו בעלות אוכלוסייה דלילה יחסית ומרוחקות מליבה של העיר, המורדים לא ראו בנפילתה לידי הרומים אסון גדול. לאחר הבקעת החומה בחלקה המערבי, הם נטשו את עמדותיהם על הגזרות האחרות של החומה, ונסוגו אל החומה השנייה כמעט ללא התנגדות. כוחות החלוץ הרומיים חדרו דרך הפרצה, פתחו את השערים בחומה מצדה הפנימי, ואפשרו לכוחות הצבא העיקריים להיכנס ללא הפרעה לתחומי החומה השלישית.[69] שכונת בית זיתא נהרסה כליל בידי הלגיונרים הרומיים, והחומה השלישית נהרסה ברובה כדי לא להפריע להמשך המתקפה הרומית על העירּ. צבאו של טיטוס התמקם באֵזור שנקרא מחנה האשורים והחל בהכנות לתקוף משם את החומה השנייה.

המערכה על החומה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כדי לכבוש את מצודת אנטוניה, היה על טיטוס להבקיע קודם כל את החומה השנייה. טיטוס לא העריך נכונה את עוצמת ההתנגדות של כוח המורדים שהגן עליה, אך בסופו של דבר הצליח להבקיע דרכה ולכבוש את השטח העירוני שהחומה הקיפה. כיבוש החומה השנייה איפשר לרומאים להגיע עד למתחם הר הבית, ליבה של העיר ירושלים.

ניסיון השתלטות ופריצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצלחת פריצת החומה השלישית גררה מיד לאחריה הסתערות על החומה השנייה. הרומאים ניסו להשתלט על החומה השנייה גם בעזרת סולמות טיפוס. לוחמיו של שמעון בר גיורא הגיחו מהשערים וניהלו קרב פנים מול פנים עם הרומאים, אולם בזאת הייתה עדיפה התנהלותו המנוסה של הצבא הרומי, שהצליח להדוף את המורדים בחזרה אל תוך החומה.

הקרבות במערכה זו עלו ברמה; שורת הלוחמים של שמעון בר גיורא ביצעה פעולות נועזות למאוד שאף גבלו בטירוף. הערצתם הרבה לשמעון הביאה אותם למעשי גבורה מיוחדים, על מנת לטרפד את ההתקפה הרומית על החומה השנייה. אולם אף בצד הרומי עלתה רמת הקרב. מועד חלוקת המשכורות התקרב ובא, מה שהגביר את מוטיבציית הלחימה הרומית. התגמולים הנוספים המיועדים עבור מבצעי מעשי גבורה, העלו את תעוזתם של רבים מהחיילים. יוסף בן מתתיהו מספר כי באותו זמן, פרש בשם לונגינוס הסתער במהלך הקרבות אל תוך היהודים, הטיל כידון לתוך גופו של אחד היהודים והרגו, ובתוך כדי המשך דהירה שחרר את הכידון מגופו ודקר בו יהודי אחר. מעשה גבורה זה היה למושא קנאה במחנה הרומאי.[70]

קריסת המגדל ופריצת החומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר התקרבו אנשי טיטוס אל החומה השנייה, נלחמו בהם אנשיו של יוחנן מגוש חלב מהר הבית וממצודת אנטוניה, בגיחות אל מחוץ לחומות. אנשיו של שמעון בר גיורא שמרו על החלק של החומה השנייה אשר הגן על העיר העליונה, בצפון מערב. פניותיו של יוסף בן מתתיהו אל הנצורים, והפצרותיו כי יניחו את נשקם, לא שכנעום להיכנע, והמלחמה נמשכה במלוא עוזה. ברור היה לצדדים כי העניין לא יסתיים בהסדר, וכי המדובר במלחמה לחיים או למוות. בשלב זה החל טיטוס צולב את השבויים שנפלו לידיו, מאות אנשים מדי יום, והעמידם אל מול הנצורים שעל החומה, למען יראו וייראו.

הצבא הרומי פורץ את החומה השנייה

מבצע ההשתלטות על החומה, שנמשך כמה ימים, לא הצליח. טיטוס פקד על קידום מגדל מצור אל מול אחד ממגדלי החומה השנייה. המורדים העריכו כי לאחר פריצת החומה יהיה על הרומאים ללחום בתוך סמטאותיה הצרות של ירושלים, מה שלא יאפשר את יישום שיטת לחימת היחידות הרומאית, המאורגנת והעקבית. כך שהיהודים ידעו לעצמם שבתנאים אלו יתרונם יהיה גדול, הן משום מבנה שטח הלחימה העירוני, והן משום התמצאותם במבואות העיר הצפופה.
שמעון בר גיורא רצה להרוויח זמן נוסף כדי להיערך בהתאם לשלב בו תנאי הלחימה יהיו לטובתם. הוא שלח את קסטור, אחד מלוחמיו, להוביל את טיטוס אל משחק הונאה מבוים. ביום י"ב באייר, בשלב בו החל איל הברזל לזעזע את המגדל, קסטור ועשרה לוחמים שהמתינו עמו הופיעו מבעד לגדר שעל החומה והחלו בהצגה. קסטור נפנף בידיים פרוסות וביקש רחמים מטיטוס, כמה מהלוחמים שעל החומה הביעו אף הם את רצונם להיכנע. אחרים צעקו כי אינם מוכנים בשום אופן להיכנס תחת מרותו של טיטוס, הם הוציאו את חרבותיהם והציגו כאילו דוקרים את עצמם למוות בעודם נופלים לאחור. טיטוס ואנשיו צפו במחזה בלא להשכיל כי הוא תעתוע גרידא. התוכנית הצליחה. כאשר עמד טיטוס על מעשה ההונאה, הוא פקד להאיץ את מהלומותיו של איל הברזל עד שקרס המגדל, אך בינתיים הספיק שמעון להכין היטב את הכוחות למתקפה בתוככי העיר.

הקרב בעיר הפנימית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שנפרצה החומה, חדר טיטוס בלוויית כוח בן 1,000 לוחמים, שמנה גם קבוצת קשתים. הפלישה נעשתה בזהירות. הם התקדמו אט-אט אל תוך העיר דרך הרובע החדש, בו היו חנויות צמר, שוק הבגדים ובתי המלאכה של הנפח. כאשר הגיעו הרומאים אל עומק העיר הפנימית תקפו אותם כוחותיהם של שמעון בר גיורא ויוחנן מגוש חלב: חלקם התפרצו מתוך הסמטאות, חלקם מגגות הבתים וחלקם הגיחו מהשערים העליונים ויצאו ללחום מחוץ לחומה בהבהילם את החיילים הרומיים שנותרו לשמור על החומה. אלו האחרונים קפצו מהמגדלים ונמלטו בחזרה אל המחנה. קול ההמולה היה גדול, קריאות הצעקה לעזרה נשמעו משני האגפים; אלו שנדחקו החוצה ואלו שנלכדו בעיר. הלוחמים היהודיים נאספו ובאו אל הזירה ומספרם הלך וגדל מרגע לרגע. היכרותם את סמטאות העיר הורגשה היטב בשטח, העמידה אותם ביתרון בולט והביאה לפגיעה רבה בצד הרומאי.[71] כדי למתן את ההדיפה היהודית, הצליח טיטוס בסיועו של הטריבון הצבאי דוֹמיטיוּס סַבִּינוּס לרכז כוח קשתים שיחפה על הכוח הרומי עד לנסיגתו אל מעבר לחומה.

מרדכי גיחון מצביע על מקרה זה כדוגמה מובהקת ליתרון המוחשי של הפעלת כוח עתודה, כמו זה שבעזרתו הצליח טיטוס לחלץ את כוחותיו בשלום.[72]

טיטוס, בסטייתו מהתוכנית המקורית, גרם בפריצתו המהירה אל העיר לפצועים ונפגעים רבים בשורותיו, דמורליזציה במחנה הרומאי ובהתאם לזאת – הארכת ימי המצור. המורדים הסתובבו בתוך העיר בתחושת התרוממות ומצב רוח מרומם. הם היו משוכנעים שכעת לא ישובו הרומאים לנסות להיכנס אל העיר.

ההשתלטות מחדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצודת אנטוניה. מבט ממזרח-דרום. מתוך דגם ירושלים בתקופת בית המקדש השני המצוי במוזיאון ישראל, ועל פי תיאוריו של יוסף בן מתתיהו. המצודה הייתה נקודת מפתח לכיבוש הר הבית וירושלים כולה

טיטוס חזר לתוכנית המקורית, ופקד על הלגיונות להקים ארבע סוללות משני עברי החומה השנייה: שתיים לעבר מצודת אנטוניה ושתיים אל מול החומה הראשונה, מה שיאפשר לו לכבוש את הר הבית והעיר העליונה. עם זאת הוא הורה על כוחותיו להיכנס ולהשתלט מחדש על החומה, אולם המורדים חסמו בגופם את הפִרצה בחומה ומנעו את כניסת הרומאים.

באותו יום (י"ב באייר) החל מועד תשלום המשכורות התלת-שנתיות בצבא הרומאי, שנמשך על פני ארבעה ימים. אירועים מסוג זה היו מלווים בטקס צבאי. החיילים, כשהם עטויים בשריון מלא, צעדו עם נשק שלוף, הפרשים קישטו את סוסיהם בצעדה וכל שטח המחנה התמלא בברק כסף וזהב שהתנוצץ למרחקים. חומות העיר וגגותיה היו עמוסים ביהודים שעלו לצפות במחזה המרשים והמאיים.[73]

במקביל לטקס תשלום המשכורות, הלחימה הקשה על החומה השנייה ועבודות בניית הסוללות נמשכו. ביום האחרון של תשלום המשכורות (ט"ז באייר) הצליחו הרומאים להשתלט על החומה השנייה. עם השלמת ההשתלטות הורה טיטוס על הריסת חלקה הצפוני, זאת כדי להקל על העבודות מול אנטוניה, אך את הקטע הדרומי שלה, הסמוך יותר לחומה הראשונה, השאיר על מכונו עם משמרות אבטחה להגנת האגף, כדי שתשמש מחסום לגיחות היהודים מהעיר העליונה.[74]

ניסיון החדירה אל העיר והמקדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמת שני זוגות סוללות-המצור[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילים רומיים במבנה "טסטודו" במהלך מצור. תבליט מתוך עמוד טריאנוס

העיר הייתה כבר למעלה מחודש תחת תנאי מצור, אולם לא הייתה חסרה במים. החורף של שנת 70 היה משופע בגשמים, ובורות המים הרבים שבעיר סיפקו את צורכי יושביה. לעומת זאת, מחיר המזון זינק יותר ויותר והרעב השתלט בעיר. למי שעוד היה מעט מזון, היה נאלץ לאכלו בהיחבא, כדי שלא יחטפו את מזונו ממנו. הרעב, שהלך התחזק, עודד את הנצורים להסתנן אל מחוץ לעיר ולתור אחר מזון - משימה שסיכנה את מבצעיה בשל מארב הרומאים, כמו גם מחמת התנכלות הקנאים. מרבית המסתננים נתפסו בידי הכוחות הרומאים, עונו ונצלבו בתנוחות שונות, כשהם משמשים מטרות שעשוע. מספר הנתפסים היה כה רב, עד כי נוצר עומס במקומות הצליבה.[75]

בינתיים, מבצע הקמת הסוללות היה בעיצומו. המלאכה הייתה קשה והיא הצריכה מערך הנדסי ולוגיסטי: חציבת אבנים, כריתת עצים, והובלת החומרים יחד עם עפר למילוי. הלגיון החמישי והלגיון השנים עשר קיבלו את משימת הקמת הסוללות שמול מצודת אנטוניה, והלגיון העשירי עם הלגיון החמישה עשר קיבלו את משימת הקמת הסוללות שמול העיר העליונה.

