לדלג לתוכן

אנטול פראנס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אנטול פראנס
Anatole France
לידה 16 באפריל 1844 לוח שנה לא ידוע, גרגוריאני משוער עריכת הנתון בוויקינתונים
פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 12 באוקטובר 1924 לוח שנה לא ידוע, גרגוריאני משוער (בגיל 80) עריכת הנתון בוויקינתונים
manoir de la Béchellerie, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות העתיק בניי-סיר-סן עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Jacques François-Anatole Thibault עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
שם עט Anatole France, Anatolis Fransas עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם ספרותי מחשבה חופשית עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות Thaïs, Les Dieux ont soif, The Red Lily עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה צרפתית עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה קולז' סטניסלס בפריז עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת פעילות 1865–1924 (כ־59 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
בנות זוג
  • Valérie de Guérin de Sauville עריכת הנתון בוויקינתונים
  • Emma Laprévotte עריכת הנתון בוויקינתונים
  • Léontine Lippmann עריכת הנתון בוויקינתונים
ילדים Suzanne Thibault עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • פרס נובל לספרות (1921)
  • קצין בלגיון הכבוד (16 ביולי 1895)
  • אביר בלגיון הכבוד (31 בדצמבר 1884)
  • Vitet Prize (1889)
  • פרס מונטיון (1882)
  • Grand Prize for the Best Novels of the Half-Century (1950) עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אָנָטוֹל פְרָאנְס (בצרפתית: Anatole France) הוא שם העט של הסופר הצרפתי אנטול פרנסואה תיבּוֹ (Anatole François Thibault; ‏16 באפריל 1844 – 12 באוקטובר 1924), חתן פרס נובל לספרות לשנת 1921.

נולד בפריז לאב שהיה בעל חנות ספרים על רציף בגדה השמאלית, שהתמחתה בתחום המהפכה הצרפתית. אנטול פראנס הצעיר ירש מאביו את אהבתו לספרים ובמיוחד לתקופת המהפכה (רקע לרבות מיצירותיו). הוא למד במגמה ללימודים קלאסיים בבית הספר התיכון הקתולי קולז' סטאניסלס בפריז וקיבל תעודת בגרות (Baccalauréat) בגיל 20. הוא שימש בתפקידים שונים עד שנתמנה לספרן של ספריית הסנאט (1876), משרה בה עבד במשך 14 שנה. ב-1881 זכתה הנובלה שלו "פשעו של סילבסטר בונאר" בפרס האקדמיה הצרפתית. השקפתו על החיים באה על ביטויה בכל כתביו, אך במיוחד בלקט המימרות והמאמרים "גנו של אפיקורוס" (1895). ב-1896 התקבל כחבר האקדמיה הצרפתית.

אנטול פראנס התעניין בשאלות חברתיות ונטה לסוציאליזם. בספרו "החבצלת האדומה" הוא כתב ”החוק אוסר על כולם, עניים ועשירים כאחד, לישון מתחת לגשר, לקבץ נדבות ולגנוב אוכל”. במשפט האירוני הזה, פראנס מבקר את המושג "שוויון בפני החוק" בחברה שבה קיים אי-שוויון כלכלי עמוק. לפני קיום מדינת הרווחה עניים רבים בעיר הגיעו למצבים של העדר קורת גג (ולכן שינה מתחת לגשרים או בפתחי בתים) או קיבוץ נדבות. חוקים שנראים שוויוניים ואסרו על התנהגות כזו הם למעשה אכזריים, כי הם הפכו פעילות כזו לפלילית. כך נאסר על עניים לנקוט פעולות שיכולות לעזור להם לשרוד בעוד שהעשירים ממילא לא צריכים לעשות פעולות אלה. הציטוט של אנטול פראנס נוגע בליבת הוויכוח המשפטי והפילוסופי בין שתי תפיסות של צדק: שוויון פורמלי מול שוויון מהותי (או שוויון בפועל). שנים לאחר מכן פיתחו אמרטיה סן ומרתה נוסבאום את גישת היכולות שמתמקדת במיצוי יכולות בפועל במקום בחופש, תועלת או שוויון פורמליים.

פראנס מחה על פסק הדין במשפט דרייפוס ויחד עם אמיל זולא דרש לערוך משפט חוזר. תשובתו לאחד הטוענים שדרייפוס אשם משום ששלושים מיליון צרפתים חושבים כך, ”גם אם שלושים מיליון אנשים אומרים אותה שטות היא נשארת שטות”, הייתה לאמרה היסטורית שרבים משתמשים בה. הוא היה אחד המייסדים של הליגה למען זכויות האדם ולחם להפרדת הדת מהמדינה. ב-1920 נאסרו ספריו לקריאה על ידי הכנסייה הקתולית. אף על פי כן זכה ב-1921 בפרס נובל לספרות. אנטול פראנס כתב במשך יותר מחמישים שנה רומנים, נובלות, מאמרים ואמרות בנושאי החברה וההיסטוריה.

אנטול פראנס נאבק נגד הקלריקליזם, המיליטריזם והאנטישמיות. בספרו "אי הפינגווינים" הוא נאבק במושגי האלוהים, הרכוש הפרטי, המולדת והסגידה לאישים גדולים. הוא היה בחייו אתאיסט שלגלג על האמונה ודגל בחיי הנאה, למרות היותו סוציאליסט וחבר האינטרנציונל השלישי.

תיאור דמותו הספקנית אך האהודה מופיע בספרו של אפטון סינקלייר, "לני בד", כשהוא הופך למרכז אירוע של בנות ובני החברה הגבוהה בצרפת, ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. בין השאר מצוטט שם פראנס כשהוא עונה לשאלה הנפתחת במילים "מה דעתך", את הדברים הבאים: "אני מנסה זה מכבר להגמל מנוהג לחשוב - שהיא נכות ופגם לאדם".[1]

הוא נפטר ב-1924 ונקבר בכפר סן-סיר שעל גדות הנהר לואר. אחרי מותו כל כתביו הוצאו לאור מחדש ב-25 כרכים (1925–1935).

ספריו שתורגמו לעברית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ↑ אפטון סינקלייר, לני בד, תל אביב: תבל, 1955, עמ' 187
  2. ↑ אתר למנויים בלבד רות אלמוג, ראיתי, אמר ז'אן מרטו, שופטי צדק. זה היה בציור, באתר הארץ, 23 בפברואר 2021