אדולף טייר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אדולף טייר
Adolphe Thiers
אדולף טייר, בצילום מאת נדאר
אדולף טייר, בצילום מאת נדאר
לידה 15 באפריל 1797
מרסיי, מחוז בוש-די-רון
פטירה 3 בספטמבר 1877 (בגיל 80)
סן-ז'רמן-אן-לה, מחוז סן א-וואז
שם מלא מארי-ז'וזף-לואי-אדולף טייר
מדינה צרפתצרפת צרפת
מקום קבורה פר לשז (ספטמבר 1887) עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק משפטן, פוליטיקאי, עיתונאי, היסטוריון, סופר עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה מפלגת ההתנגדות (Parti de la Résistance) 1831-1836 אורליאניסט מרכז-ימין, בימי מונרכיית יולי
מפלגת התנועה (Parti du Mouvement) 1836-1848
מפלגת הסדר (Parti de l'Ordre) - ימין, בימי הרפובליקה הצרפתית השנייה 1848-1852
מקורב למפלגה השלישית (Le Tiers Parti) בימי האימפריה הצרפתית השנייה 1870-1852
עצמאי 1870–1873
רפובליקני מתון, מרכז-שמאל 1873–1877 בימי הרפובליקה הצרפתית השלישית
דת נצרות קתולית
בת-זוג אליז לבית דון (Dosne)
נשיא צרפת
תקופת כהונה 31 באוגוסט 187124 במאי 1873 (שנה ו-38 שבועות)
הקודם הוא עצמו (ראש השלטון הפועל)
הבא פטריס דה מק-מהון
ראש השלטון האקזקוטיבי של צרפת (ראש מדינה וראש ממשלה)
תקופת כהונה 17 בפברואר 187131 באוגוסט 1871 (28 שבועות)
סגן ז'ול דיפור (סגן ראש הממשלה)
הקודם לא ישירות - נפוליאון השלישי
לואי-ז'ול טרושי, ראש ממשלת ההגנה הלאומית
הבא הוא עצמו- נשיא הרפובליקה
ראש ממשלת צרפת ושר החוץ
תקופת כהונה 22 בפברואר 18366 בספטמבר 1836 (28 שבועות ויומיים)
מונרך בתקופה לואי פיליפ
הקודם הוא עצמו (ראש השלטון הפועל)
הבא פטריס דה מק-מהון
ראש ממשלת צרפת ושר החוץ
תקופת כהונה 1 במרץ 184029 באוקטובר 1840 (34 שבועות ו-5 ימים)
מונרך בתקופה לואי פיליפ
הקודם ז'אן-דה-דיה סולט, דוכס דלמטיה
הבא ז'אן-דה-דיה סולט, דוכס דלמטיה (ראש ממשלה)
פרנסואה גיזו (שר החוץ)
חתימה חתימה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מארי-ז'וזף-לואי-אדולף טיירצרפתית: Marie-Joseph Louis-Adolphe Thiers;‏ 15 באפריל 1797 בוק בל-אר, על יד מרסיי - 3 בספטמבר 1877 סן ז'רמן-אן-לה) היה פוליטיקאי, עיתונאי והיסטוריון צרפתי, שכיהן בשנים 18361840 (בימי המונרכיה של יולי) כראש ממשלת צרפת, וב-31 באוגוסט 1871 - 24 במאי 1873 כנשיא השני בהיסטוריה של הרפובליקה הצרפתית. בשנים 1830–1851 ו-1863–1877 כיהן כחבר בפרלמנט הצרפתי על גלגוליו. היה עורך דין בהכשרתו. מצד אמו היו לו שורשים יווניים והיה קרוב משפחה של המשורר אנדרה שנייה.

בחייו ופעילותו סימל טייר את דרכן של השכבות המנהיגות בצרפת בחיפוש אחרי סדר ממסדי חדש ויציב אחרי כישלון הרסטורציה של המונרכיה בצרפת בשנת 1830. טייר נבחר לחבר באקדמיה הצרפתית בשנת 1833. אקדמאי מן הפרובינציה, שבלט בצעירותו כעיתונאי ליברלי והיסטוריון של המהפכה, תרם טייר למהפכת יולי 1830 ולכינון המונרכיה של יולי שבמסגרתה שימש פעמיים כראש ממשלה. אחרי שתמך בבית אורליאן ומתוך עמדה ליברלית, במונרכיה חוקתית שבה "המלך מולך אך אינו שולט", טייר התרחק מעמדות המלך בתחום מדיניות החוץ (המשבר ב-1840) והתנגד למדיניות הבלתי מתפשרת של גיזו שהביאה לפריצת מהפכת 1848. טייר הצטרף להרפובליקה השנייה וחתר למדיניות של שמירת הסדר שנועדה להכין את החזרה למונרכיה חוקתית. התנגד להפיכת 2 בדצמבר 1851 וקיסרות של נפוליאון השלישי, אליו פנה ב-1864 מספסלי האופוזיציה עם דרישה להשכנת "החרויות ההכרחיות".

בפברואר 1871, אחרי נפילת האימפריה הצרפתית השנייה בעקבות התבוסה במלחמת צרפת-פרוסיה, הפך טייר לראש השלטון (מעין נשיא זמני). במאי 1871 פיקדה ממשלתו על דיכוי הקומונה הפריזאית שבה נהרגו אלפי אזרחים. ב-31 באוגוסט 1871 נבחר לנשיא הראשון של הרפובליקה השלישית.

בחירתו הסופית במחנה "הרפובליקה השמרנית" גרמה במאי 1873 לאבדן הרוב שהיה לו בפרלמנט מול המחנה המונרכיסטי, מה שגרם להתפטרותו ולבחירת פטריס דה מק-מהון כנשיא הרפובליקה. טייר היה חבר באקדמיה הצרפתית משנת 1833.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדותו וצעירותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדולף טייר נולד ביישוב בוק בל-אר שעל יד מרסיי בשנת 1797 כצאצא למשפחה בורגנית. נולד עם שק מי השפיר על ראשו (né" "coiffé), מה שנחשב בזמנו כ"מבשר מזל טוב". היה הבן היחיד של אביו, פייר-לואי-מארי טייר (1843-1759) ושל אשתו השנייה, מרי-מדלן לבית אמיק (1852-1774) והוריו התחתנו ב-13 במאי, אחרי לידתו. האב היה בעל אישיות חריגה - נרקיסיסטית והרפתקנית, רודף בצע כסף ושמלות, שנטש את משפחתו אחרי 4 חודשי נישואים. הוא הסתבך בפלילים מגיל נעוריו, היה בחייו מסגר, פקיד ארכיון ופקיד גבייה, אסיר פלילי, ובימי המהפכה הצרפתית אסיר פוליטי ולאחר מכן פרקליט ציבורי, ומאוחר יותר סוחר נשק, בעל אחוזות, ופושט רגל. לפייר טייר היו בסך הכל 8 בנים ו-4 בנות מלפחות שלוש מערכות זוגיות, כשאדולף היה למעשה בנו החמישי.[1] הסב מצד האב, לואי-שארל טייר, היה מוכר כאדם מכובד, עורך דין של הפרלמנט באקס-אן-פרובאנס ומזכיר כללי של עיריית מרסיי, בעל מספנה ונדל"ן, שירד מנכסיו עקב הפקעות וכליאה על ידי השלטונות המהפכניים. אשתו של לואי, סבתו של אדולף, הייתה זו שדאגה לתשלומי מזונות לאמו. מרי-מדלן אמיק, הייתה בעלת שורשים יווניים מצד אמה, מריה לומאקה, קרובת משפחה של המשורר אנדרה שנייה.

החל משנת 1806 למד אדולף טייר בתיכון בעיר הולדתו, מרסיי ורכש חינוך סולידי. בשנת 1815 התחיל לימודי משפטים באוניבסריטת אקס-אן-פרובנאס, שבזמנם קשר קשרי ידידות אמיצה עם פרנסואה מינייה. בשנת 1820 קיבל את ההסמכה כעורך דין. הוא לא גילה התלהבות רבה ממקצוע עריכת הדין ונמשך יותר לספרות ולכתיבה. בגיל צעיר הקדיש את זמנו הפנוי בעיקר למחקרים היסטוריים. באקס זכה בפרס אקדמי על נאום שכתב על אודות המרקיז דה וובנארג. נדחה למעשה כשהגיש אותו לראשונה, ככל הנראה מפני שנחשב בעל השקפות ליברליות. לעומת זאת זכה בפרס בשנה הבאה כשהגיש אותו תחת שם עט.[2]

פריז. עיתונאי והיסטוריון[עריכת קוד מקור | עריכה]

"ההיסטוריה של המהפכה הצרפתית" מאת טייר, על עשרת כרכיה

בשנת 1821 עבר טייר לפריז והתקבל ככותב מאמרים בעיתון "לה קונסטיטוסיונל" (Le Constitutionnel "החוקתי"). טייר אסף את מאמריו בכמה כרכים. חלקם עסקו בסלון של פריז משנת 1822 וברשמי טיולים בהרי הפירנאים. אחד מבעלי עיתון "לה קונסטיטוסיונל", המו"ל יוהאן פרידריך קוטה משטוטגרט העריך מאוד את עבודתו ותיגמל אותו בלב נדיב.[3][4]

הודות לפרסומיו, הלך שמו של טייר לפניו בחוגים הליברליים בפריז. התחיל להתמסר לכתיבת ספרו "ההיסטוריה של המהפיכה הצרפתית", שביססה את מוניטיו כסופר והיסטוריון ונתנה דחיפה לקריירה הפוליטית שלו. שני הכרכים הראשונים יצאו לאור בשנת 1823, שני הכרכים הבאים הופיעו ב-1823 ושניים האחרונים ב-1827. בהתחלה לא הביא הספר רווח כלכלי, כי אם פופולריות אדירה. בדיעבד מעריכים כי תומאס קרלייל צדק כשאמר על טייר כי הוא "הכי רחוק שאפשר מן המוניטין הגבוהים שלו". ספרו של טייר התאפיין באי-דיוקים קיצוניים, בדעות קדומות שהן מעבר לאי-הגינות אקראית, ובאדישות כמעט מוחלטת לסגולות גבוריו לעומת הצלחותיהם. קרלייל העריך שהוא "אדם נמרץ בדרך שלו, והוא יגיד לך הרבה מאוד אם אינך יודע כלום". הספר יצא נשכר מעיתוי הופעתו בדיוק כשהתגובה נגד המהפכה התחילה לפנות מקום למגמה חיובית כלפיה.

