ארנלדו פורלאני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ארנלדו פורלאני
Arnaldo Forlani
Arnaldo Forlani 1972.jpg
לידה 8 בדצמבר 1925 (בן 96)
פזארו, איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אוניברסיטת אורבינו עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הדמוקרטית-נוצרית באיטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
ראש ממשלת איטליה
18 באוקטובר 1980 – 28 ביוני 1981
(36 שבועות ויומיים)
ג'ובאני ספאדוליני
חבר בית הנבחרים של הרפובליקה האיטלקית
15 באפריל 1992 – 14 באפריל 1994
(שנתיים)
26 ביוני 1987 – 22 באפריל 1992
(4 שנים ו־43 שבועות)
5 ביוני 1958 – 15 במאי 1963
(5 שנים)
9 במאי 1963 – 4 ביוני 1968
(5 שנים)
31 במאי 1968 – 24 במאי 1972
(4 שנים)
18 במאי 1972 – 4 ביולי 1976
(4 שנים ו־6 שבועות)
30 ביוני 1976 – 19 ביוני 1979
(3 שנים)
14 ביוני 1979 – 11 ביולי 1983
(4 שנים)
5 ביולי 1983 – 1 ביולי 1987
(4 שנים)
חבר הפרלמנט האירופי
25 ביולי 1989 – 18 ביולי 1994
(5 שנים)
סגן נשיא מועצת השרים של איטליה
4 באוגוסט 1983 – 31 ביולי 1986
(3 שנים)
1 באוגוסט 1986 – 16 באפריל 1987
(37 שבועות)
שר ההגנה של איטליה
23 בנובמבר 1974 – 12 בפברואר 1976
(שנה ו־11 שבועות)
12 בפברואר 1976 – 30 ביולי 1976
(24 שבועות ויומיים)
ויטו לטנציו
שר החוץ
30 ביולי 1976 – 13 במרץ 1978
(שנה ו־32 שבועות)
13 במרץ 1978 – 21 במרץ 1979
(שנה)
21 במרץ 1979 – 5 באוגוסט 1979
(19 שבועות ו־5 ימים)
פרנקו מריה מלפטי
שר השקעות המדינה
12 בדצמבר 1968 – 4 באוגוסט 1969
(33 שבועות ו־5 ימים)
שר ללא תיק לענייני האומות המאוחדות
6 באוגוסט 1969 – 11 בנובמבר 1969
(14 שבועות)
פרסים והוקרה
אביר הצלב הגדול של מסדר הקבר הקדוש עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ארנלדו פורלאניאיטלקית: Arnaldo Forlani; נולד ב-8 בדצמבר 1925) הוא פוליטיקאי ומדינאי איטלקי שכיהן כראש הממשלה ה-43 של איטליה בין 18 באוקטובר 1980 ל-28 ביוני 1981.[1] כיהן גם כסגן ראש הממשלה, שר החוץ ושר ההגנה של איטליה.[2]

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פורלאני נולד בפזארו, מארקה, למשפחה ממעמד הביניים. ב-1948, לאחר שקיבל תואר במשפטים מאוניברסיטת אורבינו, החל את הקריירה הפוליטית שלו, כששימש בתפקיד מזכיר המחוז של המפלגה הדמוקרטית-נוצרית עבור פסארו. ב-1954 הפך לחבר בוועד המרכזי של הדמוקרטיה הנוצרית.

בבחירות הכלליות באיטליה של 1958, נבחר פורלאני לראשונה בלשכת הצירים, וייצג את מחוז הבחירה אנקונה. בשנת 1959, פורלאני הפך לאחד החברים הבולטים במפלגה הדמוקרטית-נוצרית בראשות אמינטורה פאנפאני. ב-1962 מונה לסגן מזכיר המפלגה; הוא החזיק בתפקיד זה עד 1969, תחת שלושה מזכירים שונים: אלדו מורו, מריאנו רומור ופלמיניו פיקולי.

קריירה פוליטית לפני ראשות ממשלת איטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פורלאני ב-1972

בדצמבר 1968, הוא מונה לשר מניות הציבור בממשלה בראשות מריאנו רומור. באוגוסט 1969 הוא הפך לשר ליחסים עם האו"ם, בקבינט השני של השמועה. בנובמבר 1969 מונה פורלאני למזכיר הכללי של המפלגה הדמוקרטית-נוצרית. במהלך כהונתו ניסה פורלאני להימנע מהתפוררות הברית הפוליטית של המרכז-שמאל, שהתערערה בשל חוסר היכולת להגיב ביעילות לקשיים הכלכליים והחברתיים של התקופה. הוא גם ניסה לחזק את קואליציית המרכז-שמאל האורגני עם המפלגה הסוציאליסטית, המפלגה הסוציאליסטית הדמוקרטית והמפלגה הרפובליקנית.