הקמת שני זוגות הסוללות כדי לאפשר את כיבוש העיר

בעוד הרומאים מתקדמים בתוכנית בניית הסוללות, המורדים אף הם לא נואשו וניסו לשבש ולהפריע את העבודות. לוחמיו של שמעון בר גיורא הגיחו תכופות מהעיר העליונה והטרידו את כוחות המשימה הרומאים, וכוחותיו של יוחנן מגוש חלב הפעילו ירי מאסיבי של אבנים וחִצים ששוגרו מקטפולטות ובליסטראות רבות. התנגדותם של המורדים אכן האטה את קצב ההתקדמות, אך לא עצרה את המלאכה.

קריסת הסוללות מול מבצר אנטוניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוחנן הגה תחבולה למיטוט הסוללות. בעוד הכוחות שהופקדו על הקמתן מול מצודת אנטוניה, עוסקים במרץ ומאמץ רב בעבודות הבנייה, חפר יוחנן מנהרות מתחת קרקע הר הבית עד למקום הסוללות. הוא דיפן את המנהרות שתחת הסוללות בתמיכות עץ חזקות דיין כדי להחזיק את הסוללות הכבדות, ואת שאר החלל מילא בחומרי בעֵרה.

מיטוט זוג הסוללות באמצעות המנהרות שחפר יוחנן

טיטוס עבר בין שורות הפועלים והאיץ בהם למהר ולסיים את המלאכה. בכ"ט באייר, לאחר כשבועיים ומחצה (17 יום), עבודות הבנייה הסתיימו והסוללות עמדו על תִלן.[76] עוד באותו היום, העלה טיטוס את מכונות המלחמה על הסוללות. בעוד המכונות מתקדמות עם החיילים על הסוללות אל עבר מצודת אנטוניה, ירד יוחנן אל המנהרות והצית אותן על תכולתן. קורות העץ שהחזיקו את גג המנהרות נאכלו מהאש, וכל מה שעמד על המנהרות התמוטט, כולל הסוללות ומכונות המלחמה שקרסו בקול רעש אדיר אל החלל שנפער תחתיהן. התכסיס הנועז שהוריד לטמיון בין רגע את עבודת העמל הרבה, היווה הפתעה קשה לרומאים ודיכא את רוחם.[77]

השמדת הסוללות מול העיר העליונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היה ברור לרומאים כי עכשיו תורן של הסוללות שנבנו על ידי הלגיונרים מול העיר העליונה. הם נערכו ברמה מקסימלית כדי לגונן עליהן ולזרז את ביקוע החומה הראשונה בעזרת אילי המצור. אל גזרת הפריצה שבחומה השנייה נשלחו כוחות כדי לחסום בגופם את אפשרות המעבר למורדים שעלולים להסתנן, וכוחות חיפוי הועלו אל הסוללות כדי לשלוט על החומה ולמנוע מהמורדים לפגוע בהן.[78]

הריסת זוג הסוללות שמול העיר העליונה

כעת היה זה שמעון שלקח פיקוד על השמדת הסוללות שמול העיר העליונה. בתחילתו של חודש סיוון, יומיים לאחר מבצעו של יוחנן באנטוניה, בעוד הרומאים מתחילים לנגח את החומה, הוציא שמעון לפועל את ביצוע התוכנית. שלושה לוחמים מובחרים חדרו בהפתעה את המערך הרומי וניגשו אל המכונות, להעלותן באש. מיד לאחר מכן הצטרפו אליהם לוחמים רבים נוספים כדי לגבות ולסייע למבצע. תוך כדי כך נשלח כוח מורדים נוסף אל החומה, השתלט עליה ומנע באמצעות ירי את הבאת התגבורת הרומית. הכוח הראשוני הסתער על הרומאים שנכחו במקום, ובעזרת חומרי בערה שהצטייד עמו מראש, העלה אש במכונות וסביבתן. קרב קשה התפתח בינות למוקד. הכוח לא עזב את המקום חרף ההתקפה העזה שנחתה עליו מהצד הרומי, עד שהאש חדרה את חיפוי העור של המכונות ופשטה בהן יפה.
הצלחת המבצע רוממה את רוח המורדים, ואלה הסתערו ורדפו אחר הלגיונות ה-15 וה-10 שברחו עד למחנותיהם. על יד חומות המחנה המשיך להט הקרב, שם נאבקו כוחות המורדים עם שומרי המחנה. הנוהל הרומי, שקובע דין מוות למשמר הנוטש את עמדתו, הוכיח את עצמו במערכה זו, שכן כוח המשמר העדיף מות גיבורים ולא מיתת עונשין. כוח זה נותר איתן על משמרתו ומנע את פלישת המורדים למחנות. טיטוס, ששהה באנטוניה לשם בחינת הצבה מחודשת של סוללות, לקח עמו כוח מובחר וזה נחלץ להציל את המערכה בקו הביצורים. לאחר קרב ממושך הצליחו הרומאים לאלץ את המורדים לסגת בחזרה אל העיר.[79]

במקרה זה, קיום המחנה על כוח השמירה התקיף שלו, הציל את הצבא הרומי מחדירת האויב למחנותיו ומערעור המערכות, ומנע אבדות גדולות שהיה עלולות לספוג לולא בוא כוח ההגנה מבעוד מועד.[46]

השלמת המבצע של שמעון דכדכה את רוחם של הרומאים. עבודתם הממושכת בהקמת הסוללות ירדה לטמיון בתוך זמן קצר. רבים מהם סברו כי אין סיכוי לכבוש את העיר בעזרת מכונות רגילות כאלו.[80]

לפי דיו קסיוס, בשלב זה של המצור ערקו מספר חיילים רומיים, שנואשו מהתמשכות המערכה על ירושלים, וחשבו שהעיר כנראה איננה ניתנת לכיבוש, אל מחנה המורדים היהודיים.[81] היסטוריונים אחרים בני התקופה לא מציינים כלל את תופעת העריקה.[82] סיפור זה, אם הוא אכן התרחש, מראה שמצבם של המורדים בירושלים, גם בשלב זה של המצור, לא היה חסר סיכוי, בניגוד לתיאור המופיע אצל יוסף בן מתתיהו, ומלמד על מורל ירוד בשורות צבאו של טיטוס. ייתכן שזו הסיבה מדוע יוסף בן מתתיהו, שהיה נוכח בקרבת מקום, בחר שלא להזכיר אותו בכתביו, אלא בהבלעה.[83] אריה וינשל מסביר תופעה זו בכך שהעריקים היו מתומכיו לשעבר של נירון קיסר וממתנגדיו של אספסיאנוס, ורצו להביא לסיום מהיר של המרד היהודי שנמשך כבר למעלה משלוש שנים על ידי הגעה להסכם כלשהו עם המורדים, כפי שהושגה על ידי נירון פשרה בארמניה בשנת 66 לאחר המלחמה עם הפרתים. חוסר היציבות הפוליטית והזעזועים הפנימיים ברומא לאחר רצח נירון והקיסרים שאחריו, תרמו לחיזוק מגמת העריקה מהצבא הרומי.[84]

דיון ותכנון מחדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

לנוכח המצב הקשה, נאלץ טיטוס לבצע הערכת מצב מחודשת עם הקצינים והיועצים הבכירים שלו, דבר שלא עשה מראשית המערכה על ירושלים. במהלך הדיון הועלו שלוש דרכי פעולה אפשריות להמשך המצור:

  1. ריכוז הכוחות הצרים בגזרה אחת, במקום פיזורם בשני מאמצים עיקריים, כפי שנעשה עד אז, בהנחה שהמורדים לא יוכלו לעמוד כנגד ירי בליסטראות מאסיבי שיהיה ממוקד אל יעד אחד.[85]
  2. הקמה מחודשת של סוללות המצור.[86]
  3. השעיית המשך המתקפה על חומות העיר ומעבר לשימוש בטקטיקת מצור: הקמת טבעת מצור הדוקה (דייק), סביב חלקי העיר שנותרו בשליטת המורדים, שתיצור הסגר הרמטי עליהם. הדייק נועד לנתק באופן מוחלט של אספקת המזון והציוד אל העיר, כדי להרעיב את האוכלוסייה הנצורה ולהחליש את כוחות המורדים.[87]

מסקנת הדיון הייתה כי האפשרות המעשית היחידה היא ההצעה האחרונה, שכן ריכוז הכוחות לא יצליח למנוע את גיחות המורדים, והקמה מחודשת של הסוללות תיתקל בקשיים בשל המחסור בעצים.[88] הייתה זו ברירת מחדל ארוכה, מייגעת וחסרת תהילה, אך ברת ביצוע. למעשה טיטוס החליט לשלב בין כל האפשרויות שהוצעו לו : ההסגר ההדוק על העיר נועד להחליש את רוחם ואת כוחם של המורדים, ולמנוע הסתננות חוליות מורדים, שהטרידו את יחידות האספקה הרומיות, אל מחוץ לעיר. במקביל הוחלט לרכז את המאמץ ההתקפי בגזרה אחת (מצודת אנטוניה ומתחם הר הבית) ולהקים מחדש את סוללות המצור בגזרה זו, אך להימנע בשלב זה מתקיפה ישירה של החומות.[89]

טבעת המצור[עריכת קוד מקור | עריכה]

קו הדייק מסביב לעיר. מיקום משוער

טיטוס עבר לשלב הבא של המצור, הקמת הדייק. היקפו של הדייק היה למעלה משבעה קילומטרים. לאורך הדייק הוקמו 13 מצודות מצור גדולות. גודל כל אחת מהן הייתה כ-30 על 40 מטר.[90] במהלך העבודות, אבטחו יחידות חיל העזר ויחידות המלכים הקליינטים את חיילי הלגיון שעסקו בהקמת הדייק. התחרות שנוצרה בין היחידות הרומיות השונות שהועסקו במבצע הקמת הדייק, הביאה להאצת המשימה. והיא הושלמה תוך שלושה ימי עבודה בלבד.[91]

אצל יוסף בן מתתיהו אין פירוט מדויק של מבנה הדייק, ולכן הוא נתון במחלוקת בין החוקרים. לדעת מרדכי גיחון הוא כלל חומה רציפה, מגדלים, פתחים מוגנים ועמדות הגנה, כפי שהיה מקובל בצבא הרומי.[90]

רוני רייך מציג עמדה שונה במקצת. לדעתו, מהתיאור המופיע אצל יוסף בן מתתיהו לגבי הדייק, לא ניתן להסיק באופן חד משמעי שהוא כלל חומה רציפה. לכן, בהיעדר ממצאים ארכיאולוגיים שניתן לייחס אותם לדייק, קיימת אפשרות שהוא הורכב רק משורה של מגדלי משמר, שהמרווחים ביניהם לא היו מוגנים בחומה. רייך מסביר את העדר שרידים כלשהם של מגדלי העץ שבתוואי הדייק, בכך שהרומאים פירקו אותם לאחר השלמת כיבוש ירושלים, כדי להשתמש בעצים לצורכי בנייה וחימום (ייתכן שהם שימשו, בין השאר, את המלבנה של הלגיון העשירי, שממערב לעיר), שכן לפי יוסף בן מתתיהו, כתוצאה משימוש אינטנסיבי במהלך המצור, נכחדו היערות ברדיוס גדול סביב ירושלים, והיה צורך בפרק זמן ארוך עד לצמיחתם מחדש של יערות הרי יהודה.[92]

בשנות ה-20 של המאה ה-20 חשפו אלעזר ליפא סוקניק ול"א מאיר שרידי חומה מצפון לשער שכם, וזיהו אותם כחלק מהחומה השלישית. לעומתם, קתלין קניון הציעה לראות בשרידים אלו כקטע מהדייק של טיטוס.[93] רייך, בהתחשב בגודל הביצורים שנחשפו וברמת הבינוי הגבוהה שבהם, שולל את אפשרות זו.[94]

על פי מכסת העבודה היומית שהוטלה על החיילים, מסתבר כי העבודה של הקמת הדייק נערכה בקבוצות קטנות ובמשמרות. שיטת עבודה זו בצירוף המיומנות והמשמעת של הלגיונרים הביאו לסיום מבצע הנדסי מורכב זה תוך פרק זמן קצר.[90]

