אמא קוראז' וילדיה
 | |
| "אמא קוראז'" ב"ברלינר אנסמבל", ברלין המזרחית 1978 | |
| כתיבה |
ברטולט ברכט  |
|---|---|
| סוגה |
תיאטרון אפי, דרמה |
| הצגת בכורה |
19 באפריל 1941 |
| שפה |
גרמנית |
  | |
אמא קוּרָאז' וילדיה (בגרמנית: Mutter Courage und ihre Kinder) הוא מחזה משנת 1939 מאת המחזאי והמשורר הגרמני ברטולט בּרֶכט (1898–1956), מראשי ספרות הגולים הגרמנית בתקופת גרמניה הנאצית (Exilliteratur), עם תרומה ניכרת מאת השחקנית והסופרת מרגרטֶה שטֶפין (Steffin).
המחזה הוא ממחזותיו הנודעים ביותר של ברכט. הוא נחשב אחד המחזות האנטי-מלחמתיים הטובים בכל הזמנים, וכאחד המחזות הגדולים ביותר של המאה ה-20.
המחזה זכה לארבע הפקות תיאטרוניות חשובות תחילה בשווייץ ב-1941, ובגרמניה שלאחר נפילת השלטון הנאצי בשנים 1949–1952 שנעשו בפיקוחו או בבימויו של ברכט. ב-1959–1960, מספר שנים לאחר מותו של ברכט, עובד המחזה לסרט קולנוע בכיכובה של אלמנתו הלנֶה וַייגֶל (Weigel). כן הועלה מספר פעמים בעברית בישראל.
סקירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]המחזה מתרחש בתקופת מלחמת שלושים השנים (1618–1648). העלילה עוקבת אחר קורותיה של אנה פִירלינג, המכונה "אמא קוראז'" (Mother Courage) - אישה ערמומית, מוכרת בקנטינה בצבא שוודיה, הנחושה בדעתה להרוויח את לחמה מהמלחמה. לאורך המחזה, היא מאבדת את כל שלושת ילדיה בשל אותה המלחמה שקיוותה להרוויח ממנה. כמו בחירת התקופה המרוחקת, שנועדה ליצור זרות וניכור, כך גם היחס לדמויות. המחזה נפרס על פני 12 שנים (1624 עד 1636), המיוצגות ב-12 סצנות. חלקן מאפשרות הצצה לפועלה של קוראז', מבלי להותיר זמן מספיק לצופים לפתח רגשות של אמפתיה והזדהות כלפי מי מהדמויות. יצירתו של ברכט היא ניסיון להמחיש את אימי המלחמה ואת הרעיון שבזמנים מושחתים, מידות טובות אינן מזכות את בעליהן בגמול. ברכט עשה שימוש במבנה האפי על מנת להביא את הקהל להתמקד בסוגיות המוצגות במחזה במקום בדמויות וברגשות. התיאטרון האפי של ברכט נבדל מההטרגדיה היוונית: דמותה של אמא קוראז' אינה של אישה אצילה, וסופו של המחזה אינו מעורר בצופים רצון לחקות אותה. שמה של הדמות הראשית, אמא קוראז', לקוח מהרומן הפִּיקָרֶסְקי מאת הסופר הגרמני בן המאה ה-17 הנס יאקוב כריסטופל פון גרימלסהאוזן (Grimmelshausen), "סיפור חייה של הארכי-רמאית והנוודת קוראשה" (Die Lebensbeschreibung der Erzbetrügerin und Landstörzerin Courasche; 1669), המבוסס על דמות אמיתית. גם בו הדמות הראשית מפלסת את דרכה במלחמה בעזרת תככים ומזימות וגם בו היא נסעה עם החיילים במלחמת שלושים השנים. בניגוד לאמא קוראז' של ברכט, לקוראשה לא היו ילדים. בסופו של דבר, הסיפור הוא במרביתו יצירה מקורית של ברכט, בשיתוף שטֶפין.
