אלבר לברן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אלבר לברן
אלבר לברן נפגש עם רנה פונק, אלוף הפלות צרפתי

אלבר לברן (צרפתית: Albert Lebrun, , 29 באוגוסט 1871 - 6 במרץ 1950). נשיא צרפת, האחרון שנשא בתפקיד זה בזמן הרפובליקה השלישית.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לברן נולד למשפחת חקלאים. הוא למד באקול פוליטכניק ובאקול נסיונל סופרייר דה מין (בית הספר הגבוה להנדסת מכרות בפריז), וסיים את שניהם בציונים גבוהים. לאחר מכן החל לעבוד כמהנדס מכרות, אך חדל מכך בגיל 29, עת נכנס אל הפוליטיקה.

לברן נבחר לבית הנבחרים (הבית התחתון של הפרלמנט הצרפתי על פי חוקת הרפובליקה השלישית) בשנת 1900, כחבר המפלגה הרפובליקנית השמאלית. לאחר מכן כיהן כשר המושבות בין 1911 - 1914. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה עזב את תפקידו בממשלה ונלחם כחייל קרבי. בין היתר לחם בקרב ורדן. בשנת 1917 שב לממשלה ועד שנת 1919 כיהן כ"שר האזורים המשוחררים". הוא היה קיצוני בדרישותיו מגרמניה ועל רקע מה שראה כויתורים של ז'ורז' קלמנסו התפטר מהממשלה[1].

הוא הצטרף ל"ברית הדמוקרטית" ונבחר מטעמה לסנאט (הוא הבית העליון) בשנת 1920 ממחוז מרת ומוזל. הוא נבחר לכהן כסגן נשיא הסנאט בשנת 1925, ובסוף 1931, בעקבות מותו של נשיא הסנאט שימש כנשיא הבית[1].

נשיא[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הירצחו של נשיא צרפת פול דומר בידי מהגר רוסי לא שפוי בשם פאבל גורגולוף, ב-6 במאי 1932, נבחר לברן לנשיא צרפת[2]. הוא מיעט להשתמש בסמכויותיו כנשיא וכיבד את החלטות הפרלמנט והממשלה, גם כאשר לתפקיד ראש הממשלה נבחר איש השמאל הקיצוני[3][4]. במהלך כהונתו הראשונה התמודדה צרפת עם משבר כלכלי וידעה תהפוכות פוליטיות רבות, כאשר ממשלות רבות קמו ונפלו. בעקבות התחזקות גרמניה הנאצית, התהדקו הקשרים בין צרפת ואנגליה ולברן השתתף בהידוק הקשרים עם מלך אנגליה.

לברן נבחר לכהונה שנייה בשנת 1939, במידה רבה בשל העובדה כי הצליח לרצות את כל הצדדים במאבקים הפוליטיים בצרפת בשנים אלו.

במלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות ההצלחה הגרמנית במערכה על צרפת ועל ארצות השפלה במלחמת העולם השנייה, כיבוש פריז ומעבר הממשלה לבורדו, נוצר תיקו בממשלת צרפת בין תקיפים בראשות ראש הממשלה פול ריינו, שבקשו להמשיך בלחימה בדרך זו או אחרת, לבין תבוסתנים, בראשות המרשל אנרי פיליפ פטן, שבקשו להכנע. לברן עצמו נטה לתקיפים, ותמך בתכנית ההולנדית למעבר הממשלה לצפון אפריקה, אולם הרגיש מחוייב להחלטת הרוב וסירב להפעיל את כובד משקלו להכריע בין הצדדים. ב-16 ביוני 1940, לאחר שריינו ראה עצמו במיעוט בממשלתו, הוא ביקש להתפטר. לברן ביקש ממנו להמשיך בתפקידו ולהוביל בירורים עם גרמניה לגבי תנאים להפסקת אש, אך ריינו סירב לכך. בעקבות זאת, הטיל לברן על פטן להרכיב ממשלה[5]. לאחר מכן נימק לברן צעדו זה בכך ששמע לעצתו של הרמטכ"ל הצרפתי, מקסים וייגאן אשר סבר כי המלחמה אבודה. ב-22 ביוני 1940 חתמה צרפת על תנאי הכניעה לגרמניה, ולאחר מכן הוכרזה ממשלת וישי בראשה עמד פטן כ"ראש המדינה". ב-12 ביולי 1940 נתבקש לברן להתפטר וכך הוא עשה[6].

לברן נמלט לעיירה ויזיל ב-15 ביולי, אך נתפס ב-27 באוגוסט 1943 על ידי הגרמנים[7], ונשלח לשבי בטירה בטירול. בשל בריאותו הלקויה הורשה לשוב לעיירה ויזיל לאחר כחודשיים, אך נשמר במעצר בית.

ב-13 באוקטובר 1944 כאשר שוחררה צרפת על ידי בעלות הברית, נפגש לברן עם דה גול, על מנת להביע בו את תמיכתו, להודות בכך שמינויו של פטן לראש הממשלה היה משגה, ולהכיר במנהיגותו. לברן טען כי להלכה לא התפטר מעולם מתפקידו כנשיא, ולמעשה המשיך לשמש בו עד שנת 1944, שכן לאחר פיזורה של האספה הלאומית לא היה לו למי להגיש את התפטרותו. לכך השיב דה גול בזיכרונותיו כי "כראש המדינה היו לו שני חסרונות: שיהיה ראש, ושתהיה מדינה".

לאחר המלחמה פרש לברן מן הפעילות הציבורית. לברן נפטר מדלקת ריאות בפריז בשנת 1950. שמו של לברן נודע כדמות אפרורית שאינה מובילה מהלכים, וכניגוד למנהיגים כמו ז'ורז' קלמנסו ושארל דה גול[8].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אלבר לברן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 עזריאל קרליבךאלברט ליברון, הצופה, 5 באפריל 1939
  2. ^ ליברון נשיא צרפת, דבר, 29 באוגוסט 1943
  3. ^ בחירות לארמון אלישע, הצופה, 27 בנובמבר 1953
  4. ^ Jean-Baptiste Duroselle, France and the Nazi Threat, page 36
  5. ^ Eleanor M. Gates,End of the Affair, pages 238-240
  6. ^ The Trial of Pierre Laval, page 167
  7. ^ לברן ופונסה נעצרו, הצופה, 29 באוגוסט 1943
  8. ^ הניגודים במדיניות הצרפתית, המשקיף, 16 בדצמבר 1946