קבוצת +10
"קבוצת +10" ("עשר פלוס") הייתה התאגדות של עשרה אמנים ישראלים, שנוסדה ב-8 באוגוסט 1965 בביתו של הצייר רפי לביא ברמת גן ופעלה עד ספטמבר 1970. בתקופה זו הציגה הקבוצה עשר תערוכות.
מייסדי "קבוצת +10" היו עשרה אמנים: רפי לביא, בוקי שוורץ, ציונה שמשי, פנחס עשת, טוביה בארי, אורי ליפשיץ, מתי בסיס, מלכה רוזן, יוסי גטניו ובני אפרת. מטרת ההתאגדות הייתה לאפשר לאמנים צעירים להציג בתקופה שבה היו גלריות מעטות, שבהן הציגו בעיקר אמנים מוכרים ומכובדים. במשך חמש שנות פעילותה הציגה הקבוצה, יחד עם אמנים אורחים (שנקראו "פלוס"), עשר תערוכות בנושאים שונים, בהם "ונוס", "בעָגול", "עבודות גדולות", "באדום" ו"מיניאטורות", כולן בתל אביב, בחללי התצוגה הבאים: משכית, בית האמנים (אלחריזי), ארבע תערוכות בגלריה גורדון, גלריה מסדה, גלריה כץ, גלריה 220 וגלריה דוגית. בתערוכות אלה השתתפו 74 אמנים (ויש הגורסים יותר מ-100), וביניהם המשורר דוד אבידן, יאיר גרבוז, יגאל תומרקין וחנוך לוין.[1][2]
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]"קבוצת +10" הוקמה על רקע התארגנות נגד מנהל מוזיאון תל אביב, שרצה לקיים תערוכה של אמנים צעירים אך לא כלל בתוכה כמה אמנים שחשו מקופחים. רפי לביא ארגן 30 אמנים שהחרימו את התערוכה, עד שמנהל המוזיאון נכנע וקיבל אליה גם את האחרים. הצלחת ההתארגנות הביאה את היוזמים להקים קבוצה שמנתה כאמור עשרה חברים בבסיסה, ואליה נועדו להצטרף בכל תערוכה אמנים נוספים.[3]
הקבוצה הביאה את בשורת האוונגרד האירופי והאמריקני לישראל - התייחסותה לאמנות הייתה חדשנית ורעננה. חשיבותה של הקבוצה בניסיונה ליצור אווירה חברית יותר בקרב האמנים, וכך לחסל את האווירה התועלתנית ששלטה עד אז בקהילה האמנותית בישראל.
חברי הקבוצה הרבו להשתעשע עם יצירות אמנות שונות מאלה שנהגו ליצור בסטודיו הפרטי שלהם, לצאת מהמסגרת המקובלת על ידי אתגרים חיצוניים מלאכותיים שנקבעו בנושאי התערוכות, וכך הצליחה "+10" לגרום להתעניינות וסקרנות אצל הקהל הרחב, וגם לעורר עניין בקרב בעלי הגלריות ומנהלי המוזיאונים, ובצורה זו הביאה לקידומה.
הקבוצה נעדרה בסיס אידאולוגי-אמנותי כלשהו, והיא גם לא הכריזה על עצמה ככזו. יוזמיה ביקשו לקבץ יחד מבחר כמעט אקראי של אמנים, כדי להפיח רוח חדשה באמנות המקומית, כמו זו שנשבה בעולם באותה תקופה. לפיכך הובטח לאמנים חופש אמנותי מלא ומקום לתצוגה בתערוכות מגוונות ומתוקשרות.
