פיוט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף פייטן)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הפיוט הוא שירת קודש שבמקורה נועדה להחליף את נוסח הקבע של התפילות, בדרך כלל בימים מיוחדים (שבתות וחגים) אך גם בימי חול ובשמחות. מקור המילה פיוט בשורש היווני ποιητής (יוצר, משורר). הפיוט התפתח החל מסוף תקופת התלמוד ועד ימינו.

חוקרים שונים הציעו הגדרות שונות לפיוט:

עזרא פליישר סקר את תולדות הפיוט החל מהפייטנות הקדם-קלאסית, פייטנות קלאסית, הפייטנות מזרחית מאוחרת, האסכולה הפייטנית בספרד והאסכולה האיטלקית-אשכנזית ואפיין את הפיוט כשירת קודש שמטרתה לשרת טקסים דתיים ותפילות בבתי הכנסת על ידי שליחי הציבור או מפי הציבור עצמו.[1]

אפרים חזן ציין את מקורה היווני של המילה, וטען שמשמעות המילה התפתחה לציין יצירה שירית בכלל. בתקופה הקדומה (עד למאה ה-16) היצירה השירית הייתה שירת הקודש בבית הכנסת, והחל מהמאה ה-16 נוצרו גם מסגרות נוספות מחוץ לבתי הכנסת לשירת הקודש, ומכאן ואילך כוללת המילה 'פיוט' בתוכה את כלל שירת הקודש.[2]

אהרן מירסקי הגדיר את הפיוט כשירה עברית שלאחר המקרא, אשר ניצניה במקרא. המאפיין הבולט של הפיוט הוא הבאת דברים שיש בהם פירוש והסברים למקרא במטרה ללמוד באמצעותם מוסר. מירסקי סקר את התקופות שקדמו לפיוט הארץ ישראלי הקדום במאה החמישית והשישית והצביע על ניצני הפיוט במקרא, השירה לאחר תקופת המקרא והשירה בתקופת התלמוד.[3]

סוגי הפיוטים הנפוצים ביותר הם:

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בתלמוד נמצאים קטעי שירה שסגנונם דומה לסגנון הפיוט. הפייטן הראשון הידוע בשמו הוא יוסי בן יוסי, שחי ככל הנראה בארץ-ישראל במאה ה-5. מתקופה זו ואילך הייתה פריחה של יצירה פיוטית בארץ ישראל, כאשר בין חשובי הפייטנים היו יניי ורבי אלעזר בירבי קליר. בין החידושים שהונהגו על ידיהם ואשר התקבלו גם בתקופות המאוחרות יותר היו האקרוסטיכון והחריזה.

החל מן המאה ה-10 הופיעו מרכזים חדשים של יצירה פייטנית. המרכז החשוב ביותר שקם היה בספרד ובפרובאנס (דרום צרפת). משוררי תור הזהב של יהודי ספרד סללו להם דרכים חדשות ביצירתם ודחו כמעט לחלוטין את שיטת הפיוט הארץ ישראלית. ביתר ארצות אירופה (כגון: צפון צרפת, אשכנז, איטליה, יוון) ההשפעה הארץ-ישראלית הייתה חזקה יותר והמשיכו ליצור פיוטים בצורות הפיוט הארץ-ישראליות, אם כי נכתבו גם יצירות בהשפעת המרכז הספרדי. חלק מן הפיוטים, בעיקר פיוטי סליחות וקינות, משקפים את תנאי החיים הקשים של יהדות אשכנז, ועוסקים בתיאור הצרות והרדיפות שעברו עליהם. בתקופה זו הפיוטים כבר אינם מחליפים את נוסח הקבע של התפילה, אלא משולבים בתוכו. פיוטים שנכתבו במאות מאוחרות יותר כבר לא שולבו בכלל בתפילה אלא נאמרו בהזדמנויות אחרות, למשל כזמירות בסעודות השבת.

שמות הפיוטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפיוטים נחלקים לסוגים ושמות שונים, בהתאם למקום שבו נועדו להשתלב בתפילה.

יוצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוצרות הן הפיוטים הנאמרים בברכת "יוצר אור" שלפני קריאת שמע (ובשאר ברכות קריאת שמע) ומכאן נובע שמם.

