אלג'הויוק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אלג'הויוק
Alacahöyük
Sphinx Gate, Alaca Höyük 02.jpg
שער הספינקסים
מדינה טורקיה עריכת הנתון בוויקינתונים
שטח הפארק 70 דונם או 0.07 קמ"ר
קואורדינטות 40°14′02″N 34°41′44″E / 40.233895°N 34.695575°E / 40.233895; 34.695575 קואורדינטות: 40°14′02″N 34°41′44″E / 40.233895°N 34.695575°E / 40.233895; 34.695575 
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
אלג'הויוק וקברי המלכים

אָלָגָ'הויוק (גם אלג'ה הויוק, בטורקית: Alacahöyük) הוא אתר ארכאולוגי, שנמצאו בו שרידי התיישבות שהחלה בסוף האלף הרביעי לפנה"ס, בסוף התקופה הכלקוליתית. שתי התקופות החשובות באתר הן השכבות מתקופת הברונזה הקדומה ותקופת האימפריה החתית. האתר שוכן באזור העיר אלג'ה בנפת צ'ורום (Çorum Province) שבמחוז הים השחור בטורקיה, 40 ק"מ מצפון-מזרח לבואזקיי, במקום בו שוכן האתר של חתושש, שהייתה בירת האימפריה החתית, ו-180 ק"מ מזרחית לאנקרה. שמו העתיק של האתר אינו ידוע. בין ההצעות שהועלו לזיהוי האתר היו הערים אַרִינַה וזִיפַלׇנְדַה (Zippalanda) (אנ'). אבל באתר לא נמצאו לוחות כתובים שיכולים לשפוך מידע על זיהוי האתר.[1] שטח האתר הוא 70 דונם.[2] האתר הוא פארק לאומי בטורקיה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התל של אלג'הויוק שימש להתיישבות החל מסוף האלף הרביעי לפנה"ס, בסוף התקופה הכלקוליתית, כאשר החלו להשתמש בכלי נחושת לצד השימוש בכלי אבן. בתקופה זאת ההתיישבות הייתה בצידו הדרומי של האתר. הצד הצפוני הוגן על ידי גבעות קטנות. השרידים האדריכליים מתקופה זאת הם בעיקר יסודות אבן של מבנים ושרידי לבני בוץ מיובשות בשמש.[3] בתקופת הברונזה הקדומה, שימשה העיר כמרכז לתרבות של החאתים (תרבות שקדמה לתרבות החתית ונטמעה בה). באתר נמצא מטמון של גרעיני שיפון מפוחמים, המצביעים על כך שבאותה עת, השיפון שימש כגידול חקלאי.[4]

קברים מלכותיים באלג'הויוק

באתר נמצאו 13 קברי פיר מלכותיים במבנה מלבני, המתוארכים לאמצע עד סוף האלף השלישי לפנה"ס, תקופת הברונזה הקדומה II. הקברים נבנו מאבן ועץ. חלק מהקברים שימשו לקבורה כפולה. השלדים בתוכם, שהיו של גברים ונשים בוגרים, נמצאו כשהם שכובים בתנוחה עוברית לכיוון דרום. מתנות הקבורה של הנשים כללו תכשיטים וקוסמטיקה. התכשיטים כללו: שרשראות מזהב, מסרקים מכסף, וחפצים נוספים מזהב, כמו סיכות, צמידים, עגילים, נזרים, וכן מראות מכסף ונחושת. מתנות הקבורה של הגברים כללו כלים וכלי נשק.[2] השלדים היו מעוטרים עם שוקית מוזהבת, הממצאים כוללים חפצי זהב וארד מפוארים כמו כוסות עשויות מזהב ואלקטרום וכלים אחרים. הממצאים בקברים כללו סדרה חשובה של חפצים אמנותיים עשויים מברונזה, כמו שוורים מקודשים ואיילים מוצבים על כנים. מטרת השימוש בהם נתונה בוויכוח בין החוקרים. חלקם נוצקו בנחושת בצורת עיגול שטוח המזכירה דיסקית שמש, חצי עיגול או ריבועים, כשהם מרושתים בצלבים. נמצא גם חפץ מרושת בצלב קרס. הממצאים שנמצאו באתר הם חלק מאוסף המוזיאון לתרבויות אנטוליה באנקרה. אופי הקברים והקבורה, דיסקיות השמש וצלמיות בעלי החיים, העלו את ההשערה שהשליטים באתר באותה עת היו מהגרים בני התרבות הקורגנית בעלי שפה שפה הודו-אירופאית, שהגיעו מאזור מייקופ בצפון הרי הקווקז ושלטו על החאתים שגרו באתר.[2] הארכאולוג הבריטי לנרד וולי העלה השערה שהקברים שנמצאו בשכבה שנמצאו בה שרידי הרס ומצודה שרופה, השתייכו לסופה של תקופה ותרבות, שלא המשיכה להתקיים באתר ולא התקיימה בשכבות הארכאולוגיות המאוחרות יותר.[5] 