החברים המייסדים כתבו אמנה, תוכננו תוכניות חומש ונוסח תקנון, אך בדרך השתבשו דברים רבים, והתוכניות המבטיחות נחלו כישלונות ואכזבות. המייסדים נפוצו לכל עבר והכוונות לאופן פעולה דמוקרטי נכשלו. בשלב מסוים חדלה הקבוצה להתקיים והפכה למעשה לקבוצת "רפי פלוס", שקיומה רק בתערוכות ובדיון התקשורתי. כך הפכה "+10" בעיני הציבור הישראלי למבשרת האוונגרד האמנותי בארץ. אמנים ידועים ומבוססים ביקשו להציג בתערוכות הקבוצה, אף על פי שהקבוצה כבר למעשה לא הייתה קיימת, כדי להיות מזוהים עם הקִדמה והרעננות שלה.[4]
המיתוס של הקבוצה המשיך להתבסס, והיא חדרה אט אט לזיכרון הקולקטיבי של האמנות הישראלית כנושאת הדגל של האוונגרד הישראלי, אף על פי שרפי לביא עצמו התנגד לתיוג האמנות של הקבוצה כאוונגרד.[5]
רפי לביא, היוזם והמקים של הקבוצה, הוא היחיד שהציג בכל עשר התערוכות שלה. שנות פעילותה של "+10" היו השנים החשובות ביותר לכינון מעמדו של לביא כאיש החזק באמנות הישראלית בעשורים שלאחר מכן. בשנת 1970 הגיע לביא למסקנה שיש לו אלטרנטיבות טובות יותר להצגת אמנים צעירים והחליט לפרק את הקבוצה סופית, אחרי שכבר בדצמבר 1966, לאחר "תערוכת הפרח", הכריז לראשונה על פירוקה.[4]
בשנת 2008 עלתה במוזיאון תל אביב לאמנות התערוכה "קבוצת עשר פלוס - מיתוס ומציאות", ובה רבות מהיצירות שהוצגו בתערוכות השונות של קבוצת +10. את התערוכה אצר בנו כלב. רפי לביא מת במהלך ההכנות לתערוכה.[6]
האמנים שהציגו בתערוכות הקבוצה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ציונה שמשי
- נורה פרנקל
- בוקי שוורץ
- רפי לביא
- מלכה רוזן
- יוסף גטניו
- אהרון ויתקין
- משה גבעתי
- דני שוורץ
- בני אפרת
- מתי בסיס
- אהרון דוקטור
- אמנון וינשטיין
- איתן קאופמן
- אפרים קדרון
- סרג'יו סגרה
- פנחס עשת
- מנשה קדישמן
- טוביה בארי
- מיכאל ארגוב
- נסים מבורך
- אלימה
- דידה עוז
- גילה צור
- אריה אזן
- מיטש בקר
- ביאנקה אשל גרשוני
- בתיה אפולו
- גד אולמן
- עדית אדי
- בריג'ית קודרן
- שמואל בק
- יואב בראל
- ראובן ברמן
- דני קרוון
- הנרי שלזניאק
- אביבה אורי
- יצחק גאון
- מינה זיסלמן
- מרים טוביה
- אהרון כהנא
- אורי ליפשיץ
- נתן סניאביץ
- ז'אק מורי-קטמור
- רן שחורי
- מירה שחורי
- יעקב שריר
- יאיר גרבוז
- יוכבד וינפלד
- יגאל זמר
- שבת
- דוד אבידן
- אברהם אילת
- נחום מילר
- חנוך לוין
- יעקב דורצ'ין
- מיכאל דרוקס
- מיכאל איזמן
- עדנה אפל
- משה גרשוני
- מיכה לובלינר
- בתיה רדנר
- עמי שביט
- יגאל תומרקין
- עודד פייגרש
- זיוה רון
- אביטל גבע
- פנסי
- אפרת נתן
- כרמלה הולנדר
- מרגלית מנור
- מומי מנור
- נחום טויב
- תתי כדורי
רשימת התערוכות
[עריכת קוד מקור | עריכה]"ציירים מציירים בדי אופנה, מבדי קבוצת +10", גלריה משכית, 1965
[עריכת קוד מקור | עריכה]זו אמנם הייתה התערוכה הראשונה, אך היא לא הייתה מתוכננת ונפתחה בזמן ההכנות לתערוכה "עבודות גדולות" בבית האמנים, שנועדה להיות התערוכה הראשונה.
