בל תאחר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בל תאחר הוא איסור לעכב את זמן הבאתם של קורבנות או מתנות עניים שהאדם חייב להביאם. מקור האיסור בפסוק (דברים כג, כב): "כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ, כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ ה' אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ חֵטְא".

הדברים שאסור לעכבם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפסוק עוסק באופן ישיר בקורבן שהאדם נדר להביאו, או הנודר להביא דבר לאוצר המקדש, שאיננו מיועד להקרבה. חז"ל למדו מלשון הפסוק שמדובר בכל דבר המיועד "לה' אלהיך", ובכל דבר ש"דרוש ידרשנו ה' אלהיך מעמך". לפיכך הרחיבו את האיסור גם לקורבנות שהאדם לא נדר להביאם, אלא שהתורה חייבה אותו בהם, כגון מי שחייב קורבן חטאת כתוצאה מחטא שעשה, או מי שבהמתו ילדה בכור. כמו כן האיסור כולל מתנות עניים, כדוגמת הנודר צדקה, או החייב לקט שכחה ופאה, וכן תרומות ומעשרות[1] לפי דעת הפרי חדש, שוחט בהמה ואינו מפריש את חלקי הזרוע, לחיים וקיבה מיד לתתם לכהן עובר בבל תאחר[2].

האיסור לאחר נאמר בין על מי שנדר להביא קורבן וטרם קבע ("הפריש") איזו בהמה יביא, ובין על מי שכבר קבע בהמה מסוימת וטרם הביא אותה למקדש.

משך הזמן שנחשב כאיחור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצוות עשה להביא את הקורבנות לבית המקדש כבר ברגל הראשון מאז שנדר. מכל מקום, לדעת רוב התנאים אינו עובר על האיסור לאחר אלא אם כן עיכב את קורבנו במשך שלוש רגלים. יש אומרים שיש משמעות גם לסדר הרגלים, כלומר, שאינו עובר עד שיעברו מאז שנדר פסח שבועות וסוכות בסדר זה דווקא, אך להלכה התקבלה הדעה שאין חשיבות לסדר החגים[3].

לאחר עיכוב של שלוש רגלים - כל יום נוסף של עיכוב נחשב כעבירה בפני עצמה.

האמורא רבא קבע, שהדיון בין התנאים לגבי משך הזמן נאמר רק לגבי קורבנות, מפני שניתן להביאם בבית המקדש בלבד, והתורה איננה מצפה מן הנודר קורבן ללכת מיד לבית המקדש ולהביאו, ולפיכך רק עיכוב ממושך נחשב כעבירה על האיסור לאחר. בצדקה, לעומת זאת, האיסור חל מיד, מפני שהעניים מצויים וניתן לתת להם את הצדקה ללא שהות.

האישים שעליהם חל האיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מי שירש קורבן מאביו, ולא נדר בעצמו - אינו עובר על האיסור.

האמורא רבי זירא[4] התלבט בדינה של אשה, מאחר שאין עליה חובה לעלות לרגל, ולכן אפשר שהתורה איננה מצפה ממנה לבוא למקדש במיוחד לשם הבאת קורבן שהתחייבה בו. התלבטות זו נוגעת גם לזקן וחולה וכל אלו הפטורים מלעלות לרגל[5]. הגמרא מכריעה, שאמנם האשה פטורה ממצוות עולת ראיה, אבל גם היא צריכה לבוא לירושלים בשלוש הרגלים כדי לשמוח ולאכול את שלמי השמחה, ולכן האיסור לעכב את חובותיה למקדש מוטל גם עליה[6].

כשעבר על האיסור ואיחר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הדין אינם מענישים את מי שעבר על איסור זה, מפני שהעבירה נעשית באופן פסיבי, וזהו לאו שאין בו מעשה. גם הקורבן אינו נפסל בגלל האיחור.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בתלמוד במסכת ראש השנה (ד, א) הוזכרו מעשרות בלבד, ולדעת התוספות שם (ד"ה ומעשרות) הכוונה לכל סוגיהם ואף לתרומה. לדעת בעל טורי אבן שם מדובר על מעשר שני בלבד, שיש חובה להביאו לירושלים.
  2. ^ פרי חדש ליורה דעה סימן סא
  3. ^ רמב"ם הלכות מעשה הקורבנות פרק יד הלכה יג
  4. ^ ראש השנה ו ב
  5. ^ תוספות ד"ה הא
  6. ^ בגמרא ההכרעה איננה מוחלטת, אך זוהי מסקנת הרמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק יד הלכה יד