אריה לייב פופיק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אריה לייב פופיק
אריה לייב פופיק, 1951
לידה 15 בדצמבר 1902 עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 27 בינואר 1988 (בגיל 85) עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק משורר עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

צבי אריה (לייב) פּוֹפִּיקכתיב יידי: לייב פּאָפּיק; חתם: "ל. פאפיק", ובעברית: "פ’ אריה"; 15 בדצמבר 190227 בינואר 1988[1] היה משורר יידי, סופר ילדים ואספן בולים ישראלי, פעיל ציוני סוציאליסטי יליד גליציה המזרחית, איש העלייה השלישית. עובד בניין במקצועו.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פופיק נולד בכסלו תרס"ג (1902) בעיר סטאניסלאבוב שבגליציה המזרחית, האימפריה האוסטרו-הונגרית (כיום איוונו-פרנקיבסק, במערב אוקראינה), בנם של פֶּסיה רחל לבית גרבר ומרדכי ישראל פופיק (פאפיק), סוחר נודע בגליציה. התחנך בעירו ב"חדר" ובבית ספר עממי ותיכון ממלכתיים פולניים. מנעוריו היה חניך תנועת הנוער הציונית "השומר הצעיר", שבה קיבל את חינוכו העברי והציוני, וכיהן בה כמדריך.

בעירו הכיר את ברוניה פוגֶל, גננת, לימים אשתו. בעקבות פרעות פטליורה על רקע סוף המלחמה, נמלטו השניים מהעיר ב-1920, ולבסוף הגיעו לארץ ישראל באופן בלתי-לגאלי בעלייה השלישית, ובה נישאו. בארץ עבד פופיק בחקלאות בעמק יזרעאל, בפרדסי השרון ובסביבות תל אביב, וכן בבניין, לצד אשתו, שהייתה מפועלות הבניין הראשונות בארץ.[2] בראשית שנות ה-20 היו השניים ממייסדי קבוצת השומר הצעיר שהקימה את קיבוץ בית אלפא. לזוג נולדו שלושה ילדים: אברהם אופק (1924–1995),[3] אוריאל אופק (1926–1987) ושולמית גורן (גרינר) (1928–2010).[4]

בהמשך היו בני הזוג פופיק מראשוני נחלת יצחק, ובשנת 1930 עברו עם ילדיהם לשכונת בורוכוב (גבעתיים). פופיק היה חבר מועצת פועלי רמת גןגבעתיים, ואשתו, שהייתה גננת בשכונה, הייתה חברת ועד השכונה. כן היה מראשוני מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם). פופיק התמנה כמפקח בניין בעיריית רמת גן, ועבד בבניין עד פרישתו לגמלאות. כשהתבקש להגדיר את עצמו במלאת לו שמונים, השיב: "פועל בניין. חמישים שנה פועל בניין".[5]

כאספן בולים השתתף בתערוכות בולים לאומיות ובינלאומיות וזכה בהן במדליות ובפרסים.[6] היה חבר המועצה של אגודת הבולאים הישראלית, ערך את מדור הבולאות ב"דבר לילדים" ופרסם שלושה ספרים על בולים: "מסע הפלאים אל ממלכת בול" (תל אביב: י’ צ’צ’יק, תש"ך), "תולדות הדואר בארץ ישראל" (ירושלים: ר’ מס, 1966) ו-"הרפתקאות בארץ בול: ספורי בולים נדירים" (תל אביב: יבנה, תשמ"ב 1982). עיקרו של האוסף כלל בולים מתקופת המנדט הבריטי.

במקביל, שלח ידו בכתיבת שירה בשפה היידית, השתתף בכתבי עת יידיים כמו העיתון "נייוועלט", תרגם את הפואמה הסיפורית "אבי הניגפים" (Ojciec zadżumionych; "דער פאָטער פון פארפּעסטיקטע") מאת המשורר הרומנטי הפולני יוליוש סלובצקי (Słowacki). במהלך חייו פרסם חמישה ספרי שירה: שניים בסוף שנות ה-30, ושלושה נוספים בשני העשורים האחרונים לחייו, שלושתם במהדורות דו-לשוניות – מקור יידי מול תרגום עברי מעשה ידי בנו, אוריאל אופק. בנובמבר 1971 נפטרה אשתו ברוניה בגיל 66, בתום מחלה,[7] ופופיק הוציא ספר שירים לכבודה בשם "בין ראשית ואחרית – צווישן אָנהוֹיבּ אוּן סוֹף" (1972) (דהיינו, בין תחילת היכרותם למחלתה ומותה),[8] ובראשית שנות ה-80 פרסם שני קובצי שירה נוספים. בשנת 1984 זכה בפרס פינסקי לשירה יידית.

בנוסף, פרסם שירים וסיפורים בשבועונים לילדים, ובראשית שנות ה-70 הוציא שני ספרי ילדים בתרגום עברי. ספרו "יונה לבנה" היה פרי מלאכתם של שלושה דורות: הוא עובד בידי בנו אוריאל אופק, ואויר על ידי נכדתו (בתו של אוריאל) עטרה אופק.