הסיבה לכך מקרית לגמרי: בעקבות הצעה לקבלת צבעים לציור על בד שקיבלה ציונה שמשי מחברת ארטא, דחתה הקבוצה את "עבודות גדולות" לפברואר 1966 והציגה במקום את יצירותיהם של תשעה אמנים על בד במשכית. תאריך פתיחה: 23 בינואר 1965.
השתתפו בתערוכה: ציונה שמשי, בוקי שוורץ, רפי לביא, מלכה רוזן, יוסף גטניו, נורה פרנקל, אהרון ויתקין, משה גבעתי והאדריכל דני שוורץ.
"+10 עבודות גדולות", בית האמנים (אלחריזי), 1966
[עריכת קוד מקור | עריכה]זו הייתה התערוכה המושקעת ביותר של +10, ובעצם האחרונה שתוכננה לפרטי פרטים על ידי כל חברי הקבוצה המקורית. המטרה הייתה להציג דבר מה שונה, פרוע וצעיר. במסגרת התערוכה נערכו פעילויות נלוות, כגון הצגת תיאטרון, הקרנת סרטי קולנוע, תצוגת אופנה, "שירה צעירה" בליווי נגנים, השמעת מוזיקה אלקטרונית ואף מכירה פומבית בהנחיית דן בן אמוץ, בן זוגה של חברת הקבוצה המורחבת, בתיה אפולו. לפתיחת התערוכה הצליח רפי לביא להביא את יוסף זריצקי לשאת דברי פתיחה. תאריך פתיחה: 10 בפברואר 1966.[7] השתתפו בתערוכה: מלכה רוזן, ציונה שמשי, בוקי שוורץ, יוסף גטניו, בני אפרת, מתי בסיס, פנחס עשת, רפי לביא, אהרון ויתקין, משה גבעתי, דני שוורץ, אהרון דוקטור, אמנון וינשטיין, איתן קאופמן, אפרים קדרון, סרג'יו סגרה וגילה צור.
"העבודות הקטנות ביותר של אמני קבוצת +10 ואחרים", גלריה גורדון, 1966
[עריכת קוד מקור | עריכה]התערוכה השלישית של הקבוצה הייתה הראשונה שהוצגה בגלריה פרטית. כל אמן הציג עד עשר עבודות קטנות שהוצמדו ללוח אופקי או אנכי, ולראשונה נקבע מחיר לכל יצירה. חלק מהאמנים העתיקו דגמים קטנים של עבודות קיימות שלהם, וחלקם יצרו עבודות חדשות. תאריך פתיחה: 20 ביוני 1966.[8] השתתפו בתערוכה: ציונה שמשי, בוקי שוורץ, רפי לביא, יוסף גטניו, עשת, טוביה בארי, נורה פרנקל, דני שוורץ, אהרון דוקטור, מנשה קדישמן, ארגוב, נסים מבורך, אלימה ריטה, דידה עוז, גילה צור, אזן, מיטש בייקר, ביאנקה אשל, בתיה אפולו, גד אולמן, עדית עדי ובריז'יט קודרן.
"+10 - תערוכת הפרח", גלריה מסדה, 1966
[עריכת קוד מקור | עריכה]התערוכה לא עוררה הד תקשורתי כמו הקודמות לה. תאריך פתיחה: 15 בדצמבר 1966.
השתתפו בתערוכה: ציונה שמשי, בוקי שוורץ, רפי לביא, נורה פרנקל, דני שוורץ, אהרון דוקטור, אמנון וינשטיין, דידה עוז, מיטשל בקר, ביאנקה אשל, שמואל בק, יואב בראל, ראובן ברמן, דני קרוון והנרי שלזניאק.
