אנדור אדוריאן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אנדור אדוריאן
Adorján Andor
לידה 27 במאי 1883
סומבטהיי, האימפריה האוסטרו-הונגרית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 15 במרץ 1966 (בגיל 82)
אובון, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הונגריה עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
מעסיק ניוגט, Magyar Figyelő עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אנדור אדוריאן (במקור לקנבכר-Lakenbacher),[1] בשמו הספרותי Badaud[2] (בהונגרית: Adorján Andor; סומבטהיי, 27 במאי 1883[3] – אובון (אנ') בצפון צרפת, 7 בפברואר 1966) היה סופר, עיתונאי, מתרגם ספרותי, מבקר יהודי-הונגרי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לימודיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקריקטורה של הנריק מאיור על הסופר, 1913.

אנדור לקנבכר נולד במשפחה יהודית כבנם של פילפ לקנבכר, סוחר עורות, ושל מלווין זינגר (1858–1940),[4] היו לו חמישה אחים נוספים. הוא סיים את בית הספר היסודי בעיר הולדתו. המשפחה עברה לבודפשט בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-19. בין השנים 1900–1905 למד באוניברסיטה בבודפשט (כיום שמה אוניברסיטת אטווש לוראנד) משפטים ומדע המדינה) וביקר, בין השאר, בסמינר "תרגילי סגנון הונגרי" של לאסלו נג'שי.[5] בפריז למד בסורבון, בבית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה וכן בבית הספר לעיתונאות של פריז.[6] בשנת 1904, אימץ את השם אדוריאן. אחד מאחיו, אישטוואן גם כן החליף את שמו לאדוריאן. הוא השתמש גם ב"באדו" (Badaud) כשם ספרותי בדוי.

קריירה בהונגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדוריאן היה הכתב הראשון של פשטי נפלו בפריז ובבלקן, וב-1905 הפך לעובד מערכת של העיתון. ב-1908 חזר הביתה לבודפשט והביא עמו את כלתו לעתיד, גבריאל הנרייט קוקארדון (Gabrielle Henriette Cocardon) מפריז-מונפרנאס, שהבריח מהוריה.[7] הם התחתנו ב-1 בספטמבר 1908 בבודפשט.[8]

בין 1910 לבין 1919 עבד כחבר מערכת של עיתון האשט. בשנים 1912–1913 היה כתב מלחמה במלחמת הבלקן, ובמלחמת העולם הראשונה. עבד בבלקן ככתב מלחמה עבור כמה עיתונים הונגרים ואחרים. באותה תקופה הייתה לאשתו גבריאל חנות אופנה צרפתית בשדרת אנדראשי.

בנוסף לעבודתו כעיתונאי, הוא תרגם ספרות אנגלית, ספרות גרמנית ובעיקר ספרות צרפתית להונגרית, לרבות יצירותיהם של ארתור קונאן דויל, האחים גונקור (אנ'), פול הרוויו (Paul Hervieu), ז'ול ורן, מוריס מטרלינק, מקס בוקהרדט, אלפרד קאפי, אנטול פראנס עבור הוצאת למפל ואתנאום הוצאה לאור. לפני מלחמת העולם הראשונה יצאו לאור גם אחדים מספריו, חלקם ללא ציון שנת ההוצאה. יצירתו ההיסטורית הפופולרית היא "המאה של הרוקוקו", והיצירה שעוסקת במהפכה הצרפתית ובנפוליאון בשם "המהפיכה והקיסרות" (Forradalom és császárság) וכן ספרו הדן בארבעה עשר הגנרלים של ההיסטוריה האירופית מחניבעל ועד ארתור גרגאי.[9] בשם: חיילים גדולים". יצירתו ההיסטורית הספרותית היא הספר "גורלות ומסלולים" (Sorsok és pályák): דיוקנאות ספרותיים, בו עסק בחייהם וביצירותיהם של סופרים ומשוררים צרפתים מהמאה ה-18 והמאה ה-19.[10] בשנים 1912–1913 הוא ניהל יומן מלחמה במהלך מלחמת הבלקן ומלחמת העולם הראשונה לאחר מכן, אותו פרסם ב-1913 וב-1917 בהתאמה.[11] שתי החוברות שלו, שפורסמו ללא ציון שנת הוצאה,

