אלקטרורצפטור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אלקטרורצפטורים (אמפולות לורנציני) ותעלות מערכת קו הצד בראשו של כריש.

אלקטרורצפטורים (אנגלית: Electroreceptors), או קולטני חשמל, הם קולטני חישה ביולוגים המסוגלים לקלוט גירוי חשמלי, באמצעותם התפתחו אצל בעלי חיים מסוימים איברי מערכות חישה המסוגלים לחוש בנוכחות ושינויים בשדות חשמליים בטבע. שינויים אלו עשויים להיות מזעריים ביותר, כרישים מסוגלים לחוש באותות חשמליים המופקים מפעימות הלב של טרפם המחופר בחול[1][2].

עד לאחרונה חישת חשמל נצפתה כמעט אך ורק בבעלי חיים ימיים או אמפיביים, מאחר שמים בעלי מוליכות טובה יותר מאוויר, אולם מחקרים אחרונים הראו כי יכולת זו קיימת גם אצל הקיפודניים, תיקנאים ודבורים. השימוש באלקטרורצפטורים נעשה לצורך חישת-מיקום (זיהוי אובייקטים) וחישת-תקשורת חשמלית (תקשורת חברתית על ידי זיהוי שינויים בשדה חשמלי).

סקירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האלקטרורצפטורים בגופו של זַרְבּוּבָן מָצוּי (Gnathonemus petersii)

חישה חשמלית הייתה ידועה עד לאחרונה רק אצל בעלי חוליות, אולם מחקרים אחרונים הראו כי דבורים מסוגלים לקלוט נוכחות ותבניות של מטעני חשמל סטטי בפרחים.

מערכות חישה חשמלית נמצאות אצל צמדאים, דגי סחוס (כרישים, חתולי ים וכימריים), למפריים, דגי ריאות, רב סנפיריים, דגי הצלקנת, חדקניים, שפמנוניים, Gymnotiformes, מורמיריים ובעלי ביב ולפחות מין אחד של לווייתנאים.

אברי האלקטרורצפטורים בכל קבוצות בעלי חיים אלו מונעים אמבריולוגית ממערכות מכנו-רצפטורים. מכנורצפטורים מגיבים למאמץ, לחץ או מתיחה מכניים, הם מגיבים ללחץ או כוח פיזי המופעל עליהם וגורם להם לשנות את צורתם, וכך למתוח את קרומי התא שלהם. מכנורצפטורים מצויים בעור, בכישורי השריר ובאוזן הפנימית באיבר השבלול.

אברי האלקטרורצפטורים בדגים מתפתחים ממערכת קו הצד. ברוב הקבוצות אלקטרורצפטורים הם פסיביים, והם בשימוש בעיקר במהלך איתור הטרף ותקיפתו. שתי קבוצות של דגי כליל גרמיים הם דגי חשמל חלשים המשלבים אלקטרורצפטורים באופן פעיל הם דגי-סכין הנאוטרופים (Gymnotiformes) ודגי הפיל האפריקאים (Notopteroidei). בעל חיים יבשתי נדיר, קיפודן נמלים חרטומני הוא יוצא מן הכלל שלו יש כ-2,000 אלקטרורצפטורים על חוטמו, בהשוואה ל-40,000 אלקטרורצפטורים לקרוב משפחתו, הברווזן[3].

חישת מיקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעלי חיים אשר להם אברי חישה אלקטרורצפטורית משתמשים בחושים אלו לצורכי איתור אובייקטים בסביבתם. יכולת זו חיונית בנישה אקולוגית בה בעלי חיים אינם יכולים להסתמך על ראייה: לדוגמה, במערות, במים עכורים ובלילה. דגים רבים משתמשים בשדות חשמליים לאיתור טרפם המחופר בחול. עוברים של כמה מיני כרישים, וכרישים צעירים קופאים במקומם כשהם חשים באותות חשמליים של הטורפים שלהם. ישנה תפיסה מדעית לפיה כרישים מסוגלים להשתמש בחישת החשמל המפותחת שלהם לצורך חישת השדה המגנטי של כדור הארץ. זה נעשה באמצעות שילוב של איתור השדה החשמלי החלש המופק מגופם בעת שחייתם וחישת השדות החשמליים של זרמי האוקיינוס. אופן תנועתם של תיקנאים מסוימים עשוי להיות מושפע מנוכחות שדה חשמל סטטי, הם יעדיפו להימנע משדה חשמלי[4]. דוגמה לכך הוא עש הכרוב שיעדיף להימנע משדות חשמליים.

