אמיל לובה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אמיל לובה
Émile Loubet
Emile Loubet.jpg
לידה 31 בדצמבר 1838
צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 20 בדצמבר 1929 (בגיל 90)
צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה Montélimar עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה הפקולטה למשפטים בפריז עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי, עורך דין עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה Democratic Republican Alliance עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • אביר במסדר גיזת הזהב
  • עיטור אנה הקדושה, דרגה ראשונה
  • מסדר סטניסלב הקדוש, דרגה 1
  • מסדר האריה הנורווגי (1904)
  • מסדר אלכסנדר נבסקי
  • עיטור אנדריי הקדוש
  • ראש מסדר לגיון הכבוד
  • Grand cross of the Order of the Black Star
  • Order of the Star of Anjouan
  • מסדר הבשורה הקדושה
  • אביר הצלב הגדול במסדר סנט מוריס ולזרוס
  • אביר הצלב הגדול של מסדר הכתר האיטלקי
  • Order of the Star of Ethiopia
  • מסדר החרצית
  • המסדר ההומני לגאולת אפריקה
  • מסדר העיט השחור
  • מסדר הפיל
  • מסדר בית המלוכה של צ'אקרי
  • מסדר אריה הזהב של בית נסאו
  • אביר הצלב הגדול של האריה ההולנדי
  • המסדר המלכותי של השרפים
  • אביר הצלב הגדול של מסדר העיט הלבן
  • בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
אמיל לובה כנשיא צרפת
ציור של לובה מאת ז'אן בטיסט גות אשר התפרסם בואניטי פייר ב-1899

אמיל פרנסואה לובהצרפתית: Émile François Loubet;‏ 30 בדצמבר 183820 בדצמבר 1929) היה פוליטיקאי צרפתי. שימש כראש ממשלת צרפת ה-45 ובהמשך כנשיא צרפת. התפרסם בעיקר כנשיא שהעניק חנינה לאלפרד דרייפוס ובכך סיים את פרשת דרייפוס.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לובה נולד ב-30 בדצמבר 1838 בעיירה מרסאן אשר אביו שימש בה כראש העיר. ב-1862 הצטרף ללשכת עורכי הדין של פריז וב-1863 הפך לדוקטור למשפטים. הוא החל לעבוד כעורך דין, והתגורר במונטילמר, שם נישא ב-1869 למארי לואיז פיקאר. הוא אף רכש אחוזה קטנה בגרינין. שנה לאחר מכן הוא נכנס לפוליטיקה והפך לראש עיריית מונטילמר.

ב-1876 הוא נבחר ללשכת הנבחרים כנציג מונטילמר. במהלך המשבר ב-16 במאי 1877 היה לובה אחד מצירי הפרלמנט שהצבעו בעד הדחתו של ראש הממשלה אלבר, הדוכס הרביעי מברולי. במהלך הבחירות שנערכו לאחר מכן, הוא נבחר מחדש והפך לפופולרי מאוד. הוא היה פעיל במיוחד בנושא החינוך, ולחם למען חינוך חובה חילוני. כמו כן הוא היה תומך מושבע בהתרחבות האימפריה הצרפתית מעבר לים.

בפוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1885 הוא הפך לחבר הסנאט הצרפתי, ובין דצמבר 1887 למרץ 1888 שימש כשר לעבודות ציבוריות בממשלתו של פייר טיראר. ב-1892, בעיצומה של שערוריית פנמה, הציע לו ידידו האישי הנשיא מארי פרנסואה סדי קארנו. לובה הצליח להקים ממשלה והפך לראש הממשלה ה-45 של צרפת. במקביל, הוא שימש כשר הפנים. במסגרת תפקידו הוא נאלץ להתמודד עם מהומות אנרכיסטיות ועם שביתות. עם זאת, הוא לא הצליח לטפל כראוי בשערוריית פנמה, והובס בבחירות שנערכו בנובמבר של אותה שנה. למשך חודש אחד הוא שימש כשר הפנים בלבד תחת אלכסנדר ריבו, ובינואר 1893 התפטר מתפקידו.