הרעב הקשה בעיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוך זמן קצר השיג הדייק את מטרתו. עתה לא התאפשרה כל הברחת מזון אל העיר, והנצורים החלו לחוש היטב בייסורי הרעב. יוסף בן מתתיהו תיאר את המצב בעיר במילים הבאות: "יחד עם ניתוק דרכי היציאה, נשללה מהיהודים כל תקווה להציל את נפשם, והרעב, שהלך והתעצם, כילה את העם, משפחה אחר משפחה ובית אב אחר בית אב. הגגות היו עמוסים נשים ועוללים מעולפים, הסמטאות מלאו גוויות של זקנים; נערים ובחורים נפוחי רעב שוטטו סחור סחור בכיכרות העיר כרוחות רפאים, ונפלו במקום שבו מצָאָם גורלם".[95] הוא הוסיף וכתב: "היו אנשים שהגיעו למצוקת רעב כה קשה עד כי חיטטו בביבים ובגללי בקר יבשים ואכלו מן הזוהמה שמצאו שם, ודבר שלפָנים מראהו בלבד עורר בהם גועל, היה עתה מזונם".[96]

הדו"ח האנתרופולוגי שפורסם על בסיס ממצאי עצמות אדם שנחשפו על ידי המשלחת של יגאל שילה ציין כי כל עצמות 17 בני האדם שהתגלו ממערב לגיא המרכזי אינן כוללות אף פריט צעיר. רוני רייך מסביר זאת בכך שקבוצות האוכלוסייה החלשות ביותר, בעיקר ילדים וזקנים, היו הראשונים לגווע ברעב. התנאים הקשים מוטטו את גופם בשלב מוקדם יחסית של המצור, לפני השלמת כיבוש ירושלים על ידי הרומאים [97]

אל מול העם הנמק ברעב בתוך העיר, בצד הרומאי לא חסר דבר. מנגנון האספקה פעל במלואו כשהוא מוביל מזון בשיירות מסוריה, ממצרים ומפרובינקיות סמוכות. המעיינות השופעים של נחל קֶלְט, הממוקם כ-11 קילומטר מהאֵזור, יחד עם מקורות שתייה נוספים סיפקו את מימיהם לחיילי הלגיונות בכל משך ימי המצור. רבים מהחיילים אף הגדילו לגרות את הנצורים המורעבים, כשהם ניצבים בסמוך לחומה במצב רוח מרומם ומציגים לראווה את שפע מזונותיהם.[98]

בימים אלו חל חג השבועות. בעוד שבעבר, משך שנים רבות, היו נראות שיירות מרובות של עולי רגלים העושות את דרכן אל ירושלים, כעת נדמה התנועה באופן מוחלט. איש לא חצה את הסגר שהוטל על העיר.

בשל המצור שכפה את הרעב על המורדים, הגיחות הושבתו. המטרה הושגה. היהודים היו חלושים ומותשים ולא כשירים ללחימה. טיטוס המתין כחמישה ימים, עד ט' בסיוון, לכניעת המורדים והסגרתם את העיר, אך זה לא קרה. למרות מצב המורדים העגמומי שהמשיך להדרדר.

כיבוש הר-הבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיום הכיבוש היה נחוץ לאספסיאנוס מבחינה פוליטית. הכנעת המורדים היהודים תיתן לגיטימציה לקיסרותו, בהכרת העם בכך שהוא ממגר את מערערי השלטון. גם טיטוס עצמו רצה לסיים את המצור בהקדם האפשרי - מנעמי העיר רומא ציפו לו לאחר שישלים את הכיבוש.[99] השמדת הסוללות הראשונות שיבשה את לוח הזמנים של טיטוס ועיכבה את תאריך היעד שלו.

הקמת רביעיית סוללות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארבע הסוללות שהוקמו לעבר אנטוניה בפקודת טיטוס

על פי התוכנית, פנה כעת טיטוס להקמת הסוללות. אולם כפי שהתלבן בדיון, הפעלת כוח מבוזר, ברת סיכויים פחותים להצלחת המבצע. על כן ריכז טיטוס את כל הכוחות בגִזרה שמול מצודת אנטוניה ופקד להקים לעברה ארבע סוללות גדולות מקודמותיהן.

הקושי העיקרי כעת היה המחסור בעצים. כל העצים שבטווח רדיוס 17 קילומטר מירושלים כבר נכרתו לצורך הקמת הסוללות הקודמות. החיילים שוטטו במרחקים כדי לספק את מלאי העצים הדרוש. המאמץ היה קשה במיוחד, והחיילים, שהיו צריכים לסחוב על גבם את כמויות העצים הגדולות, היו מותשים מהמלאכה המפרכת ורטנו על המשימה שהוטלה עליהם.
המערך של כריתת העצים הנרחבת פגע קשות במראה פניהם של יהודה וירושלים. יוספוס מתאר את התמונה:

"ומראה הארץ עורר חמלה בלב כל רואה, כי בהִגְּדע כל האילנות במקומות אשר עטו לפנים עצי פרי ופרדסים, נהפכה כֻלה לשאיָּה. וגם האיש הנכרי אשר ראה לפנים את ארץ יהודה ואת מגרשי ירושלים כלילי היֹפי והביט עתה אל המקומות האלה בחֻרבנם, לא עצר כֹּח למנוע קולו מבכי ולהבליג על אנחותיו למראה המהפכה הנוראה הזאת. כי מחתה המלחמה את כל עקבות הדַר העיר לפנים, ולוּ הגיע שמה פתאֹם איש, אשר ידע את המקומות האלה לפנים, כי אז נבצר ממנו להכירם, ובדרוך רגליו על אדמת ירושלים היה עליו לבקש את מקומה איוֹ."

יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר שישי, פרק א, סעיף א, פסקאות 6–8. תרגום שמחוני.

בשל המחסור בעצים והגדלת מבנה הסוללות, מלאכת הקמת הסוללות הנוכחית התארכה משקודמתה והסתיימה לאחר 21 ימי עמל, בראש חודש תמוז.[100] חששות כבדים קיננו בשני צִדי המחנות. היהודים חששו מפני קיום הסוללות. אם אלו לא יושמדו באש, העיר תיכבש. והרומאים חששו משרֵפת הסוללות, שאם יעלו באש גם הפעם, לא יהיה סביר לכבוש עוד את העיר, מחמת החוסר בעצים.[101]

המערכה על אנטוניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנה מערך הכוחות הרומיים בלחימה מול חומות

כדי להבטיח את כיבוש מצודת אנטוניה ריכז טיטוס את מכונות המצור והירי של ארבעת הלגיונות שלו בגזרה זו. בנוסף הוא הציב כוח אבטחה חזק של חיילים לפני סוללות המצור, ובכך מנע מהלוחמים בפיקוד יוחנן מגוש חלב להגיע עד הסוללות, או אף להתקרב מספיק כדי להשליך לעברן לפידים ולהצית אותן.

טיטוס החל מקדם את מגדלי המצור שלו אל חומות המצודה. הפרשי הגובה הגדולים הקשו על הרומאים: המגדלים של האנטוניה היו בגובה 25–35 מטרים, ובנוסף לכך המורדים השתמשו בארבעת מגדלי המצור, שבנה יוחנן מגוש חלב במסגרת מלחמתו נגד שמעון בר גיורא, כפלטפורמה להצבת מכונות ירי. היהודים המטירו מאנטוניה סלעים, חִצים ולפידים על הצרים, ואילו הרומאים השיבו בירי מסיבי ממכונות המצור שלהם, בניסיון לשתק את אש המגינים, ולאפשר להמשיך בהרעשת החומה באמצעות אילי הברזל ללא הפרעה. יחידת מחץ שאובזרה במִכשור ידני הצליחה באמצעות טכניקת הטסטודו לחתור אל מתחת חומת אנטוניה ולחלץ ארבע אבנים ממקומן. הפעולות לערעור החומה, שארכו שלושה ימים, הביאו לבסוף לקריסתה בליל ג' בתמוז. המנהרות שחפר יוחנן מגוש חלב מתחת לחומה, כדי למוטט את סוללות המצור הרומיות הראשונות, סייעו בקריסת החומה.[102]

אנשיו של יוחנן, שציפו מראש לנפילת החומה, בנו קו חומה לפנים מהחומה החיצונית של המצודה. כאשר קרסה החומה החיצונית של אנטוניה, דימו הרומאים להתפרץ אל המצודה, אך חומה זו הפנימית הפתיעה אותם. הם עמדו מולה נבוכים. המורדים היהודים המטירו ירי כבד על הרומאים שעמדו למרגלות החומה החדשה, כדי למנוע אפשרות טיפוס על החומה.
טיטוס נשא נאום חוצב להבות, בו הבטיח ללוחמיו פרסים יקרי ערך ואותות הצטיינות למי מהם שיהין לעלות על החומה. מספר לוחמים, ובראשם סַבִּינוּס, לוחם אמיץ במיוחד, נטלו על עצמם את המשימה והתקדמו אל ראש החומה למרות הירי המסיבי. כשעלו לראש החומה, נתקל סבינוס באבן ונפל ארצה מלוא קומתו, מה שהכשיר את הריגתו בידי היהודים. גם שאר חבריו שעמו נהרגו או נפצעו בידי היהודים.

לדברי יוסף בן מתתיהו, כמו בכל מהלך המלחמה על ירושלים, גם עתה ניסו הרומאים לשכנע באמצעותו את הנצורים בעיר להשלים עמהם ולנטוש את נשקם, או לחלופין לצאת מהעיר ולהילחם ממקום אחר, תוך הבטחה כי בכך יינצלו העיר והמקדש מחורבן. לדבריו, חלק מן המתונים אכן ברחו אל הרומאים ושוכנו על ידי טיטוס ביישוב הנקרא גופנא, בהמשך הובאו אף הם כדי להשפיע על הנצורים להיכנע.[103] לעומתו, על פי טקיטוס [דרושה הבהרה], בשלב זה נפלו היהודים לגורל הרעב משום שכבר לא ניתנה בידם האפשרות לשלום ואף לא לכניעה.[104]

קרבות ליליים על ההר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לגיונרים רומאים בקרב חזיתי. קטע מתבליט על ארון קבורה

אל המתקפה הבאה, שנועדה לאפשר את עליית הכוחות אל הר הבית, נערכו הרומאים במשך יומיים. בליל ה' בתמוז, שעתיים לאחר חצות, חדר כוח משימה קטן נבחר בן 24 לוחמים דרך הפרצה בחומת אנטוניה. רוב הכוח נמנה עם חיילי הלגיון החמישי, ועמם נלווה נושא הנס של הלגיון (אקוויליפר) והחצוצרן (קורניקן). הכוח התקדם בעלטה אל הזקיפים היהודים שנמנמו בעמדתם, טבח בהם והשתלט על החומה. החצוצרן שבכוח המשימה הריע, וטיטוס בלוויית לגיונרים רבים עלו בעקבותיהם אל החומה. במקביל הסתנן אל הר הבית כוח רומי נוסף דרך המנהרות שחפר יוחנן.[105]

כוחותיו של יוחנן מגוש חלב לא היו מספיקים כדי להתמודד מול הכוח הרומי שעלה אל ההר. שמעון בר גיורא שלח את לוחמיו לתגבר את שורותיו של יוחנן. המורדים היהודים והצבא הרומי לחמו פנים מול פנים במרחק חרב. אופי הלחימה הצפוף והעלטה הלילית גבו מחיר רב משני הצדדים. האנדרלמוסיה שנוצרה במקום גרמה להרג דו-צדדי. המערכה המתמדת לא נתנה מקום למי מהצדדים אופציה לנסיגה או מרדף. הקרב הקשה הסתיים שעות רבות לאחר שהאיר היום, כשהיהודים בצד המנצח. התסיסה והזעם במחנה היהודי הוכיחו את עצמם מול הניסיון הצבאי הרומי. המורדים הצליחו להניס את הרומאים מההר. אלו נסוגו אל מצודת אנטוניה והתבצרו בה.[106]

טיטוס וקציניו עמדו על ראש מצודת אנטוניה, משם צפו אל רחבת הר הבית וחישבו את מהלכי המערכה הבאה. במהלך הימים הבאים הרכיב טיטוס כוח משימה נבחר של יותר מ-7,000 חיילים שהכיל את 30 החיילים המצטיינים שבכל קנטוריה. קריאליס, מפקד הלגיון החמישי, התמנה על הכוח, כשתחתיו שבעה טריבונים, כל אחד ממונה על 1,000 חיילים. ההחלטה שהתקבלה על ידי טיטוס ויועציו, הייתה כי במערכה זו יישאר טיטוס באנטוניה, ומעל גבה ינהל את הקרב.

