נצרות קופטית

הכנסייה הקופטית
Ϯⲉⲕ̀ⲕⲗⲏⲥⲓⲁ ⲛ̀ⲣⲉⲙⲛ̀ⲭⲏⲙⲓ

חזית קתדרלת מרקוס המבשר בקהיר
שורשים, סיווג והנהגה
דת	נצרות
זרם	אוריינטלי
תאריך ייסוד	המאה ה-1
מייסד	מרקוס המבשר
מנהיג	תאודורוס השני
שפות	קופטית (כלשון קודש) ערבית (השפה המדוברת)
ארגונים ופעילות
מרכז
copticorthodox.church/en/

הכנסייה הקוֹפְּטִית-אורתודוקסית (בקופטית: Ϯⲉⲕ̀ⲕⲗⲏⲥⲓⲁ ⲛⲣⲉⲙ̀ⲛⲭⲏⲙⲓ ⲛⲟⲣⲑⲟⲇⲟⲝⲟⲥ, "טִיקְלֶסִיַה נְרֶמנכֶמִי נוֹרתוֹדוֹכּסוֹס"; בערבית: الكنيسة القبطية الأرثوذكسية) היא כנסייה עצמאית שבסיסה במצרים המשתייכת לנצרות האוריינטלית. הכנסייה מזוהה עם העדה הקופטית , צאצאי המצרים הקדומים שלא התאסלמו ושימרו את השפה הקופטית. מרבית הנוצרים במצרים משתייכים לכנסייה זו, ויש לה נוכחות גם מחוץ למצרים, בעיקר בקרב מהגרים קופטים.

הכנסייה מונהגת על ידי סינוד שבראשו הפטריארך הקופטי-אורתודוקסי של אלכסנדריה, הידוע גם כ"אפיפיור" (בקופטית: Ⲡⲁⲡⲁ, פָּאפָּא). האפיפיור הקופטי נחשב ליורשו של מרקוס המבשר, אבי הנצרות במצרים, והאפיפיור הנוכחי (נכון ל-2025) הוא תאודורוס השני. הכנסייה מתנהלת לפי הליטורגיה האלכסנדרונית, ומשמרת את השפה הקופטית כלשון קודש (למרות שהיא נכחדה כשפה מדוברת).

הכנסייה הקופטית, יחד עם הכנסיות האוריינטליות האחרות, התפצלה מיתר הנצרות בשנת 451 בשל הבדלים בכריסטולוגיה: האוריינטלים מאמינים במיאפיזיטיות , כלומר שהטבע האלוהי והטבע האנושי של ישו התמזגו לאחד, בעוד שהקתולים והיוונים-אורתודוקסים מאמינים בדיופיזיטיות. בכך הכנסייה נבדלת מהכנסייה הקופטית-קתולית , שהיא כנסייה קתולית-מזרחית שהתפלגה מהכנסייה הקופטית-אורתודוקסית, והיא דיופיזיטית.

אטימולוגיה

המילה "קוֹפְּטִי" נגזרת מהשם של מצרים ביוונית, אַייגִיפְּטוֹס (Αίγυπτος). במקור היה משמעה של המילה "קופטי" פשוט "מצרי", אך היום מתייחסת מילה זו אל האוכלוסייה הנוצרית של מצרים. המילה הקופטית לקופטי היא רֶמנכֵמִי (ⲣⲉⲙⲛⲭⲏⲙⲓ), שבתרגום מילולי היא "איש ממצרים" ("כֵמִי" זה מצרים), ואילו המילה הערבית היא קֻבְּט (قُبْط). בתלמוד נקראו הקופטים "גיפטים".

היסטוריה

ראשית הנצרות במצרים

קתדרלת מרקוס הקדוש באלכסנדריה . אף שהקתדרלה כפי שהיא כיום נבנתה בעידן המודרני, האתר בו היא נמצאת מהווה כנסייה קופטית לפחות מאז המאה ה-4. כיום היא אחד משני מושביו של האפיפיור הקופטי (השני בקהיר), ובתחתית תמונה זו אף ניתן להבחין בכס האפיפיור.