חישת-מיקום אקטיבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חישת מיקום אקטיבית. אובייקט מוליך (C) מרכז את השדה ואובייקט בעל התנגדות חשמלית (R) מפזר את השדה.

בחישת-מיקום אקטיבית, בעלי החיים חשים את סביבתם באמצעות יצירת שדות חשמליים וגילוי הפרעות בשדות אלו באמצעות איברי האלקטרורצפטורים. שדות חשמליים אלו נוצרים ממרכז איברי חשמל מיוחדים המכילים תאי עצב ותאי שריר שעברו התאמה ושינוי. שדות אלו עשויים להיות מווסתים כך שצורת הגל והתדירות יהיו ייחודיים למין עצמו ולעתים לבעל חיים ספציפי[5]. בעלי חיים המשתמשים בקליטת חשמל אקטיבית כוללים את דגי החשמל החלשים שמייצרים פולסים חשמליים נמוכים או כאות סינוסואידלי מהאיברים החשמליים (בדרך כלל פחות מוולט אחד). דגי חשמל חלשים מסוגלים להבחין בין אובייקטים בעלי התנגדות חשמלית שונה ובקיבול שלהם, יכולת זו עשויה לסייע בזיהוי האובייקט. לקליטת חשמל אקטיבית יש טווח של כאורך הגוף, אולם אובייקטים בעלי עכבה חשמלית דומה לזו של המים הסובבים כמעט אינם ניתנים לזיהוי.

חישת-מיקום פסיבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחישת-מיקום פסיבית, בעלי החיים חשים בשדות ביו-חשמליים שבעלי חיים אחרים יוצרים ומשתמשים בהם כדי לאתרם. שדות חשמליים אלו מיוצרים על ידי כל בעלי החיים בשל פעילות מערכת העצבים והשרירים. מקור שני לשדות חשמליים בדגים הם משאבות יוניות הקשורות לאוסמורגולציה בממברנת הזימים. שדות אלו מוסדרים על ידי פתיחה וסגירה של הפה ופתחי הזימים. דגים רבים הטורפים דגים אלקטרוגנים משתמשים בפריקת השדות החשמליים שלהם לצורך איתורם. יכולת זו של הדגים הטורפים הניעה את הדגים הנטרפים לפתח מערכות מורכבות יותר או בעלות תדר אותות גבוה יותר המקשות על יכולת הטורפים לאתרם בדרך זו.

קליטה חשמלית פסיבית מתבצעת רק על ידי אלקטרורצפטורים אמפולריים (דמוי אמפולה), בדגים. הם מוכוונים לאותות התדרים הנמוכים (פחות מהרץ). דגים משתמשים בקליטה חשמלית פסיבית כתחליף או כהשלמה לחושים אחרים לאיתור הטרף ובתהליך הטריפה. ניסויים הראו כי אצל כרישים די בחישת דיפול חשמלי כדי לגרום להם לנסות לתקוף ולאכול את מקור האות.

חישת-תקשורת חשמלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

וידאו המציג חיזור של דג חשמל חלש (Paramormyrops sp). זכר המחזר אחרי נקבה. האותות החשמליים שנקלטו הומרו לאותות קול לצורך המחשה. הזכר פורק מחזורי תדרים גבוהים ב"שירת החיזור" שלו. מחזורי הפריקה שלו גם ארוכים יותר משל הנקבה, ומכאן הצליל הנמוך יותר

דגי חשמל חלשים מסוגלים גם לתקשר באמצעות התאמת צורת הגל החשמלי שהם מייצרים, יכולת הידועה כתקשורת חשמלית. דגים אלו עשויים להשתמש בזה לצורך חיזור ולצורך התנהגות טריטוריאלית. מינים מסוימים של שפמנונים משתמשים בפריקה החשמלית שלהם לצורך הצגה ראוותנית ומוחצנת. במין מסוים החי בנהר בדרום אמריקה (Hypopomidae) תבנית הפריקה החשמלית זהה למתח הנמוך של חישת-מיקום אקטיבית של צלופח חשמלי (דג חשמל החזק ביותר בטבע). משערים כי מדובר בצורה מסוימת של חקיינות, הדג מנסה לחקות את הצלופח המסוכן ולהרתיע בצורה הזו את טורפיו.

