בת יאור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בת יאור
Bat Ye'or
Gisèle Littman
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 1933 (בת 91 בערך)
קהיר, מצרים עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Gisèle Orebi עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה מצרים, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
שם עט Bat Ye'or, Yahudiya Masriya עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים יוניברסיטי קולג' לונדון, אוניברסיטת ז'נבה עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה ערבית, ערבית מצרית עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות Islam and Dhimmitude: Where Civilizations Collide, The Decline of Eastern Christianity: From Jihad to Dhimmitude, אירוערביה: הציר האירופי-ערבי, The Dhimmi: Jews and Christians Under Islam עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג דייוויד ליטמן (19592012) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

בת יאור ((Bat Ye'or הוא שם העט של גיזל ליטמן - Gisèle Littman); נולדה ב-1933 בקהיר), היא היסטוריונית, מזרחנית וסופרת יהודיה-בריטית, ילידת מצרים. מרבה לעסוק בנושאי המזרח התיכון, האסלאם ובמעמד הלא-מוסלמים בארצות מוסלמיות.

קורות חייה והשכלתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בת יאור נולדה בקהיר ב-1933. בשנת 1955 נשללה אזרחותה המצרית, ובשנת 1957 הגיעה עם הוריה ללונדון כפליטה נטולת אזרחות. בשנת 1958 התחילה ללמוד במכון לארכאולוגיה של אוניברסיטת לונדון. ב-1959 קיבלה אזרחות בריטית. ב-1960 עברה לשווייץ להמשך הלימודים באוניברסיטת ז'נבה היא לא השלימה את לימודיה ולא הועסקה מעולם באקדמיה.

תפיסת העולם שלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בת יאור תארה את השפעת ניסיון חייה על כיוון המחקר שלה במילים אלה ”הייתי עדה להרס, שנגרם תוך מספר שנים מועט, לקהילה יהודית תוססת, שחיה במצרים מעל 2,600 שנה ואשר התקיימה מאז ימי הנביא ירמיהו. ראיתי את ההתפרקות והבריחה של משפחות, שנושלו מרכושן והושפלו, את הרס בתי הכנסת שלהם ...”. והיא מוסיפה: ”התנסיתי אישית בקשיי ההגליה, בצער של העדר נתינות ורציתי להגיע לשורש העניין שגרם לכל זאת. רציתי להבין מדוע כמיליון יהודים מארצות ערב חלקו עמי ניסיון זה.”

מחקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרה הראשון, "היהודים במצרים", יצא לאור בשנת 1971. היא פרסמה אותו יחד עם מחקרה אודות הקופטים במצרים, בפסבדונים "יהודייה מצרייה". מאז התרכזה בת יאור בעיקר בהיסטוריה של הלא-מוסלמים תחת השלטון המוסלמי. היא ידועה בשל קידום השימוש בביטוי ד'ימיות (Dhimmitude), עליו היא דנה באריכות בספרה אסלאם וד'ימיות: היכן שציוויליזציות מתנגשות. לדבריה הטביעת המונח "ד'ימיות" הוא של בשיר ג'ומאייל. השימוש במונח "ד'ימיות" נעשה רווח יותר בשנים האחרונות.

בת יאור רואה ב"ד'ימיות" "מצב חברתי ייחודי הנובע מן הג'יהאד ומצב של פחד ואי-ביטחון" של ה"כופרים" הנדרשים "לקבל על עצמם מצב של השפלה". לדעתה "מצב הד'ימי כרוך ללא הפרד עם הג'יהאד", והיא חוקרת את הקשר בין העיקרים התאולוגיים של האסלאם לבין הסבל של נוצרים ויהודים, אשר, בתקופות שונות בהיסטוריה ובאזורים גאוגרפיים שונים, חיו תחת רוב מוסלמי. היא טוענת כי עקרון הג'יהאד טופח בסביבות המאה השמינית על ידי תאולוגים מוסלמים אחרי מות מוחמד, והביא לכיבוש חלקים גדולים של שלוש יבשות במהלך היסטורי ארוך.

היא אומרת:

ד'ימיות היא תוצאה ישירה של הג'יהאד. היא מגלמת את כל החוקים והמנהגים של האסלאם שיושמו במשך מילניום על האוכלוסייה המשועבדת, יהודים ונוצרים, הגרים בארצות שנכבשו בג'יהאד ולכן אוסלמו. אנו יכולים לצפות, מאז שנות ה-60, חזרה לאידאולוגית הג'יהאד ולכמה ממינהגי הד'ימיות במדינות המוסלמיות, המיישמות את חוקי השריעה, או מקבלות השראה מחוקים אלה. אני מדגישה את חוסר ההתאמה בין הסובלנות (או אולי ה"נסבלות") המשתמעת מן האידאולוגיה של ג'יהאד-ד'ימיות ובין המושג של זכויות אדם המבוסס על שוויון כל בני אנוש ועל זכויותיהם שאינן ניתנות להפקעה.

