ארמון החורף

ארמון החורף
Зи́мний дворе́ц

חזית הארמון, גב הארמון ומבט על
חזית הארמון, גב הארמון ומבט על
מידע כללי
סוג	ארמון
שימוש	ארמיטאז'
כתובת	כיכר הארמון
מיקום	סנקט פטרבורג
מדינה	רוסיה
בעלים	מוזיאון הארמיטאז'
מייסדים	יליזבטה, קיסרית רוסיה
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה	1754–1762 (כ־8 שנים)
תאריך פתיחה רשמי	1762
אדריכל	פרנצ'סקו ברתולומאו רסטרלי
סגנון אדריכלי	בארוק
קואורדינטות	59°56′23″N 30°18′52″E
אתר רשמי
(למפת סנקט פטרבורג מוגדלת)   ארמון החורף (למפת סנקט פטרבורג רגילה)   ארמון החורף

ארמון החורף (ברוסית: Зи́мний дворе́ц) היה הארמון הקיסרי הראשי של הצארים הרוסים במשך כ-140 שנים. הוא נמצא על גדות נהר הנייבה בסנקט פטרבורג, רוסיה.

הארמון גילם את עוצמתה ופארה של שושלת רומנוב, ונחשב לאחד המבנים האיקוניים ביותר ברוסיה, הן בשל הפאר האדריכלי שלו והן בשל תפקידו בעיצוב ההיסטוריה הרוסית. הוא היה מרכז פוליטי, שבו השתמשו הצארים כדי לארח קבלות פנים מפוארות, התכנסויות דיפלומטיות וטקסי חצר; בהמשך הפך גם למוסד תרבותי, עם יצירת אוסף האומנות הגדול שבו.

לאורך שנות קיומו הוא עבר גלגולים רבים, ותכנונו הופקד בידי כמה אדריכלים בהתאם לאופנות האדריכליות. בראש האדריכלים עמד ברתולומאו רסטרלי, בסגנון אדריכלות הבארוק הגראנדיוזית. בנייתו הייתה הדרגתית ומבנהו עודכן לאורך רוב המאה ה-18, אך בין השנים 1754–1762 הוא הורחב באופן משמעותי וקיבל את המראה הדומה למבנה הקיים כיום, בצבעים ירוק-לבן, על שלוש הקומות שבו.

כיום, הארמון משמש כביתו של מוזיאון הארמיטאז', אשר מחזיק באחד מאוספי האמנות הגדולים והחשובים בעולם. כחלק מהמוזיאון, רבים מ-1,057 חדריו ואולמותיו פתוחים לקהל הרחב.

בתקופתו של פיוטר הגדול

בשנת 1698 החל פיוטר הגדול במדיניות של התמערבות והתפשטות אשר נועדה להפוך את מדינת הצאר של רוסיה לאימפריה הרוסית ולמעצמה אירופאית גדולה. כחלק מחזונו, הוא הורה על הקמת עיר חדשה, סנקט פטרבורג, בשנת 1703. סגנון הבניה של העיר החדשה נבחר בהשראה של הערים הגדולות של אירופה, וכדחייה מודעת של האדריכלות הרוסית המסורתית המושפעת התקופה הביזנטית.

ארמון החורף הראשון והשני

בית המגורים המלכותי הראשון באתר היה בקתת עץ צנועה שפנתה לנהר הנייבה ונבנתה בשנת 1704. לאחר שפינה את האתר, החל הצאר בבניית בית גדול יותר בין השנים 1711 ו-1712. את הבית, המכונה כיום ארמון החורף הראשון תכנן דומניקו טרציני, אשר תכנן גם את ארמון הקיץ בשנת 1711, והיה אחד מגדולי האדריכלים של סגנון הבארוק הפטריני. אף על פי שנקרא "ארמון", היה זה למעשה בניין צנוע בן שתי קומות עיקריות תחת גג רעפים.

נראה שפיוטר התעייף ממנו במהרה, שכן בשנת 1721 נבנתה גרסה שנייה שלו בניהולו של האדריכל גיאורג מטרנובי. ארמונו של מטרנובי, אף שעדיין היה צנוע מאוד בהשוואה לארמונות מלכותיים בבירות אירופאיות אחרות, היה בן שתי קומות מעל קומת קרקע כפרית, עם גמלון בסגנון יווני הנתמך על ידי עמודים. כאן מת פיוטר הגדול בשנת 1725.