  • פרימדונות וכוכבים משניים: מעולם של אחורי הקלעים
  • האנקדוטות, מקרים מצחיקים על גברים מפורסמים

שייכות לספרות הבידור: בעוד שהראשונה מכילה אנקדוטות מחיי התיאטרון והאופרה בבודפשט, השנייה היא על המשפחה המלכותית האוסטרית והפוליטיקאים.

קריירה בצרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת העולם הראשונה חזרו אדוריאן ואשתו לצרפת, ב-1919 התיישבו דרך קבע בפריז, אך שמרו על דירתם בבודפשט לעוד כמה שנים.[12] בפריז, אדוריאן הקים את סוכנות העיתונות "משרד עיתונות מזרח אירופה בע"מ" (East-Europe Távirati Iroda Rt), המשיך בעבודתו כעיתונאי והמשיך לעבוד בעיתוני אשט, Messageries Parisiennes, שנוסד על ידי Lucien Vogel ובשנות ה-30 ב-Vu et Lu שנוסד על ידי לוסיאן פוגל (Lucien Vogel).[13] הוא היה עמיתו של לאסלו גארה במשרד המערכת של העיתון Vu et Lu.[14] אדוריאן דיווח ללא הרף על אירועים הקשורים להונגריה בחו"ל בעיתונים ההונגרים. בין 1934 לבין 1939, הוא היה הכתב בפריז של השבועון "בוקר" (Reggel) שהופיע בבודפשט. בין השנים 1912 לבין 1934 פורסמו במגזין ניוגט בסך הכל אחד-עשר מכתביו.[15] הוא כתב מאמרים גם בכתבי עת צרפתיים, גרמניים ושווייצריים.

כמתרגם, תרגם לצרפתית את הנערים מרחוב פאל, "השטן" ו"הברבור" מאת פרנץ מולנר, וכן את המחזה "טייפון" של מלכיאור לנדייל. הוא תרגם מספר יצירות של בלזק וז'ול ורן להונגרית: הצפון נגד הדרום (1910),[16] רב חובל בן חמש-עשרה.[17]

במהלך המשבר הכלכלי הגדול של 1929, אדוריאן ואשתו קנו את טירת Clos de l'Olive באובון, אשר נבנתה מחדש בין 1780 לבין 1784 על ידי ז'אן סימון גאלן, צורף המלכה.[18] בשנת 1931, הוא מכר את האורנג'רי הישן של הטירה לצייר פליקס-פול ג'ובה-דובל (צר'), שהקים שם את הסטודיו שלו.[19] בין השנים 1940 לבין 1944, כאשר אובון הייתה נתונה לכיבוש גרמני, אדוריאן, שנחשב ליהודי זר, מצא מקלט עם משפחתו ברובע Figeac Lascombes במחוז לוט, ליד התחנה. לאחר מלחמת העולם השנייה, הוא הפך למנהל של Éditions du Bateau Ivre, שפעלה בשנים 1946–1947. הוא פרסם, בין השאר, את הרומן מאת לאסלו גארה ורעייתו נטלי בשם St. Boniface et ses Juifs (סן בוניפס ויהודיה) את זיכרונותיה של אולגה לנדייל על מה שחוותה באושוויץ בשם "מזכרות דה לו-דלה" (Souvenirs de l’au-delà), ואת הכרך של אנדרה לאזאר באיומי Hongrois de la résistance.