מתרגמי ברכט רלף מנהיים וג'ון וילט (Willett), המחזה, המציג את "תוצאותיה ההרסניות של מלחמה אירופית ואת עיוורונם של כל אלו המקווים להרוויח ממנה, הושלם ככל הידוע בתוך חודש; לאור היעדרם המוחלט כמעט של טיוטות או כל ראיה אחרת למחקר מקדים, הוא ללא ספק היה תוצר של מנה גדושה במיוחד של השראה".[1]
המחזה כאמור מתרחש במאה ה-17 באירופה במהלך מלחמת שלושים השנים. קצין הגיוס והסמלת מוצגים, שניהם מתלוננים על הקושי בגיוס חיילים למלחמה. אנה פירלינג (אמא קוראז') נכנסת כשהיא גוררת עגלה ובה אספקה למכירה לחיילים, ומציגה את ילדיה אייליף, קטרין ושוויצרקאס ("גבינה שווייצרית"). הסמלת מנהלת משא ומתן על עסקה עם אמא קוראז' בעוד אייליף מגויס על ידי קצין הגיוס.
שנתיים לאחר מכן, אמא קוראז' מתווכחת עם טבח של גנרל פרוטסטנטי על כריך, ואייליף זוכה לברכות מהגנרל על הריגת איכרים ושחיטת הבקר שלהם. אייליף ואמו שרים את "אשת הדגים והחייל". אמא קוראז' נוזפת בבנה על כך שסיכן את עצמו.
שלוש שנים לאחר מכן, גבינה שווייצרית עובד כמנהל תשלומים בצבא. הזונה במחנה, איווט פוטייה, שרה את "שיר האחווה". אמא קוראז' משתמשת בשיר זה כדי להזהיר את קטרין מפני מעורבות עם חיילים. לפני הגעת החיילים הקתולים, הטבח והכומר מביאים הודעה מאייליף. גבינה שווייצרית מסתירה את תיבת התשלום של הרגימנט מפני חיילים פולשים, ואמא קוראז' וחבריה משנים את סמליהם מפרוטסטנטי לקתולי. גבינה שווייצרית נתפס ומעונה על ידי הקתולים, לאחר שהחביא את תיבת התשלום ליד הנהר. אמא קוראז' מנסה שוחד כדי לשחררו, ומתכננת למשכן את העגלה תחילה ולפדות אותו בכספי הרגימנט. כאשר גבינה שווייצרית טוען שהוא זרק את הקופסה לנהר, אמא קוראז' חוזרת בה מהמחיר, וגבינה שווייצרית נהרג. מחשש שיירו בה כשותפה, אמא קוראז' אינה מכירה בגופתו, והיא נזרקת.
מאוחר יותר, אמא קוראז' מחכה מחוץ לאוהל הגנרל כדי להגיש תלונה ושרה את "שיר הכניעה הגדולה" לחייל צעיר החושש להתלונן על שכר לא הולם. השיר משכנע את שניהם לחזור בהם מתלונותיהם.
אמא קוראז' נואשת להגן על עסקיה, עד כדי כך שהיא מסרבת לתת בד לטיפול באזרחים פצועים. הכומר לוקח את האספקה שלה בכל מקרה.
כאשר מתקרבת הלווייתו של הגנרל הקתולי טילי, הכומר אומר לאמא קוראז' שהמלחמה עדיין תימשך, והיא משתכנעת לאגור מלאי. הכומר מציע אז לאמא קוראז' להינשא לו, אך היא דוחה את הצעתו. אמא קוראז' מקללת את המלחמה משום שהיא מוצאת את קטרין מעוותת לאחר שנאנסה על ידי חייל שיכור. לאחר מכן, אמא קוראז' שוב עוקבת אחר הצבא הפרוטסטנטי.
בעוד שני איכרים מנסים למכור לה סחורה, הם שומעים חדשות על שלום עם מותו של המלך השוודי. הטבח מופיע וגורם לוויכוח בין אמא קוראז' לכומר. אמא קוראז' יוצאת לשוק בעוד אייליף נכנס, נגרר פנימה על ידי חיילים. אייליף מוצא להורג על הריגת איכר בעת גניבת בהמות, בניסיון לחזור על אותו מעשה שעליו הוא זכה לשבחים כגיבור בזמן מלחמה, אך אמא קוראז' מעולם לא שומעת על כך. כשהיא מגלה שהמלחמה נמשכת, הטבח ואמא קוראז' ממשיכים הלאה עם העגלה.
בשנה השבע עשרה למלחמה, אין אוכל ואין אספקה. הטבח יורש פונדק באוטרכט ומציע לאמא קוראז' להפעיל אותו יחד איתו – אך הוא מסרב להעניק חסות לקטרין משום שהוא חושש שהעיוות שלה ידחה לקוחות פוטנציאליים. לאחר מכן, אמא קוראז' וקטרין מושכות את העגלה בכוחות עצמן.
