אתרי המהפכה התעשייתית של תקופת מייג'י ביפן: ברזל, פלדה, בניית ספינות וכריית פחם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אתרי המהפכה התעשייתית של תקופת מייג'י ביפן: ברזל, פלדה, בניית ספינות וכריית פחם
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
Hagi Castle Town Aerial photograph.1976.jpg
תצלום אוויר של טירת האגי
מדינה יפןיפן  יפן
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2015, לפי קריטריונים 2, 3, 4
קואורדינטות 34°25′50″N 131°24′44″E / 34.43055556°N 131.4122222°E / 34.43055556; 131.4122222
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אתרי המהפכה התעשייתית של תקופת מייג'י ביפן: ברזל, פלדה, בניית ספינות וכריית פחםאנגלית: Sites of Japan's Meiji Industrial Revolution: Iron and Steel, Shipbuilding and Coal Mining; ביפנית: 明治日本の産業革命遺産 製鉄・鉄鋼、造船、石炭産業) הם קבוצה של אתרים היסטוריים אשר מילאו חלק חשוב בתיעוש של יפן בתקופות באקומאצו ו- תקופת מייג'י, והם חלק מהמורשת התעשייתית של יפן[1]. בשנת 2009 הוגשו האנדרטאות לרישום משותף ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו תחת הקריטריונים ii, iii ו- iv . האתרים התקבלו במושב 39 של המורשת העולמית של אונסק"ו.

(1) ימאגוצ'י: האגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Gnome-colors-emblem-development-2.svg
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.

מחלוקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שילובם של חלק מנכסים אלה כאתרי מורשת של אונסק"ו עוררו התנגדויות מצד קוריאה הדרומית וקוריאה הצפונית, בשל העובדה שאזרחים קוריאנים מגויסים ושבויי מלחמה סינים נאלצו לעבוד בתנאים קשים בשבעה מאתרים אלה במהלך מלחמת העולם השנייה ביפן. ממשלת יפן מתנגדת לטענה כי באתר האשימה היו עבודות כפייה של אסירים.

בשנת 2009 ביקשה יפן לכלול את האי האשימה, לצד 22 אתרי תעשייה נוספים המפורטים לעיל ברשימה של אונסקו. ממשלת דרום קוריאה התנגדה לכך, בטענה כי עובדי כפייה קוריאנים וסינים הוכרחו לעבוד באי לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה[2]. גם ממשלת צפון קוריאה מתחה ביקורת על ההצעה בשל כך[3].

שבוע לפני תחילת ישיבת וועדת המורשת העולמית ה -39 של אונסק"ו, בבון שבגרמניה, דרום קוריאה ויפן הסכימו על פשרה: יפן תציג את השימוש בעבודות כפייה בהסבר למבקרים במתקנים באתרים רלוונטיים, ושתי המדינות ישתפו פעולה לאישור המועמדים להיות אתרי מורשת אחת של השנייה[4][5].

ביולי 2015, במהלך ישיבת וועדת המורשת העולמית ה -39 של אונסק"ו, משכה דרום קוריאה את התנגדותה לאחר ההכרה של יפן בנושא זה כחלק מההיסטוריה של האי, וציון במפורש כי "היו מספר גדול של קוריאנים ואחרים שהובאו בניגוד לרצונם ואולצו לעבוד בתנאים קשים בשנות הארבעים בחלק מהאתרים [כולל אי האשמה] " וכי יפן" הייתה מוכנה לשלב אמצעים מתאימים באסטרטגיה הפרשנית לזכר הקורבנות כאלה בהקמת מרכז מידע", ובעקבות הסכמה זו והסרת ההתנגדות, הוכר האי ב-5 ביולי כחלק מאתר המורשת העולמית - כחלק מאתרי המהפכה התעשייתית של תקופת מייג'י ביפן.

ההסכמה שהוסגה עוררה מחאה ציבורית בשתי המדינות[6]; וכבר באותו יום, לאחר ההחלטה על אישור האתר, הודיע שר החוץ היפני פומיו קישידה כי כאשר נאמר "הובאו בניגוד לרצונם ואולצו לעבוד בתנאים קשים " אין מדובר ב"עבודות כפייה"[6].

בשל מחלוקת זו, הוקם מנגנון פיקוח על ידי וועד המורשת העולמית, לפקח על הנצחת זכר הקורבנות, וסטטוס ההנצחה הוצג במהלך מושב ועדת המורשת העולמית ביוני 2018. בפגישה זו הגיעה ועדת אונסק"ו למסקנה כי יפן לא עמדה בהתחייבותה להנציח את זכר הקורבנות, ויעצו ("strongly urged") ליפן לקיים את הבטחותיה[7].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]