לפי המסורת הקופטית הנצרות הובאה לאלכסנדריה, בירת מצרים הרומית, כבר בשנת 43 לספירה (כעשר שנים לאחר צליבת ישו) על ידי יוחנן-מרקוס, מתלמידיו של פטרוס, שהיה הפטריארך הראשון של אלכסנדריה. באלכסנדריה הייתה קהילה יהודית הלניסטית גדולה, שסיפקה כר נוח להתבססות האמונה החדשה במצרים, וממנה הנצרות התפשטה גם למצרים המקומיים ברחבי הארץ.

במאה ה-2 נוסדה במצרים אסכולת אלכסנדריה, אחת משתי האסכולות החשובות בעולם הנוצרי (לצד האנטיוכית), שמראשיתה הדגישה את אחדות שני הטבעים של ישו (האלוהי והאנושי). פעלו בשמה כמה מגדולי המסורת הנזירית, ובראשם אנטוניוס הגדול. הם נודעו כ"אבות המדבר".

התפצלות הכנסייה הקופטית

החל מהמאה ה-4 הנצרות הייתה לדת הממלכתית של האימפריה הרומית, ובכללה מצרים. מנקודה זו הכנסייה הייתה מוגנת מרדיפות הפגאנים, אבל היא הייתה מלאה במחלוקות פנימיות קשות, שרבות מהן עסקו בכריסטולוגיה (כלומר מהו בדיוק טבעו של ישו הנוצרי). גם הקיסרים הרומיים לקחו חלק במחלוקות האלה, ולעיתים אף רדפו את בעלי העמדות המנוגדות להם.

כך הייתה המחלוקת בין אסכולות אלכסנדריה ואנטיוכיה: בעוד שהאנטיוכיים תבעו להדגיש את הבידול בין האלוהי והאנושי, כדי להבהיר שהאל איננו מושפע מבריאתו ומצוי מעבר לה, האלכסנדרוניים דרשו את ההפך כדי לוודא שטבע האדם החוטא נעטה כולו על ידי ישו ולכן נגאל. בשנת 431 הקיסר תאודוסיוס השני כינס את ועידת אפסוס, שעמדה בסימן הדומיננטיות של האלכסנדרוניים והשפלת האנטיוכיים: בראש הוועידה עמד קירילוס, שהיה פטריארך אלכסנדריה ונציג נאמן של אסכולת עירו, ובהנהגתו הוועידה גינתה פלג קיצוני של האסכולה האנטיוכית בשם נסטוריאניזם, שהפריד בין שני טבעיו של ישו עד כדי כך ששלל ממרים את התואר "יולדת האלוהים" (כי לדעתו היא אמא רק של הטבע האנושי של ישו), והכריזה עליו כעל מינות.

דיוסקורוס הראשון, האפיפיור הקופטי בשנים 444–454, שבימיו התפצלו הקופטים מהכנסייה הרומית

כתגובת נגד לנסטוריאניזם, כומר מקונסטנטינופול שהשתייך לאסכולת אלכסנדריה בשם אוטיכס ניסח משנה כריסטולוגית קיצונית לא פחות, מונופיזיטיזם, שקבעה כי לישו היה טבע אחד בלבד בו התאחדו האלוהי והאנושי. רעיונותיו של אוטיכס עוררו מחאה קשה אף מאלו שישבו בין המשפתיים עד אותה עת, ובשנת 448 אוטיכס נמלט לאלכסנדריה, אל הפטריארך דיוסקורוס הראשון שתמך בו. לאוטיכס היו קשרים בחצר הקיסר תאודוסיוס השני, וכדי להציל אותו הקיסר והפטריארך ארגנו ועידה אקומנית נוספת, ועידת אפסוס השנייה , שבה לאלכסנדרוניים הייתה שליטה מלאה: לאו הראשון, בישוף רומא דאז שהתנגד למונופיזיטיזם, לא הספיק להגיע בשל החיפזון שבה כונסה הוועידה ואפילו את המכתב ששלח סירבו להקריא, ואילו הפטריארך של קונסטנטינופול, שהרשיע את אוטיכס קודם לכן, הודח ונפטר מעט לאחר מכן – לפי עדויות שנויות במחלוקת, הוא הוכה במהלך הוועידה בידי נזירים ממצרים שהביא עמו דיוסקורוס למטרה זו, ומת מפצעיו. מכל מקום, הוועידה זיכתה את אוטיכס מכל אשמה, והדיחה מספר בישופים שתמכו באסכולה האנטיוכית.