בהקשר למלאת מאה שנים לסיום מלחמת העולם הראשונה, הבחינו כמה היסטוריונים והיסטוריונים ספרותיים בעבודתו של אדוריאן כעיתונאי בהונגריה, בעיקר בגלל הראיונות שלו ודיווחי המלחמה שלו.[20]

עבודותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו מהפיכה וקיסרות
  • מצבי הרוח של הילדה הקפריזית (רומן, בודפשט, 1901)
  • המהפכה הצרפתית הגדולה ונפוליאון, I–III ( עם פאל קרי ובלה קיש, בודפשט, 1911)
  • חיילים גדולים (בודפשט, 1912) - בסדרה קריירה
  • גורלות ומסלולים. דיוקנאות ספרותיים (בודפשט, 1912)
  • רשימות של כתב מלחמה (בקשצ'אבה, 1913)
  • אנקדוטות, מקרים הומוריסטיים על אנשים גדולים ( עם אנדרה נאג' וקורנל טאבורי, בודפשט, 1913)
  • מאה שנות הרוקוקו (בודפשט, 1914)
  • הקיסרות I–II. (בודפשט, 1914-15) - בסדרה מהפכה ואימפריה
  • מקרים מצחיקים של סופרים ומשרבטים. (עם קורנל טאבורי, בודפשט, 1915)
  • מתחת להרים מושלגים, בדרכים עקובות מדם. יומן המלחמה שלי על הבלקן (בודפשט, 1917)
  • La Finlande rempart de l'Europe (פריז, 1947)

תרגומיו הספרותיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גזה לנדייל: אילי עיתונים הונגריים (בודפשט, 1963)
  • ארנה הלאס: אנדור אדוריאן (כתב עת ספרותי, 1966)
  • מיהאי סייביי: אנדור אדוריאן בבית הספר לעיתונאות צרפתית (הודעה, 1995)