פורלאני עם צ'יריאקו דה מיטה ובנינו זקאגניני ב-1970

בשנים 19741976 כיהן כשר ההגנה בממשלתו של אלדו מורו. לאחר מכן, עם הקמת ממשלתו של ג'וליו אנדראוטי, מונה לשר החוץ,[3] תפקיד בו כיהן עד 1979.

ראש ממשלת איטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנשיא סנדרו פרטיני עם הקבינט של פורלאני בארמון הקווירינל

בשנת 1980 היה פורלאני בין נותני החסות הראשיים של פלמיניו פיקולי בקונגרס המפלגה. פיקולי נבחר למזכיר הכללי של המפלגה הדמוקרטית-נוצרית. בשל תפקידו הבסיסי בבחירתו של פיקולי, מונה פורלאני לראש ממשלת איטליה.[4]

פורלאני נחשב לפוליטיקאי לא ראוותני שניסה להתרחק מהפלגוניות במפלגתו, ונתפס כאיש שיכול לאחד מחדש את המפלגה הדמוקרטית-נוצרית. כראש ממשלה, הוא נאלץ להתמודד עם פרשיות שחיתות בתוך מפלגתו ועם התקפה מחודשת של טרור שמאל.

רעידת האדמה באירפיניה ב-1980[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך כהונתו, נאלץ פורלאני להתמודד גם עם רעידת האדמה של אירפיניה, שהתמקדה בכפר קונזה בקמפניה, וגרמה למותם של לפחות 2,483 בני אדם, לפציעתם של לפחות 7,700 בני אדם, והותירה 250,000 חסרי בית.[5][6]

ממשלתו של פורלאני הוציאה 59 טריליון לירות על שיקום, בעוד שמדינות אחרות שלחו תרומות. מערב גרמניה תרמה 32 מיליון דולר, וארצות הברית 70 מיליון דולר.[7] עם זאת, בתחילת שנות התשעים צצה שערוריית שחיתות גדולה. מתוך מיליארדי לירות שיועדו מראש לסיוע לקורבנות ולבנייה מחדש, החלק הגדול ביותר נעלם מהקרנות לשיקום רעידות אדמה בשנות ה-80. מתוך 40 מיליארד הדולר שהושקעו בשיקום רעידת אדמה, כ-20 מיליארד דולר הלכו ליצירת מעמד חברתי חדש לחלוטין של מיליונרים באזור, 6.4 מיליארד דולר הלכו לקמורה, בעוד ש-4 מיליארד דולר נוספים הועברו לפוליטיקאים בשוחד. רק 9.6 מיליארד הדולרים הנותרים, רבע מהסכום הכולל, הוצאו בפועל לצרכים של אנשים.[8]

שערוריית P2 והתפטרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת כהונתו כראש הממשלה פורסמה רשימת השייכים ללשכה הסודית P2. ה-P2 הייתה לשכת בונים חופשיים שנוסדה ב-1945, שעד ביטול אמנת הבונים החופשיים שלה ב-1976, הייתה ארגון חשאי, אולטרה-ימני[9][10][11] שפעל בניגוד לסעיף 18 של חוקת איטליה שאסרה על אגודות חשאיות. הלשכה הייתה מעורבת בפשעים ובתעלומות איטלקיות רבות, כולל קריסת בנקו אמברוזיאנו המזוהה עם הוותיקן, רציחות העיתונאי מינו פקורלי והבנקאי רוברטו קלווי ופרשות שחיתות.

הלשכה כונתה לפעמים "מדינה בתוך מדינה"[12] או "ממשלת צללים".[13] בין חברי הלשכה היו עיתונאים בולטים, חברי פרלמנט, תעשיינים ומנהיגים צבאיים - ביניהם סילביו ברלוסקוני, לימים ראש ממשלת איטליה.

כאשר המשטרה ערכה חיפוש בווילה של ראש הלשכה בשנת 1982, היא מצאה מסמך בשם "התוכנית ללידה דמוקרטית מחדש", שקרא לגיבוש התקשורת, דיכוי איגודים מקצועיים ושכתוב של החוקה האיטלקית.[14] עם זאת, הפרסום המאוחר של הדבר, הוביל לביקורת עזה כלפי פורלאני, בעיקר מהמפלגה הקומוניסטית. לכן הוא נאלץ להתפטר מתפקידו כראש הממשלה, ולהתרחק מאור הזרקורים של הפוליטיקה לתקופה מסוימת. התפטרותו, ומינויו של המנהיג הרפובליקני ג'ובאני ספאדוליני, לראשות הממשלה, הובילו למעשה לסיום שלטונה של המפלגה הדמוקרטית-נוצרית באיטליה מאז 1945.[15]