ארמון החורף לא היה הארמון היחיד בעיר הלא גמורה, ואפילו לא המפואר ביותר, שכן פיוטר הורה לאציליו לבנות בתי מגורים מאבן ולחיות שם במשך מחצית מהשנה. המוני עובדי הכפייה שנשלחו מכל רחבי האימפריה, השלימו את העבודה על העיר במהירות, ורבים מתו במהלך העבודה. חלק מהארמונות החדשים הללו בסגנון הבארוק הפלמי האהוב על פיוטר, כמו ארמון מנשיקוב, עדיין עומדים על תילם.

ארמון החורף השלישי

את פיוטר הראשון ירשה אלמנתו, יקטרינה הראשונה, ששלטה שנתיים עד מותה בשנת 1727. אותה בתורה ירש פיוטר השני, נכדו של פיוטר הגדול, אשר הרחיב מאוד את ארמונו של מטרנובי, ומינה לכך שוב את האדריכל דומניקו טרציני, אשר תכנן את הארמון הראשון. טרציני ביטל את העיצוב של מטרנובי. הוא בנה את ארמון החורף מחדש והרחיב אותו עד כדי כך שארמונו של מטרנובי נהיה רק חלק קטן בארמון החורף החדש, השלישי במספר. הארמון השלישי, כמו השני, היה בסגנון הבארוק הפטריני.

אלא שעם מותו של פיוטר הגדול בשנת 1725, החלו האצילים לנטוש את סנקט פטרבורג לאחר ששוב לא היו מחויבים לשהות בה כמצוות הצאר. בשנת 1728 עזבה גם חצר המלוכה את סנט פטרבורג וחזרה למוסקבה. הארמון השלישי שבנייתו הושלמה רק זמן קוצר קודם לכן איבד את מעמדו כמעון הקיסרי העיקרי. מוסקבה שוב הוכרזה כעיר הבירה.

ארמון החורף הרביעי

בשנת 1730 עבר כס המלוכה לאחייניתו של פיוטר הראשון, אנה איבנובנה, שהייתה לקיסרית רוסיה. הקיסרית החדשה הקימה מחדש את חצר הקיסרות בסנקט פטרבורג, ובשנת 1732 שוב החליפה העיר רשמית את מוסקבה כבירת רוסיה, תפקיד שהחזיקה בו עד 1918.

הקיסרית, שהתעלמה מארמון החורף השלישי, התמקמה בארמון אפרקסין הסמוך, שבנה בשעתו האדמירל הגנרל פיודור מטבייביץ' אפרקסין. בשנת 1732, היא הזמינה את האדריכל האיטלקי פרנצ'סקו ברטולומיאו רסטרלי לבנות מחדש ולהרחיב את ארמון אפרקסין, על מנת שיוכל למלא את יעודו כארמון קיסרי, ולשלב בו ארמונות שכנים אחרים בעבודה שנמשכה לאורך כל שנות שלטונה. כך נוצרו שתי החזיתות המוכרות של הארמון - הדרומית הפונה אל הכיכר, והצפונית הפונה אל הנייבה. לפיכך, ליבת ארמון החורף הרביעי אינה ארמונו של פיוטר הגדול, אלא ארמון אפרקסין.

הצאר הצעיר איוון השישי, שירש את אנה איבנובנה בשנת 1740, הודח במהרה בהפיכה ללא שפיכות דמים על ידי יליזבטה פטרובנה, בתו של פיוטר הגדול. הקיסרית החדשה, שמקום מגוריה העיקרי היה ארמון הקיץ, הובילה לכך שחצר ארמון החורף תוארה מאוחר יותר על ידי ההיסטוריון הרוסי וסילי קלוצ'בסקי כמקום של "עליבות מוזהבת". אלא שהאדריכל רסטרלי, שעדיין עבד על פי תוכניתו המקורית, הגה תוכנית חדשה בשנת 1753, בקנה מידה קולוסאלי - ארמון החורף הנוכחי. השלמתו המהירה של הארמון הפכה לעניין של כבוד עבור הקיסרית, שראתה בארמון סמל ליוקרה לאומית. העבודה על הבניין נמשכה לאורך כל השנה, אפילו בחודשים הקשים ביותר של החורף, ואפילו בשנות המחסור שגרמה מלחמת שבע השנים הארוכה. למימון העבודות הוטלו מיסים נוספים, והפועלים שהרוויחו שכר חודשי של רובל אחד בלבד היו למעשה עובדי כפיה. כשהעבודה הופסקה עקב מחסור במשאבים, הועלו המיסים על מלח ואלכוהול כדי לממן את העלויות הנוספות, אף על פי שהעם הרוסי כבר נשא בנטל המיסים על המלחמה. עד שנת 1759, זמן קצר לפני מותה של יליזבטה, בניית הקומפלקס החדש של ארמון החורף התקרבה לסיומה.