קרובות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפיוטים המושרים על ידי החזן בחזרתו על תפילת העמידה מכונים "קרובות".

הקרובות מתחלקות אף הן לשני סוגים עיקריים: 'קדושתא' ו'שבעתא', אשר נובעים מהמנהג הארץ-ישראלי הקדום שלא כלל קדושה בכל חזרת הש"ץ, אלא רק בימים שיש בהם חגיגיות מיוחדת, כגון שבתות וימים טובים:

  • קדושתא - היא קרובה בעלת מבנה מורכב שנאמרת בחזרת הש"ץ, ומכיתה מספר רב של פיוטים לשלוש הברכות הראשונות של חזרת הש"ץ.
  • שבעתא - היא קצרה בהרבה, נאמרה בחזרת הש"ץ שלא כללה קדושה, והכילה פיוטים לכל שבע הברכות.

סליחות וקינות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סליחות הן פיוטים שנאמרים לפני הימים הנוראים ובמהלכם ובתעניות ציבור, והקינות הן הפיוטים הנאמרים בתשעה באב. גם הסליחות והקינות היו בתחילה קרובות, ורק לאחר מכן הוצאו מחזרת הש"ץ.

מאפייני הפיוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפרים חזן מתאר את המאפיינים הסגנוניים העיקריים של הפיוט לתקופותיו:

ביקורת על לשון הפיוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

משוררי תור הזהב הסתייגו מלשון הפייטנים הארצישראליים וממגמת קיצוצן וקיצורן של המילים בכלל. אברהם אבן עזרא הביע את דעותיו בנושא זה בספרו "שפה ברורה" ובפירושו לקהלת (ה, א). ראב"ע ראה בכך ניסיון מלאכותי לכפות על המילים את סד האקרוסטיכון והחרוז. סגנון זה פגם לדעתו בשלמותה וביופיה של שפת הקודש, ולכן היה פסול בעיניו. כדי להדגים את רתיעתו מסגנון זה הציע באירוניה תֶפֶל כתחליף לתפילה.

גם אנשי תנועת ההשכלה ואנשי תחיית הלשון העברית הקלו ראש בסגנונו של הקליר, הבכיר שבפייטני ארץ ישראל. מנדלי מוכר ספרים טבע את הפועל "מתאצקוצצים", על רקע הפיוט שנאמר בשבת זכור שלפני פורים, אץ קוצץ, כדי ללגלג על סגנונם הסתום - בעיניו - של הפייטנים. ביאליק כינה את הסגנון "אבני חצץ של אץ קוצץ".

בעקבות המחקר שהחל במאה ה-19 והתגבר במאה ה-20, בעיקר לאחר גילוי אוצר גדול של פיוטים בגניזת קהיר, התבררו עושרו ומורכבותו של סגנון הפיוט בכלל ושל סגנונו של הקליר בפרט. מילים רבות שנתחדשו בפיוטיהם של הקליר ושל בני דורו נכנסו אל העברית החדשה.

סוגי פיוטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקובל לחלק את הפיוטים לסוגים שונים, לפי מיקומם בתפילה, תוכנם או סגנונם. להלן רשימה חלקית של כינויים, לפי סדר א"ב:

פייטנים מפורסמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיוטים מפורסמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אדון עולם
  • אהבת הדסה
  • אהוב מהר המור
  • אקדמות
  • ונתנה תוקף
  • יגדל אלוהים חי
  • ידיד נפש
  • לך אלי תשוקתי
  • מעוז צור
  • עת שערי רצון להפתח
  • שחר אבקשך
  • שיר הכבוד (אנעים זמירות)
  • שלום עליכם
  • בר יוחאי
  • ואמרתם כה לחי
  • חביבי יה חביבי
  • אגדלך אלהי כל נשמה

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פליישר, עזרא, שירת-הקודש העברית בימי-הביניים (מהדורה ב' מורחבת)., ירושלים: מאגנס, 2007
  2. ^ 2.0 2.1 חזן, אפרים, הפיוט מהו? הגדרות ותולדות, הזמנה לפיוט
  3. ^ מירסקי, אהרון, הפיוט, ירושלים: מאגנס, 1990
  4. ^ אתר הפיוט והתפילה כולל טקסטים, ביצועים, פירושים, סרטונים ומאמרים לפיוטים רבים.