ג'ומפה להירי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ג'ומפה להירי
Jhumpa Lahiri Mantova.jpg
לידה 11 ביולי 1967 (בת 50)
לונדון, הממלכה המאוחדת
שם מקורי נילאנג'נה סודשנה להירי[1]
עיסוק סופרת
לאום הודית-אמריקאית
שפות היצירה אנגלית
תחום כתיבה סיפורת
סוגה רומן, סיפור קצר
זרם ספרותי פוסטקולוניאליזם
יצירות בולטות פרשן המחלות, השם הטוב, הבקעה
פרסים פרס או הנרי (1999), פרס פוליצר לסיפורת (2000)
הושפעה מ אנטון צ'כוב, אליס מונרו, ולדימיר נבוקוב, לב טולסטוי, ריצ'רד ייטס[2]
דף הסופרת באתר הוצאת Random House

ג'ומפה להיריבנגלית: ঝুম্পা লাহিড়ী, נולדה 11 ביולי 1967) היא סופרת הודית-אמריקאית. ספרה הראשון, קובץ הסיפורים הקצרים פרשן המחלות (1999, יצא בעברית בשנת 2001) זכה בפרס פוליצר לסיפורת לשנת 2000, והרומן הראשון שלה, השם הטוב (2003, יצא בעברית בשנת 2005), עובד לסרט באותו שם (באנגלית The Namesake).[3]

שמה מלידה הוא נילאנג'נה סודשנה, אך היא משתמשת בכינוי שלה (בבנגלית, ה-Daak naam שלה), ג'ומפה.[1] להירי חברה במועצת הנשיא לאמנויות ולמדעי הרוח, שהקים ברק אובמה.[4] ספרה הבקעה, שפורסם באנגלית בשנת 2013 (יצא בעברית בשנת 2014), היה מועמד לפרס מאן בוקר ולפרס הספר הלאומי לסיפורת.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

להירי נולדה בלונדון, להורים מהגרים הודים ממדינת בנגל המערבית. משפחתה עקרה לארצות הברית כשהייתה בת שנתיים; להירי מחשיבה עצמה אמריקאית. לדבריה, "לכל דבר ועניין כאילו כן נולדתי כאן".[1] היא גדלה בקינגסטון במדינת רוד איילנד, שבה עבד אביה, עמאר להירי, כספרן באוניברסיטת רוד איילנד;[1] עליו מבוססת דמות הגיבור בסיפור "The Third and Final Continent", החותם את הספר "פרשן המחלות".[5] אמה של להירי רצתה להבטיח שילדיה יגדלו תוך לימוד המורשת הבנגלית, והמשפחה הרבתה לבקר קרובים בקולקטה.[6]

כשהייתה בגיל הגן, הגננת של להירי החליטה לקרוא לה בכינוי החיבה שלה (ג'ומפה) במקום בשמה הרשמי, משום שמצאה אותו קל יותר להגייה.[1] להירי סיפרה לימים כי "תמיד נבוכותי כל כך בגלל שמי... להרגיש כאילו גורמים למישהו סבל רק בשל זהותך."[7] רגשותיה המעורבים של להירי לגבי זהותה היוו השראה לרגשותיו המעורבים של גוגול, גיבור הרומן "השם הטוב", לגבי שמו החריג.[1] לאחר שסיימה את לימודי התיכון בקינגסטון, השלימה בשנת 1989 תואר ראשון בספרות אנגלית בבארנארד קולג' שבאוניברסיטת קולומביה בניו יורק.[8]

לאחר מכן השלימה להירי סדרת תארים באוניברסיטת בוסטון: תואר שני בספרות אנגלית, תואר שני נוסף בכתיבה יוצרת, תואר שני נוסף בספרות השוואתית, ותואר דוקטור בלימודי רנסאנס. להירי אף לימדה כתיבה יוצרת באוניברסיטת בוסטון ובבית הספר לעיצוב של רוד איילנד.

בשנת 2001 נישאה להירי לאלברטו וורווליאס-בוש, עיתונאי ששימש באותה עת סגן עורך מהדורת אמריקה הלטינית של טיים מגזין. להירי חיה ברומא, עם בעלה ועם שני ילדיהם, אוקטביו (יליד 2002) ונור (ילידת 2005).[9][7]

קריירה ספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדברי להירי, היא שלחה סיפורים קצרים למוציאים לאור והם נדחו "במשך שנים".[6] ספרה הראשון, אוסף הסיפורים הקצרים "פרשן המחלות", יצא בשנת 1999. הסיפורים עוסקים בדילמות בחייהם של הודים או של מהגרים הודים, כגון קשיי נישואים, הפלות, והנתק בין בני הדור הראשון להגירה לארצות הברית לבין ילדיהם. לימים כתבה להירי כי "כשהתחלתי לכתוב לא עסקתי במודע בחווייה ההודית-אמריקאית. מה שמשך אותי למלאכה היה הרצון לאלץ את שני העולמות שבהם חייתי להתמזג על הדף, כפי שלא הייתי אמיצה דיי, או בוגרת דיי, לאפשר בחיים עצמם."[10] האוסף זכה לשבחי מבקרי ספרות אמריקאים, אך הביקורות בהודו היו מעורבות: בעוד שמבקרים מסוימים הביעו התלהבות, אחרים הסתייגו מכך שלהירי "לא הציגה הודים באור חיובי יותר".[11] הספר נמכר במאות אלפי עותקים באנגלית, וזיכה את להירי בפרס פוליצר לסיפורת לשנת 2000 (והייתה זו רק הפעם השביעית שבה קובץ סיפורים זוכה בפרס).[1][12]

