בתיה אפולו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בתיה אפולו
אין תמונה חופשית
לידה 1946
גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 3 באוקטובר 2018 (בגיל 72 בערך)
עמוקה, ישראל
תחום יצירה ציור עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

בתיה אפולו (19463 באוקטובר 2018) הייתה ציירת ישראלית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולדה בגרמניה ובשלב כלשהו הועברה לפולין. גדלה אצל משה אפולו, מהנדס מכונות וממציא פטנטים, ושושנה אפולו, עקרת בית. כשהייתה בת 19 סיפרו לה הוריה שהיא מאומצת ושהם אימצו אותה כשהייתה בת שלוש. ב-1950 עלתה המשפחה לישראל ובתיה גדלה בגבעתיים. ב-1957, כשהייתה בת 11, עברה המשפחה לתל אביב. למדה בתיכון ויצו במגמת אמנות וציור טקסטיל. על תקופת לימודים זו אמרה: "לא הייתי תלמידה טובה. הייתי יושבת ומסתכלת על המורה, שומעת כמה מלים ומפליגה בחלומות. אז מה שהציל אותי היה הציור"[1]. בתקופה זו הכירה את נתן זך והוא עודדה להמשיך לעסוק בציור.

ב-1965, כשהייתה בת 19, עברה לגור לתקופה קצרה בטבריה ועבדה שם באכסניית נוער, אך חזרה לתל אביב באותה שנה, והכירה את דן בן אמוץ בדיסקוטק "אפרופו" (שהקים איקא ישראלי), שהציע לה עבודה בצביעת דלתות ומשקופים בדירתו.

בשנים 1965–1970 השתתפה בארבע מתוך עשר תערוכות שהציגה קבוצת האמנים "קבוצת +10" (עשר פלוס) בראשותו של רפי לביא, לצד יאיר גרבוז ומשה גרשוני. במרץ 2008 שוחזרו תערוכות אלו במוזיאון תל אביב לאמנות על ידי האוצר בנו כלב, ועל ציוריה של אפולו אמר: "בציורים שראיתי יש רעננות והיא שופעת רעיונות. היא מספרת סיפורים בדימויים. היא הייתה מאוד מבוקשת, כל הציורים שלה נמכרו בתערוכות. בציורים שראיתי היא פנתה לקלאסיקה"[1]. משנת 1971 עד לאחר מותו של דן בן אמוץ, קנה אספן את כל ציוריה, וכעת אין ברשותה אף ציור שלה.

כשהייתה בת זוגו של דן בן אמוץ, ציירה במשך חצי שנה את עטיפת ספרו "לזכור ולשכוח", ובן אמוץ השתמש בליטוגרפיות שלה לספריו "יופי של מלחמה" ו"קריעה תמה". כמו כן ציירה אפולו את עטיפת ספרה של גילה אלמגור "עץ הדומים תפוס".

בשנת 1971 נפרדה מבן אמוץ והתגוררה בדירה קטנה שקנה לה לידו ביפו, ועליה שילמה לו באמצעות ציוריה. לאחר מכן למדה במשך שנה אנימציה בהולנד. כשחזרה לארץ התגוררה במגדיאל במשך תשע שנים, ולאחר מכן התגוררה בקיבוץ גונן במעמד חבר-אמן.

כאשר ראה בן אמוץ את אפולו מטפלת באמה שסבלה ממחלת כליות, שאל אותה מי יטפל בו כשיחלה, ואפולו הבטיחה לו שהיא תטפל בו. ב-1984 עבר בן אמוץ התקף לב וניתוח עם חמישה מעקפים, ואפולו סעדה אותו במשך חודשיים. ב-1988, כאשר חלה בן אמוץ בסרטן המעי הגס, חזרה אפולו ליפו וטיפלה בו עד מותו. על כך אמרה אפולו: "היינו חברים טובים, אני לו והוא לי, וזה היה לי טבעי לגמרי לחזור, לא היה קושי... באתי לתמוך בו, פחות לטפל. הוא היה צריך שיהיה עוד מישהו בבית, לא להיות לבד"[1].

חודש וחצי לפני פטירתו של דן בן אמוץ, חבר משותף הביא את יצחק פוקס לנגן לדן על מיטת חוליו. על כך סיפרה בתיה בראיון לעיתון "בשבע": "זה לגמרי לא היה פשוט, כי דן לא חיבב כל מה שקשור לדת ולדתיים... הכנו את יצחק לתגובתו הצפויה של דן, והוא נכנס ושר. אני זוכרת שהוא שר שקט מאוד ומרוחק מאוד, כאילו מאי שם... אני מסתכלת על דן, ואני יודעת לקרוא אותו, ואני רואה שהוא מתחיל להתרגש. ואז דן אמר לו: "בוא, בוא, תשיר יותר בקול, תתקרב"... לאט לאט דן החל להתייפח מהתרגשות. בעצם, אני חושבת שלקראת הסוף הוא החזיר אותו בתשובה, כי הביקור הזה וההופעה היו בתקופה שלפני החגים, ובאותו יום כיפור דן צם בפעם הראשונה בחייו הבוגרים. נראה שבתת ההכרה הוא איכשהו הכניס אותו לזה"[2]

לאחר מותו של בן אמוץ ב-1989, נסעה אפולו ליוגוסלביה וטיילה שם ללא מטרה מוגדרת. כשחזרה לישראל שבה לקיבוץ גונן, ולאחר שנתיים עברה לעמוקה, שם התגוררה עד מותה ב-2018.

חיים פרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשהייתה בת 18 התחתנה עם במאי הקולנוע בועז דוידזון ולאחר שנה התגרשה ממנו.

בשנים 19651971 הייתה בת זוגו של דן בן אמוץ וילדה לו בת אחת - המשוררת נעמי בן אמוץ. גם לאחר הגירושין הייתה חברתו הטובה של בן אמוץ עד מותו.

ב-1993 אמר יורם קניוק בריאיון לעיתון "ידיעות אחרונות": "כל הסיפורים על דן בן אמוץ הם שטויות ליד סיפור חייה של בתיה".

ב-6 במרץ 1970 כתבה תמר מרוז בעיתון "הארץ": "כשם שציוריה של בתיה מיוחדים במינם, כך מוזרה אישיותה. אף שהיא יפה ומוכשרת כל כך, היא עדיין ביישנית, מבוהלת, מכונסת בעצמה, ובעיקר - אינה מאמינה לחלוטין בכישרונה. היא אדישה לחלוטין להצלחתה ואינה יודעת מה פתאום מתעניינים בתמונותיה. אף על פי שאנשים מוכנים לשלם הרבה כסף בעבור כל יצירה משלה, אף על פי כן, היא אינה מאמינה שהם באמת רוצים בהן".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 תהל פרוש, עכבר העיר אונליין, דן ואני, באתר הארץ, 20 באוקטובר 2008
  2. ^ אריאל וולף, ‏גיטרה מחשמלת, באתר בשבע - ערוץ 7, 13 בנובמבר 2007