הרוטונדה. אולם עגול זה, המתוארך לתחילת המאה ה-19, מקשר בין החדרים הממלכתיים והפרטיים של הארמון, ומייצג את השלב הסופי והנאו-קלאסי בהתפתחותו של הארמון. ציור מאת יפים טוכרינוב.

הארמון החמישי – הרחבות נוספות והופעת הארמיטאז'

ערך מורחב – ארמיטאז'

הקיסרית יליזבטה היא שבחרה בנסיכה הגרמנייה, סופיה פון אנהלט צרבסט, ככלה עבור אחיינה ויורשה, פיטר השלישי. הנישואין לא היו מוצלחים, אך דווקא הנסיכה הזו, שנודעה בשם יקטרינה הגדולה, היא זו שהשפיעה עמוקות על ארמון החורף. יקטרינה פרשה את חסותה על האדריכלים איוואן סטראוב וג'אקומו קווארנגי והם הרחיבו את הארמון עוד יותר וערכו בו שינויים נוספים. באותה תקופה נהרס בית האופרה באגף הדרום-מערבי של הארמון כדי לספק דירות לבני משפחתה של יקטרינה. בשנת 1790, קווארנגי עיצב מחדש חמישה מחדרי המלוכה של רסטרלי כדי ליצור את אנפילדת נייבה, שלושת האולמות העצומים המשקיפים על נהר הנייבה. יקטרינה גם הייתה אחראית על שלושת הארמונות הגדולים הצמודים, שנודעו יחד בשם הארמיטאז' - השם שבו נודע כל המתחם, כולל ארמון החורף, 150 שנה מאוחר יותר.

אך הארמיטאז' המקורי היה אגף שהזמינה יקטרינה מהאדריכל הצרפתי ז'אן-בפטיסט ואלן דה לה מות', שתכנן גם את האקדמיה הקיסרית לאמנויות (גם היא בסנקט פטרבורג). יקטרינה קראה לו "הארמיטאז'", שם בו השתמשה קודמתה בתפקיד, יליזבטה, כדי לתאר את חדריה הפרטיים בארמון. המשמעות המקורית של המילה היא "מקום מגורים של נזיר מתבודד", ובהשאלה, "מקום מפלט" או "מקום מסתור", ואכן, הוא נועד לשמש כמקום מפלט מהפורמליות והטקסים של החצר.

במציאות, זה היה עוד ארמון גדול בפני עצמו, המחובר לארמון הראשי באמצעות סדרה של שבילים מקורים וחצרות מחוממות שבהן עפו ציפורים אקזוטיות גם בחורף הרוסי הקפוא. הוא נודע במרפסתו היפה ובתשומת הלב לפרטים, והיה מרוהט בעושר רב באוסף אמנות הולך וגדל. חייה של הקיסרית בתוך הארמיטאז', מוקפת באמנותה ובחבריה, היו פשוטים יותר מאשר בארמון החורף הסמוך; היא נהגה לערוך ארוחות ערב קטנות ואינטימיות, ללא משרתים וללא סידור ישיבה פורמלי על פי מעמד.

יקטרינה רכשה שישה אוספי אומנות בזה אחר זה ואוספים אלה מהווים את גרעין המוזיאון כיום. כשהארמון התמלא באמנות, הוא עלה על גדותיו אל תוך הארמיטאז', ארמונה הפרטי של משפחת המלוכה, והיה צורך להזמין את האדריכל שלמד בגרמניה, יורי ולטן, לבנות הרחבה שנייה וגדולה יותר לארמון, שידוע כיום בשם הארמיטאז' הישן. מאוחר יותר, הזמינה יקטרינה הרחבה שלישית, תיאטרון הארמיטאז', בתכנונו של ג'קומו קוארנגי. בנייה זו חייבה את הריסת ארמון החורף השלישי המתפורר של פיוטר הגדול.