האתר המשיך להתקיים כמרכז חשוב בתקופת האימפריה החתית בין 1600–1200 לפנה"ס, אבל העיר חתושש, ששכנה לא רחוק ממנה ושימשה כעיר הבירה, האפילה עליה. רוב הממצאים העומדים באתר הם מהתקופה החתית והם כוללים את חומות העיר, מכוסים באורטוסטאטים (אבני ריבוד) מגולפים. על גבי האורטוסטטים גולפו סצנות מפסטיבל המציגות את המלך והמלכה עומדים לפני המזבח לאל הסערה המיוצג על ידי שור. תגליף נוסף מציג אלה יושבת, כנראה אלת השמש של ארינה (שהייתה בת זוגו של אל הסער האנטולי תשוב). התגליפים מציגים גם חיות שמיועדות להקרבה, סצנות ציד שרובן משויכות לסצנות של פסטיבל דתי. באתר נמצאו גם שערים פנימיים וחיצוניים הכוללים רמפות ושער מונומנטלי חיצוני דרומי, שנקבע בין שני מגדלים ונשמר על ידי שני ספינקסים גדולים. הספינקסים נחצבו בתוך אבן מונוליתית שגובהה כ-4 מטר, שמתוכם נחצבו ספינקסים בגובה של כ-2.1 מטר. הספינקסים באתר מזכירים בעיצובם את הספינקסים שנמצאו בחתושש ובמחצבת יסמק ששימשה כסדנת פיסול החל מהמאה ה-24 לפנה"ס.[6] לאחר הכניסה בשער הספינקסים, נמצא מבנה ציבורי גדול, רובע מגורים ומקדשים.[2] רוב האורטוסטאטים והספינקסים תוארכו למאה ה-14 לפנה"ס.[7] מתחם המקדשים והסצנות על גבי האורטוסטטים בכניסה לעיר כולל תבליט של אלת השמש של ארינה, מחזקים את השערת החוקרים שבאתר שכנה עיר קדושה ששימשה כמרכז דתי, תיאור המתאים להצעת הזיהוי של ארינה וזיפלנדה, ששימשו בתקופה החתית כמרכז דתי. בנוסף לשערי הספינקס שנמצאו באתר נמצא גם ארמון גדול, שנחשב גדול ביחס לגודלה של העיר.[2][1]

להערכת החוקרים היישוב החתי המשיך להתקיים כיישוב פורח עד סוף תקופת הברונזה המאוחרת, כולל התיישבות מסוימת גם בתקופה הפריגית.

סכר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כ-1 ק"מ מדרום מזרח לעיר נמצא סכר שתוארך לתקופת האימפריה החתית, לסוף המאה ה-13 לפנה"ס. הסכר זוהה לראשונה בשנות ה-30 של המאה ה-20 והוא נחפר בין השנים 2002–2004. גודלו 130 מטר על 15 מטר, והוא עשוי אבנים קטנות ומצופה בסיד. בעת החפירות נמצאה בו אסטלה ועליה כתובת בכתב הירוגליפי לווי, המציין את שמו של המלך תודחליאש.[2] החוקרים זיהו אותו עם המלך החתי תודחליאש הרביעי, שבנה את הסכר בשמה של האלה חבת. על פי לוחות חתיים בכתב יתדות, תקפה את אזור אנטוליה בצורת שגרמה לרעב, והביאה לכך שהמלך נדרש לייבא חיטה ממצרים. בעקבות כך, יזם המלך את בנייתם של מספר סכרים במרכז אנטוליה. כל הסכרים יצאו במשך הזמן מכלל שימוש. הסכר שליד אלג'הויוק שרד, כי מקור המים שלו שכן בתוך האגם שנוצר בעקבות בניית הסכר. לאחר סיום החפירות הארכאולוגיות, חודש השימוש בסכר העתיק.[8]

ארכאולוגיה והמחקר הארכאולוגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת מ-13 "דיסקיות שמש" שנמצאו בקברים מתקופת הברונזה הקדומה באלג'הויוק. יש להניח כי לדסקיות חשיבות טקסית כלשהי, אך הסיבה המדויקת בשלה הונחו בקברים אינה ידועה.
אחת מאבני הספינקס בשער הדרומי של העיר
אורטוסטאט המציג משמאל את האלה היושבת של העיר ארינה