מעט לאחר מכן תאודוסיוס השני נפטר, ובמקומו התמנה לקיסר מרקיאנוס. הוא הסכים שהתנהגותם של האלכסנדרוניים בוועידת אפסוס השנייה הייתה מתחת לכל ביקורת, וכינס ועידה נוספת כדי ליישב את ההדורים – ועידת כלקדון, שנערכה בשנת 451 בהשגחה קיסרית צמודה ותחת משמר חיילים שנועדו למנוע התפרעויות. בכלקדון הבישופים שתמכו לפני כן בדיוסקורוס חזרו בהם, בטענה שדיוסקורוס הוא אדם אלים והם פעלו מתוך פחד. הוועידה הגדירה את טבעו של ישו כדיופיזיטי (מעין עמדת ביניים בין הנסטוריאניזם למונופיזיטיזם), הכריזה על ועידת אפסוס השנייה כבטלה ומבוטלת, הדיחה את דיוסקורוס ממשרתו כפטריארך אלכסנדריה וגזרה עליו עונש מאסר.

ואולם, כמעט כל האוכלוסייה המצרית המשיכה לתמוך בדיוסקורוס, וסירבה לקבל את התאולוגיה של כלקדון ואת הפטריארך החדש שהקיסר שלח לאלכסנדריה. במצרים פרצו מהומות, וכשדיוסקורוס מת בכלאו בישופי מצרים הכריזו על טימותאוס השני כפטריארך אלכסנדריה, בניגוד לדעתו של הקיסר. מנקודה זו והלאה, לאלכסנדריה תמיד היו שני פטריארכים, ששניהם מתיימרים להיות יורשיו הלגיטימיים של מרקוס המבשר: פטריארך ביזנטי שדוגל בכריסטולוגיה הדיופיזיטית, ופטריארך קופטי (נקרא גם אפיפיור) שדוגל בכריסטולוגיה המונופיזיטית (או למצער מיאפיזיטית – ההזדהות כמונופיזיטית שנויה במחלוקת). בכך הכנסייה הקופטית התפצלה מהכנסייה של האימפריה הרומית. יחד איתה התפצלו גם הכנסייה הסורית-אורתודוקסית והכנסייה האפוסטולית הארמנית, והן מהוות יחד את הנצרות האוריינטלית, המתבססת על ועידת אפסוס השנייה ולא על כלקדון.

רוב המצרים דבקו בכנסייה הקופטית, למרות שהשלטון הרומי רדף אותם בשל כך. קופטים רבים עונו ומתו, אך בכל זאת נותרו נאמנים למיאפיזיטיות. לכנסייה הקופטית הייתה נוכחות גם באתיופיה: האבונא של אקסום (ראש הכנסייה האתיופית) היה כפוף לאפיפיור הקופטי באלכסנדריה – ובדרך כלל היה קופטי בעצמו; מצב זה נמשך עד המאה ה-20 – ובעקבותיו גם הנוצרים באתיופיה קיבלו את המיאפיזיטיות.

השלטון הערבי במצרים

האיקונוסטאזיס של "הכנסייה התלויה" בקהיר. כנסייה זו שימשה כמושב האפיפיור הקופטי כאשר עבר לקהיר. ליד האיקונות ניתן לראות כיתוב הן בקופטית והן בערבית.