בשנת תשמ"ז (1986) קיבל את תואר יקיר העיר גבעתיים.[9]

אריה לייב פופיק נפטר בראשית שנת 1988, בגיל 85. נקבר לצד אשתו בבית עלמין הדרום בחולון.[1]

בנו אוריאל אופק היה סופר ילדים ונוער עברי פורה, עורך, משורר, מתרגם וחוקר ספרות ילדים. אלמנתו בינה אופק היא סופרת, עורכת ומתרגמת. בתם עטרה אופק היא מתרגמת, עורכת, לשונאית, סופרת ואשת תקשורת. בתם אמירה חכמוביץ היא סופרת, מתרגמת ועורכת חרדית.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שירה:

  • ליכט אין שאטן: לידער, תל אביב: אייגנס, 1937. ("אור בצל")
  • פאר באגין: לידער, ברסטצ'קה: צוויט, 1939.
  • בין ראשית ואחרית / צווישן אָנהוֹיבּ אוּן סוֹף: שירים; תרגם אוריאל אופק,‫ תל אביב: דבר, 1972.[8] (עברית ויידיש, עמוד מול עמוד)
  • מדרגות / שׁטאַפּלען: שירים; תרגם מיידיש אוריאל אופק, תל אביב: רשפים, 1981.[10] (לקט שירים בעברית ויידיש, עמוד מול עמוד)
  • פון מיינע שייערן: לידער / מאסמי: שירים; תרגם מיידיש אוריאל אופק,‫ תל אביב: רשפים, תשמ"ג 1982.[11] ‬(לקט שירים בעברית ויידיש, עמוד מול עמוד)

בולאות:

  • פ’ אריה, מסע הפלאים אל ממלכת בול, תל אביב: י’ צ’צ’יק, תש"ך.[12] (סקירה של בולי העולם ובולי ארץ ישראל המנדטורית ומדינת ישראל לפי נושאים)
  • פ’ אריה, תולדות הדואר בארץ ישראל; הביא לדפוס אוריאל אופק,‫ ירושלים: ר’ מס (ספריית דני למדע פופולרי), 1966.[13] (סקירה של תולדות הדואר בארץ־ישראל "החל מימי קדם, דרך השלטון העות'מאני, הדואר הקונסולרי, הממשל הבריטי ועד הזמן האחרון במדינת ישראל"[14])
  • פ’ אריה, הרפתקאות בארץ בול: ספורי בולים נדירים; ערך: אוריאל אופק; ציר: דני קרמן, תל אביב: יבנה, תשמ"ב 1982.

סיפורים לילדים:

  • פ’ אריה, לאן נעלמו החיות: ספורים מחכמת הג’ונגל; מיידיש: י’ בן דב צ’חנובסקי; צירה חנה אדולפי; אוריאל אופק [עורך],‫ תל אביב: עפר, תשל"ג. (התוכן: חוש הריח של התנין, כוחו של הפיתון, כפתור זנבו של האריה, כותנת הפסים של הנמר, מדוע אין לבנים ראש שבט, למה חדל התן לילל אל הירח ועוד)
  • ל’ פאפיק, יונה לבנה; עבד אוריאל אופק; צירה עטרה אופק, תל אביב: עם עובד, תשל"ד 1973.[15]

תרגום:

  • יוליוש סלאוואצקי, דער פאָטער פון פארפּעסטיקטע; יידיש פון ל’ פאפיק, ברסטצ'קה: צוויט, 1939.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אריה לייב פופיק בוויקישיתוף

מפרי עטו:

  • בימות החול, דבר, 18 באוגוסט 1972 (מתוך "בין ראשית ואחרית", בתרגום עברי מאת אוריאל אופק)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 אריה לייב פופיק באתר חברה קדישא ת"א–יפו.
  2. ^ דוד תדהר (עורך), "צבי אריה פופיק", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך י (1959), עמ' 3502.
  3. ^ אברהם אופק (פופיק), באתר הפלמ"ח.
  4. ^ שולמית גורן (פופוק), באתר הפלמ"ח; שולמית גורן באתר חברה קדישא ת"א–יפו.
  5. ^ ההורים לחצו, מעריב, 24 בדצמבר 1982.
  6. ^ לדוגמה: מדליית כסף מוזהב בתחרות הבולים הלאומית השביעית "תבית", יחד עם פרס הנהלת התערוכה: אריה לינדנבאום, בולים: 'תבית' ננעלה עם 12 מדליות־זהב, דבר, 30 באוקטובר 1970; בין הזוכים בגביע בתערוכת הבולים במשביר המרכזי: אריה לינדנבאום, בולים: ננעלה התערוכה בהמשביר המרכזי, דבר, 15 באפריל 1971.
  7. ^ מתה ברוניה פופיק, דבר, 14 בנובמבר 1971.
  8. ^ 8.0 8.1 י. ח. בילצקי, בין ראשית לאחרית, דבר, 13 באוקטובר 1972.
  9. ^ עירית גבעתיים מברכת את יקירי העיר תשמ"ז, מעריב, 4 בינואר 1987 (מודעה).
  10. ^ סקירה קצרה: אבי-טנא, דפדוף ראשון | שירה: האב והבן, דבר, טור 2, 8 במאי 1981.
  11. ^ ספרים חדשים – עיון ראשון | שירה: תאנים בשלות וענבים כהים, מעריב, 31 בדצמבר 1982; י. ח. בילצקי, בעקבי שירה רגשית, דבר, 4 בפברואר 1983.
  12. ^ ראו: "מסע הפלאים אל ממלכת בול", מעריב, 11 בדצמבר 1959; בספרות הבולאית, דבר, 5 באוגוסט 1960.
  13. ^ א. לינדנבאום, בשולי הבולים: ספר תולדות הדואר בא"י, דבר, 4 בנובמבר 1966; ביקורת: אברהם ריבלין, תולדות הדואר בא"י, דבר, 19 במאי 1967; וסקירה: עדית זרטל, כזאת היתה הפוסטה, דבר, 27 בינואר 1967, המשך.
  14. ^ ספרים חדשים: תולדות הדואר בארץ־ישראל, דבר, 23 בספטמבר 1966.
  15. ^ ראו: שלושה דורות, דף מידע מספר 30, 12 בדצמבר 2007, באתר חנות הספרים של איתמר.