האתר התגלה בשנת 1836 על ידי הגאולוג והחוקר האנגלי ויליאם ג'ון המילטון (אנ'). בשנת 1861 ביקר באתר הארכאולוג הצרפתי ז'ורז' פרו (אנ') וזיהה תוכנית של מגדל מרובע ליד השער והאורטוסטטים. הוא היה הראשון שהעלה את הרעין שהאתר שייך לתקופה החתית. בהמשך הגיעו לאתר חוקרים נוספים שבדקו אלמנטים שונים באתר. ב-1906 הגיע לאתר הארכאולוג הגרמני הוגו וינקלר, שחפר בחתושש וגם ביצע בדיקה של האתר.[3] ב-1907 נחקר האתר על ידי הארכאולוג העות'מאני תאודור מקרידי (אנ'), שחפר באתר במשך שבועיים. בעשור השני של המאה ה-20, חפרה באתר משלחת גרמנית שגילתה את קברי המלכים שתוארכו לאלף השלישי לפנה"ס ועיר חתית מהאלף השני לפנה"ס. הכניסה לאתר מוקפת על ידי פסלי ספינקסים גדולים. העיר הייתה מבוצרת ומוקפת חומה ומגדלים, כדי להגן על תושבי העיר שהיו מוקפים בשבטי הכשכש, שחיו על ההרים מצפון לעיר. בשנת 1935 חודשה החפירה באתר על ידי צוות טורקי של המכון ההיסטורי הטורקי, שכלל את הארכאולוגים רמזי אריק (Remzi Oğuz Arık) (גר') והמיט קושאי (Hamit Koşay) (אנ'). החפירה בוצעה בהנחייתו האישית של מוסטפא כמאל אטאטורק, שמימן את החפירה. החפירה נמשכה עד 1983. הממצאים גילו יישוב של קהילה עשירה, שהתקיימה עוד לפני התקופה החתית. הממצאים כללו כלי מתכת, תכשיטים, כלי נשק וכן אוסף של ממצאים בעלי צורות מופשטות שפורשו כסמלי שמש. בשנת 1997 חודשה החפירה באתר על ידי אוניברסיטת אנקרה תחת הנהלתו של הארכאולוג הטורקי Aykut Çınaroğlu. מאז 2009 נבחנים הממצאים המתכתיים מהקברים שנמצאים במוזיאון לתרבויות אנטוליה, על ידי צוות של מוזיאון הכרייה הגרמני (German Mining Museum). חלק ממצאי האתר מוצגים גם במוזיאון מקומי באתר שהוקם בשנת 1940 והוא חלק מהיחידה המנהלית של מוזיאון צ'ורום.

החפירות באתר העלו קיומן של 15 שכבות ארכאולוגיות, כששכבה 1 היא העליונה ביותר, ושכבה 15 היא הנמוכה ביותר:[3]

  • שכבות 15–9 - מתוארכות לתקופה הכלקוליתית, 4000–3000 לפנה"ס.
  • שכבות 8–5 - מתוארכות לתקופת הברונזה הקדומה, 3000–2000 לפנה"ס.
  • שכבות 4–2 - מתוארכות לתקופה החתית, 1800–1200 לפנה"ס.
  • שכבת 1 - התקופה הפריגית, שנת 750 לפנה"ס.

גלריית תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אלג'הויוק בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 The Oxford Handbook of Ancient Anatolia: (10,000-323 BCE), מאת Sharon R. Steadman,Gregory McMahon, הוצאת OUP USA,‏ 2011, עמ' 1042
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 The Routledge Handbook of the Peoples and Places of Ancient Western Asia, מאת Trevor Bryce, הוצאת Routledge, ‏ 2009, עמ' 20–21
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 Alacahöyük באתר משרד התרבות והתיירות הטורקי
  4. ^ Domestication of Plants in the Old World, מאת Daniel Zohary, Maria Hopf, Ehud Weiss, הוצאת OUP Oxford,‏ 2012, עמ' 63–64
  5. ^ The Art of The Middle East, מאמר של לנרד וולי
  6. ^ Ancient Near Eastern Art in Context מאת Jack Cheng, Marian H. Feldman, הוצאת BRILL ‏,2007, עמ' 79
  7. ^ Alacahöyük באתר .Hittite Monuments
  8. ^ Alaca Höyük: Troy of Central Anatolia