בשנת 2003 פרסמה להירי את הרומן הראשון שלה, "השם הטוב" (במקור: The Namesake),[11] אשר מגולל שלושים שנה בחיי משפחת גנגולי. ההורים, מקולקטה, היגרו בצעירותם לארצות הברית, וילדיהם, גוגול וסוניה, גדלים וחווים את פער הדורות והתרבות מול הוריהם. סרט על בסיס הספר יצא בשנת 2007, בבימוי מירה נאיר ובכיכוב קל פן כגוגול. להירי עצמה הופיעה בהופעת קמע בתפקיד "דודה ג'ומפה".

קובץ הסיפורים השני של להירי, "קרקע לא מוכרת" (במקור: The Unaccustomed Earth), יצא באנגלית בשנת 2008, והגיע להישג נדיר, בתופסו כבר בשבוע הראשון לצאתו את המקום הראשון ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס.[13] עורך מוסף ביקורות הספרים של הניו יורק טיימס בשעתו, דווייט גארנר, כתב כי "קשה לזכור מה הייתה יצירת הסיפורת הרצינית האחרונה שזינקה היישר לראש הרשימה; זו המחשה ברורה של כוחה המסחרי של להירי."[13]

להירי מקיימת גם קשר מקצועי פורה עם כתב העת הניו יורקר, שבו פרסמה כמה מסיפוריה הקצרים, וכמה מסות ומאמרים.

בספטמבר 2013 נכלל הרומן "הבקעה" מאת להירי ברשימה המצומצמת של המועמדים לפרס מאן בוקר,[14][15] אך לא זכה בפרס.

כתיבה לטלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

להירי עבדה כיועצת עבור מפיקי העונה השלישית של סדרת הטלוויזיה האמריקאית בטיפול, שבה נוספה דמותו של סוניל, אלמן שמהגר מהודו לארצות הברית ומתמודד עם שכול ועם הלם תרבות. על אף שניתן לה קרדיט על כתיבה, תפקידה התמקד בייעוץ לגבי האופן שבו יתפוס הודי בנגאלי את ברוקלין.[16]

תפקידים וכיבודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז 2005, מכהנת להירי כסגנית נשיא המרכז האמריקאי של פא"ן. בפברואר 2010 מונתה לשמש במועצת הנשיא לאמנויות ולמדעי הרוח, לצד חמישה אחרים.[4]

להירי זכתה בפרסים רבים, בהם:

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ג'ומפה להירי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 "For Pulitzer winner Lahiri, a novel approach" באתר USA Today,‏ 19 באוגוסט 2003.
  2. ^ "The Hum Inside the Skull, Revisited" באתר הניו יורק טיימס.
  3. ^ אייזק צ'וטינר, "Interviews: Jhumpa Lahiri", באתר האטלנטיק, 18 במרץ 2008.
  4. ^ 4.0 4.1 "Barack Obama appoints Jhumpa Lahiri to arts committee", בעיתון The Times of India,‏ 7 בפברואר 2010.
  5. ^ ג'יליאן פלין, "Passage To India: First-time author Jhumpa Lahiri nabs a Pulitzer" באתר Entertainment Weekly,‏ 28 באפריל 2000.
  6. ^ 6.0 6.1 ארון אגיאר, "One on One With Jhumpa Lahiri", באתר Pifmagazine.com,‏ 28 ביולי 1999.
  7. ^ 7.0 7.1 בנג'מין אנסטאס, "Books: Inspiring Adaptation" באתר Men's Vogue, מרץ 2007.
  8. ^ "Pulitzer Prize awarded to Barnard alumna Jhumpa Lahiri ’89; Katherine Boo ’88 cited in public service award to The Washington Post" באתר חדשות הקמפוס של בארנארד קולג', 11 באפריל 2000.
  9. ^ ג'ון ספינקס, "A Writer's Room", בניו יורק טיימס, 25 באוגוסט 2013.
  10. ^ ג'ומפה להירי, "My Two Lives", באתר ניוזוויק, 6 במרץ 2006.
  11. ^ 11.0 11.1 טרזה וילץ, "The Writer Who Began With a Hyphen: Jhumpa Lahiri, Between Two Cultures", באתר הוושינגטון פוסט, 8 באוקטובר 2003.
  12. ^ אליזבת' פארנסוורת', "Pulitzer Prize Winner-Fiction", באתר PBS,‏ 12 באפריל 2000.
  13. ^ 13.0 13.1 דווייט גארנר, "Jhumpa Lahiri, With a Bullet" בבלוג "Paper Cuts" באתר הניו יורק טיימס, 10 באפריל 2008.
  14. ^ טים מאסטרס, "Man Booker judges reveal 'most diverse' longlist", באתר ה-BBC,‏ 23 ביולי 2013.
  15. ^ "BBC News - Man Booker Prize 2013: Toibin and Crace lead shortlist", באתר ה-BBC,‏ 10 בספטמבר 2013.
  16. ^ קת'רין שאטק, "Irrfan Khan in ‘In Treatment'", באתר הניו יורק טיימס, 12 בנובמבר 2010.