אלכסנדר הראשון וניקולאי הראשון

את יקטרינה הגדולה ירש בנה פאבל הראשון. הצאר החדש סלד מכל דבר שקשור לאמו. הוא דחה לחלוטין את ארמון החורף ובנה את טירת מיכאלובסקי כמעונו בסנט פטרבורג ושם נרצח שם שלושה שבועות לאחר שעלה להתגורר בה בשנת 1801. את פאבל הראשון ירש בנו בן ה-24, אלכסנדר הראשון, ששלט ברוסיה בתקופה הכאוטית של מלחמות נפוליאון. לאחר תבוסתו של נפוליאון בשנת 1815, הוסיף אלכסנדר הראשון לאוסף האומנות המרשים שבארמון החורף את אוסף האמנות של הקיסרית הצרפתית לשעבר, ז'וזפין.

את אלכסנדר הראשון ירש אחיו הצעיר, ניקולאי הראשון בשנת 1825, והוא שאחראי על המראה והעיצוב הנוכחיים של הארמון. בשנת 1837 פרצה שריפה. האש בערה במשך מספר ימים והרסה את רוב פנים ארמון החורף. כדי ליצור חוצץ ללהבות, הורה הצאר על הריסת שלושת המעברים המובילים אל הארמיטאז', מעשה שהציל את הבניין ואת אוסף האמנות העצום. אולם פנים הארמון, על התקרות המצוירות שלו, עלה באש ולא ניתן היה לשקמו.

הצאר, שנראה כאילו התעלם מגודלו של הארמון, הורה להפוך את הארמון ראוי למגורים קיסריים תוך שנה. המרקיז דה קוסטין כתב - "במהלך הכפור הגדול הועסקו ברציפות 6000 פועלים; רבים מתו מדי יום, אך הקורבנות הוחלפו מיד על ידי אלפים אחרים שהובאו לשם כדי למות." הצאר ניקולאי הזמין את האדריכל וסילי סטסוב לפקח על עבודות הבניה, שכללו למעשה עיצוב מחדש של פנים הארמון. בעוד שהוא שמר על המאפיינים האדריכליים של חזית הארמון, סטסוב עיצב מחדש לחלוטין את פנים הארמון בסגנון קלאסי פשוט יותר, למשל עמודי השיש הצבעוניים שהוחלפו בעמודים משיש קאררה לבן. התקרות הצבועות המקוריות המתארות סצנות אלגוריות, אבדו לחלוטין בשריפה, מה שאפשר לסטסוב להציג תקרה פשוטה עם קישוטים מוזהבים. ואילו החדרים הקטנים והפרטיים יותר של הארמון שונו ועוצבו בסגנונות עכשוויים שונים מהמאה ה-19 על ידי אלכסנדר בריולוב בהתאם לגחמות ולאופנה של דייריהם המיועדים, החל מגותי ועד רוקוקו.

הצארים האחרונים

הצאר האחרון שהתגורר באמת בארמון היה אלכסנדר השני, ששלט בין השנים 1855 ל-1881, אז נרצח. לאחר הירצחו, היה ברור שהארמון גדול מדי מכדי שניתן יהיה לאבטח אותו כראוי. כתוצאה מכך, אלכסנדר השלישי וניקולאי השני התגוררו בארמונות אחרים, אך ארמון החורף נותר בשימוש בטקסים ואירועים רשמיים. אף על פי שהוא לא שימש עוד כארמון מגורים, הורתה הקיסרית מריה פיודורובנה, אשתו של אלכסנדר השלישי, על הקמת גן במרכז החצר הראשית בשנת 1885, שעד אז הייתה מרוצפת באבנים בלבד.