האימפריה המוסלמית כבשה את מצרים במאה ה-7, ומאז ועד היום מצרים נתונה לשלטון האסלאם. הקופטים הושמו במעמד של "בני חסות": הותר להם להישאר נוצרים והובטחה להם הגנה, אבל הוטלו עליהם הגבלות מסוימות, כגון תשלום מס הג'יזיה, שהושת על נוצרים ויהודים אבל לא על מוסלמים. היחס של הקופטים למוסלמים היה מסויג, ורבים העדיפו את השלטון המוסלמי על פני הרומי (שכאמור היה עוין לקופטים מאז כלקדון).

כך, במשך מאות שנים מצרים הייתה ארץ שבה יש רוב דמוגרפי נוצרי-קופטי, אבל שלטון של מיעוט מוסלמי. השליטים המוסלמים התייחסו לנתיניהם הקופטים בצורות שונות: היו שהפגינו כלפיהם סובלנות והיו שרדפו אותם. במרוצת השנים שיעור הנוצרים במצרים ירד בהדרגה בעקבות התאסלמויות, אבל מוערך שהם הפכו למיעוט רק במאה ה-12, כ-500 שנה לאחר הכיבוש המוסלמי. במאה ה-11 האפיפיור הקופטי העביר את מושבו מאלכסנדריה לבירה החדשה, קהיר, אבל תוארו נשאר עדיין "הפטריארך של אלכסנדריה".

במאה ה-17 החלה הכנסייה הקתולית להפעיל מיסיון במצרים במטרה להמיר את הקופטים. רובם דחו את הקתוליות, אבל היה מיעוט שהסכים לקבל את מרות הכס הקדוש ואת התאולוגיה הקתולית (שהיא דיופיזיטית) במסגרת שבה יוכל לשמר את רוב המסורות הקופטיות. למענם הוקמה בשנת 1741 הכנסייה הקופטית-קתולית , בהנהגתו של ארכיבישוף קופטי שהמיר דתו לקתוליות. בהמשך היו גם קופטים שהפכו לפרוטסטנטים, אבל הרוב המוחץ נותרו "אורתודוקסים" (כלומר אוריינטלים).

מעמד הקופטים החל להשתפר תחת השלטון הסובלני יחסית של שושלת מוחמד עלי במאה ה-19. בשנת 1855 מס הג'יזיה הוסר מעליהם, וזמן קצר לאחר מכן הותר להם לשרת בצבא מצרים. בתקופה זו עלתה הלאומיות המצרית, שלרוב רואה בקופטים חלק בלתי נפרד מהלאום המצרי. במהומות 1919 במצרים לקחו הקופטים חלק משמעותי, מה שהראה את ההומוגניות של החברה המצרית באותם ימים.

בשנת 1893 הוקם מחדש הסמינר התאולוגי הקופטי בקהיר, שמכשיר כמרים קופטים אבל פונה גם לציבור הרחב ומלמד את המורשת הקופטית: השפה הקופטית, תאולוגיה, היסטוריה ואמנות קופטית (כולל שירה, מוזיקה, איקונוגרפיה ואריגה). הסמינר קיים עד היום, ויש לו מספר סניפים ברחבי העולם. הוא רואה עצמו כיורש של אסכולת אלכסנדריה הקדומה.

האפיפיור הקופטי קירילוס השישי העניק לכנסייה האורתודוקסית האתיופית ב-1959 עצמאות (אוטוקפליה), ובכך ויתר על הכוח למנות את האבונא האתיופי (שמעתה נושא בתואר פטריארך) ועל השליטה בכנסייה האתיופית. האפיפיור שנודה השלישי קיבל לכנסייה הקופטית בשנת 1994 גוף בריטי בשם "הכנסייה הבריטית-אורתודוקסית" , שהפך לדיוקסיה של הכנסייה הקופטית באיים הבריטיים, למרות שאנשי הכנסייה הזו כלל אינם ממוצא קופטי והצטרפו לכנסייה הקופטית רק כדי לקבל לגיטימציה; ב-2015 הם התפצלו מחדש מהכנסייה הקופטית.

