אליה בר שמעיה

ִרבי אליה בר שמעיה היה פייטן איטלקי שחי בבארי במאה ה-11. חיבר בעיקר סליחות שעשרות מהן מצויות בידינו ורבות מהן נכנסו לסדרי הסליחות הממוסדים, בעיקר במנהגי האשכנזים. יש דמיון רב בין סגנונו לסגנונו של רבי שלמה הבבלי.

באזור פעילותו, דרום איטליה, הוא היה הפייטן החשוב והפורה ביותר מאז תקופת רבי אמיתי בן שפטיה. בשל סליחותיו הרבות כינה אותו אברהם מאיר הברמן "הַסַּלָּח האיטלקי" (על משקל כינויו של רבי משה אבן עזרא "הסלח").

ביוגרפיה

מעט מאוד ידוע על תולדותיו של רבי אליה בר שמעיה (להלן: ראב"ש). הוא חי כנראה בבארי שבדרום איטליה ופעל ככל הנראה בראשית המאה ה-11 או באמצעה. בתקופה זו הייתה בארי עיר נמל חשובה לנסיעת עולי רגל מאירופה לארץ ישראל, וכן מרכז מסחרי, והייתה בה קהילה יהודית מפותחת שהייתה גם מרכז תורני. ראב"ש היה גם חבר בית הדין של בארי, והוא חתום בין חברי בית הדין על תשובה בענייני נדוניה, שהובאה לאשכנז בידי רבי שמואל בן נטרונאי ומשם צוטטה בספר ראב"ן ובהגהות מיימוניות.

בשל ההשפעה הניכרת של רבי שלמה הבבלי, איש צפון איטליה או מרכזה, על פיוטיו של ראב"ש, שהיא חריגה בקרב פייטנים מדרום איטליה, משער אברהם פרנקל שראב"ש חי תקופה מסוימת ברומא או למד בישיבתה ושם קיבל השפעה זו.

האזור שבו חי ראב"ש, דרום איטליה, היה נתון בתקופה זו בשלטון האימפריה הביזנטית, וסבל מניסיונות כיבוש רבים מצד צבאות מוסלמיים וממלחמות חוזרות ונשנות (בולטת בהן היא כיבוש דרום איטליה בידי ממלכת סיציליה הנורמנית). בנוסף לסבל שגרמו מלחמות אלה וחילופי השלטון הכבושים, סבלו היהודים באזורים אלה גם מגזרות קשות, בוודאי ביחס לאחיהם בצפון איטליה. כתוצאה מכך, ניתן למצוא בסליחותיו של ראב"ש תלונות רבות על קשיי הגלות, ולצדם גם קטעים רבים שעניינם קללות כנגד הגויים. ככל הנראה, אחדות מהסליחות אף נכתבו כתגובה לגזרה ספציפית שנגזרה על היהודים.

פיוטיו

ראב"ש הוא הפייטן החשוב ביותר בין פייטני דרום איטליה מאז ימי רבי אמיתי בן שפטיה, וישנם בידינו 38 פיוטים שלו. מתוכם, 37 הם סליחות, והפיוט הנותר הוא רשות שנועדה להקדים לקדושתא "אשען במעש" לרבי יוחנן הכהן ברבי יהושע, הנהוגה בנוסח איטליה בשחרית של יום הכיפורים. ייתכן שראב"ש הוא הפייטן האיטלקי הראשון הכותב רשויות.

כאמור, על אף היותו בן דרום איטליה, סגנונו הכללי דומה לשל פייטי צפון איטליה מבית מדרשם של רבי שלמה הבבלי, רבי משולם בן קלונימוס ותלמידיהם. למשל, הוא נוטה להעדיף, במרבית פיוטיו, את משקל התיבות המוקפד יותר (משקל הקובע מספר קבוע של מילים לכל שורה או צלע). אם זאת, בעוד רבי שלמה הבבלי העדיף שורות קצרות יותר, ופיוטיו כתובים במשקלים של שתי מילים עד חמש (עם העדפה לשלוש מילים), אצל ראב"ש יש העדפה למשקלים ארוכים, ופיוטיו כתובים במשקלים של שלוש מילים עד שבע מילים (עם העדפה לחמש מילים לטור).

סגנונותיו

יונה דוד מבחין בארבעה סגנונות שונים בפיוטי ראב"ש, ולדעתו הם פרי התפתחות לאורך השנים. הסגנון הראשון הוא של סליחות לא מחורזות, בסגנון קדום ופשוט יחסית. תוכן סליחות אלה מתמקד בעמידת האדם לפני בוראו, בהבעת חרטה ובבקשת מחילה. לשונן פשוטה, ותבניתן (מחרוזות דו-טוריות; משקל מרובע; ללא חריזה) מצביעה על דמיון לסליחות קדומות. סליחה לדוגמה מקבוצה זו היא "אדון בשפטך":

אֱנוֹשׁ רִמָּה אָדוֹן בְּשָׁפְטְךָ / תִּזְכֹּר בְּרֹגֶז חַנּוֹת רַחֵם
בְּעָרְכְּךָ דִּין אֲשֵׁמִים לְוַכֵּחַ / שׁוֹגֶה וָפֶתִי זַכֵּה וְהַצְדֵּק