ניקולאי השני ואלכסנדרה, נסיכת הסן מחופשים כאלכסי הראשון ומריה מילוסלבסקיה, בנשף הקיסרי האחרון שנערך בארמון החורף

בשנת 1894 ירש ניקולאי השני את אביו, אלכסנדר השלישי, ונשא את אלכסנדרה (אליקס) מהסן בטקס מפואר בארמון החורף. הזוג המלכותי נשאר לגור בארמון החורף לתקופה קצרה, ולשם כך עוצבה למענם מערכת חדרים למגוריהם. לפני החלונות הקימה הקיסרית גן נוסף, על מנת לשמור על הפרטיות מפני עוברי אורח ברחוב. חיי החצר היו שקטים יותר מאי פעם בתקופת שלטונו של ניקולאי השני, עקב הנטייה של הקיסרית לפרטיות והתיעוב שלה כלפי החברה הגבוהה של סנקט פטרבורג, שאותה החשיבה לדקדנטית וחסרת מוסר. תחת השפעתה, הגיעו לקיצם אט-אט קבלות הפנים והנשפים הגדולים אשר מלאו תפקיד חשוב בקשר עם האצולה. בשנת 1903 נערך בארמון החורף מה שהיה בדיעבד הנשף האחרון. היה זה נשף תחפושות שבו היו לבושים בני המשפחה הקיסרית בפרטי לבוש מקוריים ויקרי ערך מהמאה ה-17, כדמויות מעברה המפואר של האימפריה הרוסית. על נשף זה כתב אלכסנדר מיכאילוביץ', הנסיך הגדול של רוסיה לאחר מכן: "רוסיה חדשה ועוינת נבטה בנו מבעד לחלונות הארמון הגדולים... בזמן שרקדנו, הפועלים שבתו והעננים במזרח הרחוק היו נמוכים בצורה מסוכנת".

המשפחה הקיסרית עברה לארמון אלכסנדר בצארסקויה סלו, אלא שבעיני המוני העם, ארמון החורף נתפס כסמל לכוח האימפריאלי, וככזה, עמד במרכזם של שלושה מהאירועים החשובים ביותר בהיסטוריה של רוסיה בתחילת המאה ה-20: טבח יום ראשון העקוב מדם בשנת 1905, שבמהלכו אלפי מפגינים צעדו לעבר הארמון ונורו; פתיחת הדומה הממלכתית והתכנסותה הראשונה בשנת 1906 באולם גאורגייבסקי; ובשנת 1914, הכרזת הצאר על היציאה למלחמת העולם הראשונה.

בעת מלחמת העולם הראשונה

בשנת 1913 חגגה שושלת רומנוב שלוש מאות שנה להיווסדה בטקסים שונים ברחבי המדינה. בשנת 1914 נאלצה רוסיה לצאת למלחמה כתוצאה מברית ההסכמה המשולשת. הצאר והצאריצה הגיעו לארמון החורף כדי לעמוד על המרפסת ולקבל ברכות והוקרה מהחיילים היוצאים. בעוד החיילים מצדיעים מול הארמון, גובשו תוכניות לאחסון תכולת הארמון ולהסבת חדרי המדינה לבית חולים לקליטת החיילים החוזרים.

ואכן, הארמון, ששמו שונה לבית החולים צארביץ' אלכסיי ניקולייביץ' החל מאוקטובר 1915, היה לבית חולים מאובזר במלואו. אולם הפילדמרשלים הפך לתחנת חבישה, ואולם הנשק לחדר ניתוח. חדר הכס הקטן הפך לחדר האוכל של הרופאים, בעוד שצוות צנוע יותר שוכן באולם ניקולאי (חלק מאנפילדת הנייבה) ובחדר ההמתנה. אחיות שוכנו בדירות האינטימיות יותר שהיו שמורות בעבר לבני משפחת רומנוב המורחבת. הגלריה של 1812 הפכה למחסן, והחלל הרחב של גרם המדרגות הירדן - לקנטינה של בית החולים ולמשרד הקבלה שלו.

מושב ממשלת המעבר (1917)

הפוגרום בארמון החורף, ציור מעשה ידי איוון ולדימירוב

אחרי מהפכת פברואר ברוסיה, שימש ארמון החורף כמקום מושבה של ממשלת המעבר הרוסית. תקיפת הארמון בידי הסובייטים הייתה ציון הדרך הראשון של מהפכת אוקטובר.

בפברואר 1917, התמקמה ממשלת המעבר בראשות אלכסנדר קרנסקי, בפינה הצפון-מערבית של הארמון, כאשר חדר המלכיט שימש כאולם המועצה הראשי. עד 25 באוקטובר 1917, ממשלת המעבר החלה להתמוטט, וכאשר הבינה שהארמון היה מטרה לבולשביקים המיליטנטיים יותר, הורתה להגן עליו והתבצרה בו. ההסתערות על ארמון החורף במהלך מהפכת אוקטובר סימנה את סוף שושלת רומנוב ואת לידתה של המדינה הסובייטית.