מהפכת יולי 1830[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשטרה מחרימה את מכונות הדפוס של העיתון "נסיונל" של טייר, יולי 1830

בשנת 1824 עלה לכס המלכות של צרפת מלך חדש, שארל העשירי, בעל אמונה עזה בזכותם האלהית של המלכים ושסבר כי ממשל פרלמנטרי הוא חסר ערך. טייר תיכנן קריירה ספרותית, כשבאוגוסט 1829 מתוך רצון להפגין משילות מינה המלך את הנסיך פוליניאק האולטרה-מלוכני, כראש ממשלה. טייר יצא בהתקפות יותר ויותר פרועות נגד הממשלה המלוכנית. במאמר שעורר הדים, הוא כתב:

Le roi n'administre pas, ne gouverne pas, il règne

המלך אינו מושל, אינו מנהיג. הוא מולך

וקרא להשכנת מונרכיה חוקתית. אם המלך לא יסכים לכך, הוא הציע פשוט להחליפו, כפי שעשו האנגלים ב-1688. כשהיסס עיתון "Le Constitutionel" לפרסם כמה מהתקפותיו התקיפות יותר שלו על הממשלה, הקים טייר, יחד עם ארמאן קארל, מיניה, סטנדל ואחרים, את עיתון האופוזיציה החדש "לה נסיונל" ("Le National"), שגליונו הראשון יצא מן הדפוס ב-3 בינואר 1830. הממשלה הגיבה על ידי תביעה נגד העיתון בפני בית המשפט, באשמת חילול שם המלך והמשפחה המלכותית, והשופטים קנסו אותו בשלושת אלפים פרנק. הסופר למרטין השאיר תיאור מאוד ריאליסטי של טייר, איתו ישב באותו זמן יחד בארוחת ערב:

הוא זה שפתח בדיבור, הוא שדיבר האחרון; בקושי הקשיב לתשובות, אך דיבר כל כך מדויק, באומץ, משופע ברעיונות, שזה פיצה על שטף דיבורו.כאילו רוחו ולבו עצמם היו אלה שדיברו...היה באופיו מספיק אבק שריפה כדי לפוצץ שש ממשלות.

ב-19 במרץ 1830 חימם המלך את האווירה כשהזהיר את חברי הפרלמנט שאם ינסו להכשיל את דרכו הוא "ימצא את הכוח לגבור עליהם מתוך נחישות לשמור על השלום הציבורי, מתוך אמונה מלאה בצרפתים והאהבה שגם הם הפגינו כלפי מלכם". המלך אירגן מסע צבאי מעבר לים לכיבוש אלג'יריה, שהוא היה בטוח שיעלה את הפופולריות שלו מבית, וקרא גם לבחירות חדשות, בהם היה משוכנע כי ינצח. דגל צרפת הונף מעל אלגי'ר ב-5 ביולי 1830 והבחירות החדשות התקיימו ב-13-19 ביולי. בסופו של דבר נתגלו הבחירות כאסון עבור המלך: האופוזיציה זכתה ב-270 מושבים, לעומת 145 תומכים של המלך. חברי האופוזיציה היו ברובם לא רפובליקנים; הם היו פשוט בעד מונרכיה חוקתית. המלך הגיב ב-25 ביולי על ידי צווים חדשים שפיזרו את בית הנבחרים, שינו את חוקי הבחירות והטילו מגבלות על העיתונות. המלך, בטוח בפופולריות שלו, שכח להעמיד את הצבא במצב היכון ולשלוח חיילים לשמור על הסדר.

טייר הגיב מיד ובכוח. בעמוד הראשון של עיתונו "לה נסיונל" הוא הכריז: המשטר החוקי נגמר; התחיל זה של הכוח; במצב שאנחנו עומדים בו, הציות מפסיק להיות חובה". הוא שיכנע את המו"לים של שאר העיתונים הליברלים החשובים לפרסם הצהרה משותפת של האופוזיציה, שפורסמה בבוקר היום 27 ביולי. מאוחר יותר באותו בוקר, הפרפקט של המשטרה הגיע לבניין המערכת של "לה נסיונל" עם צו לסגירת העיתון. הוא הביא פועלים שהחרימו חלקי מפתח של מכונות הדפוס ונעלו את הבניין. עם עזיבתו של הפרפקט את המקום, אותם הפועלים שנעלו את הביניין ושניטרלו את מכונות, פתחו אותו מחדש והפעילו מחדש את הדפוס. הפגנות אנטי-מלוכניות פרצו במקומות רבים בפריז. טייר ובני בריתו עזבו לזמן קצר את פריז כדי למנוע את מעצרם. אולם במהרה שבו לבירה. טייר שם לב שהמפגינים נגד המלוכה תקפו חנויות שהיו בהם סימנים שהם בחסות שארל העשירי, אבל דילגו על אלו שבחסות בן דוד של המלך, לואי-פיליפ, דוכס אורליאן, שמשפחתו אהדה את המהפכה הצרפתית. מבלי להתייעץ עם לואי-פיליפ, אותו לא פגש מעולם, שלח טייר מודעות מודפסות שנתלו בכל רחבי פריז, שבהם הצהיר כי הדוכס אורליאן הוא ידיד העם ושעליו לעלות על כס המלכות. יחד עם הצייר ארי שפר שהיה ידיד של לואי-פיליפ, רכב טייר תיכף את ארמון הדוכס בנאי, אך בינתיים הדוכס יצא משם כדי להסתתר בטירה אחרת ברנסי. אז דיבר טייר אל לבן של רעיית הדוכס, מארי-אמלי, ושל גיסתו, מאדאם אדאילד. טייר הסביר רצויה מונרכיה ייצוגית ושושלת חדשה, ושכולם יודעים שלואי-פיליפ אינו שאפתן ולא חיפש את הכתר לעצמו.

הדוכס אורליאן מגיע לבניין העירייה

מאדאם אדלאיד הסכימה להעביר את ההצעות לידי הדוכס. לואי-פיליפ שב לנאי בשעה 10 בבוקר ולמד מה קרה מפי אשתו. הוא ענד סרט בצבעי הטריקולור, סמל האופוזיציה, ושם פעמיו על סוסו אל פאלה רויאל, שבו המתינו לו טייר, המרקיז דה לפאייט וז'אק לאפיט. ביחד שכנעו את הדוכס לעלות על כס המלכות ודנו באיזו דרך לארגן את המהפך. באותו אחר צהריים, הם נסעו לבית העירייה. לואי פיליפ, עטוף בדגל הטריקולור, הוצג שם בפני ההמון הנלהב, על ידי לפאייט. המלך שארל העשירי ויתר אז על מינוי הממשלה החדשה והציע לפתוח במשא ומתן אך היה זה מאוחר מדי. הוא ובנו נאלצו לעזוב את ארמון סן-קלו ואחר כך את צרפת ויצאו לגלות אנגליה.

חבר פרלמנט ושר בממשלה בשנים 1836-1830[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדולף טייר בשנות ה-1830

אחרי הרכבת הממשלה החדשה, טייר, שהיה חסר ניסיון ממשלתי, התמנה בתפקיד זוטר, של תת-מזכיר מדיני במשרד האוצר, בממשלתו של ז'אק לאפיט. עם זאת קיבל את אות לגיון הכבוד ואת המעמד של ויועץ ממלכתי, עם שכר נאה לצידו. טייר מיקם את עצמו בין התומכים הרדיקלים של בית המלוכה החדש, באופוזיציה למפלגתם של פרנסואה גיזו ושל הדוכס אשיל דה ברויי. הוא ידע שכדי לרכוש השפעה ועצמאות יכול להספיק לו מושב בבית הנבחרים ולא בהכרח תפקיד בממשלה. כדי להיות זכאי להיבחר היה צריך שברשותו יהיו נכסים שימוסו בלפחות אלף פרנקים לשנה. ידידתו הקרובה, מאדאם דון, ביקשה מבעלה, איש עסקים אמיד, לסדר לטייר הלוואה בשווי מאה אלף פרנק על מנת שיוכל לקנות לעצמו מגרש ולבנות בו בית באזור הנדל"ן שהתפתח באותם הימים בכיכר סן ז'ורז'. בתמורה קיבל דון תפקיד של גובה כללי בעיר ברסט. משהתפנה מושב בפרלמנט מטעם אקס-אן-פרובאנס, רץ טייר בבחירות ב-21 באוקטובר 1830 והצליח להיבחר. כך החלה הקריירה הפוליטית שלו, כעשור אחרי הגעתו לפריז.

חודש אחרי בחירתו הוא נשא נאום ראשון בבית הנבחרים על המצב הכלכלי של המדינה. לא היה לו ניסיון כנואם ועמדו בפניו מכשולים כמו קומתו הנמוכה שאיפשרה בקושי לצופים להבחין בראשו מעל הבמה, וכן מבטאו הפרובנסלי הכבד, שגרם לפריזאים לחייך. הנאום, המוכן בקפידה, התקבל בסוף בשתיקה, אם כי תוכנו היה מקובל על רבים. טייר עמל קשות בהמשך על מנת לשפר את סגנון דיבורו ולבסוף הפך לנואם יעיל ביותר.

הממשלה החדשה נתקלה בקשיים רבים. בתוכה התעמתו שתי מפלגות בלתי רשמיות: זו שכונתה "מפלגת התנועה" אליה השתייך טייר, ושהציעה את המספר המרבי של רפורמות, והפלג השמרני - "מפלגת הסדר" - שהעדיפה להימנע מזעזועים. המלך לואי-פיליפ מינה כראש ממשלה את ז'אק לאפיט, חסיד הרפורמות, מתוך צפייה שייכשל ואחר כך להחליפו, מה שאכן קרה. כעבור ארבעה חדשים של אנדרלמוסיה, פיטר המלך את לאפיט ומינה במקומו את קזימיר פייר פרייה, שתמך בסדר. טייר הוצא מהממשלה ונשאר רק במעמד של חבר בית הנבחרים, ללא משכורת.

הלווייתו ביוני 1832 של הגנרל האופוזיציונר למארק, אותו הנציח מאוחר יותר ויקטור הוגו ברומן שלו "עלובי החיים", הידרדרה למרד של יוני נגד המלוכה, כשבריקדות הועלו בשכונת סן מרי.

אחרי דיכוי המרד התמנה טייר שוב בממשלה, הפעם כשר הפנים. הוא סייע בדיכוי מרד מזוין ודונקישוטי של הלגיטימיסטים בראשות הדוכסית ברי, שביקש להחזיר את בית בורבון לשלטון. הדוכסית הסתתרה בעיר נאנט בחדר סודי מאחורי קמין. ב-1833 הצהיר טייר שאינו רוצה להיות ה"ז'וזף פושה" של המשטר[5] ועבר להיות שר המסחר והבינוי הציבורי. כחבר בפרלמנט הוא התנגד להצעה להטיל מס הכנסה על העשירים, בטענה שזה רעיון יעקוביני מימי המהפכה הצרפתית. עמדה זו הביאה לו את אהדת אנשי העסקים.

בשנת 1833 הגיש את מועמדותו למושב פנוי באקדמיה הצרפתית, תוך הסתמכות על ספר ההיסטוריה של המהפכה הצרפתית שכתב בעשרה כרכים ועל ספרים נוספים שכתב בנושאי משפטים והפיננסים הציבוריים, וכן על המונרכיה בשנת 1830 ועל קונגרס ורונה. הוא נבחר בסיבוב ההצבעה הראשון, עם 25 קולות בעד. כך, בגיל 36, היה טייר חבר האקדמיה הצרפתית השני בצעירותו בין הנבחרים במוסד זה במאה ה-19. ביולי 1833 חנך טייר סמל חדש לעיר פריז, העמוד בכיכר ונדום. אחרי 1833 מצאה הקריירה שלו חיזוק בנישואיו עם בתה של מאדאם דון, מה שאיפשר לו להחזיר לחמיו את ההלוואה של מאה אלף פרנק ולהשיג ביטחון כלכלי. מצד שני נישואיו גרמו לו לצרות בקשרים עם האריסטוקרטיה הפריזאית שסירבה לקבל את אשתו, שלא הייתה בת אצילים.