לאחר כשבוע של היערכות, בי"ג בתמוז, החלה המערכה השנייה על הר הבית. שעתיים לאחר חצות הלילה, השעה האידאלית מבחינת הרומאים, הכוח הראשוני של הלגיונרים הסתנן בדומיה אל תוך הר הבית. הפעם היהודים היו ערניים, וזינקו ממשמרם אל הרומאים, תוך שהם מזעיקים כוחות יהודיים נוספים אגב שאגות קרב. הצדדים מצאו את עצמם שוב בקרב לילי קשה. גם הפעם היו הריגות דו-צדדיות רבות, אלא שבקרב זה הן היו בעיקר מהצד היהודי. הצבא הרומי, שהיה מסודר ומאורגן היטב והשתמש בהעברת סיסמאות לשם זיהוי הדדי, הצליח למזער בכך את מספר האבדות, לעומת כוחות היהודים שהפילו בעצמם קרבנות מקרב שורותיהם יותר ממה שנפלו על ידי אויביהם. משהאיר היום, בסביבות השעה 5:00, עברה הלחימה להיות יציבה ומסודרת. היא נמשכה עד סמוך לחצות היום, כשגם הפעם נאלצו הרומאים בסופה לסגת אל מצודת אנטוניה.[107]

הקמת חמישיית סוללות נוספות אל הר הבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חמש הסוללות שהוקמו לעבר הר הבית

לנוכח רוח הלחימה היהודית העזה, החליט טיטוס לחזור לשיטת הסוללות. בי"ז בתמוז, יום שבו הופסקה הקרבת קורבן התמיד מחוסר בכבשים, סיים טיטוס את תוכנית הקמת הסוללה אל אנטוניה. לשם כך היה צריך להרוס לגמרי את שרידי אנטוניה עד היסוד.[108] יש הרואים בזה את כוונת דברי חז"ל כי בשבעה עשר בתמוז "הובקעה העיר",[109] כשהכוונה בזה לחומת הר הבית המאוחדת עם המצודה.[110] מלאכת בניית הסוללות הייתה קשה ונמשכה שבוע ימים. בכ"ג בתמוז הושלמה הבנייה, וסוללה רחבה עמדה הכן להעלאת כל הכוחות אל הר הבית.[111]

לאחר סיום העבודות על הסוללה שבאנטוניה, החליט טיטוס על הקמת מערך חדש של רביעיית סוללות נוספות אל הר הבית; שתיים אל החומה המערבית, ושתיים אל החומה הצפונית. המחסור החמור בעצים בסביבות ירושלים האריך את משך ימי הפעילות. הכוחות גויסו לכריתת עצים והובלתם ממרחק, ולבניית הסוללות עצמן. בנוסף להם, יחידות חיל העזר מונו לאבטחת כוחות הלגיון שעסקו במלאכת הקמת הסוללות.

המורדים היהודים, למרות תשישותם הרבה, לא ישבו בחיבוק ידיים. הם הטרידו שוב ושוב, הן את הכוחות שהתפרסו סביב ירושלים לצורך כריתת והובלת העצים, והן את אלה שעסקו במלאכת הבנייה.[112] אולם למרות הניסיונות העיקשים, הבנייה התקדמה.

המורדים עברו אפוא לשיטה חדשה: הצתת הסטווים שמפנים לחומת הר הבית, כדי לשבש את יכולת הגישה של הרומאים אל ההר.[113] לאחר כעשרת ימי פעילות, בכ"ז בתמוז, מילאו המורדים חומרי בערה (גזירי עץ, חמר וזפת) בחלל שבין קורות הגג של הסטיו המערבי לבין תקרתו, ונטשו את עמדות השמירה, תוך שהם מציגים עצמם כמותשים. החיילים הרומאים, שלא הבחינו בתרמית, מיהרו לטפס אל החומה בעזרת סולמות שהציבו, ובשעה קלה החל גג הסטיו להתמלאות בחיילים. כאשר היה הגג עמוס בלגיונרים, העלו המורדים את הסטיו באש, שהתפשטה במהירות וכילתה את הסטיו כולו, כשעליו לכודים חיילים רומים רבים שנשרפו למוות.[114]
למחרת אותו היום, בכ"ח בתמוז, העלו הרומאים באש גם את הסטיו הצפוני.

התחזקות הרעב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינתיים הרעב בעיר הלך והחריף. בניסיון לאיתור דבר מאכל היו מתרחשות פריצות לבתים בתדירות גבוהה, ועל הגוססים, עם דעיכתם, היו נערכים חיטוטים בבגדיהם. גם בתוך הבתים, איתור מזון כלשהו היה גורר תגרת ידיים בין בני הבית. מבין אלו שהשיגו דבר מאכל היו נאלצים לרדת אל מערכת תעלות הניקוז שמתחת לעיר כדי שיוכלו לאכול את מזונם ללא חשש שיחמסו אותו מהם. אלי שוקרון, חשף בחפירות שערך במקום ממצאים המעידים על שהייתם של תושבי העיר שהסתתרו במנהרות אלו כדי לאכול את מזונם בבטחה.[115] מפרט המזון בעיר כלל בשלב זה גם עשבים וצמחים ואף פרטי לבוש שונים, כמו עור המנעלים.[116] יוסף בן מתתיהו מספר על מקרה קניבלי קיצוני בו אישה בשם מריה בת אלעזר ברוב רעבונה ותסכולה טבחה את בנה הפעוט ואכלה ממנו ברעבתנות.[117] כך גם מופיע בספרות חז"ל:

מעשה בדואג בן יוסף שהניחו [אביו] בן קטן לאמו. בכל יום היתה אמו מודדתו בטפחים ונותנת משקלו של זהב לבית המקדש, וכשגבר אויב טבחתו ואכלתו, ועליה קונן ירמיה אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹלֲלֵי טִפֻּחִים

על עצם קבלת הדברים כעובדה היסטורית, היו שפקפקו בסיפור. אולם ניתן להבין כי הדברים, שמביעים באופן חד את זוועות המצור, השפיעו עמוקות על התודעה שנצרבה בהיסטוריה היהודית בעקבות כך, ונתנו את המשקל הכבד לקביעת תשעה באב כיום צום ואבל. מה גם שהיה בכך מימוש ההתראות שבתנ"ך שהזהירו על כך בכמה מקומות. הדבר בא לידי ביטוי גם בהופעות הרבות של מאורע רב רושם זה בספרות החיצונית, בספרות חז"ל ובתוך הקינות לתשעה באב.[118][119]

ההתקפה על חומת הר-הבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שלושה שבועות של עבודה, בח' באב, השלימו הרומאים את הקמת מערך הסוללות מול החומה הצפונית והמערבית של הר הבית. בשבוע שקדם למועד זה הרעישו הבליסטראות הרומיות את חומות הר הבית ללא הפסק, אך לא הצליחו לגרום להן נזק משמעותי. גם ניסיון של כוחות הנדסה רומיים לחתור תחת יסודות השער הצפוני של הר הבית הסתיים בכישלון. עתה פתחו הלגיונות הרומיים במתקפה משולבת על החומות בפינה הצפון-מערבית של מתחם הר הבית באמצעות אילי ניגוח שקודמו אל החומות, וכוחות שטיפסו עליהם מהסוללות באמצעות סולמות. המורדים המתינו עד שהחיילים הרומיים הגיעו כמעט עד לראש החומה, ומכונות המצור נאלצו להפסיק את ירי החיפוי שלהם כדי לא לפגוע באנשיהם, ואז תקפו אותם בכוח רב. הם הרגו ליגיונרים רבים שסיימו את הטיפוס על החומה, אך עדיין לא הספיקו להתארגן להגן על עצמם ולאחוז במגניהם, ודחפו והפילו לאחור סולמות עמוסים חיילים, שבלטו מעבר לקו החומה. לאחר קרב קשה נאלצו הרומאים, שספגו אבדות כבדות, להפסיק את המתקפה ולסגת מהמאחזים שתפסו על החומות[120]

בשלב זה החליט טיטוס להפסיק את המאמצים להשתלט על חומות הר הבית, והורה להצית את השערים הצפוניים של המתחם, שהיו מצופים בכסף. האש התפשטה במהירות, שרפה את השערים והתפשטה גם אל הסטווים משני עבריהם. המורדים, שנתקפו בהלם מעוצמת השריפה, לא ניסו לכבות אותה ונאלצו לפנות את עמדותיהם על החומות, והיא המשיכה להשתולל באין מפריע כל היום ובלילה שאחריו[121]

למחרת, בט' באב, הורה טיטוס לכבות את האש, כדי לאפשר לצבאו גישה נוחה אל מתחם הר הבית, והמתחם הפנימי של בית המקדש.

הכרעת המרד והחורבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכה על הר הבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיון על עתיד המקדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

כינוס מפקדי הצבא עם הקיסר, לשם התייעצות ותכנון הלחימה. קטע מתוך עמוד טריאנוס

טבעת הכיבוש והדיכוי ההולכת ומתהדקת הצביעה בבירור על עתיד הר הבית והמקדש. השאלה הייתה רק של זמן. טיטוס רצה להחליט מראש את גורל הבית, ולשם כך כינס עוד באותו היום – ט' באב - את הצמרת הצבאית שלו.
בישיבה הגורלית השתתפו בכירי המפקדים וטריבונים נוספים. בהם:

אין תיעוד מהימן ואובייקטיבי דַּיו מאותה אספה, ומשכך אין קווים ברורים לדעותיהם של המשתתפים בה, ובמיוחד לדעתו של טיטוס שהנחה את המערכה. לדברי יוסף בן מתתיהו, היו שטענו כי יש לשרוף את המקדש, כנוהג המלחמה, והיו שטענו כי אם לא ינהלו היהודים מלחמה מתוכו – יש להניחו. לדבריו, טיטוס לעומתם טען כי אף אם תיערך מלחמה מתוכו על ידי המורדים, יש לעשות הכל כדי להותירו בשלמותו. גרסתו של יוסף בן מתתיהו, לפיה לא הורה טיטוס על החרבת המקדש נתמכת על ידי העובדות הבאות: הרומאים נהגו, פרט למקרים חריגים (כגון במקדש הקרתגי), שלא לפגוע במקדשי המקומיים (מסיבות טקטיות-המשכיות-פרגמטיות ואף מיחס של כבוד לאלוהיות השונות). רומאים נהגו כלפי ערים מורדות להותיר בהן מספר מבנים כדי שישמשו אנדרטה דוממת להנצחת העוצמה הרומית. כמו כן שמשו השרידים בבחינת אות אזהרה למקומיים בדבר גחמות מרדניות לעתיד.
לעומת יוסף בן מתתיהו, מקורות אחרים, כמו הסופר הנוצרי סולפיקיוס סוורוס (אנ')‏ (425-363 לספירה), דווקא טוענים כי היה זה טיטוס אשר הורה במתכוון על החרבת ושרפת המקדש. לטענת סוורוס, טיטוס טען כי כל עוד יעמוד המקדש על איתנו, ימשיכו היהודים במרדנותם.[104] גרסה זו עולה בקנה אחד עם השתדלותו של יוספוס לחפות בדיווחיו על אחריותו של המצביא הרומי,[דרוש מקור] ורוב ככל החוקרים נוטים לקבל את גרסה זו.[122]

הקרב האחרון על הר הבית ושרֵפת בית המקדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקטנה (3 תמונות)

בי' באב, עמדו הכוחות הרומיים בצדי ההר, והיהודים התבצרו בתוך המקדש. העייפות, הרעב והחרדה פוגגו את רוח הלחימה של המורדים, והם רותקו אל עמדותיהם. כוח רומי שיצא אל תוך רחבת הר הבית הצליח לגרור אליו את המורדים שהגיחו מהעזרה דרך עזרת הנשים. קרב שנמשך כשלוש שעות התפתח ביניהם, ולא הושגה הכרעה עד ששלח טיטוס כוח פרשים שהניס את היהודים אל מתחם העזרה. טיטוס שב לעמדת התצפית שלו בראש אנטוניה, ושם העלה את התוכנית לצור על בית המקדש ולתקוף את המורדים בתחילת היום שלמחרת.