מנגנון החישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חישת-מיקום אקטיבית מסתמכת על אלקטרורצפטור דמוי-פקעת אשר רגיש לתדירות גבוהה (20-20,000 Hz) שתגרום לו לגירוי. לרצפטור (קולטן) הזה יש מעין רקמת חיבור רפה של תאי אפיתל בצימוד קיבולי לתאי קולטן החישה אל הסביבה החיצונית. חישת-מיקום פסיבית מסתמכת על רצפטורים אמפולריים הרגישים לתדירות נמוכה (מתחת ל-50 Hz). לרצפטור זה יש תעלות מלאות חומר דמוי-ג'לי המחברות בין קולטן החישה לבין שכבת העור החיצונית. משפחת דגי החשמל האפריקאים, המורמיריים (Mormyridae), משתמשת ברצפטור דמוי פקעת, הידוע בשם אלקטרורצפטור נולנורגאן Knollenorgan, המשמש לחישת אותות תקשורת.

דוגמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נקבוביות אמפולות לורנציני בחוטמו של כריש טיגריסי.

מחוייצי זימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרישים ובטאים (מתת-מחלקת מחוייצי זימים) מסתמכים מאוד על אלקטרורצפטורים בשלב הסופי של התקפתם, כפי שנצפה בניסויים בהם הופק שדה חשמלי הדומה לזה של הטרף שלהם שגרם להם לנסות לטרוף את מקור השדה החשמלי[6]. כרישים הם בעלי החיים הרגישים ביותר לשדות חשמליים יותר מאשר כל בעל חיים אחר, בסף רגישות לשדה זרם ישר באותות נמוכים של עד 5 nV/cm (כלומר 5/1,000,000,000 חלקי הוולט לסנטימטר).

כרישים מסוגלים לאתר פעימות לב של טרפם הקבור בחול. קולטני חישת השדות החשמליים הללו של הכרישים נקראים אמפולות לורנציני. הם בנויים מתאי אלקטרורצפטור המחוברים למי הים באמצעות נקבוביות על חוטמם ובאזורים אחרים בראשם. לאחר הנחת כבלים תת-ימיים הראשונים הבחינו בנזקים שנוצרו על ידי כרישים שחשו בשדות החשמליים של הכבלים הללו. ככל הנראה כרישים מסוגלים להשתמש בשדה המגנטי של כדור הארץ לצורך ניווט באוקיינוס באמצעות שימוש במערכת חישה זו.

דגי גרם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד יכולותיו של צלופח חשמלי ליצור מכות חשמל במתח גבוה, הוא גם יודע להשתמש בפעימות מתח נמוך לצורך ניווט ולאיתור טרף באזור מחייתו הבוצי והעכור. ביכולות אלו מחזיקים גם כמה מדגי-חשמל טרופיים (סדרת ה-gymnotiformes).

בעלי ביב[עריכת קוד מקור | עריכה]

לברווזן יש כ-40,000 אלקטרורצפטורים בחוטמו המסייעים לו לאתר את טרפו

כל סדרת בעלי ביב מורכבת מ-5 מינים בלבד, וחמשת בעלי חיים אלו הם מהייחודיים ביותר במחלקת היונקים ובכלל. הם היונקים היחידים שמטילים ביצים, חום הגוף שלהם נמוך מהסביבה בניגוד ליתר היונקים והם הקבוצה היחידה הידועה ביונקי היבשה שפיתחה קולטני חשמל. בעוד שאלקטרורצפטורים אצל דגים ודו-חיים התפתחו ממכנורצפטורים במערכת קו הצד, אלו של בעלי ביב מקורן מבלוטות העור המקושרות לעצב המשולש. האלקטרורצפטורים של בעלי ביב בנויים מקצות עצב ערומים (Free nerve ending) הממוקמים בבלוטת הריר של החוטם.

מבין בעלי ביב, לבַּרְוָזָן יש את היכולת הגבוהה ביותר לחישת חשמל. לברווזן יש כמעט 40,000 אלקטרורצפטורים במערך שורות לאורך המקור שלו, המסייעים לאיתור טרפו. מערכת החישה האלקטרורצפטורית של הברווזן בעלת רגישות גבוהה מאוד למטרות הכוונה. כשהברווזן נע קדימה במים הוא מזיז ראשו מעל הקרקעית מצד לצד בתנועות קצרות וללא הרף כך שמתקבלת מעין תמונה של השדות החשמליים בשטח אותו הוא סוקר, הברווזן חושף ללא הרף את החלק הרגיש ביותר במקור שלו לגירויים חשמליים לצורך דיוק מקסימלי באיתור טרפו ומקום המצאו, גם אם מתחת לחול ובין סלעים. נראה כי הברווזן משתמש באלקטרורצפטורים יחד עם חיישני לחץ כדי לקבוע את המרחק לטרף מהשהיה בין הגעת האותות החשמליים ושינוי לחצים במים[7].