בשנים 1834–1836 שב טייר למשרד הפנים ובתוקף התפקיד נאלץ להתמודד עם תנועת המחאה של הפועלים שהתעצמה ברחובות הערים הגדולות של צרפת. ב-9 באפריל 1834 פרץ מרד פועלים בליון בעקבות הפחתות שכר. בעימותים עם כוחות הסדר נהרגו 170 פועלים ו-130 שוטרים וחיילים. כעבור זמן קצר נערמו בריקדות ברובע המארה בפריז. גויסו כוחות צבא ונגד הבריקדות נשלחו 40,000 חיילים. ברחוב טרנסנונן סמל נפצע על ידי ירייה מתוך אחד הבתים. החיילים התקיפו את הבניין והרגו בו 12 דיירים. "הטבח ברחוב טרנסנונן" הפך לסוגיה כואבת, ומשך האשמות כבדות נגד טייר מצד הרפובליקנים והסוציאליסטים.

טייר הקדיש מזמנו גם לטיפוחה של פריז ולקישוטה. הוא הורה לפנות את השטח מלפני הקולונדה המזרחית של הלובר, כך שהמבקרים יוכלו לההנות יותר מהמראה סביבם, ויזם את שיפוץ גלריית אפולו, ששימשה לאחד מאתרי התערוכות המפורסמים בעיר. הוא הזמין תבליטים בשביל שער הניצחון והזמין מאז'ן דלקרואה ציורי קיר בספריית הסנאט ופרסקאות על קירות כנסיית סן סולפיס, חרף התנגדות המלך לואי פיליפ ששנא את אמנותו של דלקרואה.

ראש ממשלה בשנת 1836[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 1836 איבדה הממשלה הבלתי פופולרית של דוכס ברויי את הרוב בבית הנבחרים והמלך חיפש ראש ממשלה חדש. כפי שעשה ב-1830 הוא בחר באדם שהיה בטוח שייכשל מהר בתפקידו: אדולף טייר. בקשר לטייר אמר לואי-פיליפ לוויקטור הוגו: יש לו אופי, אבל הוא מקולקל על ידי המנטליות של "נובוריש"; הוא הראה את עצמו כאחד שאינו יודע שובע". לואי-פיליפ ציטט את דעתו של טלייראן עליו: אין לך מה לעשות עם טייר, אם כי הוא יכול להיות כלי מצוין. אבך הוא אחד מאותו סוג של אנשים שאתה יכול להשתמש בו רק אם תשביע את רצונותיו; אולם לעולם אינו יודע שובע. ביש המזל בשבילך ובשבילו, הוא שאינך יכול להפוך אותו לקרדינל".

טייר הסכים לתפקיד והרכיב ממשלה, שבה שמר לעצמו גם את תיק החוץ. הוא הסביר בבית הנבחרים: "על ארצנו רובצות הסכנות הגדולות ביותר ועלינו להיאבק בחוסר הסדר בכל כוחנו. כדי לחסוך מאיתנו מהפכה עלינו לשמור עליה ממעשים בלתי מחושבים. כשמעשים כאלה מתרחשים ברחובותינו או כמשתמשים לרעה במוסדות, אשתדל אני, באמצעות הכוח ובחוקים, למנוע זאת". טייר השיג בבית הנבחרים רוב של 251 קולות מול 99. ממשלתו החדשה יזמה בניית מסילת רכבת ראשונה בצרפת, בין פריז לסן ז'רמן (אותה תיאר בשיחות פרטיות כ"צעצוע לפריזאים") וסגר את מפעל ההגרלות הלאומי מסיבות מוסר.

ההתנגדות האלימה לשלטון של לואי-פיליפ גאתה והלכה. אדם חמוש בשם אליבו ניסה לירות למוות במלך, שניצל הודות לשריון מרכבתו. המשטרה קישרה את אליבו לקבוצה מהפכנית חשאית הקרויה "המשפחות" (Les Familles) בראשות ארמאן ברבס ולואי אוגוסט בלאנקי. שניהם נעצרו אך שוחררו מאוחר יותר כדי להתפנות בהמשך לתוכניות מהפכניות עוד יותר שאפתניות. בגלל האיום החדש של פיגועי טרור, החליט לואי-פיליפ שלא לחנוך בעצמו את שער הניצחון שבנייתו החלה בימי נפוליאון והושלמה זה עתה. טייר חנך אותו ב-29 ביולי 1836. היחסים בינו למלך נעשו יותר ויותר מתוחים. המלך חסם את מרבית יוזמותיו הדיפלומטיות של טייר והנהיג בעצמו את מדיניות החוץ. טייר הציע לו לחקות את הדגם הבריטי ולאפשר לראש הממשלה לנהל את כל העניינים הדיפלומטיים והצבאיים. אולם לואי-פיליפ סירב לזאת, בטענה שצרפת אינה אנגליה ושהוא ראש הדיפלומטיה וגם ראש הצבא. טייר הרגיש שאין לו ברירה אלא להתפטר, ועשה זאת ב-29 באוגוסט 1836. את מקומו תפס לואי-מטייה מולה, שהיה שמרן מלוכני בדעותיו.

באופוזיציה ושוב ראש ממשלה בשנים 1840-1837[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלך לואי-פיליפ בשנת 1842
ישיבה של בית הנבחרים הצרפתי, ב-1843

אחרי פרישתו מהממשלה נסע טייר לאיטליה. ביקר קודם ברומא, בה ביקר אצל חברו אנגר שכיהן כמנהל של וילה מדיצ'י ואירגן לו סיור של המונומנטים בעיר. אחר כך שם טייר פעמיו אל פירנצה, ממנה נפעם והחליט לכתוב את תולדותיה. שכר וילה על גדת אגם קומו והתחיל לאסוף תעודות בשביל מחקרו. נסע לאיטליה פעמיים בשנת 1837, שכר הפעם את וילה די קסטלו על יד פירנצה והמשיך לבקר בארכיונים.

בינתיים הפופולריות של המלך לואי פיליפ הלכה וירדה. המלך שרד שלושת ניסיונות התנקשות בחייו ובבחירות ב-4 בנובמבר 1838 הצטיינה עליית כוחו של המחנה מרכז-שמאל. טייר חזר לבית הנבחרים בינואר 1839 נאם שורה של נאומים שבהם הוקיע את ממשלת המלכות בראשותו של מולה. הממשלה ראתה עצמה מותקפת מכל הצדדים - מן הימים הקיצוני, השמאל הקיצוני והמרכז. מולה נאלץ להתפטר וקרא לבחירות חדשות שהתקיימו ב-2 במרץ 1839. האופוזיציה זכתה בניצחון אבל התקשתה להרכיב קואליציה בגלל הבדלי דעות בין הסיעות השונות. במשך שלושה חדשים צרפת נותרה ללא ממשלה. ראשי הרדיקלים, ברבס ובלאנקי, ראו בכך רגע מהפכני, הזדמנות למהפכה אלימה. הם הקימו ארגון חשאי בשם Societé des Saisons ("חברת העונות"), שאליו הצטרפו כ-15,000 חברים. ב-12 במרץ 1839, בעוד מרכז פריז הייתה ריקה, הם הסתדרו בכמה שורות חמושות והצליחו לכבוש את ארמון המשפט ("פאלה דה ז'וסטיס") ואת בית העירייה ("אוטל דה ויל"). ממרפסת העירייה ברבס קרא צו שהצהיר על הקמת ממשלה מהפכנית. אך הצבא הגיב מיידית ועד הערב המהפכה צומצמה לכמה בריקדות בשכונת פובור סן דני. ברבס ובלאנקי נעצרו ונידונו למאסר עולם בבית הסוהר שבמון-סן-מישל.

טייר מצא הזדמנות לרוץ לתפקיד יושב ראש בית הנבחרים אך הפסיד בהפרש של 206 ל-213. המלך שבתקופה זו שנא אותו התבדח בסיפוק באומרו "לטייר כוח של אבטיח המכה באבן", אבל האמת הייתה שטייר נהנה מתמיכה חזקה בבית הנבחרים. במנותו ראש ממשלה, אמר לו המלך: "עליי להיכנע לך ואני משלים עם חרפתי. כפו אותך עליי. אתה תשליך את ילדי לרחובות. אולם אני מלך חוקתי ואין לי ברירה אלא לסבול זאת."

כראש ממשלה שמר טייר לעצמו גם את תפקיד שר החוץ. הישגו המרעיש ביותר היה כשהשיג מבריטניה את החזרת עצמותיו של נפוליאון מן האי סנט הלנה. זה היה רעיון שמאוד ערב לו מפני שזה עתה התחיל לכתוב היסטוריה של הקונסולט ושל האימפריה ב-20 כרכים. במקום לפנות באופן רשמי הוא העדיף לכתוב לידיד אישי אנגלי, הלורד קלרנדון, שהיה שר בממשלה הבריטית, באלו המילים: "להחזיק גופה כשבויה אינו דבר מתאים לכם וראוי מצד ממשלה כמו שלכם. החזרת שרידי גופה אלה היא סגירת מעגל סופית על חמשים השנה שעברו, ותהווה חותם לפיוסינו ולבריתנו ההדוקה". ראש הממשלה הבריטי, הלורד פלמרסטון, שקל את העיניין והסכים להיענות לבקשה. העברת הגופה נתקלה בהתנגדותם של כמה מחברי הפרלמנט הצרפתי, כולל למרטין שחששו מהתעוררות הרגשות הרפובליקניים, אולם התקבלה בקורת רוח על ידי העם. אוניית מלחמה נשלחה לסנט הלנה וטייר שקד על פרטי עיצוב הקבר ועל תכנון המצעד שהיה אמור להוביל את הגופה אל הקבר שנבנה בתוך האינווליד. אירוע החזרת שרידי נפוליאון הוכתר בהצלחה אדירה ומשך המון מבקרים בפריז. אולם הוא התרחש כשטייר כבר היה מחוץ לממשלה.

בעוד עצמות נפוליאון היו בדרך מסנט הלנה לפריז, ב-5 באוגוסט 1840 הגיעו ידיעות בלתי צפויות: לואי-נפוליאון, אחיין הקיסר המנוח, נחת בבולון עם כוח צבאי קטן וניסה להמריד את הצבא נגד המלך לואי פיליפ. החיילים בבולון סירבו להחליף צד. לואי נפוליאון נעצר, נלקח לקונסיירז'רי בפריז והועמד לדין. הוא נידון למאסר עולם ונשלח לרצות את העונש במבצר אם.

שנת 1840 הביאה למשבר פוליטי בין צרפת, רוסיה ובריטניה בגלל תמיכת צרפת במוחמד עלי, שליט מצרים. מוחמד עלי היה בן ברית ותיק של צרפת. בשנת 1829 הוא היה זה שהעניק לצרפת את האובליסק מלוקסור העומד עד לימינו בככר קונקורד בפריז. לורד פלמרסטון היה משוכנע שצרפת לא תילחם והוא שלח את חיל הים הבריטי להפגיז את ביירוט ולאיים על מצרים. הממשלה הצרפתית הייתה חלוקה בדעותיה. היו חששות כי צרפת איננה מוכנה למלחמה, כשהצבא הצרפתי כבר נלחם במערכה יקרה למען כיבוש צבאי של אלג'יריה. המלך הבהיר לטייר כי הוא רוצה שלום. טייר ביקש להתפטר אך המלך דחה את התפטרותו, בטענה שרצוי שהבריטים יאמינו כי צרפת תיאבק. טייר שלח לבריטניה איגרת שבו הזהיר כי אולטימטום בריטי למצרים עלול להפר את המאזן הגלובלי של הכוחות. הוא ציווה על בניית טבעת חדשה של ביצורים מסביב לפריז. בסופו של דבר נמנע פלמרסטון מלתקוף את מצרים והמשבר הסתיים. הביצורים שהוזמנו על ידי טייר בעת המשבר נבנו עד הסוף ונודעו בפי העם כ"חומה של טייר" שלימים ועד עכשיו קבעה את הגבולות של העיר.