כאשר אמא קוראז' סוחרת בעיר הפרוטסטנטית האלה, קטרין נותרת עם משפחת איכרים בכפר למשך הלילה. בעוד חיילים קתולים מאלצים את האיכרים להוביל את הצבא לעיר להתקפה חשאית, קטרין מביאה תוף מהעגלה ומכה בו, מעירה את אנשי העיר, אך היא עצמה נורית. מוקדם בבוקר, אמא קוראז' שרה שיר ערש לגופתה של בתה, גורמת לאיכרים לקבור אותה, וקושרת את עצמה לעגלה.
הפקות
[עריכת קוד מקור | עריכה]המחזה הועלה לראשונה על במת תיאטרון (שאושפילהאוס) ציריך ב-1941, בבימויו של לאופולד לינדטברג. עיצוב הבמה נעשה על ידי תיאו אוטו, ואת המוזיקה חיבר פאול דסאו. התזמורת הוצבה בטווח ראייתם של הצופים – אחת מן הטכניקות של התיאטרון האפי של ברכט. השחקנית הנודעת דאז תרזֶה גיזֶה (Giehse) גילמה את התפקיד הראשי.
המחזה הועלה בשנית בשנת 1949 בברלין המזרחית, בכיכובה של אשתו (השנייה) של ברכט, הלנֶה וַייגֶל (Weigel). ברכט תיקן את המחזה עבור הפקה זו בעקבות הביקורות על ההצגה בציריך, אשר הדגישו את אימהיותה של קוראז'; וחרף זאת הוא סבר שהקהל בברלין נכשל לראות את פשעיה של קוראז' ואת חלקה במלחמה, ותחת זאת התמקד בסבלה.
ההפקה הבאה (והשנייה בגרמניה) הייתה בקָאמֶרשפִּילֶה של מינכן ב-1950, בבימויו של ברכט ובכיכובה של אמא קוראז' המקורית, תרזֶה גיזֶה.
ב-1955 הייתה הצגת הבכורה של המחזה בלונדון, בכיכובה של ג'ואן ליטלווד.
המחזה עובד לסרט בגרמניה המזרחית בבימוים של במאי התיאטרון מנפרד וֶקוֶורת (Wekwerth) ופטר פאליטש (Palitzsch) ובכיכובה של הלנֶה וַייגֶל, אשר יצא לאקרנים ב-10 בפברואר 1961.[2]
בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]המחזה הועלה בישראל לראשונה ב-15 ביולי 1951 בתיאטרון "הבימה", בתרגומו של רפאל אליעז, בבימוי לאופולד לינדטברג, בניצוח פורדהאוס בן ציסי ובכיכובה של חנה רובינא כאמא קוראז'.[3] ב-16 בפברואר 1964 הועלה המחזה בתיאטרון העירוני חיפה בתרגומו החדש של אליעז,[4] בבימוי של יוסף מילוא, בניצוחם של יוסף פרידלנד ואדריאן סאנשיין ובכיכובה של ימימה מילוא[5]
ב-1 בנובמבר 1975 הועלה המחזה שוב ב"הבימה", בתרגום חדש מאת שמעון זנדבנק, בבימוי דוד לוין ובכיכובה של ליא קניג.[6] הפקה זו הביאה את חברת הכנסת גאולה כהן לדרוש משר החינוך להוריד את ההצגה, עקב "פגיעה במוראל הציבור".[7] בשנת 1988 הועלה המחזה ב"תיאטרון הקאמרי", בכיכובה של זהרירה חריפאי (שגילמה בהפקת חיפה 1964 את דמותה של בתה האילמת של אמא קוראז', קתרין[8]). בדצמבר 2002 הועלה המחזה שוב ב"קאמרי", בתרגום חדש מאת ענת גוב, בבימוי עמרי ניצן ובכיכובה של ג'יטה מונטה.[9] באוגוסט 2013 הועלה בתיאטרון הקאמרי, בבימויו של אודי בן-משה, בתרגומה של ענת גוב ובכיכובה של תיקי דיין בתפקיד הראשי.[10]
| תרגום: שמעון זנדבנק
ביצוע: ליא קניג |
תרגום: רפאל אליעז
ביצוע: זהרירה חריפאי |
תרגום: דן אלמגור
ביצוע: מירי אלוני |
תרגום: ענת גוב
ביצוע: תיקי דיין | |||
| תן המפקד, לתוף לנוח,
תן לחייל עוד הפוגה! אמא קוראז', לה כידוע, יש נעליים לפלוגה. בוץ וכינים, תותח, קדחת, יש לחייל אז לפחות, תנו וילך למות בנחת, עם נעליים קצת נוחות! |
דומו תופים ומצלתיים,