החל משנות ה-70, וביתר שאת מאז המהפכה במצרים, אירעו במצרים מספר אירועי אלימות, שבהם הותקפו קופטים בידי מוסלמים קיצוניים. מאות קופטים נרצחו באירועים כאלה, והעדה הקופטית טוענת לקיפוח ולאפליה מתמשכת מצד השלטונות, והתייחסות מקלה להתקפות פיזיות ומילוליות עליהם.

מאז שנות ה-80 תאולוגים קופטים ויוונים-אורתודוקסים נפגשים על מנת להגיע לעמק השווה לגבי המחלוקות ביניהם. מאז 1990, הקופטים והיוונים-אורתודוקסים מכירים בהטבלות זו של זו, והחל מ-2001, כנסיות אלה הסכימו להכיר זו בזו בסקרמנט הנישואים שלהן: כיום, אם קופטי/ת ויווני/יה רוצים להתחתן, הם יכולים לערוך את החתונה באחת מהכנסיות וגם השנייה תכיר בו, ואין צורך לערוך שתי חתונות בכל אחת מהכנסיות.

הנצרות הקופטית כיום

מפה המציגה את תפוצת הקופטים בעולם

מספר החברים בכנסייה הקופטית-אורתודוקסית אינו ידוע בוודאות. ידוע שהקופטים מהווים בין 5% (לפי הערכת הממשלה) ל-15% (לטענת נציגי הכנסייה) מכלל אוכלוסיית מצרים, שמונה כיום למעלה ממאה מיליון נפש. מוערך כי מחוץ למצרים ישנם בין מיליון לשני מיליון קופטים: הם מצויים בעיקר באמריקה הצפונית (כמיליון), סודאן (כ-400 אלף), אירופה, אוסטרליה ולוב.

על אף אפלייתם, הקופטים נוטים להיות עשירים יותר מהמוסלמים במצרים. העדה הקופטית מחזיקה בנתח של 30%–40% מכלל הכלכלה המצרית, על פי העיתון פורבס, שליש מטבלת האנשים העשירים ביותר במצרים הם קופטים.

הקופטים במצרים מדברים ערבית כשפת אם, והשפה משמשת גם בכנסייה – בדרשות של הכומר, ולעיתים אף בתפילה. בתפוצות הקופטיות מחוץ לעולם הערבי משתמשים גם בשפות המקומיות. עם זאת, השפה הקופטית עדיין נמצאת בשימוש בליטורגיה הקופטית, וקופטים רבים לומדים את השפה.

בכנסייה הקופטית אפשר להסמיך רק גברים לכמורה, ועליהם להינשא בטרם ההסמכה, אם הם רוצים להתחתן. נוהג זה דומה לזה של הכנסייה היוונית-אורתודוקסית.

שמות קופטיים במצרים כיום

לקופטים רפרטואר שמות ייחודי. שמות רבים הם שמות של דמויות מן הברית הישנה והברית החדשה: يوسف (יוסוף, כלומר יוסף בן יעקב אבינו, או יוסף הקדוש בעלה של מרים אם ישו), مريم (מַרים, כלומר מִרים אחות משה או מרים המגדלית או מרים אם ישו), بنيامين (בנימין), راعوث (ראעות', כלומר רות), بطرس (בוטרוס-פטרוס), حنّا (חנּא-יוחנן), جرجس (גירגיס-ג'ורג') ועוד. שמות מן הברית הישנה המופיעים בקוראן יכולים להיות משותפים לקופטים ולמוסלמים, אך שמות מן הברית החדשה הם קופטיים בלבד.

הקופטים משתמשים גם בשמות פרעוניים: مينا (מינא-מנס, נערמר), ويصا (ויצא-בס, אל פרעוני).

קבוצת שמות נוספת המבדילה את הקופטים מן המוסלמים היא של שמות אירופאיים: ميشيل (מישל), جوزيف (ז'וזף), ماريان (מריאן). עד לדור הקודם השמות הזרים היו ממקור צרפתי, אך כעת ניכרת השפעה אמריקאית: مونيكا (מוניקה), ديفيد (דייוויד), مايكل (מייקל) ועוד.