שוב יצא כוח רומי אל ההר, והמורדים שבו אף הם ותקפו אותו. הכוח השיב מלחמה והבריח את היהודים עד לבית המקדש.

בעוד הרומאים עומדים בסמוך לבית המקדש, השליך אליו אחד החיילים גזיר עץ בוער. יוסף בן מתתיהו מציין כי הדבר היה נגד הוראתו של טיטוס שלא להחריב ולשרוף את בית המקדש, אך אחרים סבורים כי הפעולה נעשתה בפקודתו הישירה של טיטוס. כך או כך, לקול זעקת היהודים, אחזה האש בלשכות המקדש והתפשטה אל כל עבריו. יוסף בן מתתיהו בגרסתו מציין כי טיטוס בשלב זה אף ניסה לכבות את האש, אך קולו לא נשמע בשל זעקות הקרב והמהומה ששררה במקום.[123]

דיו קסיוס מתאר את הקרבתם העצמית של היהודים בקרב על הר הבית: "היהודים...כאילו מצאו פיסה של מזל טוב נדיר בכך שבאפשרותם להילחם בקרבת המקדש וליפול על הגנתו...ולמרות שהם היו רק קומץ הנלחם נגד כוח שעולה עליו בהרבה, הם לא נכבשו עד שחלק מהמקדש הועלה באש. אז הם קיבלו את מותם ברצון, חלקם משליכים עצמם על חרבות הרומאים, חלקם הורגים זה את זה, אחרים לוקחים את חייהם שלהם, ואחרים קופצים אל תוך הלהבות... זה היה ניצחון וישועה ושמחה עבורם על כך שהם מתו יחד עם המקדש".[124] יוסף בן מתתיהו מספר על שניים מנכבדי הכוהנים שניתנה להם האפשרות לעבור אל הרומאים ולהינצל, אך בחרו בגורל עמם והפילו את עצמם אל תוך אש שריפת המקדש.[125]
דיו קסיוס סבור ש"ירושלים נחרבה בדיוק ביום סטורן",[126] כלומר בשבת, אולם הוא אינו מבחין בתיאורו בין השלבים השונים בנפילתה של העיר.[127]

לנוכח לשונות האש שליחכו את המקדש, רפה רוחם של המורדים. היהודים שנתפסו בידי הרומאים, רובם חלושים ומותשים וללא נשק, נטבחו במקום. הלגיונרים לא פסחו אף על קשישים וילדים. מהמגדלים ומהחומות צנחו גופות אל קרקע העזרה, וסביב המזבח נערמו גוויות עד שרצפת המקדש כוסתה מהן. דם רב ניגר במורד מדרגות ההיכל ושטף את המקדש כולו.[128] מספר לגיונרים נכנסו אל ההיכל כשלפידים בידיהם. הם הציתו את צירי השער והאש התפשטה בתוך המבנה. הכוהנים שעמדו על גג ההיכל ותקפו את הרומאים על ידי השלכת מוטות ברזל עם בסיסי עופרת שבמבנה גג המקדש, חדלו לנוכח האש שפרצה כלפיהם, ונסוגו. המקדש, הלשכות והסטווים על תכולתם, היו למאכולת אש.[129]

אלו מהמורדים שעלתה בידם, מילטו את עצמם אל העיר העליונה. הרומאים הסתובבו ובזזו מכל הבא ליד. חיילי הקנטוריות השונות הניפו את נִסיהם והציבו אותם מול שער המזרח והקריבו קרבנות. על טיטוס הכריזו כאימפרטור.[130]

נפילת העיר העליונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמת סוללות ממערב לעיר העליונה
הקטנה (3 תמונות)

כיבוש ושרפת המקדש והר הבית פגעו אנושות במורל המורדים, אולם אלו לא נכנעו. הם התבצרו בעיר העליונה שעדיין עמדה על תִלה. הגנתה הבסיסית ניתנה לה אודות לגיא המרכזי שהפריד בינה לבין הר הבית, ואודות לחומה הראשונה שהקיפה אותה משלוש רוחותיה האחרות. טיטוס הציע למורדים כניעה ללא תנאים, אך נענה בשלילה.

טיטוס ריכז את ארבעת הלגיונות ממערב לעיר, ופקד על הקמת סוללות על ידיהם, ואת יחידות חיל העזר וכוחות נוספים העמיד במזרח באזור קשת וילסון כדי להכשיר מעבר מההר על העיר.[131] לחימת המורדים התפצלה בהתאם. עיקר הכוח פעל במערב, והמשני במזרח. לצורך בניין הסוללות היה על הרומאים להביא עצים ממרחקים עצומים, אחר שכל סביבות ירושלים היו מקורחות. העבודה נמשכה 18 יום, ובסופם, בז' באלול, קידמו הרומאים את מגדלי המצור על הסוללות המוכנות. ניסיונות ההפרעה של המורדים לא צלחו. מלבד מספרם הרב, הרומאים היו ברוח מרוממת וחדורי מוטיבציה לסיים את ניצחונם הוודאי. היהודים לעומתם היו תשושים, פגועי מורל ונכאי רוח. חלק מהמורדים התייאש ונטש את המערכה אל החקרא או שירד למנהרות תת-קרקעיות. מהלומות אילי הברזל פעלו את שלהן והחומה נפרצה.[132] קבוצה מהמורדים ירדה אל קטע הסמוך לשילוח וניסתה לבקע את הדייק ולהימלט מחוץ לעיר, אך הרומאים הצליחו להדוף אותם ולהניס אותם אל העיר פנימה, שם ירדו אף מורדים אלו אל המנהרות.[133] עם השלמת המערכה במערב העיר, נמלטו מהמקום אחרוני המורדים, והרומאים עלו אל שלושת המגדלים הגבוהים שעל החומה מסביב לארמון הורדוס, הציבו עליהם את נִסיהם, ופצחו בשירי ניצחון המלווים במחיאות כפיים ותרועות שמחה.[134]

טבח, הרס וחורבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

טבח ושריפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לנוכח העדר כל התנגדות מצד המורדים, נהרו הרומאים אל רחובות העיר בחרבות שלופות, טבחו ללא הבחנה בכל הנקרה בדרכם, והעלו באש את הבתים על יושביהם. הסמטאות נערמו בגוויות, העיר הוצפה בזרמי דם, ואש השריפות השתוללה כל הלילה.[135]

בחפירות שנערכו על ידי המשלחת של נחמן אביגד (שנות ה-70 וה-80) נמצאו עקבות שריפה במבנים רבים מתקופת חורבן בית שני. השרפות כילו כל חומר אורגני. בבתים בהם הייתה תקרת קורות בין הקומות, השריפה גרמה להתמוטטות החלק העליון של המבנה עם שורות האבן העליונות, והם קברו תחתיהם את כל מי ומה שנותר בבית. ישנם מבנים בהם נותרו עקבות רק בחלק מהבית, וישנם מבנים שנשרפו לחלוטין. במקומות רבים נמצאו תחמוצות סידן המעידות על תבערה ארוכה שקלתה את אבני הגיר. כך לדוגמה הבית השרוף ובית המידות שברובע ההרודיאני מראים על אש עזה שהשתוללה במקום בעת החורבן.
האש השאירה את חותמה אף על כלי בית וחפצים ששהו באותם מבנים. כלים מאבן גיר הוכתמו באפר או אף נשרפו והפכו לסיד, כלי זכוכית התפקעו ועוותו מחום האש עד שלא ניתן היה לשחזר אותם במעבדה. לעומתם, כלי חרס ובזלת שרדו.[136]

שכבת האפר והעץ החרוך שנותרו מהשרפות הגיעו לגובה של כמטר ממוצע, ומפולות האבן הגיעו עד לשני מטרים ויותר.[136]

תפיסת והריגת המורדים שבמנהרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם כיבוש העיר בידי הרומאים, ירדו כל המורדים אל מנהרות תת-קרקעיות, בהן חשבו לשהות עד שישלימו הלגיונרים את הכיבוש, ולאחר מכן, משידללו הרומאים את הכוחות וישאירו רק חיל מצב בסיסי, תתאפשר החמיקה אל מחוץ לשטח העיר.[137] אולם הרומאים ערכו חיפושים נרחבים במנהרות, שלפו מהן את כל הנמצאים והוציאו אותם להורג.[138] יוחנן מגוש חלב הצליח אמנם להסתתר מעיני הרומאים, אך הרעב הכריע אותו ואילץ אותו להיכנע ולהסגיר את עצמו לרומאים. בשלב זה, שמעון בר גיורא עדיין החזיק מעמד במחילות.[139]
במהלך חפירות ארכאולוגיות שנערכו בסביבות ראשית המאה ה-21 בעיר דוד, גילו רוני רייך ואלי שוקרון במזרח הגיא המרכזי, בסמוך לברכת השילוח, קטע של כ-40 מטרים מהרחוב הראשי של ירושלים (רחוב עולי הרגלים) בשלהי בית שני. תעלות הניקוז שמתחת לרחוב לכל אורכו העלו ממצאים נוספים, בהם סירי בישול שנמצאו בשלמותם. דבר שמראה על שהות ממושכת במקום. בריצוף הרחוב, המפריד בינו לבין התעלות שתחתיו, נמצאו כמה פרצות המאפשרות מעבר אל התעלות. בהיעדר אבני מפולת גדולות שעשויות לשבור את הריצוף, ובצירוף ממצאי סירי הבישול, מסיק רוני רייך כי הפרצות נעשו במכוון כפתחים אל התעלות. רייך מקשר את עובדות אלו אל המנהרות שדווחו על ידי יוסף בן מתתיהו.[140] הדברים מקבלים חיזוק נוסף בהקבלתם אל אחד המקורות בדברי יוסף,[141] בהם מתוארת ירידת המורדים באזור ברכת השילוח.[140] בחפירות מאוחרות יותר, שבוצעו בשנת 2017, נמצאו לאורך הרחוב אבני בליסטראות רבות שנורו על ידי הרומאים, וכן ראשי חצים ששימשו את המורדים. בתעלות שמתחת לרחוב נמצאו עקבות שהייה, כמו נר שמן שנמצא באחת מתעלות המשנה.[142][115] ממצא נוסף שהתגלה בחפירות הוא חרב מברזל באורך 60 ס"מ הנתונה בתוך נדן מעור. החרב כנראה הייתה שייכת ללגיונר רומי.[143][144]

הביזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרומאים הסתובבו בין בתי העיר ובזזו שלל מכל הבא ליד. בחפירות שנערכו במקום נמצאו ערמות של כלי בית אסופות בפינות החדרים, דבר שעשוי להצביע על הבזיזה. עובדה נוספת שיכולה להצביע כיום על הביזה הרחבה, היא היעדרותם של כלי יוקרה ממתכות יקרות ואבני חן, לעומת כלי בית יומיומיים מחרס ואבן. גם כלי בית מברונזה וברזל לא נמצאו אלא מעטים. מטבעות זהב בנות התקופה לא נמצאו בכל שטחי החפירה (מתוך השכבה הרלוונטית) למעט מטבע אחת. הסבר נוסף לתופעה זו של היעדרות חפצי ערך היא עדותו של יוסף בן מתתיהו[145] על הברחת כלים יקרים מהעיר במהלך המצור ולפניו.[146]

הריסת מבני העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקטנה (5 תמונות)