בתום המשבר המשיכו המתחים בין המלך לטייר. טייר הכין טיוטה של הנאום השנתי של המלך בפני בית הנבחרים והכניס בו את השורה: "צרפת מחויבת חזק לשלום, אך אינה מבקשת להשיג את השלום במחיר שאינו ראוי לאומה ולמלך שלה" ו"לא תקריב את עצמאותה הקדושה ואת כבודה הלאומי שהוענק לה על ידי המהפיכה הצרפתית". לואי-פיליפ מחק שורה זו מנאומו, בחושבה פרובוקטיבית מדי כלפי שאר שליטי אירופה. טייר הגיש מיד את התפטרותו, והפעם היא התקבלה. כעבור חודש, הוא קם בפרלמנט כדי להוקיע את מדיניות החוץ של המלך, בהצהירו כי צרפת איבדה את השפעתה במזרח התיכון וחובה הייתה מצדה להגן את מצרים נגד בריטניה ואת טורקיה נגד רוסיה.

שוב על ספסלי האופוזיציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם עזיבתו את הממשלה, חזר טייר לכתיבת ספרו "ההיסטוריה של הקונסולט ושל האימפריה", שהכרך הראשון שלו פורסם ב-1845. הספר זכה בהצלחה גדולה ונמכר תוך שבועות אחדים ב-22,000 עותקים. שאטובריאן גינה את הספר וקרא לו "פרסומת נתעבת לבונפרטה, ערוכה בסגנון עיתונאי". הספר תרם, שלא מרצון המחבר, להעלאת יוקרתו של אחיינו של נפוליאון ואויבו של טייר לימים, לואי-נפוליאון. בדצמבר 1840 עזר טייר להבטיח את בחירתו של ויקטור הוגו לאקדמיה הצרפתית, חרף התנהגותם של החברים השמרנים יותר. הוגו נבחר בסיבוב ההצבעות החמישי, בהפרש של קול אחד. אחרי בחירתו, הוגו שלח לטייר העתק של שיר חדש שכתב על נאפוליון ובהקדשתו הצהיר שטייר הוא "אדם שהוא מכבד ואוהב". "רוחך היא בין אלו שכבשו את רוחי עצמי. ניתן להרגיש שלפני שנכנסת לעולם הסוגיות הגדולות, עברת דרך עולם הרעיונות הגדולים. תקבל את אהדתי המלאה, הכבוד הרב והערצתי העזה".

בשנים 1840–1844 נסע טייר ברחבי אירופה, ביקר בשדות הקרבות של נפוליאון - בהולנד, בשווייץ, בגרמניה ובספרד, וגבה עדויות מאנשים שנכחו בהם. בינתיים, ב-1846, התמנה יריבו הפוליטי העיקרי, גיזו, מנהיג המחנה הימני בבית הנבחרים, לראש הממשלה. הוא פיזר את הפרלמנט ואירגן בחירות ביולי 1846. מפלגתו של גיזו זכתה בניצחון צר, עם 266 מושבים מתוך 449. עם זאת, אות מבשר רעות, עשרה מתוך 12 הנציגים של פריז היו באופוזיציה. באותו זמן, המלך, שהפופולריות שלו הלכה וירדה, הוכה גם בטרגדיה אישית בעלת השלכות פוליטיות: בנו, יורש העצר, נהרג בתאונה והיורש החדש, נכדו של המלך, היה רק ילד.

ההתנגדות ללואי-פיליפ הלכה והתעצמה. במהלך השנה 1846 הוא ניצל משני ניסיונות התנקשות בחייו. באביב 1846 הצליח הנסיך לואי נפוליאון, מחופש לבנאי, לברוח מן הכלא בהם ונמלט לאנגליה. הוא המתין שם להזדמנות לשוב לצרפת ולזירה המדינית. טייר, כמנהיג המחנה שמאל-מרכז, הירבה בתקופה זו לקחת חלק בדיונים בבית הנבחרים. כפי שהתוודה לעמית הוא העריך ש"המלך נבהל בנקל. הוא יקרא לי שוב לממשלה כשירגיש בסכנה, אך אני אסכים רק אם אהיה בשליטה". הצעת טייר להגדיל את מספר האזרחים בעלי זכות להיבחר בבחירות, נדחתה על ידי גיזו וממשלתו. גיזו הצהיר בבית הנבחרים: "עדיין לא הגיע היום לזכות הבחירה לכל".

מהפכת פברואר 1848[עריכת קוד מקור | עריכה]

המושב האחרון של הפרלמנט של המונרכיה החוקתית התחיל ב-28 בדצמבר 1847 עם הודעה על הצלחה צבאית; הצרפתים הצליחו לדכא את ההתנגדות לשלטון צרפת באלג'יריה. אולם גברה ההתנגדות. מכיוון שחל איסור על אספות פוליטיות, האופוזיציה השמאלית התחילה לארגן מסיבות, ארוחות המוניות במקומות ציבוריים, אירועים שהיו למעשה אספות של האופוזיציה. טייר הצהיר בפרלמנט: "ארצנו צועדת בצעדי ענק אל קטסטרופה. תפרוץ מלחמת אזרחים, תתוקן החוקה ויהיה אולי חילופי גברא ברמה הגבוהה ביותר. אם נפוליאון השני, היה בא במקום המלך הנוכחי".[6]

האופוזיציה משמאל הודיעה כי ב-22 בפברואר 1848 תארגן מסיבה ענקית בככר מדלן. גיזו, מתוך חשש להפרעות סדר, הכריז את המסיבה בלתי חוקית, הורה לספק תחמושת לחיל המצב ולהתכונן למקרה של מהומות. טייר העריך כי הממשלה חזקה מדי מכדי לאפשר התקוממות, המליץ על זהירות והודיע כי לא ישתתף במסיבה.[7] מפקד הצבא, המרשל בוז'ו, שלח פלוגות דרגונים ברחובות. אותו יום התחיל בשלווה, אך בצוהריים, קבוצות מפגינים הרימו מתרסים בשאנז אליזה וזרקו אבנים גדולות על החיילים בחזית בניין משרד החוץ, בפינת שדרות דה קפוסין והרחוב קמבון. מתנדבים של המשמר הלאומי הוזעקו לתמוך בצבא, אך מעט התייצבו. טייר סייר ברגל ברחובות, רבים מהמפגינים זיהו אותו והריעו לו. ההפגנות התחדשו ב-23 בפברואר, תחת גשם מקפיא. המלך נשאר רגוע, ואמר לאחותו: "אף פעם לא עשו הפריזאים מהפכה בחורף, ולא יפילו את המלוכה בעד מסיבה". עם חלוף השעות המפגינים העלו יותר מתרסים והתעמתו עם החיילים. רבים ממפקדי היחידות של המשמר הלאומי יידעו את פרפקט המשטרה שהם בעד רפורומות ולא יתמכו בצבא נגד ההמונים. המון של 600–800 חברי המשמר הלאומי איימו לפרוץ לבניין האספה הלאומית. טייר פנה אליהם והזכיר להם כי האספה נבחרה באופן דמוקרטי. אז המשמרות עצרו את ההסתערות ומסרו לחברי הפרלמנט עצומה עם דרישות לרפורמות. בארמון טווילרי המלך התלבט. ראש ממשלתו, גיזו ייעץ לו להרכיב ממשלה חדשה תחת ראשות מולה, אולם מולה סירב והמליץ למנות את טייר. "הבית בוער", אמר מולה למלך. "הוד מלכותו צריך לקרוא למי שיוכל לכבות את האש".[8] המלך הסכים אחרי היסוסים, וביקש להביא את טייר. אולם אירוע אחר באותו ערב שינה את מהלך המהפכה: יחידה של הצבא פתח את האש כלפי המפגינים מחוץ למשרד החוץ בשדרות דה קפוסין. היו 16 הרוגים עשרות פצועים. ב-24 בפברואר מוקדם בבוקר הגיע טייר לטווילרי ונפגש עם המלך, שהיה מיואש. הוא פגש גם את המרשל בוז'ו ונודע לו כי לצבא יש רק ששה עשר חיילים זמינים. בנוסף הם מותשים וחסרה להם תחמושת.

בן לילה פריז התמלאה במתרסים. טייר הציע להסיג את הצבא לסן קלו, לכנס שם תגבורות, ואחר כך לצעוד בחזרה אל פריז עם כוחות גדולים יותר (אסטרטגיה זו הוא יישם בעת הקומונה הפריזאית ב-1871), אבל המרשל בוז'ו רצה לתקוף את המתרסים תיכף ומיד; הוא הודיע למלך שמהלך זה יעלה את חייהם של כעשרים אלף אנשים. המלך אמר לבוז'ו שהמחיר גבוה מדי ולבטל את התוכנית. שורות הצבא התפזרו, וחיילים רבים הצטרפו למפגינים. טייר האיץ את המלך להימלט לסן קלו, אבל לואי פיליפ היה נחוש לקחת את ארוחת הבוקר הרגילה שלו ב-10.30. אחר כך הוא לבש מדי גנרל וסקר ארבעת אלפים חיילים ושני לגיונות של המשמר הלאומי שנאספו בחצר הטווילרי. בעודו רוכב מול החיילים, אלו הריעו לו, אולם אנשי המשמר הלאומי קראו: "הלאה השרים! הלאה השיטה!" וכיוונו את רוביהם אל המלך. לואי פיליפ פנה מיד אחורה ושב לארמון. שם התיישב בכורסה, עם ראשו בידיו. "הכל אבוד", אמר לטייר, "זה יותר מדי". טייר השיב בקרירות: "ידעתי זאת מזמן". בני המשפחה דחקו במלך להישאר ולהילחם. הוא פנה למפקדי הצבא ולטייר ושאל אם ישנה ברירה אחרת, אך הם שתקו. לנוכח תגובה זו התיישב המלך, כתב באיטיות את מכתב התפטרותו וחתם עליו. הוא התלבש בבגדים אזרחיים ועזב את המקום דרך גני טווילרי. כרכרה הסיעה אותו מפריז לסן קלו וזמן קצר אחר כך חצה את תעלת למאנש לגלות באנגליה.[9]

הרפובליקה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לואי-נפוליאון בונפרט, כנשיא צרפת
קריקטורה של טייר בעת היותו חבר באספה הלאומית ב-1850. צייר אותה "שאם" (אוגוסט לירה)

עם לכתו של המלך, טייר ושאר חברי הפרלמנט אצו לבית הנבחרים על מנת להחליט את הצעדים הבאים. כעבור זמן קצר הופתעו על ידי המונים שפלשו לבית, בקריאות "תחי הרפובליקה!" טייר נמלט ברגל וחזר לביתו. הרפובליקנים למרטין ולדרי-רולן הרכיבו מהר ממשלה חדשה, שטייר לא היה חבר בה. הממשלה הזמנית שנוצרה הוציאה צווים על חופש העיתונות וחופש ההתאגדות, וקראה לבחירות חדשות לפרלמנט, שבהן יכולו להצביע על הגברים מעל גיל 21, שהיו להם מגורים קבועים למשך יותר משישה חדשים. כך הועלה מספר המצביעים מ-200,000 לתשעה מיליון תושבים. בית הנבחרים הורחב לאספה לאומית בת תשע מאות חברים. בבחירות שהתקיימו, רץ טייר כמועמד בעיר מרסיי, ובפעם הראשונה והיחידה בחייו, הובס. בנוסף לכל ב-15 במאי 1848 ניסו סוציאליסטים רדיקלים יותר לתפוס את השלטון. הם פלשו לפרלמנט והכריזו על ממשלה חדשה. הפעם, המשמר הלאומי הרפובליקני הגיב במהירות כדי להגן על הממשלה המכהנת, וכבשו מחדש את בית הפרלמנט והממשלה. החברים הסוציאליסטים שהשתתפו בניסיון ההפיכה סולקו מן האספה תוך השארת מספר מושבים ריקים. למושבים אלה התקיימו בחירות חדשות ב-4 ביוני וטייר נבחר בארבעה מחוזות: סן, ז'ירונד, אורן וסן תחתית. הוא בחר לייצג את המחוז סן תחתית. באותו זמן שם פמיליארי הופיע מחדש בזירה הפוליטית הצרפתית: האזרח לואי-נפוליאון בונפרט, אחיינו של נפוליאון, שחזר מלונדון ונבחר בפריז על ידי 80,000 בוחרים, וכן על מושבים מטעם שלושה מחוזות. הנציגים הרפובליקנים הרדיקלים יותר ערערו על בחירתו; אז לואי-נפוליאון הסיג לפתע את מועמדותו ונשאר בלונדון, כדי להמתין לשעה מתאימה יותר.