"+10 - תערוכה באדום", גלריה כץ, 1967
[עריכת קוד מקור | עריכה]זו התערוכה הראשונה שנפתחה לאחר הודעת הפירוק של הקבוצה על ידי רפי לביא. רן שחורי ויואב בראל עזרו לו בהכנות לתערוכה. למרות סמיכות התערוכה לזו שלפניה, שבשלה נותר לאמנים זמן קצר יחסית להתכונן, התערוכה עוררה עניין רב בתקשורת. תאריך פתיחה: 11 במרץ 1967.[9] השתתפו בתערוכה: רפי לביא, אהרון דוקטור, אפרים קידרון, עשת, מיכאל ארגוב, אלימה, אריה אזן, ביאנקה אשל, גד אולמן, יואב בראל, ראובן ברמן, הנרי שלזניאק, אביבה אורי, יצחק גאון, מינה זיסלמן, מרים טוביה, אהרן כהנא, אורי ליפשיץ, נתן סניאביץ, ז'אק מורי-קטמור, רן שחורי ויעקב שריר.
"+10 - תערוכת העירום", גלריה גורדון, 1967
[עריכת קוד מקור | עריכה]התערוכה זכתה לסיקור נרחב בעיתונות. היא הצליחה לשמור על רמת המתח והעניין שעוררו התערוכות הקודמות של הקבוצה. תאריך פתיחה: 16 בנובמבר 1967.
השתתפו בתערוכה: אביבה אורי, מיכאל ארגוב, יואב בראל, מיטשל בקר, יצחק גאון, יאיר גרבוז, אהרון דוקטור, יוכבד וינפלד, יגאל זמר, מרים טוביה, רפי לביא, עשת, נורה פרנקל, שבת, רן שחורי והנרי שלזניאק.
"+10 - בעד ונגד", גלריה 220, 1968
[עריכת קוד מקור | עריכה]בהכנות לתערוכה לא הצליח לביא לגייס מימון להפקת הזמנה ראויה לשמה. הודפס דף סטנסיל פשוט, עם רשימת המשתתפים בצדו האחד, ובשני טקסט קצר ובו הסבר על הקבוצה. תאריך פתיחה: 26 בדצמבר 1968.[10] השתתפו בתערוכה: דוד אבידן, אביבה אורי, אברהם אילת, אלימה, בתיה אפולו, יואב בראל, יצחק גאון, יאיר גרבוז, יעקב דורצ'ין, מיכאל דרוקס, רפי לביא, דידה עוז, רן שחורי והנרי שלזניאק. שמם של חנוך לוין ונחום מילר נעדר מהרשימה, למרות השתתפותם בתערוכה.
"+10 בעגול", גלריה גורדון, 1969
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקראת התערוכה הודפסה הזמנה מושקעת יחסית, ובה לוגו חדש של גלריה גורדון שעיצבה אלימה, המשמש את הגלריה עד היום. בפרסומי העיתונות הראשונים חל שיבוש בשם התערוכה והיא כונתה "בעיגול" במקום "בעגול". תאריך פתיחה: 17 ביולי 1969.
השתתפו בתערוכה: אביבה אורי, מיכאל איזמן, אברהם אילת, אלימה, מיכאל ארגוב, בתיה אפולו, עדנה אפל, יואב בראל, ראובן ברמן, משה גבעתי, יאיר גרבוז, משה גרשוני, אהרון דוקטור, יעקב דורצ'ין, מיכאל דרוקס, יוכבד וינפלד, מיכה לובלינר, רפי לביא, נחום מילר, דידה עוז, בתיה רדנר, עמי שביט, בוקי שוורץ, רן שחורי, הנרי שלזניאק ויגאל תומרקין.
"+10 עולה על הוונוס", גלריה גורדון, 1970
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההכנות לתערוכה לוו בחוסר סדר גדול בנוגע לרשימת המשתתפים בהזמנה. רפי לביא הוסיף עליה בכתב ידו תשעה אמנים נוספים. לא ידוע מי יצר את הציור של ונוס שעל ההזמנה. תאריך פתיחה: 14 במאי 1970.