לאחר כיבוש העיר הרסו הרומאים מבנים רבים והעלו באש מוקדים חשובים. כותלי הר הבית פורקו אבן אחר אבן עד לחלקם התחתון. לא ברור אם הריסת הכתלים הייתה מיד אחר כיבוש העיר או שהחלה רק בשנים המאוחרות יותר. מה שניתן להניח בוודאות, הוא כי הפירוק נעשה בידי הלגיון העשירי (שחנה בעיר למעלה מ-200 שנה מאוחר יותר).[147] קריסת קשת רובינסון מתוארכת אף היא לתקופת זמן זו, ומסתבר כי הריסתה התבצעה על ידי חיילי הלגיון מיד לאחר החורבן. סיבה אפשרית להריסתה, היא צורתה וגודלה שתאמו למבני הנצחה רומיים על הישגים צבאיים, ומשום אי השתייכותה לכך, היא נותצה.[148] טיטוס פקד להרוס את העיר על חומותיה ולהחריב את בית המקדש. אך את החומה המערבית הוא השאיר כדי שתשמש את חיל המצב שיישאר במקום. וכן, כדי להשאיר עדות על חוזק העיר וביצוריה, הוא ציווה להותיר את שלושה המגדלים הסמוכים לארמון הורדוס - מגדל פצאל, מגדל היפיקוס ומגדל מרים.[149] כיום, זיהויו של המקום כולו עדיין לוטה בערפל, אך בחפירות ארכאולוגיות שנערכו באזור נמצא אכן מגדל שחלקו התחתון שרד בשלמותו.[150] לעומת זאת, הלל גבע מצא בחפירות שבחצר המצודה מגדל שנהרס עד היסוד. דבר שעומד לכאורה בסתירה לעדותו של יוסף בן מתתיהו.[151] כך שגם גורלו של הארמון על מגדליו נשארו חתומים במחקר הארכאולוגי.[152]

סיכום ההרג[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי טקיטוס, בזמן המרד גדלה אוכלוסיית ירושלים "בּשל ערב־רב שנהר אליה וּבשל הרס הערים האחרות", וידוע היה בתקופתו כי מספר הנצורים בעיר הגיע ל-600 אלף נפש.[153] אולם המספר הזה נראה מוגזם מאד.[154] לדברי יוסף בן מתתיהו, מספר ההרוגים הכולל ממשך המצור על ירושלים נע באזור 1.1 מיליון איש, ומספר השבויים בסביבות 97,000 איש.[155] החוקרים שוללים את מספורו של יוסף בן מתתיהו, ורואים אותו כמוגזם בהרבה, שכן כמקובל, ארץ ישראל כולה הכילה באותה תקופה בסביבות מיליון נפש שרק כחציים היו יהודים, ומתוכם הרבה אוכלוסיות יהודיות גדולות המשיכו להתקיים עם אף לאחר החורבן.[156]

למרות מספר ההרוגים הגדול במהלך הקרבות בשלבי המצור השונים או לאחריו - בעת החורבן, לא נמצאו בכל תחומי העיר העליונה או לצדי כותלי הר הבית קברים ארעיים, שלדים או עצמות אדם מפוזרות שניתן לייחס אותם להרוגים אלו. גם מקרבנות המלחמה בצד הרומי לא נמצאו עקבות של גופות. הממצא היחיד שכזה - זרועה של אישה בבית השרוף[157] - אין בו כדי לתת הסבר על הדבר. רוני רייך מעלה השערה כי בסיום הכיבוש הורה הצבא הרומי על איסוף הגופות והעצמות, ככל הנראה על ידי השבויים, סילוקן מהעיר ושרֵפתן.[146]
לעומת זאת, בעיר התחתונה וסביבתה נמצאו עצמות אדם במספר מקומות. בחפירותיה של קתלין קניון נמצאו שלדי אדם בשטח חפירה קטן שמצפון לברכת השילוח וכן נמצאו עצמות אדם בעמק הגיא המרכזי, באמצע דרך עולי הרגלים - בין ברכת השילוח להר הבית. המכלול הגדול ביותר של עצמות אדם נמצא על ידי המשלחת של יגאל שילה, ממערב לגיא המרכזי, לקראת ברכת השילוח. המכלול מכיל עצמות של 17 בני אדם מבוגרים (שליש גברים לעומת שני שלישים נשים).
לנוכח ממצאים אלו מניח רוני רייך כי הצבא הרומי, שמיקם את מחנהו אחר הכיבוש בחלק המרכזי של העיר - בתוך העיר העליונה, פחות הקפיד על איסוף הגופות מבין גלי ההריסות שבאזור הגיא המרכזי, בשל ריחוק המקום היחסי.[146]

לאחר הכיבוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלו מאנשי ירושלים שנותרו בחיים לאחר הקרבות, החלשים והזקנים שבהם נרצחו על ידי צבא טיטוס, והמתאימים לצורכי עבדות נכלאו בעזרת הנשים של בית המקדש, ולאחר מכן נשלחו למטרות שונות. טיטוס הורה לידיד בשם פרונטון לפתוח בית משפט ומוקד הלשנות, שבו העידו תושבי העיר על מעשי חבריהם במהלך המלחמה, ונשפטו בהתאם.[158]

לאחר סיום הכיבוש, כינס טיטוס את הצבא הרומי, בירך אותו על ניצחונו והעניק אותות כבוד ומתנות לחיילים שהצטיינו בלחימתם במהלך הקרבות. את הלגיון העשירי פרטנסיס הוא השאיר בעיר כחיל מצב יחד עם כוחות נוספים, ואילו את שאר הלגיונות הוא פיזר.

טיטוס יצא עם חלק גדול מצבאו ועם אלפי שבויים אל "קיסריה של ים". הוא המשיך עמם אל בניאס ("קיסריה פיליפוס"), בה חגג את יום הולדתו של אחיו דומיטיאנוס ברוב הדר. לכבודו הוא ערך בשבויים היהודיים משחקי גלדיאטורים, כשהם נאלצים להתגושש אלו עם אלו, או עם חיות טרף, לחיים או למוות.[159] רק באותו זמן נתפס בירושלים שמעון בר גיורא, אחר שהוכרע על ידי הרעב ויצא ממקום מחבואו בתעלות התחתיות של ירושלים, כשהוא מסגיר את עצמו לידי הרומאים. הוא הובא לפני טיטוס וצורף ליוחנן מגוש חלב עם שאר השבויים המובלים לרומא.[160] תחנותיו הבאות של טיטוס היו ביירות, אנטיוכיה ו"זויגמא שעל הפרת". משם חזר שוב לאנטיוכיה, המשיך לירושלים הכבושה, ומשם אל אלכסנדריה. מאלכסנדריה הפליג טיטוס כשעמו 700 שבויים נבחרים, אותם לקח להציג בתהלוכת הניצחון ברומא.[161] טיטוס חגג את ניצחונו בסדרה של משחקי גלדיאטורים, שבהם נצלבו השבויים, הוכרחו להלחם זה בזה או כנגד חיות טרף, והומתו בצורות שונות ואכזריות. לאחר מכן הצעיד טיטוס שבויים רבים ברומא, במה שמכונה בשם "טריומף". במסע הניצחון הוצגו בפומבי כלי המקדש הירושלמי, כמו שולחן הזהב ומנורת המקדש, בבחינת אות ניצחונו של יופיטר על אלוהי ישראל. את שיירת השבויים הוביל שמעון בר גיורא, אשר הוצא להורג מיד עם תום הטריומף. מספר שנים לאחר מכן, הניצחון והמצעד הונצחו בכתובת על גבי שער טיטוס בקירקוס מקסימוס ובתבליט על גבי שער טיטוס בפורום רומאנום. טיטוס סרב לקבל זר ניצחון על המערכה, כשהוא מנמק כי הניצחון לא היה על ידי מאמציו, אלא מכוח כעסו של אלוהים על עמו.[162]

תוצאות המרד והמצור על ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצור על ירושלים נמשך חמישה חודשים. מאות אלפי אנשים נהרגו בעת המצור, אם ברעב ואם בחרב, בית המקדש חרב, וירושלים הייתה כולה לעיי חורבות. מנהיגי המרד, שמעון בר גיורא ויוחנן מגוש חלב נלכדו. שמעון נלקח למצעד הניצחון ברומא, שם הוצא להורג, ואילו יוחנן נשלח למאסר עולם.

החורבן בתודעה הדתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההשלכות של נפילת ירושלים, ובייחוד חורבן בית המקדש, קיימות ביהדות הן בהיבט הדתי והן בהיבט הלאומי. גם בנצרות יש השפעה ממאורע זה. לעומת זאת באסלאם אין כל התייחסות משמעותית לעניין.[163]

חז"ל ראו בפילוג שבתוך היהודים כגורם החורבן, כשהם כמעט ולא רואים כמשקל את מערך הכוחות שהכריע לטובת הרומאים.[164] כך מופיע בתלמוד הבבלי:

מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם!

עם הקבלה לתיאור ההיסטורי של המאורעות בירושלים, ניתן לראות את כוונת חז"ל כי לוּ היו מתלכדים היהודים מול הרומאים, היו מצליחים לעמוד בפניהם ולהציל את ירושלים והמקדש מחורבנם.[165] כך גם עולה מתוך דברי יוסף בן מתתיהו, שהביע את התרשמותו ממאורעות הדמים בין הפלגים היהודים: "מלחמת האחים היא שהכריעה את העיר, ואילו הרומאים הכריעו את מלחמת האחים שהייתה קשה בהרבה מחוזקן של החומות".[166]

הכרונולוגיה היהודית המסורתית מקדימה את תאריך שנת החורבן.[167] לשיטת הרמב"ם, רבנו חננאל ורבנו תם שנת חורבן הבית היא ג'תתכ"ח (68), ואילו לשיטת ר"י והרשב"ם שנת החורבן היא ג'תתכ"ח (69).

במעגל החיים היהודי מופיעות תפילות רבות לבניין ירושלים ובפרט לבניין בית המקדש מחדש, שיופיע כבית המקדש השלישי.

היישוב היהודי בירושלים לאחר החורבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

התאבלות על חורבן בית המקדש בתשעה באב, (נירנברג, 1724)

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות עתיקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גרשון בר-כוכבא, אהרן הורביץ ואייל מירון (עריכה מדעית), מקדש בלהבות - סיפור הקרב האחרון, ספרי מגיד, הוצאת קורן, ירושלים, 2014. מסת"ב: 978-965-526-179-0.
  • אוריאל רפפורט, תולדות ישראל בתקופת הבית השני, תל אביב: הוצאת עמיחי, 1984.
  • אוריאל רפפורט (עורך), ההיסטוריה של עם ישראל - יהודה ורומא: מלחמות היהודים, ירושלים, תשמ"ג.
  • אריה כשר, המרד הגדול, הסיבות והנסיבות לפריצתו, ירושלים תשמ"ג.
  • ישראל בן-שלום, בית שמאי ומאבק הקנאים נגד רומי, ירושלים תשנ"ד.
  • צבי גרץ, דברי ימי ישראל, (תרגום: ש"ל ציטרון), כרך ב, תל אביב: הוצאת יזרעאל, 1955.
  • יוסף קלוזנר, היסטוריה של הבית השני, כרך ה, ירושלים, 1952.
  • איל רגב, שגשוג שהוביל לחורבן החברה היהודית בירושלים ערב המרד הגדול (בתוך) אייל ברוך ואברהם פאוסט (עורכים), "חידושים בחקר ירושלים" - הקובץ התשעה-עשר מרכז אינגבורג רנרט ללימודי ירושלים, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, תשע"ד
  • אוריאל רפפורט, יוחנן מגוש חלב: מהרי הגליל אל חומות ירושלים, מרכז זלמן שזר, ירושלים, תשס"ז 2006.

