ימין רדיקלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הפגנה של ליגת ההגנה האנגלית בניוקאסל, מאי 2010

ימין רדיקלי, או ימין קיצוני, הוא מונח מקובל לתיאור אידאולוגיה פוליטית ימנית-שמרנית מבחינה חברתית אך שמאלנית-פופוליסטית בהשקפתה הכלכלית, הדוגלת בשינויים שורשיים ומעמיקים במבנה השלטון והחברה, במיוחד בתחומי הכלכלה, הלאומיות, התרבות, ויחסי הכוח בחברה. הימין הרדיקלי דוגל בגישה קיצונית יותר לגבי עמדות ימין מסורתיות בנושאים כגון שמרנות, סמכותניות, ומייחס משמעות רבה ללאום ולמורשת הלאומית. הימין הרדיקלי תומך בפרוטקציוניזם והלאמה ככלים לשמירה על השוק המקומי, שאותו הימין הקיצוני רואה כחיוני.

מאפיינים של ימין רדיקלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנס של מפלגת "הפטריוטים של אוקראינה" בחרקוב, אפריל 2008

המונח "ימין רדיקלי" כולל בתוכו קבוצות פוליטיות רבות, והוא הטרוגני למדי. עם זאת, לקבוצות אלה יש מספר מאפיינים משותפים: תמיכה בנייטיביזם ובמשטר סמכותני, והתנגדות עזה לקומוניזם וסוציאליזם בינלאומי. קבוצות אלה מאמינות כי הן חלק מקבוצה בעלת זכויות יתר, והקבוצות האחרות באוכלוסייה נחותות ממנה.

במהלך ההיסטוריה התומכים בגישה כלכלית ליברלית ובכלכלת שוק נקראו "ימין", ולעומתם, אלו המכונים "ימין רדיקלי" אימצו גישות כלכליות המזוהות עם השמאל, למרות התיאור שלהם כ"ימין", כגון התנגדות לגלובליזציה, תמיכה בהלאמה ותמיכה בפרוטקציוניזם. בנוסף, הימין הרדיקלי, שלרוב מיוצג בפרלמנט במפלגות פופוליזם ימני ובמפלגות מרכז, תומך בלאומיות, אתנוצנטריות, התנגדות למהגרים ולאינטגרציה חברתית. חלקם תומכים בהשקפה לפיה צריכה להיות הפרדה בין קבוצות אתניות, גזעיות או דתיות, כאשר לקבוצה השלטת צריכות להיות זכויות יתר.

על פי תומכי תאוריית פרסת הסוס, גופי ימין רדיקלי חולקים אלמנטים משותפים עם השמאל הקיצוני, יותר מאשר גופי מרכז מתונים.[1]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צעדה של ארגון "המאות השחורות" באודסה, שהייתה חלק מהאימפריה הרוסית, בשנת 1905. המפגינים הצהירו על תמיכה בבית המלוכה, ונשאו דגלי לאום ודיוקן של ניקולאי השני, קיסר רוסיה, זמן קצר לאחר שנשא את מנשר אוקטובר.

במהלך ההיסטוריה, תנועות ימין רדיקלי באירופה היו קשורות לרוב לנאציזם, נאו-נאציזם, פשיזם ונאו-פשיזם, ותמכו באידאולוגיה הכוללת דעות לאומניות קיצוניות, שוביניזם, שנאת זרים, גזענות או ריאקציונריות. גישות אלה ראו בחלקים מהאוכלוסייה קבוצות נחותות, המהוות איום על המדינה ומוסדותיה, או על הקבוצה האתנית השלטת, ובכך הצדיקו דיכוי ואלימות כלפי מיעוטים.

גופי ימין רדיקלי היו חלק מהנוף הפוליטי בארצות הברית ובאירופה במהלך המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, אולם הפופולריות שלהם דעכה לאחר מלחמת העולם השנייה. ארגוני ימין בבריטניה שבו לפעול בשנות השישים, ובארצות הברית ובאחדות ממדינות אירופה החלה עלייה בפופולריות של ארגוני ימין רדיקלי לקראת סוף המאה ה-20. בין ארגוני הימין הרדיקלי בארצות הברית נמנים ארגונים פלאו-שמרנים וארגוני לאומנות לבנה, כמו הקו קלוקס קלאן.