על הארמון הגנו רק כמה קוזאקים, צוערים, ו-137 חיילות מגדוד הנשים. הבולשביקים החרימו אוכל שהוזמן על ידי דיירי הארמון, וחמשת אלפים מלחים שהגיעו זה עתה מקרונשטט נפרסו והמתינו להוראה לתקוף, בעוד הסיירת "אורורה" התמקמה על נהר הנייבה, ותותחיה מכוונים לעבר הארמון. הבולשביקים כבשו את מצודת פיוטר ופאבל וכיוונו את הארטילריה לעבר הבניין הנצור. אחד-אחד נכנעו בנייני הממשלה בכיכר הארמון לבולשביקים, והותירו את הארמון לכאורה שעות ספורות מהרס. ה"אורורה" החלה בהפצצת חזית הנייבה הרחבה, בעוד הממשלה סירבה לאולטימטום להיכנע. אש מקלעים וארטילריה קלה הופנתה לעבר הארמון. לבסוף הבולשביקים השיגו שליטה על הארמון, כשהם מותירים אחריהם שובל של הרס: "תמונות יקרות ערך נקרעו ממסגרותיהן בכידונים. קופסאות ארוזות של כלי חרסינה נדירים... נפרצו והתכולה נותצה או נלקחה. הספרייה... נפרצה בכוח ונבזזה... שולחנות, תמונות, קישוטים - הכל נהרס."

ארמון החורף היה כעת בניין מיותר והרוס, סמל למשטר שאבד עליו הכלח. ביום השנה השלישי לאירוע, בשנת 1920, ארגנו הבולשביקים אירוע של שחזור ההסתערות על הארמון עם אלפי משמרות אדומים בראשות לנין, ו-100,000 צופים. השחזור הפך לאחד האירועים הידועים ביותר של המהפכה הרוסית . הוא הונצח באמנות ובקולנוע הסובייטי, ובמיוחד בסרטו של סרגיי אייזנשטיין "אוקטובר".

שערי ארמון החורף. הסמלים המוזהבים של רוסיה הצארית, שנהרסו בשנת 1917, משוחזרים כעת במלואם.

התקופה הסובייטית עד ימינו

במהלך התקופה הסובייטית, פוזרו במוזיאונים ובגלריות של ברית המועצות רבים מאוצרות הארמון שנותרו לאחר ההסתערות על הארמון והביזה. חלקם נמכרו, ואחרים ניתנו לאנשים נכבדים בעת ביקורם בו. ככל שהתכולה המקורית נעלמה ופריטים אחרים מאוספים מבודדים החלו להיות מוצגים בארמון, ההבדלים בין השימוש המקורי בחדרים לבין השימוש המאוחר יותר היטשטשו. בעוד שחלק מהחדרים שמרו על שמם המקורי, וחלקם אף את קישוטי רוסיה הקיסרית כגון ריהוט חדרי הכס הקטן והגדול, חדרים רבים אחרים ידועים בשמות תוכנם החדש, כגון חדר האמנות הגרמנית.

לאחר המהפכה, הייתה מדיניות של הסרת כל הסמלים הקיסריים מהארמון. במהלך שנות ה-2000 הוחל שיפוץ שמטרתו להחזיר לארמון את הסממנים של רוסיה הצארית, וכולל את שיקום מונוגרמות הכתרים, והנשרים הקיסריים.

ארמון החורף וכיכר הארמון - מבט על

ארכיטקטורה

הבניין תוכנן כארמון עירוני, ולא כארמון פרטי בתוך פארק, כמו זה של מלכי צרפת בורסאי. כביתם הרשמי של הצארים הרוסים, הארמון שימש כמקום לאירוח שופע, תכוף ומפואר. שולחן האוכל יכול היה להכיל 1,000 אורחים, בעוד שהאולמות יכלו להכיל עד 10,000 איש - כולם עומדים, מכיוון שלא סופקו כיסאות. יש בו 1,500 חדרים, החזית הראשית היא באורך 150 מטר וגובהו כ-30 מטר.