יען והדרכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא המצור על ירושלים בוויקישיתוף

מאמרים מקוונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ או בשמם הרומאי: ניסן=קסנתיקוס, אלול=גרפיאיוס.
  2. ^ למעשה, לאחר המערכה בירושלים עדיין נותר קן מורדים במצדה עד לנפילתה בשנת 73.
  3. ^ גרשון בר-כוכבא, אהרן הורביץ ואייל מירון (עריכה מדעית), מקדש בלהבות, ספרי מגיד, הוצאת קורן, ירושלים, 2014. מסת"ב: 978-965-526-179-0, עמ' 62.
  4. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב', פרק 16, פסקה א'.
  5. ^ מלחמות היהודים, ב, 521.
  6. ^ מלחמת היהודים, ב, יט (9), 550-555.
  7. ^ מלחמת היהודים, ב, כ (1,3), 556,569.
  8. ^ מלחמת היהודים, ב, כ.
  9. ^ אוריאל רפפורט, תולדות ישראל בתקופת הבית השני, תל אביב: הוצאת עמיחי, 1984; גרשון בר-כוכבא, מקדש בלהבות, ספרי מגיד, הוצאת קורן, ירושלים, 2014. מסת"ב: 978-965-526-179-0, עמ' 31.; ראו עוד בהרחבה: מטביעים חותם, איתמר עציון, סגולה, מאי 2011.
  10. ^ מלחמת היהודים, ג, ב 9-21.
  11. ^ מלחמת היהודים, ב, 564.
  12. ^ מלחמת היהודים, ד, 140-146.
  13. ^ מלחמת היהודים, ד, 163-192.
  14. ^ מלחמת היהודים, ד, 318. תרגום אולמן
  15. ^ מלחמת היהודים, ד, 353.
  16. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ד, פרק ו, פסקה א.
  17. ^ מלחמת היהודים, ד, 566.
  18. ^ גרשון בר-כוכבא, מקדש בלהבות, ספרי מגיד, הוצאת קורן, ירושלים, 2014. מסת"ב: 978-965-526-179-0, עמ' 33.
  19. ^ מלחמת היהודים, ד, ג, א, פסקאות 121-127.
  20. ^ מלחמת היהודים, ד, ג, ב, פסקה 128 ואילך.
  21. ^ יצחק בער, ‏ירושלים בימי המרד הגדול (על יסוד ביקורת המקורות של יוספוס ואגדות החורבן), ציון, גיליון לו, תשל"א, 1971, עמ' 144, באתר JSTOR.
  22. ^ מלחמת היהודים, ד, ב, 89-90.
  23. ^ מלחמת היהודים, ד, 359-375.
  24. ^ 24.0 24.1 תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ו, עמוד ב'; אבות דרבי נתן, נוסחה ב, פרק ו.
  25. ^ מלחמת היהודים, ספר ג, פרק ח, סעיף ט, פסקה 402.
  26. ^ מנחם שטרן, Greek and Latin authors on Jews and Judaism, ירושלים, 1984, עמ' 122.
  27. ^ יחיעם שורק, בגדו או לא בגדו? – יוסף בן מתתיהו מול רבן יוחנן בן זכאי, באתר הידען, 21 במאי 2016.
  28. ^ אברהם שליט, "נבואותיהם של יוסף בן מתתיהו ורבן יוחנן בן זכאי על עליית אספסינוס לשלטון", ספר היובל לכבוד שלום בארון, ירושלים, תשל"ה, עמ' שצ"ז - תל"ב.
  29. ^ יוסף נדבה, ‏הבית השני וחורבנו - המשך המאמר, באתר "דעת".
  30. ^ ראו גם במדרש איכה רבה (פרשה א, סימן לא): "היו צריה לראש, אמר רבי הילל ברבי ברכיה כל מי שבא להצר לישראל נעשה ראש ... היו צריה לראש, זה אספסיאנוס ... שלש שנים ומחצה הקיף אספסיאנוס את ירושלים ...".
  31. ^ מלחמת היהודים, ספר ה, פרק א, פסקה ב, סעיפים 10-5.
  32. ^ מלחמת היהודים, ספר ה, פרק א, פסקה ב-ג, סעיפים 14-10.
  33. ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ו, עמוד א'.
  34. ^ מלחמת היהודים, ספר ה, פרק א, פסקה ד, סעיפים 25–26. תרגום אולמן.
  35. ^ נחמן בן-יהודה, Theocratic Democracy: The Social Construction of Religious and Secular Extremism, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2010, עמ' 91.
  36. ^ שאורגן מחדש לאחר שספג אבדות כבדות במהלך מסע המלחמה הכושל של קסטיוס גאלוס ביהודה בשנת 66 לספירה. ראו, גרשון בר-כוכבא, מקדש בלהבות, ספרי מגיד, הוצאת קורן, ירושלים, 2014, עמ' 49
  37. ^ מלחמת היהודים, ספר ה, פרק א, סעיף ו, פסקה 46.
  38. ^ רוני רייך, ‏חורבן ירושלים בשנת 70 לסה"נ: תיאורו של יוסף בן מתתיהו והממצא הארכאולוגי, קתדרה, חוברת 131, ניסן תש"ס, מרס 2009, עמ' 42, באתר JSTOR.
  39. ^ צבי גרץ, דברי ימי ישראל, 2, 3, XIX (במקור בגרמנית).
  40. ^ מלחמת היהודים, ספר ה, פרק א, פסקה ו, סעיף 46.
  41. ^ מרדכי גיחון, ‏סודות ההצלחה של הצבא הרומאי על-פי מלחמת היהודים ליוסף בן-מתתיהו, קתדרה חוברת 21, תשרי תשמ"ב, אוקטובר 1981, עמ' 22-21.
  42. ^ מלחמת היהודים, ספר ה, פרק ו סעיף א, פסקאות 261-258. ראו גם אצל מיריי הדס-לבל, Rome, la Judée et les Juifs, Picard, ‏ 2009, עמ' 118.
  43. ^ דיו קסיוס, היסטוריה רומית, ספר 65, פרק 4, סעיף 3.
  44. ^ Frederico M. Colautti, Passover in the Works of Flavius Josephus, הוצאת בריל, 2002, עמ' 124.
  45. ^ מלחמת היהודים, ספר ה, פרק ב, סעיף ב, פסקאות 66-54.
  46. ^ 46.0 46.1 מרדכי גיחון, ‏סודות ההצלחה של הצבא הרומאי על-פי מלחמת היהודים ליוסף בן-מתתיהו, קתדרה חוברת 21, תשרי תשמ"ב, אוקטובר 1981, עמ' 8.
  47. ^ מלחמות היהודים, ספר ה, פרק א, סעיף ד, פסקה 71.
  48. ^ מלחמת היהודים, ספר ה, פסקאות 95-84.
  49. ^ דברי הימים, 3, 26.
  50. ^ על תורת הצבא, 3, 8.
  51. ^ הוראות למצביא, 8, 1.
  52. ^ היסטוריונים עתיקים בעלי ידע בעניינים צבאיים - כגון טקיטוס,[49] וגטיוס[50] ואונָסַנדרוס,[51] - המליצו להעמיד בכוננות כוח אבטחה מספיק של רגלים ופרשים בזמן הקמת מחנה מבוצר, כדי למנוע תרחישים דומים.
  53. ^ מלחמת היהודים, ספר ה, פרק ג, סעיף א, פסקאות 105-98.
  54. ^ קסיוס דיו, היסטוריה רומית, ספר 65, 4, 5.
  55. ^ מלחמת היהודים, ה, 108-107.
  56. ^ מלחמת היהודים, ספר ה, פרק ג, סעיף ה, פסקה 130.
  57. ^ מלחמת היהודים, ספר ה, פרק ג, סעיף ה, פסקאות 132-130.
  58. ^ מלחמת היהודים, ספר ה, פרק ג, סעיף ג, פסקה 114.
  59. ^ מקדש בלהבות, ספרי מגיד, הוצאת קורן, ירושלים, 2014. מסת"ב: 978-965-526-179-0, עמ' 56
  60. ^ מלחמת היהודים, ספר ה, פרק ג, סעיפים ג-ד, פסקאות 127-109.
  61. ^ ראו דיו קסיוס, היסטוריה של רומא, ספר 65, 4, 1 : טקיטוס, היסטוריות, ספר 5, 11
  62. ^ מלחמת היהודים, ספר ה, פרק ו, סעיף ב, פסקאות 260-258.
  63. ^ מלחמת היהודים, ספר ב, פרק יז, סעיף ז, פסקה 430.
  64. ^ מלחמת היהודים, ספר ב, פרק יט, סעיף ט, פסקה 554.
  65. ^ מלחמת היהודים, ספר ה, פרק ו, סעיף ג, פסקה 268.
  66. ^ מלחמת היהודים, ספר ה, פרק ו, סעיף ד, פסקאות 280-276.
  67. ^ מלחמת היהודים, ספר ה, פרק ו, סעיף ד, פסקאות 290-285.
  68. ^ קסיוס דיו, היסטוריה רומית, 65, 4, 4.
  69. ^ מלחמת היהודים, ספר ה, פרק ו, פסקה 301.
  70. ^ מלחמת היהודים, ספר ה, פסקאות 313-312.
  71. ^ מלחמות היהודים, ספר ה, פסקאות 339-336.
  72. ^ מרדכי גיחון, ‏סודות ההצלחה של הצבא הרומאי על-פי מלחמת היהודים ליוסף בן-מתתיהו, קתדרה חוברת 21, תשרי תשמ"ב, אוקטובר 1981, עמ' 22-21.
  73. ^ מלחמת היהודים, ספר ה, פסקאות 356-349.
  74. ^ מלחמת היהודים, ספר ה, פסקה 347. ראו גם גרשון בר-כוכבא, מקדש בלהבות, ספרי מגיד, הוצאת קורן, ירושלים, 2014, עמ' 65
  75. ^ מלחמת היהודים, ספר ה, פרק יא, פסקאות 451-446.
  76. ^ מלחמת היהודים, ספר ה, פרק יא, פסקה 466.
  77. ^ מלחמות היהודים, ספר ה, פרק יא, פסקאות 472-469.
  78. ^ מלחמת היהודים, ספר ה, פרק יא, סעיפים ה-ו, פסקאות 486-476.
  79. ^ מלחמת היהודים, ספר ה, פרק יא, סעיפים ה-ו, פסקאות 489-473.
  80. ^ מלחמת היהודים, ספר ה, פרק יא, סעיף ו, פסקה 490.
  81. ^ דיו קסיוס, היסטוריה רומית, ספר 65, פרק 5, סעיף 4. הוא מציין שלמרות המחסור במזון, היהודים קיבלו את העריקים בברכה ונתנו להם יחס טוב, כדי למשוך חיילים נוספים לעבור לצדם, ולחזק על ידי כך את רוחם של הנצורים.
  82. ^ מנחם שטרן, Greeks and Latin Authors on Jews and Judaism, כרך 2, עמ' 122.
  83. ^ ראו מלחמת היהודים, ספר ה, פרק ו, סעיף ג, פסקה 268.
  84. ^ אריה וינשל, ‏מצור ירושלים ויוסיפוס פלביוס, מאזנים, ט"ז, עמ' 49–50, כסליו תשכ"ג, דצמבר 1962, באתר JSTOR.
  85. ^ מלחמת היהודים, ספר ה, פסקאות 492-491.
  86. ^ מלחמת היהודים, ספר ה, פסקה 492.
  87. ^ מלחמת היהודים, ספר ה, פסקה 493.
  88. ^ מלחמת היהודים, ספר ה, פסקה 496.
  89. ^ מלחמת היהודים, ספר ה, פסקה 500.
  90. ^ 90.0 90.1 90.2 מרדכי גיחון, ‏סודות ההצלחה של הצבא הרומאי על-פי מלחמת היהודים ליוסף בן-מתתיהו, קתדרה חוברת 21, תשרי תשמ"ב, אוקטובר 1981, עמ' 12.
  91. ^ מלחמת היהודים, ספר ה, פרק יב, סעיף ב, פסקאות 510-502.
  92. ^ רוני רייך, ‏חורבן ירושלים בשנת 70 לסה"נ: תיאורו של יוסף בן מתתיהו והממצא הארכאולוגי, קתדרה, חוברת 131, ניסן תש"ס, מרס 2009, עמ' 41-40, באתר JSTOR.
  93. ^ K. Kenyon, Digging Up Jerusalem, london 1974, p. 254-251.
  94. ^ רוני רייך, ‏חורבן ירושלים בשנת 70 לסה"נ: תיאורו של יוסף בן מתתיהו והממצא הארכאולוגי, קתדרה, חוברת 131, ניסן תש"ס, מרס 2009, עמ' 40, באתר JSTOR.