חוקר מדע המדינה קלאוס פון ביימה זיהה שלושה שלבים בהתפתחות ההיסטורית של מפלגות ימין רדיקלי במערב אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה: משנת 1945 ועד אמצע שנות החמישים, מפלגות ימין רדיקלי נתפשו כמזוהות עם נאציזם. הן נדחקו לשוליים והאידאולוגיה שלהן לא זכתה להכרה. בשנים אלה, המטרה העיקרית של מפלגות הימין הרדיקלי הייתה הישרדות, ולא הייתה להן כל השפעה פוליטית. מאמצע שנות החמישים ועד לשנות השבעים התפתח "שלב המחאה הפופוליסטי" שהצליח במספר מקומות. למפלגות הימין הרדיקלי שהצליחו היו מנהיגים כריזמטיים, שחשדנותם העמוקה כלפי הממסד הפוליטי הולידה תפיסה של "קבוצת פנים וקבוצת חוץ", לפיה הפוליטיקאים ופקידי הממשל מנותקים מאזרחי המדינה. בשנות השמונים התרבו המקרים בהם מפלגות ימין רדיקלי הצליחו בבחירות ואיחדו סביבן קהל בוחרים משמעותי, בעיקר סביב ההתנגדות להגירה. מאז מגמה זו התגברה.[2][3]

טרור ימין רדיקלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפיגוע בתחנת הרכבת בבולוניה, 2 באוגוסט 1980

ארגוני טרור ימין רדיקלי באירופה השתמשו באלימות כדי לקדם מגוון אידאולוגיות ואמונות קיצוניות, בהן אנטי-קומוניזם, נאו-פשיזם, נאו-נאציזם, גזענות, שנאת זרים והתנגדות להגירה. ארגונים אלה פעלו לרוב ללא שיתוף פעולה בינלאומי. במערב אירופה החלו לפעול מספר ארגונים כאלה בשנות השמונים, ובמזרח אירופה בשנות התשעים, בעקבות פירוק ברית המועצות.

מטרתם של ארגוני טרור ימין רדיקלי היא בדרך כלל הפלת הממשלה, והחלפתה בממשלה לאומנית או פשיסטית.

לדוגמה, ארגון הטרור Nuclei Armati Rivoluzionari ("הגרעין המהפכני המזוין") פעל באיטליה משנת 1977 עד 1981. הארגון דגל באידאולוגיה נאו-פשיסטית והטיל אימה על תושבי איטליה. בשנת 1980 ביצע פיגוע בתחנת רכבת בבולוניה באמצעות מזוודת נפץ. הפיצוץ הרס את המבנה המרכזי, שהתמוטט על הנוסעים שהמתינו לרכבת. בפיגוע נהרגו 85 בני אדם ונפצעו מעל 200. בפעולות טרור אחרות של הארגון נרצחו פוליטיקאים ושופטים שעסקו בחקירות פוליטיות.

ימין רדיקלי בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – ימין רדיקלי בישראל

הימין הרדיקלי בישראל הוא כינוי נפוץ לארגונים ואישים מן הימין הפוליטי בישראל בעלי דעה רדיקלית, אשר חותרים לשינויים משמעותיים במשטר או באופי התרבותי בישראל, ובין היתר תומכים בשלילת זכויות מערבים או בגירושם, או תומכים בביטול אופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל.

ד"ר עמי פדהצור פרסם מספר ספרים בנושא זה. פדהצור מחלק את הימין הקיצוני בישראל לשתי תקופות, הימין הקיצוני הישן, והימין הקיצוני החדש, שחולקות מאפיינים מרכזיים מסוימים, אך שונות באלמנטים אחרים. משותפת להם תפיסה נייטיביסטית ושבטית הרואה את ישראל כמדינתם של היהודים בלבד, ודוחה את האפשרות לשלב את הערבים כאזרחים שווי זכויות.[4]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ימין רדיקלי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ד"ר דני אורבך, חיים, משמעות והמרכז הקיצוני: תגובה ל"ברית הקצוות", בבלוג "הינשוף", ‏3 בינואר 2017.
  2. ^ ד"ר עופר קניג, ימין עולה: האם הימין הקיצוני באירופה מרים את ראשו?, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, ‏22 ביוני 2010.
  3. ^ ליטל גנה ואיתי בלומנטל, "שונאים את כולם". ימין קיצוני עולה באירופה, באתר ynet, 9 באפריל 2014.
  4. ^ עלייתו ועלייתו של הימין הקיצוני בישראל, באתר "לא שומעים", ‏15 באוקטובר 2013 (ארכיון).