פרשת דרייפוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1896, בעקבות מותו של נשיא צרפת פליקס פור, הגיש לובה את מועמדותו לנשיאות. הבחירות התרחשו על רקע פרשת דרייפוס, אשר השפיעה מאוד על מהלכה. לובה נחשב לנציג השמאל הרפובליקני, ונודע כמי שתמך בהענקת משפט חוזר לאלפרד דרייפוס שנאשם בריגול. לעומתו ז'יל מלין, נחשב למועמד הימין ונודע כמתנגד חריף למשפט חוזר. סיבה נוספת שבגללה היה לובה לא-אהוד על השמרנים הייתה העובדה שכיהן כראש ממשלה במהלך שערוריית פנמה. ברוב של 483 קולות נגד 279 ניצח לובה את מלין. בחירתו הכעיסה מאוד את החוגים הלאומניים והאנטישמיים בצרפת, אשר גמרו אומר לנקום בלובה בכל דרך אפשרית. בטקס המינוי שלו הם עוררו מהומה כזו עד שאפילו נגינת המרסייז לא נשמעה. לובה הצהיר כי "הרפובליקה לא תתפורר תחת שלטוני. הם יודעים זאת והדבר משגע אותם".[1]

ב-23 בפברואר נערכה הלווייתו של פור, ומיד לאחריה ניסה המון אנטישמי שהונהג בידי פול דרולד, ז'יל גרן ומוריס בארס להוביל הפיכה בסיוע הצבא. עם זאת, ההפיכה נכשלה בשל חוסר התמיכה מצד הצבא, ומנהיגיה נעצרו. ב-4 ביוני, במהלך מרוץ הסוסים השנתי באוטיי, קרבו אל לובה גברים שלבשו על דש בגדיהם את הציפורנים הלבנות שסימלו את המלוכנים והציפורנים הכחולות שסימלו את האנטישמים. הם החלו לצעוק עליו: "התפטר! פנמה!" כשלפתע התקרב גבר נוסף[2] וחבט בראשו במקבל כבד. לובה לא נפגע בגלל כובע הצילינדר אותו לבש, אולם הכאתו נתפסה כעלבון כבד.[3] לובה אישר את השתתפותו גם במירוץ שנערך יום למחרת, וכדי לאבטח את האירוע, הוציא המושל הצבאי של פריז אמיל צורלינדן, אלפי חיילים לרחובות. הימין הקיצוני כן תכנן לחולל מהומות באירוע, אולם מנגד גם השמאל ארגן הפגנה המונית. ההתנגשויות בין ההפגנות הפכו לקטטות אלימות שנמשכו כל היום. האירועים יצרו רושם שהרפובליקה בסכנה, מה שהוביל לנפילת ממשלתו של שארל דופוי ולהקמת ממשלה חדשה ב-22 ביוני בראשותו של פייר ולדק-רוסו. ממשלה זו נשענה, כמו קודמתה על מפלגות השמאל והמרכז. אולם עבור תומכי דרייפוס היה זה סימן טוב כיוון שוולדק-רוסו נודע בעצמו כתומך מושבע שלהם. ולדק-רוסו מינה כשר ההגנה שלו את המרקיז דה גאליפה שנודע גם הוא כדרייפוסר מושבע.

ב-7 באוגוסט 1899 נפתח משפטו החוזר של דרייפוס בעיר רן. המשפט הסתיים ב-9 בספטמבר בהרשעה חוזרת של דרייפוס. גזר הדין הפתיע מאוד את כל הצדדים. כל מי שהיה מעורה בפרטי המשפט ידע היטב כי הראיות כנגד דרייפוס הוכחו כקלושות ביותר. בנוסף על כך, הוכח כי בית הדין עצמו מודע לקלישות האשמה לנוכח העובדה שהוא דן את דרייפוס רק לעשר שנות מאסר. עובדה זו הומחשה עוד יותר למחרת היום, כאשר שבעת השופטים מסרו ללובה את בקשתם שלא להחיל על דרייפוס את גזר הדין הקובע כי עליו לעבור פעם נוספת טקס שלילת דרגות. בשלב זה פרשת דרייפוס כבר הפכה למוקד סקרנות בינלאומי, ועיתונים מכל רחבי העולם עקבו אחריה. גזר הדין התקבל בשאט נפש בכל מקום. כמה עיתונים דרשו להטיל סגר על צרפת ולהחרים את התערוכה העולמית שעמדה להתקיים בפריז ("אותו מקום מושחת") באביב הבא. המלחין הנורווגי אדוורד גריג ביטל סבב הופעות מתוכנן בצרפת. הפגנות מחאה התקיימו באנטוורפן, מילאנו, נאפולי, לונדון, שיקגו וניו יורק ובכמה מקומות נאלצה המשטרה להגן על השגרירות הצרפתית.[4] ולדק-רוסו היה מודאג מאוד. הפתרון היחיד אשר עמד בפניו היה שלובה יעניק חנינה נשיאותית לדרייפוס, אולם הוא היה משוכנע שהדרייפוסרים לא יקבלו את ההצעה כיוון שמשמעותה היא הכרה באשמתו של דרייפוס. הוא ראה את ארצו נגררת לעוד סבב של מאבקים ואלימות.