בממשל של לואי-פיליפ נחשב טייר לרפובקני שמאלי, אולם אחרי רעידת האדמה של מהפכת 1848 וכניסתם לאספה הלאומית של נציגים חדשים, תדמיתו הייתה של שמרן מתון. בזמן שהיה מחוץ לאספה פרסם מסה שבה למד סנגוריה על הקפיטליזם ועל רכוש הפרטי, מה שקנה לו את תמיכת קהילת העסקים והמעמד הבינוני הצרפתי. טייר תפס את מושבו בפרלמנט כראש הוועדה לעניינים כספיים וכמנהיג סיעת הרפובליקנים השמרנים. באווירה המתוחה ולפעמים אלימה ששררה, אימץ את המנהג לשאת איתו באופן קבוע אקדח טעון.[10]

בספטמבר 1848 חזר לואי-נפוליאון בונפרט לפריז והשתתף בבחירות לפרלמנט. על אף שהתגורר בלונדון, שהיה אזרח שווייצרי ושלא ניהל מסע בחירות, הוא נבחר במספר עצום של קולות בחמישה מחוזות. בשובו לצרפת התיישב בבית בככר ונדום. הופעתו הראשונה בפרלמנט, עם מבטא גרמני וסגנונו הצולע, שכנעה את טייר ונציגים אחרים באספה שהיה מדובר ב-"minus habens", כלומר "אידיוט". זאת הייתה גם דעתו של לדרי-רולן ושל הנציגים הסוציאליסטים. האספה החדשה החליטה לקיים בחירות לנשיאות הרפובליקה, הראשונות שבהן יוכלו להצביע כל בעלי הבית הצרפתים. הבחירות נקבעו ל-10 בדצמבר 1848. טייר עצמו שקל להגיש את מועמדותו, אך התוודה לעמיתו בפרלמנט, פאלו: "אם אפסיד, זו תהיה מכה חמורה לרעיונות הסדר; אם אנצח, אצטרך לאמץ את רעיונות הרפובליקה, ולאמיתו של דבר, אני בחור יותר מדי ישר כדי להתחתן עם אישה גרועה כל כך". במקום זאת עשה אז טייר את הטעות החמורה ביותר בקריירה הפוליטית שלו: החליט לתמוך בלואי-נפוליאון, מתוך ביטחון שיוכל לשלוט בו. הוא סבר שכהונתו של לואי-נפוליאון תהיה כושלת ורק תיסלול במהשך את הדרך של טייר עצמו במרוץ לנסיאות ב-1852. בערב ההצבעה אירח טייר את לואי-נפוליאון בארוחת ערב בביתו. למחרת, בבחירות של דצמבר 1848 הנציג הרפובליקני למרטין זכה רק ב-18,000 קולות, הסוציאליסט לדרי-רולן - ב-371,000 קולות והגנרל השמרן קאווניאק קיבל 1,448,000 קולות. לעומת זאת, לואי-נפוליאון קיבל 5,345,000 קולות, כלומר שלושה רבעים מכלל הקולות.

ב-11 בדצמבר, זמן קצר אחרי ספירת הקולות, הזמין לואי-נפוליאון את טייר לארוחת ערב ושניהם דנו בהרכבת הממשלה הבאה. לואי-נפוליאון הציע לטייר את ראשות הממשלה, אבל טייר סירב. הוא רצה לשמור את עצמאותו כנציג בפרלמנט. הוא ואשתו עוד התארחו תכופות לארוחה אצל הנשיא הטרי במושבו החדש, ארמון אליזה. לאור החוקה החדשה, הבחירות החדשות לאספה הלאומית התקיימו ב-13 במאי 1849. האספה מנתה 750 חברים, מתוכם 250 היו רפובליקנים, מהם 180 רדיקלים או סוציאליסטים. היו גם 500 מונרכיסטים, מחלקים שווה בשווה ללגיטימיסטים, ששאפו למונרכיה חוקתית תחת מלך משושלת בורבון, ואורליאניסטים, שרצו מלך ממשפחתו של לואי-פיליפ. הסוציאליסטים היו ממורמרים בגלל הקצב האיטי של השינויים. בראשות לדרי-רולן, הם יזמו מרד בפריז, שדוכא במהירות על ידי הצבא. לדרי-רולן נמלט ללונדון. ב-1849 פרצה בפריז כולרה ועם קרבנות המגפה נמנה חמיו של טייר. טייר ואשתו ירשו נכסים משמעותיים. [10]

בנאום בפרלמנט ב-1849 הסביר טייר כך את הגותו הפוליטית: "חירות בלתי מוגבלת מוליכה לחברה ברברית, שבה החזק מדכא את האחרים, ורק לחזק ביותר יש חירות בלתי מוגבלת... חירותו של אדם אחד נעצרת בפני חירותו של הזולת. מעקרון זה נולדים החוק וחברה מתורבתת. לאיש אין הכוח להשיג תיכף ומיד את אושר האומות". [11] בסוגיות החברתיות טייר הפך לעוד יותר שמרן; בער מבקר של תפקיד הכנסייה בחינוך, בשנת 1850 הוא תמך בחוקי פאלו (Falloux) שתמכו בערבוביה של בתי ספר קתוליים וציבוריים, ודרש שכל מועצה עם יותר מחמשה נציגים, תצויד בבית ספר לבנות. הצעתו השמרנית ביותר של טייר הייתה הדרישה שהמצביעים בבחירות יהיו בעלי בתים מזה לפחות שלוש נים, ושתהיה להם הכנסה מעל סף מסוים. הוא הצהיר במליאה: "מטרתנו איננה למנוע הצבעה מן העניים, אלה מן האספסוף השפל, אלו שלאורך השנים, מסרו את החירות של כל כך הרבה רפובליקות לידי כל כך הרבה רודנים". החוק של טייר אושר וסילק כשליש מהבעלי הזכות להצבעה מרשימות הבוחרים. טייר לא צפה שלואי-נפוליאון, שנבחר בבחירות כלליות, ישתמש בעתיד בחוק זה בנשק נגד הפרלמנט על מנת לחזק את שלטונו הוא. כשידיד של לואי-נפוליאון שאל אותו אם איננו חושש לאבד את שלטון בהיעדר בחירות כלליות, הוא השיב: "לא, בכלל לא. אם האספה תהיה תלויה מעל התהום, אחתוך לה את חבל".[12]

כשהתקרבה שנת 1852, טייר ציפה לסוף כהונתו של לואי-נפוליאון; החוקה מנעה ממנו לרוץ שוב לנשיאות. טייר חיפש לפיכך מועמדים אחרים במקומו, חשב למשל על הדוכס ז'ואנוויל, ממשפחת אורליאן. טייר וגם מנהיגים שמרנים אחרים באספה קמו גם נגד העלות הגבוהה של משק בית הנשיא. לואי-נפוליאון דרש הוספת 175 משרות לפרסונל הארמון, וכן מימון לעוד עשרים ארוחות ערב מפוארות ולתריסר נשפים בשנה. טייר והאספה דחו את דרישתו. לואי-נפוליאון ביקש להוסיף לחוקה תיקון שיאפשר לו לרוץ לכהונה שנייה; ההצבעה לתיקון התקיימה ב-19 בדצמבר 1851. הוא זכה לרוב, אך לא לרוב של שני שלישים שנדרש בחוקה. מול חסימתו על ידי האספה הלאומית בחר לואי-נפוליאון בדרך שונה. הוא האשים בפומבי את טייר ואת הפרלמנט על הגבלת זכות ההצבעה ועל סירובם לתקן את החוקה כך שתובטח לו כהונה שנייה, בו זמנית הביא לפריז בחזאי כוחות צבאיים נאמנים לו. מוקד בבוקר ב-2 בדצמבר 1851 על ידי מה שנודע לימים כהפיכה של 1851 בצרפת, תפס הצבא עמדות מפתח בפריז ובשעה שש אחרי הצהרים, נציב המשטרה, יובו, התייצב בביתו של טייר בככר סן ז'ורז' ולקח אותו למעצר. טייר מחה: "אתה לא יודע את החוק? אינך יודע שאתה מפר את החוקה?". יובו השיב לו: "לא נדרשתי לדון על כך איתך, ממילא יש לך יותר ידע ממני". טייר נלקח בכרכרה לבית הכלא מאזאס. ממאסרו יכול היה טייר לשמוע את היריות מרובי החיילים הנאמנים לנשיא בעת ששמרו על הסדר בעיר. ב-9 בדצמבר הוא הובל לגבול הגרמני ונשלח לגלות.