השתתפו בתערוכה 18 אמנים. התשעה שהופיעו ברשימה: אביבה אורי, אברהם אילת, בתיה אפולו, יאיר גרבוז, מיכאל דרוקס, רפיא לביא, רן שחורי, הנרי שלזניאק ויגאל תומרקין. נוספו בכתב ידו של לביא: ויטה (אביטל זהר), פינגרש, זיוה רון, מיכה לובינר (מיכה לורי), אביטל גבע, ג'וקי (יהודית וינפלד), גבעתי, איזמן, פנסי (ראובן רזניק).
"+10" (המזרנים), גלריה דוגית, 1970
[עריכת קוד מקור | עריכה]מיום נעילת תערוכת "ונוס" נותרו ללביא רק שלושה חודשים להכנת התערוכה הבאה. הוא החליט מראש שזו תהיה התערוכה האחרונה של הקבוצה. עלו כמה הצעות לתערוכה. אלימה, לדוגמה, הציעה לעטוף את החדר לגמרי במזרנים, כולל התקרה, וכך להפוך אותו למין בית משוגעים. לתערוכה לא הודפסו הזמנות אלא עשו שימוש בגלויות דואר, שעליהן הוטבעו חותמות עם כל הפרטים ולצדן רשימת המשתתפים.
הביקורות היו שליליות ברובן. הן קבלו על ה"מזרנים במקום עבודות" בגלריה. במהלך התערוכה הוקרנו סרטים של הנרי שלזניאק, רן שחורי ורפי לביא. תאריך פתיחה: 10 בספטמבר 1970.
השתתפו בתערוכה: אלימה, אפרת נתן, הנרי שלזניאק, כרמלה הולנדר, מירה ורן שחורי, מרגלית ומומי מנור, משה גרשוני, נחום טייב (נחום טבת), עודד פינגרש, רפי לביא ותתי כדורי.
גלריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]-
קבוצת +10, ההכנות לתערוכת המזרנים, 1970
-
הזמנה לתערוכת "קבוצת +10 - מיתוס ומציאות" במוזיאון תל אביב, 2008. אוצר: בנו כלב
-
יעקב דורצ'ין - תערוכת "בעגול" - קבוצת +10, 1969
-
קבוצת +10 - הזמנה לתערוכת בדי אופנה - גלריה משכית, 1965
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- כלב, בנו, קבוצת עשר פלוס: מיתוס ומציאות, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 2008
- פישר, יונה; מנור-פרידמן, תמר, "לידת העכשיו": שנות השישים באמנות ישראל, מוזיאון אשדוד לאמנות, אשדוד, 2008, עמ' 47-46
- בשיחה עם בנו כלב, אספן, כרמלה טייכמן, מרץ 2018
- מתח גבוה: 3 פאזות, גדעון עפרת, המחסן של גדעון עפרת, 19 במרץ 2018
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ בנו כלב, "קבוצת עשר פלוס - מיתוס ומציאות", קטלוג התערוכה, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2008, עמ' 7.
- ^ Ran Shechori, Art in Israel, Sadan Publishing House, 1974, pp 32-35
- ^ בנימין תמוז, דורית לויטה, גדעון עפרת, "סיפורה של אמנות ישראל", הוצאת מסדה, 1980, עמ' 249-248.
- ^ 1 2 בנו כלב, "קבוצת עשר פלוס - מיתוס ומציאות", קטלוג התערוכה, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2008, עמ' 26-21.
- ^ בנו כלב, +10 - מיתוס ומציאות, באתר artportal.co.il, נלקח ב-12 בינואר 2019.
- ^ דנה גילרמן, הם לא היו עשרה, באתר הארץ, 4 במרץ 2008
- ^ ראובן ברמן, +10 בביתן האמנים, על המשמר, 25 בפברואר 1966
- ^ א. תמר, עבודות קטנות - בתצוגה גדולה, מעריב, 27 באוקטובר 1966
- ^ בגלאריה כץ, ה ־ + 10 באדום, על המשמר, 24 במרץ 1967
- ^ ידיעות חדשות, תערוכה +10 תיפתח הערב בגלריה 220, על המשמר, 26 בדצמבר 1968