ואכן, הדרייפוסרים נחלקו בשאלה האם לבקש חנינה. אחיו של אלפרד דרייפוס, מתייה דרייפוס, אשר דאג לאחיו כעניין אישי ולא עקרוני והיה מותש כליל מהמאבק בו הוא נמצא כבר כמעט חמש שנים, היה מוכן להתפשר על חנינה. כמוהו גם ז'וזף ריינאך וברנאר לזר. לעומת זאת ז'ורז' קלמנסו, ז'אן ז'ורס וז'ורז' פיקאר התנגדו לרעיון. ריינאך פנה אל ולדק-רוסו ב-11 בספטמבר והציע מעין פשרה: דרייפוס יקבל חנינה, אולם היא תוענק באופן מיידי כך שהכל יבנו כי אף על פי שמבחינה רשמית היא מהווה הכרה באשמתו של דרייפוס, למעשה היא אינה כזו.[5] דרייפוס עצמו פגם במהלך כאשר הגיש ערעור על גזר הדין. הנשיא לובה דרש שדרייפוס יוותר על הערעור בטרם תוענק לו חנינה. מה שאמר למעשה הודאה באשמה. היה קשה לשכנע בכך את מתייה, אולם לבסוף הוא הצליח להגיע לפשרה מסוימת. ז'ורס ניסח עבור אלפרד דרייפוס הצהרה שאותה היה אמור לפרסם לאחר שחרורו, בה הוא מצהיר שהוא אכן חף מפשע והוא מתכוון להמשיך במאבק. למתייה לקח שעה לשכנע את דרייפוס להסכים לכך.

ברגע האחרון, חזר בו הנשיא לובה ודרש להמתין מעט כדי לשמור על כבודו של בית הדין הצבאי. בתגובה, הגיש ולדק-רוסו את התפטרותו, וכמוהו גם שר המלחמה גאליפה. כדי למנוע משבר פוליטי חדש, נכנע לובה והבטיח לחון את דרייפוס תוך שבוע. ב-19 בספטמבר הוא חתם על הצו. כדי לפייס את הצבא, פרסם גאליפה פקודת יום אשר בה קבע כי "התקרית" הסתיימה בהרשעתו של דרייפוס, והוא שוחרר רק תודות ל"רגשי חמלה עמוקים".

כנשיא צרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך נשיאותו של לובה, הופחתה מאוד השפעתה של הכנסייה בצרפת. צעדיו התקיפים של ולדק-רוסו, ויותר מכך של יורשו אמיל קומבס, כנגד הכנסייה, גרמו לכך ששגריר צרפת בקריית הוותיקן הוחזר באפריל 1905, וביולי של אותה שנה נערכה בלשכת הנבחרים הצבעה על הפרדת הדת מהמדינה. לובה קידם מאוד את יחסי הממלכה המאוחדת-צרפת והוביל לבסוף לחתימה על ההסכמה הלבבית. הוא חנך את התערוכה העולמית של פריז (1900), ובשנים שלאחר מכן פעל לחיזוק יחסי צרפת-רוסיה. הוא קיבל את פניו של ניקולאי השני, קיסר רוסיה אשר ביקר בצרפת ב-1901, ושנה לאחר מכן יצא לביקור גומלין ברוסיה. ב-1905 נעשה ניסיון להתנקש בחייו במהלך ביקור של אלפונסו השלושה עשר, מלך ספרד בפריז. פצצה הושלכה מתחת לכרכרתו של לובה כאשר הוא יצא מבניין האופרה גרנייה. הוא סיים את תפקידו בתחילת 1906, והפך בכך לנשיא צרפת הראשון שסיים את כהונתו. הוא פרש מהפוליטיקה ונפטר ב-20 בדצמבר 1929 בגיל 90.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אמיל לובה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ טוכמן, עמ' 251.
  2. ^ אשר מאוחר יותר זוהה כברון פרננד דה כריסטיאני
  3. ^ טוכמן, עמ' 253.
  4. ^ ברדן, עמ' 549. טוכמן, עמ' 260.
  5. ^ ברדן, עמ' 550.