במבט ראשון, הארמון נראה כמכלול מבלבל של אולמות גדולים או סלונים ללא מטרה ברורה, הממוקמים בפינות שונות של הארמון. אלא שלמעשה, ניתן לראות את ארמון החורף כסדרה של ארמונות קטנים המהווים ארמון גדול אחד, כאשר החדרים הגדולים והמפוארים ביותר הם ציבוריים בעוד שהדיירים התגוררו בסוויטות בגדלים שונים, שהוקצו לפי דרגה. קומת הקרקע הכילה בעיקר משרדים, הקומה הראשונה, היא הפיאנו נובילה, שמשה למגורי המשפחה הקיסרית. הקומה השנייה יועדה לדירות עבור אנשי חצר בכירים ופקידים רמי דרג. חדרי המדינה הגדולים ששימשו את החצר, מסודרים בשתי אנפילדות, מראש גרם מדרגות הירדן.

החלק החיצוני נותר כפי שהיה גמור בתקופת שלטונה של יליזבטה, קיסרית רוסיה. חזיתו הייתה בסגנון בארוק. השינויים החיצוניים היחידים היו בצבע: בזמנים שונים בתולדותיו נצבע הארמון בגוונים שונים: במאה השמונה עשרה, הארמון נצבע בצהוב קש עם עיטורים לבנים וזהובים. תחת ניקולאי הראשון לאחר השריפה של 1837, הוא נצבע באדום עמום, שנותר לאורך המהפכה ובתחילת התקופה הסובייטית. ולאחר עבודות השיקום לאחר מלחמת העולם השנייה, הוא נצבע בירוק עם הקישוט המתואר בלבן, ערכת הצבעים הסובייטית הסטנדרטית למבני בארוק.

מבפנים, הארמון נראה כשילוב של בארוק וסגנון נאו-קלאסי. מעט מעיצוב הפנים הרוקוקו של רסטרלי שרד; רק גרם המדרגות הירדן והכנסייה הגדולה נותרו בסגנון המקורי שלהם. השינויים בפנים הארמון נבעו במידה רבה מהשפעתם של האדריכלים שהועסקו על ידי יקטרינה הגדולה בשנים האחרונות לחייה, סטרוב וקווארנגי, שהחלו לשנות חלק ניכר מפנים הארמון כפי שתוכנן על ידי רסטרלי. עיצוב הפנים הנאו-קלאסי הודגש והורחב עוד יותר במהלך שלטונו של נכדה של יקטרינה השנייה, ניקולאי הראשון.

במשך תקופה ארוכה היה ארמון החורף המבנה הגבוה ביותר בעיר. הצו משנת 1844 של ניקולאי הראשון לפיו בתים פרטיים צריכים להיות נמוכים מארמון החורף, היה בתוקף עד 1905.

חדרים חשובים בארמון

הכנסייה הגדולה

הכנסייה הגדולה

הכנסייה הגדולה בעלת כיפת הבצל היא אחד הוויתורים הבודדים לאדריכלות רוסית עתיקה, אך הפנים מעוצב גם כיום בסגנון הרוקוקו המקורי.

זוהי הגדולה והעיקרית מבין שתי כנסיות בתוך הארמון. כנסייה קטנה ופרטית יותר נבנתה בשנת 1768, ליד הדירה הפרטית בחלק הצפון-מערבי של האגף. את הכנסייה הגדולה תכנן רסטרלי, שאף תכנן ויצר חלק מעיצוב הפנים שלה, והיא תוארה כ"אחד החדרים המפוארים ביותר" בארמון. כיום, הכנסייה היא אולם תצוגה לא מקודש של מוזיאון הארמיטאז'.

הכנסייה קבלה מעמד של קתדרלה, והייתה בעלת משמעות דתית גדולה יותר מהקפלות של רוב הארמונות המלכותיים האירופאיים. כאן נחגגו בדרך כלל חתונות רומנוב במסורת ופרוטוקול נוקשים ובלתי משתנים. אפילו שמלת הכלה, ואופן לבישתה, הוכתבו על ידי המסורת.

מדרגות הירדן, ציור מאת קונסטנסין אוכטומסקי

מדרגות הירדן

גרם המדרגות הראשי או גרם המדרגות הירדן, נקרא כך משום שבחג ההתגלות ירד הצאר בגרם המדרגות הקיסרי הזה בטקס "ברכת המים" של נהר נייבה, בחגיגה המדמה את טבילתו של ישו בנהר הירדן.