אחרי ראשות הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פורלאני עם ג'וליו אנדראוטי

בשנת 1982 התמודד פורלאני לתפקיד המזכיר הכללי של המפלגה הדמוקרטית-נוצרית, בו כיהן בשנים 1969–1973, אך הובס על ידי סגנו לשעבר, צ'יריאקו דה מיטה. בשנת 1983 מונה המנהיג הסוציאליסטי בטינו קראקסי לראש הממשלה על ידי הנשיא סנדרו פרטיני, ופורלאני הפך לסגן ראש הממשלה.[16]

ב-1989 נבחר פורלאני בפעם השנייה לתפקיד המזכיר הכללי של המפלגה הדמוקרטית-נוצרית, עם 85% מהקולות, וצ'יריאקו דה מיטה הפך לראש הממשלה.

בחירות 1992 ושאיפות נשיאותיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פורלאני ב-1992

בבחירות הכלליות של 1992, המפלגה המפלגה הדמוקרטית-נוצרית, בראשות פורלאני, הפסידה קולות רבים, אך הקואליציה שלה הצליחה לשמור על רוב קטן. עם זאת, מפלגת האופוזיציה הגדולה ביותר, PCI, התפצלה לאחר נפילת ברית המועצות ולא הייתה הנהגת אופוזיציה. בבחירות לנשיאות באותה השנה הציעה המפלגה הדמוקרטית-נוצרית את פורלאני כמועמדה לנשיאות הרפובליקה. עם זאת, במהלך ההצבעות ה-5 וה-6, שנערכו ב-16 במאי 1992, החמיץ פורלאני את הבחירות של 39 ו-29 קולות בהתאמה. בעקבות תבוסות אלו, הסיר את מועמדותו לתפקיד.

תבוסות אלו, וכן מעורבותו של פורלאני במבצע מאני פוליטה, במסגרתו הואשם בקבלת כספים בלתי חוקיים, הובילו להתפטרותו מתפקיד מזכיר המפלגה באוקטובר 1992, ולפרישתו מהפוליטיקה.[17]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ארנלדו פורלאני בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1981: Italy in crisis as cabinet resigns BBC.co.uk accessed 23 January 2008
  2. ^ Istituzioni di Diritto Pubblico
  3. ^ III Governo Andreotti
  4. ^ Arnaldo Forlani – Enciclopedia Treccani
  5. ^ Rovida, Andrea; Camassi, Romano Daniele; Gasperini, Paolo; Stucchi, Massimiliano (2011), Rovida, A.; Camassi, R.; Gasperini, P.; Stucchi, M. (eds.), CPTI11, the 2011 version of the Parametric Catalogue of Italian Earthquakes, Milano, Bologna: Istituto Nazionale di Geofisica e Vulcanologia, doi:10.6092/INGV.IT-CPTI11
  6. ^ USGS (4 בספטמבר 2009), PAGER-CAT Earthquake Catalog, Version 2008_06.1, United States Geological Survey, אורכב מ-המקור ב-2020-03-13 {{citation}}: (עזרה)
  7. ^ Antonello Caporale (13 בדצמבר 2004), Irpinia, 20 anni dopo (באיטלקית), la Repubblica, נבדק ב-7 באפריל 2009 {{citation}}: (עזרה)
  8. ^ Behan, Tom (1996). The Camorra. Routledge. p. 188. ISBN 978-1138006737.
  9. ^ Herman, Edward (2002). Manufacturing consent the political economy of the mass media. New York: Pantheon Books. p. 152. ISBN 0307801624. ...the extreme right-wing organization Propaganda Due (P-2), ...
  10. ^ Naylor, R. T. (2004). Hot money and the politics of debt. Montreal Que: McGill-Queen's University Press. p. 84. ISBN 0773572074. ...[Licio Gelli] organized a special, ultrasecret, ultrarightist lodge, Propaganda-Due
  11. ^ Bar, FirstName (2007). Where have all the fascists gone. Aldershot, England Burlington, VT: Ashgate. p. 39. ISBN 978-0754671541. ... a similar strategy of infiltration within the military milieu by Italian radical right-wing terrorist groups and clandestine elite pressure groups such as Propaganda-Due (P-2) ...
  12. ^ BBC On This Day: 26 May 1981
  13. ^ Jones, The Dark Heart of Italy, p. 187
  14. ^ Jones, The Dark Heart of Italy, p. 186
  15. ^ Giovanni Spadolini – Enciclopedia Treccani
  16. ^ "Bravo Forlani", dicono PCI e PRI
  17. ^ Eutanasia di un potere – Storia della politica d'Italia da Tangentopoli alla Seconda Repubblica