— פיוטי אליה בר שמעיה, סימן כ"ד, עמ' 89

סגנון שני מאפיין סליחות המחורזות לכל אורכן בחרוז אחיד. לשונן מרוכבת יותר, וכבר אינה מבוססת על לשון המקרא כצורתה. תוכן סליחות אלה הוא התוכן הרגיל לסליחות: תחנונים ובקשות מחילה, מתובלים באזכור צרותיהם של ישראל והגלות, אך בדרך כלל ללא פירוט יתר של הגזרות. מאפיין נוסף של קבוצה זו הוא המעבר בין לשון יחיד ללשון רבים, המבטא את היותו של הש"ץ נציג עם ישראל כולו. סליחה לדוגמה מקבוצה זו היא "אליך פנינו בושנו":

אֵלֶיךָ פָּנֵינוּ בֹּשְׁנוּ לְהָרִים
בַּעֲבוּר כִּי עִמְּךָ הָיִינוּ מַמְרִים
גִּלּוּלֵינוּ עַל לִבֵּנוּ סְדוּרִים
דָּפְיֵנוּ אָבַק דָּבַק בַּחֲדָרִים

— פיוטי אליה בר שמעיה, סימן כ', עמ' 78.

קבוצה שלישית כוללת סליחות שבהן ניכרת השפעה של בן דורו רבי שלמה הבבלי, הן בסגנון והן בתכנים. לדעת דוד, בשלב זה נחשף רבי אליה בר שמעיה לפיוטי רבי שלמה הבבלי והחל לחקות אותו. סליחות אלה מתחלקות למחרוזות, פעמים רבות כוללות סיומות מקראיות או מילות קבע. בדומה לסגנונו של הבבלי, ראב"ש כותב סליחות אלה בלשון סתומה וקשה, ותוך רמיזות למאמרי חז"ל. השפעת רבי שלמה הבבלי ניכרת גם בתצורת הסליחות, כשבעקבותיו כותב ראב"ש סליחה במבנה של זכור ברית ופיוטי "חטאנו" משורשרים, וגם בנטייה לחרוזים פנימיים בראשי השורות ולמשחקי מילים. סליחה לדוגמה מקבוצה זו היא "אבל אשמים אנחנו":

אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ בְּאִוַּלְתֵּנוּ הַקְּשׁוּרָה
בָּגַדְנוּ נָתִיב עִקַּלְנוּ וְעִקַּשְׁנוּ יְשָׁרָה
גַּם חֹק סִלַּפְנוּ וְחָלַפְנוּ שׁוּרָה
דַּלְנוּ וְחָדַלְנוּ נִיחוֹחַ וְחָסַרְנוּ תְּשׁוּרָה

— פיוטי אליה בר שמעיה, סימן ג', עמ' 22.

הקבוצה הרביעית היא האחרונה בגיבוש דרכו של ראב"ש. כאן הוא התנתק מעט מהשפעת רבי שלמה הבבלי, וניתן לראות את חידושיו שלו. שלא כמו ר"ש הבבלי, הוא חיבב למדי את השימוש בסיומות מקראיות, כלומר בניית מחרוזות שהשורה הרביעית בהן היא פסוק או שבר פסוק. בנוסף, הוא מרבה להשתמש במילות קבע, ולעיתים אף משלב בין השיטות, ובונה את הסיומות המקראיות על בסיס מילה קבע המופיעה בהן. שתי הדרכים אינן נפוצות אצל ר"ש הבבלי. באשר לתוכנן, הסליחות הללו כבר מצמצמות מאוד את העיסוק בתשובה ובסליחה, ועיקר תוכנן הוא מעמדם של ישראל מול העמים, הגזרות, הצרות והגידופים שהם מנת חלקם של ישראל, ולנגד זה תפילות לראות בעונשם של הגויים. דוגמה מובהקת היא הסליחה "אויבים חייבים":

אוֹיְבִים חַיָּבִים אֵין לְנֶגְדָּם פְּחָדֶיךָ
אָצִים מְנַאֲצִים יוֹעֲצִים לְהַכְחִיד מְיַחֲדֶיךָ
בָּאִים כִּצְבָאִים וְכִלְבָאִים שׁוֹאֲגִים אֲגוּדֶיךָ
'לָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ?'

— פיוטי אליה בר שמעיה, סימן ו', עמ' 32.

לקריאה נוספת

• יונה דוד, "שירתו של ר' אליה בר-שמעיה", דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות ה (תשכ"ט), כרך ג', עמ' 95–101. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)

קישורים חיצוניים

• יונה דוד, פיוטי אליה בר שמעיה, הוצאת ראובן מס, ירושלים תשס"ח, באתר אוצר החכמה
• אברהם פרנקל, "אליה בר שמעיה", בתוך: פיוטי ר' יחיאל בר אברהם מרומא, מבוא, 2.2, ירושלים תשס"ז, עמ' 68–69, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)
• הרב נפתלי יעקב הכהן, "רבינו אליהו בן שמעיה ז"ל", אוצר הגדולים אלופי יעקב, חיפה, תשכ"ז–תש"ל, חלק ב, עמודים קס"ט, באתר היברובוקס
• בנימין בר-תקוה, "סליחותיו של אליה בר שמעיה", סיני פג (א–ב), תשל"ח, עמ' צ"ב-צ"ד, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)