בן שמונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

"בן שמונה" או "נולד לשמונה" הוא תינוק שנולד בחודש השמיני להיריון. על פי תפיסה רווחת בעולם הרפואה בעת העתיקה ובימי הביניים, ששרדה עד ימינו כאמונה רפואית-עממית בקרב אוכלוסיות שונות[1], ולד שנולד בחודש השמיני להיריון לא ישרוד ועל פי רוב ימות, אולם ולד שנולד בחודש השביעי להיריון סיכוייו גדולים יותר לחיות.

תפיסה זו נזכרה אף בתלמוד, בהקשר של קביעה הלכתית שהנולד לשמונה, אך לא הנולד לשבעה, דינו כנפל. קביעה זו גררה בעקבותיה דיון בקונפליקט תורה ומדע, מאחר שלפי המקובל כיום, תינוק הנולד בחודש השמיני עשוי לחיות, ואחוזי התמותה של פגים יורדים ככל שעולה גילם.

מקור[עריכת קוד מקור | עריכה]

התיעוד הראשון הידוע של אמונה זו במאה החמישית לפני הספירה, באיליאדה של הומרוס[2] שם מוזכר כוח החיים של הנולד בחודש השביעי להריון, ובחיבור המיוחס לרופא היווני היפוקרטס, שם נכתב כי בחודש השמיני ישנה מחלה הן של האם והן של העובר, ומחלה זו מסתיימת במוות.

ממקור אחר המיוחס להיפוקרטס, עולה שאמונה זו רווחה אצל הנשים והמיילדות, והרופאים קיבלו קביעה זו על פי עדותן. אמונה זו כתובה בכתבי רופאים נוספים כגון גלינוס, סורנוס, ואבן סינא, וניתנו לה הסברים תאורטיים שונים.

לעומתם אריסטו לא קיבל קביעה זו, אולם גם הוא כותב שהנולד לשמונה סיכוייו פחותים משל בן שבעה.

הרופילוס הרופא מאלכסנדריה דחה אמונה זו מכול וכול. לפיו, אמונה זו מתבססת על טעויות בחישוב זמן ההיריון.

חוקרים שונים העלו השערות לתפוצת אמונה זו: לפי אחת ההשערות, רבים מרופאי העולם העתיק קיבלו אמונה זו מהנשים והמיילדות ללא בדיקה. יש הסבורים שהדבר נובע מהאמונה המיסטית במספר שבע, או על פי האמונה שהחודש השמיני להיריון משויך לשלטון כוכב שבתאי, הגורם למוות.

בחז"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המשנה[3] והתלמוד[4], יילוד שנולד בחודש השמיני הוא כנפל, שלא ישרוד עד לגיל שלושים יום, וניתן לו מעמד הלכתי מיוחד, למשל אסור לחלל שבת עבורו, ואפילו לא ליטלו לצורך הנקתו, שכן הוא מוקצה: "דתנו רבנן ובן שבעה מחללין עליו את השבת ובן ח' אין מחללין עליו את השבת."[5] בטעם שאין מחללין עליו את השבת כתב רש"י "שהרי כמת הוא".

עם זאת, לפי דעת רבי יהודה הנשיא המובאת בתוספתא, בן שמונה מזוהה לפי מידת התפתחותו: "סימניו נכרין בו צפורניו ושערו שלא גמרו".[6] כך פסקו להלכה הרמב"ם[7] והשו"ע.[8] הלכה זו נוהגת גם כשידוע בוודאות שהעובר נולד בחודש השמיני להריון, שכן אם הוא שלם הוא נחשב ל"בן שבעה" שנשתהה ברחם. כלשון הרמב"ם: "מי שנולד בחדש השמיני אם היה שלם בשערו ובצפרניו הרי זה ולד שלם ובן שבעה הוא אלא שנשתהה ומותר לטלטלו בשבת ואינו כאבן ומלין אותו בשבת אבל אם נולד ושערו לקוי ואין צפרניו שלימין כברייתן הרי זה בן שמנה ודאי שלא היה ראוי להולד אלא בתשעה ויצא קודם שיגמר".

הפוסקים כיום סבורים שיש להתייחס לכל בני השמונה כאל תינוקות בני קיימא לכל דבר, שכן ניכר שעל ידי טכנולוגיה רפואית ושימוש באינקובטור ניתן להצילם[9]. על השינוי בין תפיסת התלמוד לימינו כתב החזון איש ש"נשתנו הטבעים" כלומר המציאות השתנתה מזמן התלמוד לימינו[10]. הרב שמואל הלוי וואזנר כתב ש"השתנתה הטכניקה"[11].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רייס ואש, Obstetrics & Gynecology כרך 72, 1988, The eighth month fetus : classical sources for a modern superstition.
  2. ^ ספר האיליאדה להומרוס, ספר 19 עמוד 118
  3. ^ משנה, מסכת חולין, פרק ד', משנה ד'
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קל"ה, עמוד א'
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קל"ה, עמוד א'
  6. ^ תוספתא שבת ט"ז הלכה ד'
  7. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר אהבה, הלכות מילה, פרק א', הלכה י"ג
  8. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ש"ל, סעיף ז'
  9. ^ שמירת שבת כהלכתה לו, יב
  10. ^ ספר חזון איש חלק יורה דעה סימן קנה סעיף ד'
  11. ^ ראו שו"ת שבט הלוי חלק ג' סימן קמ"א אות ב' "דְוֶכִי על הרופאים אנו סומכין בזה עד שנצרוך לדון אם נאמנים על דבר חמור כזה, הלא על מה שעינינו רואים אנו סומכים וכי אפשר או מותר להעלים עין מאמת זה שכבר יצאו אלפי ילדים כאלה מכלי אינקובטור והם חיים וגדלים אתנו, ואין זה מכחיש כלל להוראת הש"ס ופוסקים דאסור אפילו לטלטל דודאי כיון דבימיהם לא הייתה תקוה לזה, ונדון מעיקרא לאבדן הרי הוא כאבן ואסור לפקח עליו ואפילו לטלטל, משא"כ בזמנינו דיש תקוה גדולה ושכיחא להביאו לתחיה גם לפי יסודות הש"ס מותר וחיוב לפקח עליו ומותר לטלטלו."