קבוצת שמות אחרת כוללת שמות המשותפים לקופטים ולמוסלמים, כדי לטשטש את זהותו הדתית של בעל השם (קופטים מדווחים על הפליה בבית הספר ברגע שמתגלית דתם). בתחום זה מרובים שמות המסתיימים ב-ي: فتحي (פתחי), سعدي (סעדי), عدلي (עדלי) ועוד. נפוצים גם שמות מהשורש مجد (=תהילה): مجدي (מגדי), ماجد (מאגֶד). כמו כן נפוצים שמות עם הרכיב عبد (עבְּד, כלומר עֶבֶד): عبد المسيح (עבד-אלמסיח, דהיינו עבד המשיח), عبد النور (עבד-אלנור, דהיינו עבד האור). שני שמות אחרונים אלה הם קופטיים בלבד.

הקופטים בישראל

כנסיית הבשורה הקופטית בנצרת

מרבית הקופטים בישראל מתגוררים בעיר נצרת שבגליל, שבה קהילה קופטית-אורתודוקסית המונה בין 1,500 ל-2,000 נפש. לרובם ככולם אותו שם משפחה – "קופטי" (قبطي), המציין את השתייכותם לעדה זו. יש להם כנסייה בעיר, כנסיית הבשורה הקופטית , אשר כפופה באופן ישיר לאפיפיור הקופטי במצרים.

בירושלים יש גם כן קהילה קופטית, שקיימות עדויות לקיומה עוד מהמאה ה-9. מרכז הקופטים בעיר הוא מנזר דיר אנטוניוס שברובע הנוצרי, שבו יושב הארכיבישוף הקופטי של ירושלים , שלהלכה סמכותו משתרעת על כל הקופטים בדרום-מערב אסיה חוץ מסיני. בדיר אנטוניוס חיים כיום כ-20 נזירים קופטים, ובנוסף כמה עשרות משפחות קופטיות מתגוררות בירושלים, רובן במבנה ברובע הנוצרי בשם "ח'אן הקופטים" (خان أقباط) התוחם מצפון את בריכת חזקיהו. לכנסייה הקופטית יש חזקה על מספר תאי תפילה בכנסיית הקבר וכמה מקומות אחרים בירושלים, והיא טוענת לבעלות גם על דיר א-סולטאן, השנוי במחלוקת שכן גם הכנסייה האתיופית תובעת אותו לעצמה.

בחיפה מתגוררות כיום כמה משפחות נוצריות הנושאות את שם המשפחה "קופטי", שמוצא רובן מהקהילה בנצרת. ביפו יש מנזר קופטי בשם מנזר אנטוניוס הקדוש, שכיום גר בו נזיר אחד, ועד 1948 הייתה בעיר קהילה קופטית. לכנסייה הקופטית יש נכסים גם בבית לחם, ביריחו ובקאסר אל-יהוד.

במרץ 1957 נעצר ראש הכנסייה הקופטית בישראל, הכומר יואכים אל-אנטוני, בחשד לריגול ולאחר מכן הורשע.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא נצרות קופטית בוויקישיתוף

• נצרות קופטית, ברשת החברתית פייסבוק
• נצרות קופטית, ברשת החברתית אינסטגרם
• נצרות קופטית, סרטונים בערוץ היוטיוב
• ניר חסון, הסכסוך על המרתף מתחת לכנסיית הקבר, באתר הארץ, 19 בדצמבר 2009
• אבי יששכרוף, האסלאם הפוליטי במצרים מאיים על האחווה הדתית במדינה, באתר הארץ, 27 באפריל 2012
• האנציקלופדיה הקופטית (באנגלית)
• Wolfgang Kosack, Novum Testamentum Coptice. Neues Testament, Bohairisch, ediert von Wolfgang Kosack. Novum Testamentum, Bohairice, curavit Wolfgang Kosack. / Wolfgang Kosack. neue Ausgabe, Christoph Brunner, Basel 2014. ISBN 978-3-906206-04-2.
• נצרות קופטית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)