יכולות החישה האלקטרורצפטורית של שני סוגי הקיפודניים, שהם יונקים יבשתיים, פשוטים בהרבה. לקיפודן נמלים חרטומני יש רק 2,000 רצפטורים ולקיפודן נמלים אוסטרלי יש בקושי 400 המרוכזים על קצה חוטמו[8]. שוני זה עשוי להיות קשור לאזורי המחיה שלהם ולשיטת התזונה. קיפודן נמלים חרטומני חי באזורי היערות הטרופיים בעלי הלחות הגבוהה שם הוא ניזון מתולעי אדמה מתחת לטחב נשורת העלים, כך שאזור מחייתם ככל הנראה עדיף לקליטת אותות חשמל. ההפך מכך הוא אזור המחיה של קרוב משפחתו, קיפודן נמלים אוסטרלי, שהוא משתנה יותר ובאופן כללי צחיח יותר וניזון בעיקר מקני נמלים וטרמיטים. הלחות שבקנים אלו, המגבירה את המוליכות, ככל הנראה מאפשרת חישה אלקטרורצפטורית לאיתור הטרף המחופר, במיוחד לאחר גשמים. ניסויים הראו כי ניתן להתנות קיפודניים להגיב לשדות חשמליים חלשים באדמה לחה ובמים. משערים כי חישת החשמל של הקיפודניים היא שריד אבולוציוני מאב קדמון שדמה לברווזן[7].

דולפינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דולפינים פיתחו חישת חשמל במבנה שונה מאלו של הדגים, בעלי חיים אמפיביים ובעלי ביב. כמו לכל היונקים, גם לדולפינים יש שפם אולם הוא נותר זמן קצר לאחר לידתם ולאחר מכן נושר[9]. תאי בסיס השפם רגישים לחישה חשמלית עד 4.8 μV/cm, המסוגלת לאתר דגים קטנים. רגישות זו דומה לרגישות האלקטרורצפטורים של הברווזן. נכון לשנת 2013 תאים אלו תוארו אך ורק ממין אחד של סוג דולפינים (Sotalia).

דבורה מסוגלת לחוש במטען סטטי על הפרח שעבר אליו מגוף הדבורה הקודמת, כך תדע השנייה שאבקת הפרח כבר נוצלה.

דבורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דבורים צוברים מטען סטטי חיובי כאשר הם עפים באוויר. כאשר דבורה מבקרת בפרח, המטען עובר ממנה אל הפרח ומשם עובר באטיות אל האדמה. דבורים מסוגלות לאתר הן את נוכחות השדה החשמלי והן את תבניתו על הפרחים, ולהשתמש במידע זה כדי לדעת אם בפרח ביקרו דבורים אחרות לאחרונה, ולכן סביר שלפרח יהיה ריכוז קטן יותר של אבקה.

מנגנון חישת השדות החשמליים אצל מעופפים כגון הדבורים אינו מורכב מאלקטרו-רצפטורים אלה ממכנו-רצפטורים. דבורים קולטים את השינויים בשדות החשמליים באמצעות איבר בבסיס המחושים שלהם שנקרא איבר ג'ונסטון (Johnston's organ) וייתכן שממכנו-רצפטורים אחרים בגופם. הם מבחינים בשינויים בתבניות הזמניות של השדות החשמליים ולומדות אותן. במהלך מחול הדבורה, נראה כי הדבורים משתמשות בשדה החשמלי של הדבורה המרקדת לצורך העברת נתוני מרחק[10].

השפעות על חיות הבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

נטען כי לשדות אלקטרומגנטיים הנוצרים מעמודי חשמל תרנים ועוד יש השפעה מנוגדת על חיות הבר. פורסמה רשימה של כ-150 אזכורים במאמרים על כך[11].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ How the Great White shark can sense emotions מאתר criticalshadows.com, מרץ 2014
  2. ^ הידעתם?! - החוש השישי מצפה התת-ימי באילת
  3. ^ Map of Life
  4. ^ "Static electric fields modify the locomotory behaviour of cockroaches" Jackson, C. W.; Hunt, E.; Sharkh, S.; Newland, P. L. (2011). (pdf
  5. ^ "Modeling the Electric Field of Weakly Electric Fish" Babineau, D.; Longtin, A.; Lewis, J. E. (2006)
  6. ^ Fields, R. Douglas (August 2007). "The Shark's Electric Sense" . Scientific American
  7. ^ 7.0 7.1 "Electroreception in Monotremes" Pettigrew, J. D. (1999).
  8. ^ "Electroreception in fish, amphibians and monotremes" Map Of Life. 2010.
  9. ^ Dolphin Facts מאתר Dolphin Connection
  10. ^ Greggers, U. "ESF in bees". Free University Berlin
  11. ^ Is Electrosmog hurting our wildlife? מאתר scribd.com