  95. ^ מלחמות היהודים, ספר ה, ספר ה, פרק יב, סעיף ג, פסקאות 512–513. תרגום אולמן.
  96. ^ מלחמות היהודים, ספר ה, פרק יג, סעיף ז, פסקה 571. תרגום אולמן.
  97. ^ רוני רייך, ‏חורבן ירושלים בשנת 70 לסה"נ: תיאורו של יוסף בן מתתיהו והממצא הארכאולוגי, קתדרה, חוברת 131, ניסן תש"ס, מרס 2009, עמ' 39-38, באתר JSTOR.
  98. ^ מלחמות היהודים, ספר ה, פרק יב, סעיף ד, פסקה 520.
  99. ^ טקיטוס, דברי הימים, 5, 11.
  100. ^ מלחמת היהודים, ספר שישי, פרק א, סעיף א, פסקה 5.
  101. ^ מלחמת היהודים, ספר שישי, פרק א, סעיף א, פסקאות 10-9.
  102. ^ מלחמת היהודים, ספר ו', פרק א', פסקה 28.
  103. ^ מלחמות היהודים, ספר ו, פרק ב, סעיף ב-ג, פסקאות 119-111.
  104. ^ 104.0 104.1 סולפיקיוס סוורוס, כרוניקה, ספר ב, פרק 30, סעיף 3.
  105. ^ מלחמת היהודים, ספר ו', פסקה 71.
  106. ^ מלחמת היהודים, ספר ו', פסקה 72–80. ראו גם דיו קסיוס 65, 6, 1 המתאר פגיעה והרג של לגיונרים רבים שניסו לחדור דרך פרצת איל הברזל, דבר התואם את שלב זה.
  107. ^ מלחמת היהודים, ספר ו', פסקאות 148-130.
  108. ^ מלחמת היהודים, ספר שישי, פרק ב, סעיף א, פסקה 93.
  109. ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"ח, עמוד ב'.
  110. ^ אברהם קוסמן, ‏על חומותיך ירושלים, משפחה, מוסף תורני - קולמוס, 101, תמוז תשע"א, עמ' 11, באתר אוצר החכמה.
  111. ^ מלחמת היהודים, ספר שישי, פרק ב, סעיף ז, פסקה 149.
  112. ^ מלחמת היהודים, ספר שישי, פסקה 168, פסקה 177.
  113. ^ קסיוס דיו, היסטוריה רומית, ספר 65, 6, 1.
  114. ^ מלחמת היהודים, ספר שישי, פסקאות 185-177.
  115. ^ 115.0 115.1 בעקבות החורבן: עדות אילמת לרעב ולמלחמת אחים, באתר עיר דוד.
  116. ^ מלחמת היהודים, ספר ו, פרק ג, סעיף ג, פסקאות 198-193.
  117. ^ מלחמת היהודים, ספר ו, פרק ג, סעיף ד, פסקאות 209-200.
  118. ^ יחיעם שורק, ‏סיפורה המזעזע של מריה בת אלעזר, באתר "הידען", 28 בינואר 2007.
  119. ^ איתמר גרינולד, האם היהודים אכלו בשר אדם בימי חורבן הבית, באתר הארץ, 24 ביולי 2015.
  120. ^ מלחמת היהודים, ספר ו', פסקאות 226-220.
  121. ^ מלחמת היהודים, ספר ו', פסקה 228.
  122. ^ ראו אצל פייר וידאל-נאקווט (אנ'),‏ Du bon usage de la trahison, préface à la Guerre des Juifs, הוצאת Les Éditions de Minuit (אנ')‏, 1976, עמ' 109.
  123. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ו פרק ד ה-ז.
  124. ^ דיו קסיוס, היסטוריה רומית, ספר 66, פרק 6, סעיפים 3-2.
  125. ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ו', פרק ה', סעיף א', פסקה 280.
  126. ^ דיו קסיוס, היסטוריה רומית, ספר 66, פרק 7, סעיף 2.
  127. ^ M. Stern, Greeks and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, CXXII. Cassius Dio, p. 377
  128. ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ו', פרק ד', סעיף ו', פסקה 259; פרק ה' סעיף א', פסקאות 276-271.
  129. ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ו', פרק ה', סעיף א', פסקה 278.
  130. ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ו', פרק ו', סעיף א', פסקה 316.
  131. ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ו', פרק ח' סעיף א', פסקאות 377-374.
  132. ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ו', פרק ח' סעיף ד', פסקאות 395-392.
  133. ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ו', פרק ח' סעיף ה', פסקה 402-401.
  134. ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ו', פרק ח' סעיף ה', פסקה 403.
  135. ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ו', פרק ח' סעיף ה', פסקאות 407-404.
  136. ^ 136.0 136.1 נחמן אביגד, העיר העליונה של ירושלים: פרשת החפירות הארכאולוגיות ברובע היהודי של העיר העתיקה בירושלים, ירושלים: שקמונה, 1980, [דרושה הבהרה].
  137. ^ מלחמת היהודים, ספר ו, פרק ז, סעיף ג, פסקה 370; פרק ח, סעיף ה, פסקה 402.
  138. ^ מלחמת היהודים, ספר ו, פרק ט, סעיף ד, פסקה 429.
  139. ^ מלחמת היהודים, ספר ו, פרק ט, סעיף ד, פסקאות 433-432.
  140. ^ 140.0 140.1 רוני רייך, ‏חורבן ירושלים בשנת 70 לסה"נ: תיאורו של יוסף בן מתתיהו והממצא הארכאולוגי, קתדרה, חוברת 131, ניסן תש"ס, מרס 2009, עמ' 40-39, באתר JSTOR; סרטונים והארץ הייתה תוהו ובוהו - תולדות ארץ ישראל: פרק 8, סרטון, באתר YouTube, דקה 48:58 ואילך.
  141. ^ מלחמת היהודים, ספר ו, פרק ח, סעיף ה, פסקה 401.
  142. ^ איתי בלומנטל, נחשפו עדויות לקרב האחרון בי-ם מלפני 2000 שנה, באתר ynet, 25 במאי 2017.
  143. ^ אלי מנדלבאום, חורבן הבית: מסע תת-קרקעי עם המורדים היהודים, באתר ynet, 9 באוגוסט 2011.
  144. ^ חרב בת 2000 שנה, באתר "עיר דוד".
  145. ^ מלחמת היהודים, ספר ה, פרק י, סעיף א, פסקה 421; פרק יג, סעיף ד, פסקה 550.
  146. ^ 146.0 146.1 146.2 רוני רייך, ‏חורבן ירושלים בשנת 70 לסה"נ: תיאורו של יוסף בן מתתיהו והממצא הארכאולוגי, קתדרה, חוברת 131, ניסן תש"ס, מרס 2009, עמ' 35, באתר JSTOR.
  147. ^ רוני רייך, ‏חורבן ירושלים בשנת 70 לסה"נ: תיאורו של יוסף בן מתתיהו והממצא הארכאולוגי, קתדרה, חוברת 131, ניסן תש"ס, מרס 2009, עמ' 28-27, באתר JSTOR; סרטונים והארץ הייתה תוהו ובוהו - תולדות ארץ ישראל: פרק 8, סרטון, באתר YouTube, דקה 52:43 ואילך.
  148. ^ רוני רייך, ‏חורבן ירושלים בשנת 70 לסה"נ: תיאורו של יוסף בן מתתיהו והממצא הארכאולוגי, קתדרה, חוברת 131, ניסן תש"ס, מרס 2009, עמ' 32, באתר JSTOR.
  149. ^ מלחמת היהודים, ספר ז, פרק א, סעיף א, פסקאות 4-1.
  150. ^ קונרד שיק,‏"Der Davidsturm in Jerusalem"‏, ZDPV, ‏, 1, 1878, עמ' 237-226.
  151. ^ הלל גבע,"1976-1980 ,"Excavations at the Citadel of Jerusalem", עמ' 156–176, ובייחוד עמ' 163.
  152. ^ רוני רייך, ‏חורבן ירושלים בשנת 70 לסה"נ: תיאורו של יוסף בן מתתיהו והממצא הארכאולוגי, קתדרה, חוברת 131, ניסן תש"ס, מרס 2009, עמ' 38, באתר JSTOR.
  153. ^ טאקיטוס, דברי־הימים, ספר חמישי, פרק יג.
  154. ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, XCII. Tacitus, p. 62.
  155. ^ מלחמת היהודים, ספר ו, פרק ט, סעיף ג, פסקה 420.
  156. ^ סטיבן כץ ולואי פינקלסטיין, The Cambridge History of Judaism: Volume 4, The Late Roman-Rabbinic Period, הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', עמ' 24.
  157. ^ נחמן אביגד, העיר העליונה של ירושלים: פרשת החפירות הארכאולוגיות ברובע היהודי של העיר העתיקה בירושלים, ירושלים: שקמונה, 1980, עמ' 137.
  158. ^ מלחמת היהודים, ספר ו, פרק ט, סעיף ב.
  159. ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ז, פרק ב, סעיף א, פסקה 25; פרק ג, סעיף א, פסקה 37.
  160. ^ מלחמת היהודים, ספר ו, פרק ט, סעיף ד, פסקאות 433-432; ספר ז, פרק ב, סעיפים א-ב, פסקאות 36-25.
  161. ^ מלחמת היהודים, ספר ז, פרק ה, סעיף ג, פסקה 118; (Lucien Poznanski, La chute du Temple de Jérusalem, Éditions Complexe, coll, 2e éd., 1997 (ISBN 2-87027-678-8, עמ' 102.
  162. ^ פילוסטרטוס, חיי אפולוניוס מטיאנה, 6.29.
  163. ^ (Lucien Poznanski, La chute du Temple de Jérusalem, Éditions Complexe, coll, 2e éd., 1997 (ISBN 2-87027-678-8, עמ' 145.
  164. ^ (Lucien Poznanski, La chute du Temple de Jérusalem, Éditions Complexe, coll, 2e éd., 1997 (ISBN 2-87027-678-8, עמ' 131.
  165. ^ יחיעם שורק, ‏דעה: מהי הסטוריה, באתר "הידען", 20 ביוני 2016.
  166. ^ מלחמת היהודים, ספר ה, פסקה 257. תרגום אולמן.
  167. ^ ראו תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף י"א, עמוד ב'; ראו גם שלמה צייטלין, ‏A Note on the Chronology of the Destruction of the Second Temple, Jewish Quarterly Review, הוצאת אוניברסיטת פנסילבניה, גיליון 37, כרך 2, אוקטובר 1946, עמ' 167-165, in JSTOR.
היסטוריה של עם ישראל אירועים ותאריכים על פי המקרא והמסורת ספירת הנוצרים מדינת ישראל תחילת הציונות והעליות לפני קום המדינה בית המקדש הראשון בית המקדש השני גלות אשור (עשרת השבטים) גירוש ספרד ופורטוגל תקופת השופטים תקופת המלכים תקופת הזוגות תנאים אמוראים סבוראים גאונים ראשונים אחרונים תקופת בית ראשון גלות בבל תקופת בית שני סוף תקופת בית שני - מחורבן בית המקדש (שנת ג'תת"ל 70) ועד ולסוף מרד בר כוכבא (שנת ג'תתצ"ה 135) השואה גלות רומי תקופות בהן חלק נכבד מהעם היה בגלות תקופות של עליה לארץ ישראל תקופות בהן חלק נכבד מהעם היה בארץ ישראל, עם עצמאות מלאה או חלקית תקופות בהן היה קיים בית המקדש
ג'תת"ל - חורבן ירושלים ובית המקדש השני