עצור גדודיך, המפקד! אני מוכרת נעליים, בהן כה נוח לשוטט. אם כל איש חיל מצויד הוא, כינים, רובים, שאר מכות, ראוי לו כי לקרב יצעד הוא, בנעליים חזקות! |
קצינים טובים וקולונלים,
אמא קוראז' הנה חזרה! בעגלתה לכם הביאה, שלל מגפיים למכירה. רובה ביד לכל חייל פה, כינים בראש לכל לוחם, אז קנו לו זוג של מגפיים, בהן ימות למענכם! |
היי גנרל, עצור תופיך,
קוראז' הגיעה עם סחורה! תן הפוגה לחייליך, יש נעליים למכירה. עם חול בפה ובוץ על ברך, אין לחייל הרי בושות, לא שיר ולא תפילת הדרך, רק נעליים חדשות! |
תרגומים לעברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ברטולד ברכט, אמא קוראז’: מחזה בשתים-עשרה תמונות; עברית: רפאל אליעז, תל אביב: מרכז ישראלי לדרמה מיסודו של מרכז לתרבות ולחינוך של ההסתדרות, תשכ"-?
- ברטולט ברכט, אמא קוראז’ וילדיה; תרגם שמעון זנדבנק, תל אביב: עם עובד, תשמ"ב 1982.
- ברטולט ברכט, אמא קוראז’; מוזיקה: פאול דסאו, תרגום: ענת גוב, בימוי: עמרי ניצן, תל אביב: הקאמרי החדש – התיאטרון של תל אביב, תשס"ג 2002.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- עמית שניידר, מיהי אמא קוראז'?, באתר ynet, 9 בינואר 2009
- גיטה אבינור, "מלחמת שלושים השנה מנקודות ראות שונות", בספרה הפורטת על הפסנתר הכחול, מפעל סופרי חיפה, 1974, עמ' 15–20 - על "אמא קוראז'" לברכט ו"וואלנשטיין" לשילר
- אמא קוראז' וילדיה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ תרגום חופשי: "Mother Courage, with its theme of the devastating effects of a European war and the blindness of anyone hoping to profit by it, is said to have been written in a month; judging by the almost complete absence of drafts or any other evidence of preliminary studies, it must have been an exceptionally direct piece of inspiration" ("Introduction," Bertolt Brecht: Collected Plays, vol. 5. (Vintage Books, 1972) p. xi).
- ^
"אמא קוראז' וילדיה", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית).
- ^ ראו ביקורות: י. מ. ניימן, "אמא קוראז' וילדיה" ב"הבימה", דבר, 22 ביולי 1951; אשר נהור, "אמא קוראז' וילדיה" ב"הבימה", חרות, 3 באוגוסט 1951.
- ^ יעקב העליון, התיאטרון החיפני מציג מחר את הבכורה "אמא קוראז'", מעריב, 17 בפברואר 1964.
- ^ אמא קוראז' (תיאטרון חיפה: 1964): תיק הצגה (חומר ארכיוני), באתר ספריית אוניברסיטת חיפה; שרגא הר-גיל, דמות שונה ל"אמא קוראז'": יוסף מילוא מפרש אחרת את ברכט, מעריב, 7 בפברואר 1964; יעקב העליון, התיאטרון החיפני מציג מחר את הבכורה "אמא קוראז'", מעריב, 17 בפברואר 1964; תמר אבידר, ימימה מתמודדת עם אמא קורז': "הדמות שאני מנסה לגלם היא חיובית", מעריב, 28 בפברואר 1964, המשך.
- ^ אמא קוראז' באתר הבימה.
- ^ שלמה גינוסר, הכנסת על גלגלים, דבר, 11 בנובמבר 1975
- ^ "אמא קוראז'" בחיפה, דבר, 21 בפברואר 1964.
- ^ מרב יודילוביץ', "אמא קוראז'" חוזר לתיאטרון הקאמרי, באתר ynet, 31 ביולי 2002; אמא קוראז' באתר התיאטרון הקאמרי.
- ^
יצחק לאור, "הקאמרי" - ארמון הקיטש הישראלי, באתר הארץ, 1 במרץ 2014