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Magyar színházművészeti lexikon. Főszerk. Székely György. Budapest: Akadémiai. 1994. ISBN 963-05-6635-4 (לקסיקון לאמנות הבמה)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Magyar irodalmi lexikon I. (A–K). Főszerk. Benedek Marcell. Budapest: Akadémiai. 1963. 8. o. (לקסיקון ספרותי הונגרי)
  • Új magyar életrajzi lexikon I. (A–Cs). Főszerk. Markó László. Budapest: Magyar Könyvklub. 2001. 50. o. ISBN 963-547-414-8 (לקסיקון ביוגרפי הונגרי חדש)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אנדור אדוריאן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Házasságkötésekor családneve: Lackenbacher
  2. ^ Gulyás Pál: Magyar Írói Álnév Lexikon, Akadémiai Kiadó, Budapest, 1978 (515. oldal)
  3. ^ "Születési bejegyzése a szombathelyi izraelita hitközség születési akv. 25/1883. folyószáma alatt".
  4. ^ "Lakenbaker Fülöpné halotti bejegyzése a Budapest VI. kerületi polgári halotti akv. 796/1940. folyószáma alatt".
  5. ^ Juhász Gyula, „Négyessy [!] órák”, Szeged és Vidéke, 1918. máj. 4., 3.
  6. ^ Ujvári Péter (szerk.), Magyar Zsidó Lexikon, Budapest, 1929, 10; Szögi László – Varga Júlia, Magyarországi diákok francia, belga, román, szerb és orosz egyetemeken és főiskolákon (Budapest: ELTE Egyetemi Könyvtár és Levéltár, 2018), nr. 202.
  7. ^ Dénes Zsófia így emlékszik vissza Gabrielle-re és társaságára: „Gabrielle hajának és szemének színe aranybarna volt, olyan világos, mint a rózsafabútoré és mint a fajvizsláké. Vékony sportalakja magasranőtt és rugalmas volt, mintha növekvő éveiben éppen csak lovagolt és teniszezett volna, holott nem ezzel foglalkozott, hanem szabásra és varrásra járt, mert apja gyári munkás létére azt kívánta, hogy leánya komoly mesterséget tanuljon.” Dénes Zsófia, „Emlékezés Szomory Dezsőre”, Új Írás 13, 3. sz. (1973. március): 109-113; Nádas Sándor, „Apró jegyzetek”, Színházi Élet 46. sz. (1928): 16.
  8. ^ "Házasságkötési bejegyzése a Budapest VI. kerületi polgári házassági akv. 1071/1908. folyószáma alatt".
  9. ^ Adorján Andor, Nagy katonák (Budapest: Singer – Wolfner, 1912); Adorján Andor, Farkas Pál, Seress László, Forradalom és császárság (Budapest: Singer – Wolfner, 1913).
  10. ^ Adorján Andor, Sorsok és pályák: irodalmi arczképek (Budapest: Franklin, 1912).
  11. ^ Adorján Andor, Egy haditudósító feljegyzései (Békéscsaba: Tevan, 1913); Adorján Andor, Havas hegyek alatt, véres útakon: hadinaplóm a Balkánról: a világháborúból (Budapest: M. Keresk. közlöny–Tolnai Világlapja Ny., [1917].
  12. ^ Az üresen álló lakásról: s.n., „Egy lakás, amelyik évek óta üresen áll”, Nemzeti Újság 3, 208. sz. (1921. szept. 20.): 7.
  13. ^ Adorján Andor 8. levele Rab Gusztávnak, Eaubonne, 1958. szeptember 21. PIM, Kézirattár, Rab Gusztáv-hagy.
  14. ^ Tüskés Anna, „en-nemzetem külhoni híre-sorsa” Fejezetek a 20. századi francia–magyar irodalmi kapcsolatok történetéből, Budapest, reciti, 2020, 121-177.
  15. ^ Pl.: Adorján Andor, „Farkas István kiállítása Párisban”, Nyugat 22, 14. sz. (1929. július 16.): 125–126.
  16. ^ A Magyar Kereskedelmi Közlöny Verne Gyula munkái sorozatban jelent meg. Forrás: Jules Verne magyarul kiadott műveinek listája
  17. ^ A Tolnai Verne Gyula munkái sorozatban jelent meg. Forrás: Jules Verne magyarul kiadott műveinek listája
  18. ^ Adorján Andor levele Nagy Endréhez. Petőfi Irodalmi Múzeum, Kézirattár, V.-lev. Nagy E.-hagy. V.5186/4/6.
  19. ^ A kastély történetéről lásd: Paul Morse, „André Adorjan et le Clos d’Olive”, Chroniques Eaubonnaises http://chroniques.eaubonne.free.fr/httpchroniques-eaubonne-free-frpage-accueil-personnages.html
  20. ^ Pl. Ligeti Dávid Ádám, „A visegrádi remete utolsó útja: Görgei Artúr halálának társadalmi visszhangja 1916-ban”, in Natio est semper reformanda, Tanulmányok a 70 éves Gergely András tiszteletére, szerk. Anka László, Kovács Kálmán Árpád, Ligeti Dávid, Makkai Béla, Schwarczwölder Ádám, Károli Könyvek (Budapest: Károli Gáspár Református Egyetem – L’Harmattan Kiadó, 2016), 413 (407-414); Kappanyos András, „A futurizmus fogadtatása Magyarországon”, Irodalomtörténeti Közlemények 122, 1. sz. (2018): 51 (46-66); Szénási Zoltán, Néma várostrom: Népnemzeti tradicionalizmus és konzervatív kritika a magyar irodalmi modernség kontextusában 1920 előtt (Budapest: Universitas Kiadó, 2018), 150-151; Szilágyi-Kiss Hajnalka, „Az I. világháború hadműveleti változásai”, Hadtudományi Szemle 14, 1. sz. (2021), 150 (139-154); Császtvay Tünde, Híres magyarok: Beszélgetések nemzetünk nagyjaival (Budapest: Kossuth, 2021), 90-91.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אנדור_אדוריאן&oldid=36403362"