בהקדמה לספרה "השקיעה" מסכם ז'ק אלול את השקפותיה ואומר שבת יאור "מתמקדת ב"ג'יהאד וד'ימיות ... כבשני נוהגים משלימים", "יש הרבה אינטרפרטציות של הג'יהאד" אומר אלול, "לעיתים הדגש העיקרי מתמקד באופי הרוחני של 'מאבק' זה ... ובמאבק שעל המאמין לנהל כנגד הנטיות המושחתות שלו עצמו ... אינטרפרטציה זו אינה משקפת, בשום פנים, את מלוא המשמעות של הג'יהאד. בזמנים אחרים, מעדיפים להסתיר את העובדות ולשימן בסוגריים. התפשטות האסלאם ... נעשית במלחמה!" אף על פי שבת יאור מכירה בכך שלא כל המוסלמים תומכים במה שקרוי "תאוריות ג'יהאד מיליטנטיות של החברה", היא טוענת שמקום השריעה ב"הצהרת קהיר מ-1990 על זכויות האדם באסלאם" מוכיח ש"מלחמה מתמדת כנגד אותם כופרים המסרבים להיכנע" היא עדיין דוֹגמה תקפה בארצות מוסלמיות.

בת יאור מתמקדת בהמרה המהירה של ארצות הנצרות המזרחית לאסלאם, ומסיקה שייתכן כי שחיתות ופילוג בקרב הנוצרים תרמו לשליטה של האסלאם על האוכלוסיות המשועבדות ואף סיפקו מודלים משפטיים לצורך זה. היא טוענת שיוגוסלביה, שבה היו הנוצרים נתונים תחת שלטון מוסלמי במשך מאות שנים, היא דוגמה לצלקות שהותירה הד'ימיות.

נושאים אחרים שעליהם כתבה בת יאור הם:

  • שאלת קיום הפלורליזם בתרבות האסלאמית, המתמקדת באירופה המזרחית.
  • פגיעה בזכויות אדם בארצות מוסלמיות.
  • החוקים התאולוגיים השולטים באסלאם.
  • ההיסטוריה של עמי הד'ימי בעיני האסלאם.
  • פרשנות כתבי קודש של האסלאם והשלכותיה על הבנת ההיסטוריה ואירועי התקופה המודרנית בעיני האסלאם.
  • ה"דיאלוג בין ציוויליזציות" ו"שלילת האחר".

"אירוערביה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – אירוערביה: הציר האירופי-ערבי

בספרה אירוערביה: הציר האירופי-ערבי (2005) מציגה בת יאור מה שלדבריה הוא דו-שיח בין האיחוד האירופי (אז - הקהילה הכלכלית האירופית) והמדינות הערביות שהחל בשנות ה-70, ועוקבת אחר "הקשרים בין ערבים ומוסלמים רדיקלים, מצד אחד, ובין פשיסטים ונאצים, מצד שני". לדבריה דו-שיח זה מטרתו השפעה של האסלאם על אירופה, על תרבותה ועל המערכת הפוליטית שלה. המושג "אירוערביה" נטבע בידי העיתונאית והסופרת האיטלקייה אוריאנה פלאצ'י.

הופעות ציבוריות וביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בת יאור הופיעה מספר פעמים בפני ועדות וגופים שונים (כגון: ועדת הסנאט לענייני חוץ, ועדת הקונגרס לזכויות האדם) ובטלוויזיה האמריקנית.

בת יאור מזוהה על ידי רבים כמייצגת גישה ימנית, והיא מקבלת פרסום באתרים אמריקניים הנוטים לכיוון זה. ההיסטוריון מרק ר. כהן כינה אותה "הגורו של רבים מקרב בעלי הבלוגים האסלאמופובים"[1]. יש מי שממעיטים בערך המדעי של עבודתה וסבורים שיחס המוסלמים אל "עמי הספר" (נוצרים ויהודים) לא היה כה גרוע כמצטייר מעבודותיה. נראה, שיחס האסלאם לדתות מונותאיסטיות אחרות לא היה אחיד בכל התקופות, וחוקרים שונים עשויים לקבל רושם בנושא גם על פי התקופה שאותה הם חוקרים.

בשנת 2006 היא השתתפה בסרט Islam: What the West Needs to Know לצד וליד שועיבת ורוברט ספנסר.

ספריה שתורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מרק ר. כהן, מיתוסים מודרניים של אנטישמיות מוסלמית, Politika: The Israeli Journal of Political Science & International Relations / פוליטיקה: כתב עת ישראלי למדע המדינה וליחסים בינלאומיים, 2009, עמ' 121–140