האימפריה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טייר היסטוריון, עם ספרו "תולדות הקונסולאט", קריקטורה משנת 1867 מאת אנדרה ז'יל בכתב העת "La Lune"

מגרמניה נסע טייר לבריסל, שם נודע לו על משאל העם שארגן ולואי-נפוליאון כדי לבקש את ברכת העם להפיכה שיזם. מעל שבעה מיליון בוחרים אישרו את ההפיכה, בעוד 646,000 הביעו התנגדות. רק בפריז הייתה ההפיכה בלתי פופולרית: רק 133,000 מקרב 300,000 המצביעים אישרו אותה. המשטר החדש הקים בתי דין מיוחדים שנועדו לשפוט את המתנגדים הרפובליקנים. 5,000 מתוכם נשלחו למעצר בית, כמעט 10,000 גורשו למחנות כליאה באלג'יריה ו-500 למחנות כליאה בגיאנה הצרפתית. 71 חברים רפובליקנים באספה הלאומית גורשו כמו טייר לגלות. טייר ה/שתעמם בבריסל והחליט לנסוע ללונדון, שם הצטרפו אליו אשתו וחמותו. הוא התקבל אצל הלורד ולינגטון ואצל בנג'מין ד'יזראלי. כבן של פרובאנס, האקלים של בריטניה לא התאים לו ולכן כעבור זמן קצר נסע לטיולים ארוכים ברחבי גרמניה ואיטליה. בקיץ 1852 החליט לואי-נפולאיון שטייר אינו מהווה יותר סכנה וב-20 באוגוסט 1852 הרשה לו לשוב לפריז. טייר נשאר מחוץ לחיים הפוליטיים. חידש את ידידותו עם הצייר דלקרואה ועם הפסל פרנסואה ריד אליו פנה בעבר לשם ביצוע קישוטים פיסוליים בקשת הניצחון. במהלך עשר השנים הבאות טייר הקדיש את זמנו לכתיבת ספריו על ההיסטוריה של הקונסולט והאימפריה, ופרסם שני כרכים בשנה. הכרך 19 והכרך האחרון, ה-20 במספר, הוצאו לאור ב-1862. הספרים זכו בקהל להצלחה רבה וטייר מכר 50,000 מנויים לכל הסדרה, בסך הכל מיליון עותקים. בנוסף למקדמה בשווי של 500,000 פרנק שקיבל על העבודה, נהנה מתגמולים שהוסיפו רווח משמעותי למניות מהמכרות ולירושה מחמיו.[13]

בשנת 1863, התחיל הקיסר החדש נפוליאון השלישי (שהכתיר את עצמו אחרי משאל עם נוסף, ב-2 בדצמבר 1852), להקל את המגבלות שהטיל על האופוזיציה. ידידים ומכר חדש, השגריר של פרוסיה בפריז, אוטו פון ביסמרק, עודדו את טייר לשוב לזירה הפוליטית. טייר החליט לרוץ שוב לפרלמנט. ב-31 במאי 1863, בגיל 66, נבחר שוב לאספה, כנציג של פריז. ב-6 בנובמבר 1863 חזר לישיבות האספה ותפס את מושבו, אולם גילה שתחת שלטון הקיסר, כללי הפרוטוקול השתנו. במקום לנאום מדוכן הנואמים, הורשו חברי הפרלמנט לדבר רק ממושביהם. טייר לא הרגיש נוח עם דרך זו לנאום, ונאומי הראשונים היו כשלונות, אבל עם הזמן הסתגל. ב-11 בינואר 1864 יצא להתקפה נוקבת נגד ממשלו של נפוליאון והצביע מהן "החירויות ההכרחיות" החסרות בצרפת.

בטחון האזרחים מול אלימות של פרטים או מול השימוש השרירותי בכוח; חופש, אך לא חסינות, של העיתונות; בחירות חופשיות; חופש לנציגי העם; דעת הקהל כפי מבוטאת על ידי הרוב צריכה להדריך את צעדי הממשלה. אלו החירויות אותן מבקשים האנשים היום; מחר ידרשו אותן בנימה אחרת לגמרי

נאום זה הפך את טייר לדמות מובילה של האופוזיציה; בשובו לביתו, הריע לו ההמון בחוץ.[14]

בחדשים הבאים מתח טייר בקורת על המסע הצבאי הכושל והבזבזני שארגן הקיסר על מנת לכבוש את מקסיקו. הוא גינה גם את המדיניות של נפוליאון השלישי בתחום השאלה הלאומית, את עקרון הלאומים שהקיסר דגל בו, למשל באיטליה, שבה תמך באיחוד במדינה אחת של מינות קטנות שתושביהן דוברות אותה שפה."עקרון זה, אמר טייר, יוביל, ביום מן הימים, למדיניות מבוססת על גזע, שתיצור מלחמות עתידיות".

ב-3 במאי 1866, כשעמדה לפרוץ מלחמה בין פרוסיה לאוסטריה בעקבות סיפוח הולשטיין על ידי פרוסיה, הזהיר טייר:

אם פרוסיה תצליח, נראה את יצירתה של אימפריה גרמנית חדשה; האימפריה של קרל החמישי, שמרכזה היה פעם בווינה, ושבירתה תהיה עכשיו בברלין; זו אימפריה העתידה להתדפק אל גבולותינו.

אחרי התבוסה המכרעת של אוסטריה בידי פרוסיה בקרב סאדובה, טייר הצהיר: "צרפת היא זו שהובסה בסאדובה". ב-14 במרץ 1867 הוא אמר בפני האספה:

לצרפת אין יותר בני ברית באירופה. אוסטריה נוצחה. איטליה מחפשת הרפתקאות. אנגליה נמנעת ממעורבת ביבשת. רוסיה עסוקה באינטרסים שלה, ולגבי ספרד, אף פעם לא היו הפירנאים גבוהים יותר.עלינו להבטיח לעצמנו ברית עם אנגליה, ולצרף אליה את המדינות הקטנות. זו מדיניות צנועה, אבל הולמת את השכל הישר.לא נוכל להרשות לעצמנו עוד טעות

[15]

בתחום הכלכלה, התמיד טייר בגישה שמרנית; קרא לפרוטקציוניזם על מנת להגן על התעשייה הצרפתית, וגינה את תוכניותיו היקרות של הברון אוסמן לבנות מחדש את פריז, שנדרשו ל-461 מיליון פרנק. תחת לחץ האספה, נאלץ נפוליאון השלישי לפטר את אוסמן. טייר התמודד עם התנגדות משמאל ומימין כאחד. בבחירות בשנת 1869 נוצח בבחירות למושב מטעם מרסיי, על ידי הרפובליקני לאון גמבטה, אבל, זכה כנציג של פריז מול מועמד שנתמך על ידי הקיסר. ב-8 במאי 1870 התקיים משאל עם לאומי על מדיניותו של נפוליאון השלישי שאישרה את הפופולריות של הקיסר בפרובינציה עם 7,386,000 קולות בעד, 1,560,000 נגד ו-1,894,000 נמנעים. נתגלה שוב חוסר הפופולריות שלו בפריז, שבה הצביעו 184,000 נגד, ו-138,000 בעד.[16]

המלחמה עם פרוסיה וקץ האימפריה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוטו פון ביסמרק, הקנצלר החדש של פרוסיה, ראה בצרפת את המכשול העיקרי בפני איחוד גרמניה תחת הנהגת פרוסיה. הוא תמרן במיומנות את המשבר הדיפלומטי סביב ירושת הכתר בספרד כדי להביא לפריצת המלחמה עם צרפת, שהוא היה בטוח בתבוסתה. העיתונות הצרפתית קראה בקולי קולות למלחמה והמרשלים של נפוליאון השלישי הביעו בפני הקיסר את ביטחונם בניצחון של צרפת. ביסמרק סיפר באופן פרטי לידידיו שלהצהרתו לעל צרפת בעת המשבר הספרדי הייתה כמו "סמרטוט אדום בפני עיניו של פר". טייר שהכיר היטב את ביסמרק ראה באופן ברור לאן חותר המנהיג הפרוסי. ראש הממשלה, אמיל אוליבייה נאם ב-15 ביולי 1870 באספה הלאומית וטען שצרפת עשתה את הכל כדי למנוע מלחמה, אך באותה עת המלחמה הפכה לבלתי נמנעת, ושצרפת מוכנה היטב ותנצח. טייר קם ממקומו והצהיר: "אתה מתכוון באמת שבגלל סוגיה פורמלית החלטת על שפיכת נהרות של דם?" הוא דרש לראות הוכחה שפרוסיה פגעה בכבודה של צרפת. חברי פרלמנט מטעם מפלגות הימין גיחכו וקראו קריאות גנאי כלפיו ואחד מהם צעק: "אתה ההחצוצרה האנטי-פטריוטיות של האסון!". טייר השיב: "אני מוצא כי מלחמה זו היא בלתי זהירה באופן קיצוני. יותר מכל אחד אחר הייתי רוצה לתקן את תוצאות הקרב סאדובה, אולם אני סבור שהעיתוי נבחר באופן גרוע ביותר". האגף הימני של האספה פרץ בקללות כלפיו, תוך הטלת כינויי גנאי כמו "בוגד", "אידיוט" ו"קשיש עלוב". אחרי סיום הדיונים קיללו אותו ברחובות ואספסוף התכנס כדי לזרוק אבנים על ביתו. האספה, בטוחה בעצמה, התעלמה מטייר, וב-19 ביולי הכריזה מלחמה על פרוסיה. באותו ערב, אמר טייר לאחד מידידיו, חבר הפרלמנט ביפה: "אני מכיר את מצב הצבאות בצרפת ובגרמניה. אנחנו אבודים".[17] במהלך המלחמה הצרפתית-פרוסית נתגלו אזהרותיו של טייר כנכונות. בגלל תוכנית שגויה ורשת רכבות בלתי יעילה, בשבועות הראשונים של הקרבות לא היה מסוגל הצבא הצרפתי לגייס אלא 264,000 חיילים בלבד, לעומת 450,000 הגרמנים. הצבא הצרפתי בפיקודו של נפוליאון השלישי בכבודו ובעצמו, נהנה מחיל פרשים מפואר, אולם לגרמנים הייתה מנהיגות וארטילריה עדיפה בהרבה. ב-2 בספטמבר נפל הצבא הצרפתי במלכודת והוקף בסדאן. כדי למנוע טבח, הקיסר הצרפתי נכנע ונלקח בשבי עם צבאו.

ממשלת ההגנה הלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הידיעות על האסון בחזית הגיעו לפריז ב-2 בספטמבר 1870 והן התאמתו למחרת. כעבור ארבעה ימים התכנסו 220 חברים באספה הלאומית ותוך שימוש בנוסחתו של טייר "נוכח הנסיבות" הצהירו על "וואקום שלטוני". בו זמנית, קבוצה של נציגים רפובליקנים, כולל לאון גמבטה, ובראשה הגנרל טרושי, נפגשה בבניין העירייה (הוטל דה ויל) והקימו ממשלה זמנית, שנקראה "ממשלת הגנה לאומית". ממשלה זו מסרה כי היא נחושה להמשיך במלחמה. טייר טען בפני הנציגים המונרכיסטים: "כשהאויב יהיה בקרוב על יד פריז, עלינו לעשות דבר אחד בלבד: לסגת מכאן בכבוד".[18]

ב-9 בספטמבר ביקש ז'ול פאוור, שר החוץ החדש, מטייר לנסוע ללונדון כדי לשכנע את הבריטים לכרות ברית עם צרפת נגד פרוסיה. טייר, על אף היותו בן 74, הסכים לקבל עליו את המשימה והתנדב לבקר גם בבירות אחרות. הוא נסע ברכבת ובאוניה לקאלה וללונדון. באנגליה הוא פגש את שר החוץ הבריטי, לורד גרנוויל ועם ויליאם גלדסטון, ראש הממשלה. טייר היה מותש על ידי הנסיעה ונרדם בזמן השיחה עם גלדסטון. גלדסטון הביע אהדה אולם הסביר שבריטניה תישאר נייטרלית. הוא הציע לסדר מפגש בין פאוור לגרמנים כדי ללמוד על התנאים שלהם לסיום המלחמה. המפגש בין פאוור לביסמרק התקיים ב-18-20 בדצמבר באחוזת רוטשילד בפרייר, על יד פריז. ביסמרק הבהיר לפאוור שכדי לסיים את מלחמה תיאלץ צרפת לוותר על אלזס, על חלק מלורן, על כמה מבצרים באזור הגבול ולשלם סכום גדול של כסף. פאוור דחה את התנאים ואמר: "אף אצבע משטחנו, אף אבן ממבצרינו". עם סיום המשא ומתן הרגיש הצבא הגרמני חופשי להתקרב במהירות לפריז ולהקיף אותה.