הוא בנוי כגרם מדרגות קיסרי , שבו המדרגות הכפולות נועדו להקל על תנועת האורחים המגיעים והיוצאים באירועים המוניים. מדרגות הירדן היו מוקד משיכה עבור האורחים בשל האפקט הדרמטי שהן יצרו: המוזמנים עלו מהאזור התחתון והמוצל, ונכנסו פתאום נכנסו לחדר גדול, מוצף באור משתי קומות החלונות על נהר הנייבה, אשר השתקף במראות של מערכת האשנבים בצד הנגדי. רסטרלי השתמש ברעיון זה עוד קודם, באולם הריקודים של ארמון פטרהוף, ובארמון צארסקויה סלו.

אולם הכס הגדול בפתיחת הדומה הראשונה שכונסה ב-1906 בעקבות מהפכת 1905. הכס מקושט בסמלי הצאר, משמאל לכס - המשפחה המלכותית.

אולם הכס הגדול

אולם הכס הגדול, שנקרא אולם גאורגייבסקי (ג'ורג' הקדוש), שימש לכל אירועי החצר הרשמיים. בצידי האולם נאספה האצולה בעמידה, ובמרכז התרחשו האירועים הרשמיים של החצר הקיסרית.

אולם הכס הקטן

אולם הכס הקטן, שתוכנן עבור ניקולאי הראשון, מכיל את כס המלוכה השקוע באפסיס. הקירות מרופדים בקטיפה ארגמנית מעוטרת בנשרים דו-ראשיים מחוטי כסף, שמעליה תקרה מקומרת רדודה.

אנפילדת נייבה

אנפילדה זו, היא סדרה של שלושה אולמות גדולים המסודרים בטור זה לאחר זה, התופסת את רוב הצד הצפוני של הארמון. האולמות נועדו להרשים את המבקרים בגודלם ובפארם. האולם הקדמי הוא הצנוע שבהם, ומטרתו הייתה קודם כל להרגיע את דעתם של המבקרים לאחר הפאר של גרם מדרגות הירדן, ולהכין אותם להעריך את שני האולמות הבאים באנפילדה, הגלריה הגדולה (אולם ניקולאי) ואולם הקונצרטים. הם משקיפים על נהר הנייבה, ולכל אחד מהם שתי קומות של חלונות.

חדר המלכיט

חדר המלכיט , על שם עמודי המלכיט הירוקים, היה חלק ממערכת החדרים של הקיסרית אלכסנדרה פיודורובנה, אשתו של ניקולאי הראשון. בנוסף לתפקידו היום-יומי כקבלות פנים רשמיות על פי כללי הטקס הנוקשים ששלטו בארמון, בחדר זה הייתה הקיסרית מלבישה את הכלה בשמלת הכלולות, והכלה הייתה יוצאת מהחדר וצועדת עם תהלוכתה דרך חדרי המלוכה, ועד לכנסייה הגדולה. מאוחר יותר היה החדר מקום מושבה של הממשלה הזמנית.

הגלריה הצבאית

הגלריה הצבאית נוצרה מסדרה של חדרים קטנים, כדי לחגוג את תבוסתו של נפוליאון. הצאר אלכסנדר הראשון הזמין את תכנונה מהאדריכל קרלו רוסי ווהיא נבנתה בין יוני לנובמבר 1826 תחת שלטונו של ניקולאי הראשון; היא נחנכה ב-25 באוקטובר 1826. עבור הגלריה של 1812, הזמין הצאר 332 דיוקנאות של הגנרלים שהיו גורם מרכזי בתבוסת צרפת. האמן היה הבריטי ג'ורג' דאו, שקיבל סיוע מאלכסנדר פוליאקוב ווילהלם אוגוסט גוליקה.

גלריית תמונות

• 
  אולם גאורגייבסקי
• 
  חדר המלכיט
• 
  חדר הכס הקטן
• 
  גרם המדרגות הקיסרי הראשי
• 
  הכנסייה הגדולה, ציור מאת אדוארד האו.

לקריאה נוספת

• изд. «Иван Фёдоров», «Эрмитаж» — М.,2006
• Пилявский В. И., Зимний дворец. — Л., 1960
• Соколова Т. М., Зимний дворец. — Л., 1958
• Успенский А. И., Императорские дворцы, т. 1. — М., 1913

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ארמון החורף בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של ארמון החורף
• ארמון החורף, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)