טייר המשיך במסעו בחיפוש אחרי בעלי ברית. הוא נסע לווינה ונפגש עם הקנצלר האוסטרי, אחר כך לסנט פטרסבורג, בה התקבל אצל הצאר ואצל ראש הממשלה, אך ללא הבטחות לתמיכה. הוא שב לווינה כדי לפגוש את הקיסר פרנץ יוזף, אחר כך שם פעמיו למילנו כדי לפגוש את מלך איטליה, ויטוריו אמנואלה השני. המונרך האיטלקי קיבל אותו באדיבות אך לא הציע שום תמיכה צבאית. טייר חזר לצרפת, משוכנע שהממשלה תישא ותתן כדי לשים קץ לקרבות. בשובו לפריז, קיבל אישור מהקנצלר ביסמרק לעבור בין הקווים הגרמנים כדי לפגוש את הממשלה בתוך העיר. כשהגיע טייר לפריז ב-31 באוקטובר 1870 המצב היה מתוח ביותר. פליקס פיא, סוציאליסט רדיקלי ולימים מנהיג הקומונה הפריזאית, ארגן הפגנות נגד טייר, אותו האשים שהתכוון למכור את צרפת לגרמנים ואיים עליו בתלייה. פאוור האיץ את טייר לנסוע לוורסאי כדי לשאת ולתת עם ביסמרק. טייר חצה שוב את קווי החזית ופגש את ביסמרק. המשא ומתן נמשך ארבעה ימים: ביסמרק דרש רק את אלזס ותשלום גדול. טייר שב לפריז ודחף את פאוור ואת הממשלה להסכים עם ההצעה ולסיים את המלחמה, אך הגנרל טרושי ופאוור היו משוכנעים שפריז תחזיק מעמד ושצרפת מספיק חזקה כדי לנצח במלחמה.[19]

הכוחות הצרפתים בתוך פריז עשו לשווא מאמצים לשבור את מצור הגרמני. באותו זמן הצבא הגרמני התקדם בעמק הלואר ובסופו של דבר ממשלת ההגנה הלאומית, יחד עם טייר, נאלצו להימלט לבורדו. ב-6 בפברואר 1871 התפטר גמבטה מן הממשלה ובחירות חדשות נקבעו ל-8 בפברואר הממשלה הסכימה לשביתת נשק החל מ-17 בפברואר. באותו יום התקיים טקס מפואר בארמון ורסאי, שבו הוכתר וילהלם הראשון כקיסר ראשון של האימפריה הגרמנית החדשה.

בעוד שפריז עדיין התכוונה להתנגד, רובה של צרפת שאפה לשים קץ למלחמה מהר ככל שניתן. בבחירות גם טייר הגיש את מועמדותו וניצח ב-26 מחוזות שונים, תוך זכייה בשני מיליון קולות. הוא בחר לייצג את פריז. מרביתם של מתאיים הנבחרים החדשים בפרלמנט דגלו במונרכיה חוקתית ובתוכם גם קבוצה של רפובליקנים מושבעים כמו ויקטור הוגו. בישיבה הראשונה של האספה הלאומית ז'ול גרווי, רפובלקני שתמך בטייר, נבחר יושב ראש האספה עם 519 קולות מתוך 536. ב-14 בפברואר 1871 הצביעה האספה בעד מעבר הסמכויות מממשלת ההגנה הלאומית לעצמה. ב-17 בפברואר, לפי הצעתו של גרווי, נבחר טייר לראש הרשות הפועלת (Chef du pouvoir exécutif) או ראש הממשלה. הוא ביקש להוסיף לתארו את המילים "של הרפובליקה הצרפתית". ברוח מבודחת הוא אמר "אני מעריץ מאוד את הטבחים. קוראים להם שפים. אתם מיניתם אותי לשף של הרשות הפועלת. מה, אני טבח? צרפת היא מטבח?". חברי האספה צחקו ואישרו את התוספת שדרש. הממשלה חדשה הוכרה על ידי בריטניה, איטליה, אוסטרו-הונגריה ורוסיה. לראשונה אחרי 1852 חזרה צרפת להיות רפובליקה באופן רשמי.[20]

בראש הרשות הפועלת. סיום המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-19 בפברואר הודיע טייר על הרכבת הממשלה החדשה המורכבת מתשעה שרים, רובם רפובליקנים, כולל ז'ול פאוור וז'ול סימון. המשימה הראשונה הוטלה עליה על ידי הפרלמנט הייתה לשאת ולתת על סיום המלחמה. בראש משלחת של חמשה חברי האספה, נסע טייר לוורסאי, שם המתין לו ביסמרק. בהגיעו למלון, הוא פגש את הפלדמרשל הפרוסי מולטקה, שאמר לו: "יש לכם מזל לדון עם ביסמרק. אילו היה לפי רצוני, הייתי כובש את ארצכם לשלושים שנה ובתקופה זו צרפת הייתה חדלה להתקיים". בפגישתם הראשונה דרש ביסמרק את חבל אלזס ושמונה מיליארד פרנק. טייר עמד על כך צרפת אינה מסוגלת לשלם יותר מחמשה מיליאררד פרנק. אז ביסמרק הפחית את התשלום, אך דרש גם את לורן ואת מס. המשא ומתן היה ארוך ומלחיץ; בנקודה מסוימת, טייר, מותש, הרגיש ממוטוט ופרץ בכי. ביסמרק עזר לו להישכב על ספה, כיסה אותו במעילו, ואמר לו: "אוי, אדון טייר המסכן, אין אף אחד האוהב באמת את צרפת חוץ ממך וממני". המשא ומתן חודש וטייר ויתר על אלזס ועל חלק לורן, בתמורה להפחתת התשלומים. הוא אמר לשאר חברי המשלחת הצרפתית: "אם נאבד פרובינציה אחת או שתיים, לא חשוב כל כך. תהיה בעתיד מלחמה נוספת שבה צרפת תנצח, ותיקח אותן בחזרה, אולם את המיליארדים שנשלם לגרמניה לא נוכל להחזיר". טייר עמד גם על הישארות המבצר בלפור (Belfort). ביסמרק הסכים בתנאי שבשעת חתימת הסכם שביתת הנשק יורשה לצבא הפרוסי לערוך מצעד ניצחון בשאנז אליזה ולהישאר עד לאישרור ההסכם. טייר הרגיש שאין לו ברירה והסכים.[21]

טייר ומשלחתו שבו לבורדו וב-28 בפברואר. עם דמעות בעיניו קרא טייר את תנאי ההסכם בפני האספה. בדיונים אחר כך, דיברו חמישים נבחרים, בעד ונגד ההסכם. נציגי אלזס ולורן התנגדו בתוקף, והחבר ויקטור הוגו, דרש, בשם ההיסטוריה והדורות הבאים, להמשיך בקרב. הנציג לואי בלאן הצהיר שעשרת מיליון צרפתים מוכנים להמשיך בלחימה. "אבל איפה הם?" שאל טייר. "באספה הזאת, שנבחרה בבחירות כלליות, שלושה רבעים מחבריה רוצים שלום". כפי שציפה טייר, ב-546 קולות מול 107 קיבלה האספה את תנאיו של ביסמרק. ב-2 במרץ ערכו הגרמנים את מצעדם בשאנז אליזה. כל החנויות היו סגורות ואף פריזאי לא יצא לרחוב.[22]

הקומונה הפריזאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקומונה הפריזאית
קריקטורה של טייר "הדיקטטור" במגזין "לה פיס די פר דושן אילוסטרה"

אחרי השגת שביתת הנשק התכנסה האספה הלאומית בישיבתה הראשונה בארמון ורסאי וב-15 במרץ נסע טייר לפריז בכוונה לחדש בה את פעילות משרדי הממשלה. הוא מצא את העיר בעיצומה של קדחת מהפכנית. בשעת שביתת הנשק עלה מספר חברי המשמר הלאומי בפריד ל-380,000. רובם פועלים, שאצל חלק הארי שבהם מחייתם הייתה תלויה בשכרם בשווי פרנק וחצי ליום. המשמר עבר רדיקליזציה עמוקה בהשפעת תנועות מהפכניות וסוציאליסטיות. עם קץ המלחמה הציעה האספה הלאומית להפסיק את תשלום משכורותיהם. המשמר הרגיש עלבון גם מן המצעד הפרוסי בשאנז אליזה. חבריו דרשו המשך המלחמה. ניסיון להפיל בכוח את מועצת העיר דוכא בקושי. חיל המצב של פריז מנה רק שלושים אלף חיילים סדירים. חלק גדול של הצבא הסדיר הצרפתי נמצא באותה עת במחנות השבויים הגרמניים.[23]

מחסני הצבא בעיר הכילו 450,000 רובים ואלפיים תותחים. ב-18 במרץ שלח טייר יחידות צבא כדי להעביר את התותחים מחוץ לפריז. תותחים רבים הוזזו ללא קושי, אולם ברובע מונמארטר שבו אוחסן מספר הרב ביותר של תותחים, הצבא נתקל בהתנגדותם של המוני אנשי ממשר חמושים ועוינים. פרצו עימותים ושני גנרלים של הצבא נתפסו ונרצחו על ידי אנשי המשמר. בעיר פרצה התקוממות כללית והמהפכנים כבשו את בנייני הנהלת העיר. אנשי המשמר לא ידעו שטייר עדיין נמצא בעיר והוא שוכן במשרד החוץ המחודש בקה ד'אורסה. אילו ידעו זאת קרוב לוודאי היו תופסים ואולי רוצחים אותו. לעומת זאת הוא נמלט מן העיר דרך יער בולון ויצא אל ורסאי. טייר יישם את עצם אותה התוכנית שהציע בזמנו למלך לואי פיליפ בימי מהפכת 1848, שאותה המלך דחה. במקום להיאבק במרד תיכף ומיד, בעזרת הכוחות שעמדו לרשותו, הוא הורה לצבא הסדיר לסגת לורסאי, לגייס שם כוחות, וכשיהיה מוכן, לצאת לכיבוש מחדש של העיר.

בעוד שטייר אסף את כוחותיו, לרבות חיילים צרפתים שזה עתה השתחררו ממחנות השבויים בגרמניים, ב-26 במרץ 1871 בחרו הפריזאים הנהגת עיר חדשה רפובליקנית רדיקלית וסוציאליסטית, שנקראה "הקומונה הפריזאית". בבחירות השתתפו 224,000 פריזאים, בעוד 257,000 אחרים נמנעו להצביע. הנבחרים המתונים יותר, כמו ז'ורז' קלמנסו עזבו, והשאירו את הקומונה תחת שלטונן של התנועות המהפכניות המיליטנטיות ביותר. קומונות דומות קמו במהירות גם בליון, מרסיי ובערים אחרות, אבל דוכאו מהר על ידי הצבא. הוועד המרכזי של הקומונה הצהירה שאם הממשלה הצרפתית אינה מכירה עוד בפריז כבירת צרפת, אז פריז ומחוז סן הסובב אותה, יכריזו על רפובליקה עצמאית.

הרחוב ריבולי בפריז אחרי תבוסת הקומונה

ב-27 במרץ כינס טייר את האספה בוורסאי והצהיר: "קמו כמה אויבים של הסדר הטוענים שמנסים להפיל את הרפובליקה... הם משקרים לצרפת... קיבלנו את משימה זו, להגן אל הסדר ולארגן את הארץ מחדש. משיוחזר הסדר לכנו, תוכל המדינה להיות חופשית לבחור כאוות נפשה את גורלה העתידי". טייר הכריז כי הארץ צריכה להתאחד מאחורי הרפובליקה. וניסח את אמירתו המפורסמת:

הרפובליקה היא צורת הממשל המפלגת הכי פחות

[24]

בראשות הצבא החדש בוורסאי מינה טייר את המרשל פטריק דה מאק מהון, שפיקד על הצבא הצרפתי בעת המלחמה המנצחת ששחררה חלקים מאיטליה מהעול האוסטרי. בתחילת האפריל 1871 סמוך לפריז פרצו התקריות הראשונות בין הצבא לחיילי הקומונה. בתוך פריז החלה הקומונה לתופס בני ערובה, כולל את ז'ורז' דרבואה, ארכיבישוף פריז, וכ-200 כמרים. הם הציעו להחליפם תמורת לואי בלאנקי, המנהיג המהפכן שנכלא במון-סן-מישל. טייר, בתמיכת האספה הלאומית, דחה הצעה זו, באומרו ש"לא ישא וייתן עם רוצחים", כשהוא חשש כי עסקה מסוג זה תוביל פשוט לעוד תפיסות של בני ערובה. כתגובה, המון תקף את ביתו הריק של טייר, שדדו בו את כל חפציו האישיים ואחר כך הציתו את הבית.

ב-21 במאי נכנסו 120,000 חיילי הצבא הצרפתי לפריז דרך שער שלא היה מוגן. עד 22 במאי בערב כבשו את מערב העיר ואת מונמארטר וב-23 כבשו את רוב מרכזה של העיר. מספר החיילים עלה בפי 4 עד 5 על זה של לוחמי הקומונה. לאלו האחרונים חסרו לחלוטין מפקדים אנשי צבא, חסרה תוכנית הגנה ונעדרו כל אפשרות לקבלת עזרה מבחוץ. כשנסוגו הבעירו באש את בנייני הממשלה, לרבות ארמון טוילרי, מועצת המדינה בפאלה רויאל, את משרד האוצר, את פרפקטורת המשטרה, את ארמון המשפט (פאלה דה ז'וזטיס) ואת בניין העירייה - אוטל דה ויל, תוך החרבת ארכיוני העיר. ב-24 במאי הוצאו הארכיבישוף של פריז ורבים מהכמרים שהיו בני ערובה מהבתים והוצאו להורג ביריות. ב-25 במאי התארגנו חיילי הקומונה בקו הגנה חדש והקרבות התעצמו. טייר ומקמהון קבעו את המטה שלהם בקה ד'אורסה. על אף הוראותיהם של טייר ומקמהון, יחידות צבאיות רבות ירו באופן שיטתי בקומונרדים שנפלו בשבי בידיהם. ב-26 במאי התמקד העימות בבלוויל ומסביב לפלס די טרון (כיום - פלאס דה לה נאסיון). באותו יום הורתה הקומונה על הוצאתם להורג של 36 שוטרים ו-10 כמרים ברחוב אקסו (Rue Haxo). הקרבות המשיכו עד 28 במאי כשכבש הצבא את בית הקברות פר לאשז ואת עיריית הרובע 11. ב-29 במאי נפל המבצר האחרון של הקומונה עם כניעת מבצר ונסן.[25]

אבדות הצבא כללו 873 הרוגים ו-6,424 פצועים. 6,562 לוחמי הקומונה נקברו בקברים משותפים ומאוחר יותר הועברו לבתי הקברות של העיר. 43,522 בני אדם שנחשבו אנשי קומונה ותומכיהם, כולל 819 נשים, נעצרו ונלקחו לוורסאי כדי להישפט בבתי דין צבאיים. רובם שוחררו מיד, אולם אחרי משפטים בפני בתי הדין הצבאיים, 93 נידונו למוות (מהם 23 הוצאו להורג; השאר גורשו מצרפת) ובסביבות עשרת אלפים נידונו למאסר או להגליה. אלפים אחרים של חברי הקומונה, כולל מרבית חברי מועצת הקומונה, נמלטו אל מחוץ לצרפת. כולם זכו לחנינה בשנים 1879 ו-1880 והורשו לשוב לצרפת. כמה מהן, כולל האנרכיסטית המפורסמת לואיז מישל, חזרו מהר לפעילות הפוליטית.[26]

השלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך האירועים הדרמטיים של הקומונה הפריזאית, צרפת הייתה עדיין במצב מלחמה עם פרוסיה ואחר כך עם האימפריה הגרמנית החדשה. הקרבות הופסקו, אבל חיילים גרמנים שלטו מחצית משטח צרפת. ביסמרק והממשלה הגרמנית היו מודאגות מהמרד בפריז וחששו שצרפת לא לחדש את המלחמה. ביסמרק הצהיר שגרמניה לא תסיג את חייליה מצרפת עד שהממשל הצרפתי לא יתיצב והוא אף הציע פעמיים לטייר סיוע של חילים גרמנים לדיכוי הקומונה, אך טייר סירב.[27]

מרגע דיכוי הקומונה, הקדיש טייר את מאמציו לשחרור צפרת מן הכיבוש הגרמני. הוא איבד את אלזס וחלק מלורן, עם אוכלוסייה של 1,600,000 תושבים מתוך 36,100,000 תושבי צרפת. גרעון התקציב הממשלתי הגיע ל-3 מיליארד פרנקים. לפי הסכם השלום התחייבה צרפת לשלם לגרמניה 5 מיליארד פרנק בזהב. שיקום ההרס מימי הקומונה דרש גם הוא כ-232 מיליון פרנק. טייר ניצל כמיטבו את כישוריו הפיננסיים על מנת למצוא את הכסף. הוא לקח מלווה מן הבנק של צרפת ומבנק מורגן בלונדון וביוני 1871 הנפיק אגרות חוב שהביאו מעל 4 מיליארד פרנק. ביולי 1871 היה טייר מסוגל לשלם את 500,000,000 פרנקים הראשונים לגרמניה. בתמורה כפי הבטיחו, הסיגו הגרמנים את כוחותיהם משלושה מחוזות בצרפת: אר, סום וסן תחתית.[28]

נשיא הרפובליקה 1873-1871[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדולף טייר, בסביבות שנת 1876 בצילום מאת דיסדרי

על אף הצלחתו בתחום האוצר הלאומי, נמצא טייר במצב פוליטי עדין. צרפת הייתה מדינה כברובה כפרית, דתית ושמרנית, והאספה הלאומית שיקפה זאת. רעיון המונרכיה החוקתית מסוג זה או אחר מצא רוב של תומכים בקרב חברי הפרלמנט, חרף התפלגותם בין אלו שרצו מלך משושלת בורבון לשבעבר ל"אורלאניסטים", שרצו מלך מצאצאיו של לואי פיליפ. היו נבחרים אחדים שתמכו אפילו במועמדותו של אחד מצאצאי נפוליאון.

ביוני 1871, בניגוד לדעתו של טייר, הצביעה האספה עם רוב של 472 מול 97 בעד התרת שיבתם לצרפת של הנציגים הגולים מבית בורבון ומבית אורליאן. בראש החוזרים בלט אנרי, רוזן שאמבור, יורש הכתר הבורבוני, שהצהיר על רצונו להנהיג את צרפת בשם "אנרי החמישי". בהתחלה הוא זכה לתמיכה ניכרת, אולם איבד הרבה ממנה כשהבטיח להחליף את הדגל הטריקולור בדגל הלבן של הבורבונים. טייר התקומם נגד הרעיון של מונרכיה חוקתית כזאת שבה יהיהו טוענים לכתר משלוש שושלות. הרפובליקנים באספה ובראשם לאון גמבטה נתנו גיבוי לטייר בהגנתו על הרפובליקה.

מועמדותו של הרוזן שאמבור עוררה משבר פוליטי שפעל לטובתו של טייר. הוא שכנע את הרפובליקנים שהוא הפחות מונרכיסט מבין המונרכיסטים ושכנע את המונרכיסטים שהוא הפחות רפובליקני מקרב הרפובליקנים. ב-30 באוגוסט 1874 החליפה האספה הלאומית את שם תפקידו של טייר מ"ראש השלטון הפועל" ל"נשיא הרפובליקה", עם 494 קולות בעד ו-94 נגד. הנשיא אמור היה לכהן בחסות האספה הלאומית. היה זה הישג פוליטי ממדרגה ראשונה: קמה הרפובליקה השלישית בעזרת קולותיהם של המונרכיסטים האנטי-רפובליקנים. בשיחות בארבע עיניים לא חיבב טייר במיוחד את הפרלמנט שבזמנו. הוא אמר לאחד מידידיו: "יש לי אספה של 150 מורדים (רפובליקנים) ועוד 400 מוגי לב. ניתן לומר שמייסדה האמיתי של הרפובליקה הוא הרוזן שאמבור".[29]

חייו הפרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טייר התחתן ב-7 בנובמבר 1833 הכנסיית סן ז'אן בפרוכיית נוטר דאמ דה לורט בפריז עם אלאלי, הידועה כאליז לבית דון (Eulalie Élise Dosne), (1880-1818) שהייתה אז בת 15. היא הייתה בת לחלפן כספים ופקיד מס בעיר ליל שהיה גם בעלי טירת טון (Château de Thun)

פרסים ואותות הוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Histoire de la révolution française T. 1–10. 1823-1827 (ההיסטוריה של המהפכה הצרפתית) - בעשרה כרכים
  • Le Consulat et l’Empire T. 1–20. 1845-1862 (הקונסולט והאימפריה)- בעשרים כרכים

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אדולף טייר בוויקישיתוף

Adolphe Robert et Gaston Cougny Dictionnaire des parlementaires français de 1789 à 1889 1889-1891באתר האספה הלאומית הצרפתית.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ באתר הגנאלוגי geni
  2. ^ אתר האקדמיה הצרפתית
  3. ^ Robert,Cougny
  4. ^ 1911 Saintsbury
  5. ^ ז'וזף פושה היה השר האחראי על הבולשת של נפוליאון
  6. ^ Castries 1983 עמ' 190
  7. ^ 1983 Castries עמ' 184
  8. ^ 1983 Castries עמ' 201
  9. ^ 1983 Castries עמ' 213-212
  10. ^ 10.0 10.1 Castries 1983 עמ' 226
  11. ^ Castries 1983 עמ' 238-239
  12. ^ Castries 1983 ע' 241
  13. ^ Castries 1983 עמ' 273-256
  14. ^ Castries 1983 עמ' 284
  15. ^ Castries 1983 עמ' 292-287
  16. ^ Castries 1983 עמ' 305-298
  17. ^ Castries 1983 עמ' 313-311
  18. ^ Castries עמ' 320
  19. ^ Castries 1983 עמ' 320-333
  20. ^ Castries 1983 עמ' 334-336
  21. ^ 1983 Castries עמ' 337
  22. ^ 1983 Castries עמ' 340-343
  23. ^ Castries 1983 עמ' 346-344
  24. ^ Castries עמ' 350
  25. ^ 1983 Castries עמ' 353-355
  26. ^ Rougerie
  27. ^ 1983 Castries עמ' 360-362
  28. ^ 1983 Castries עמ' 362-365
  29. ^ 1983 Castries עמ' 374-375