זלמן דוד ליבונטין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
זלמן דוד ליבונטין
PikiWiki Israel 5866 Zalman David Levontin.jpg
לידה 20 בפברואר 1856
אורשה, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 19 ביוני 1940 (בגיל 84)
תל אביב-יפו, פלשתינה (א"י) עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה ראשון לציון עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע בנקאי, גזבר עריכת הנתון בוויקינתונים
השקפה דתית יהדות עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

זלמן דוד לֵיבוֹנְטִין (לעיתים נכתב לבונטין; בכתיב יידי: לעוואָנטין; בראשי תיבות: זד"ל; 20 במאי 1856, אוֹרשָה, פלך מוגילב, האימפריה הרוסית (רוסיה הלבנה) – 19 ביוני 1940, תל אביב, פלשׂתינה-א"י) היה מחלוצי העלייה הראשונה, ממייסדי ראשון לציון, וממקימי בנק אוצר התיישבות היהודים.

תולדות חייו ופועלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרעיון הציוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

זלמן דוד ליבונטין נולד ב-20 במאי 1856 (ט"ו באייר ה'תרט"ז) למשפחת חסידי חב"ד בעיירה אורשה שברוסיה הלבנה (אז באימפריה הרוסית, כיום בבלארוס). ליבונטין התחתן בגיל 18 ולאחר מכן עבר להתגורר במוהילב אצל הורי אשתו, שם התקיים על כספי הנדוניה. לאחר תקופה ניסה ליבונטין לעסוק כסוחר אך לא הצליח בכך. ליבונטין אף ניסה להתגייס לצבא הרוסי כדי להילחם בבמלחמה העות'מאנית-רוסית אך הדבר לא יצא לפועל. לאחר מכן העתיק ליבונטין את מגוריו למוסקבה ולמד שם הנהלת חשבונות. עם סיום לימודיו עבד ליבונטין כפקיד בנק בדרום האימפריה הרוסית[1].

רעיון שיבת ציון התעורר בו, לפי זכרונותיו, כבר בילדותו בעת לימודי הגאוגרפיה. הוא למד כי מדינת ליבריה באפריקה נוסדה על ידי עבדים כושים מאמריקה.

שאלתי את נפשי: אם הכושים יכלו ליסד מדינה חופשית לעצמם, מדוע לא נלך אנחנו ליסד לנו ממלכה בארץ אבותינו.

בעקבות התגברות האנטישמיות בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-19, אותן חש על בשרו, החל ליבונטין לפעול להגשמת רעיונו ובט"ו בשבט ה'תרמ"ב (1882) הצליח לחבר לאגודה קבוצת משפחות מהעיר קרמנצ'וג מדרום רוסיה (כיום אוקראינה). חברי האגודה ליבונטין כייצא לארץ הקודש, וכי אם ימצא "כברת ארץ" המוכשרת ליסד מושב לעבודת אדמה, גם הם יבואו ויחלו בעבודת הקודש. שמעו הגיע ליהודי העיר חרקוב; הם הזמינו אותו אליהם והודיעו לו על התארגנות קבוצה שנייה להתיישבות בארץ ישראל. וכך הפך לבא-כוחן של שתי קבוצות המחפשות אדמה בארץ ישראל על מנת להקים יישוב המבוסס על עבודת האדמה.

שבוע לאחר מכן יצא ליבונטין לארץ ישראל והגיע ליפו בי"ז באדר תרמ"ב. ליבונטין סייר בירושלים, בשרון ובשפלת יהודה ולאחר מכן שלח דו"ח מפורט לאגודה ובו כתב, בין היתר: "האדמה טובה ופוריה... אפשר יהיה לטעת בה "ני לימון ותפוחי זהב … שיחי צמר גפן, עצי תות להרחבת גדול תולעת המשי, שושנים ופרחים למען יבש אותם לסממנים ומרקחת – כל אלו הענפים יוכלו לשאת פרי טוב לעמלים בהם... יש לנו תקווה לחיות בה; כי עלֹה נעלה וירשנו אותה וגם יכול נוכל!"[1]

ממייסדי ראשון לציון[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן קצר אחרי הגעתו לארץ ישראל כונן ליבונטין ביפו את ועד חלוצי יסוד המעלה, אשר הציב לו מטרה לקנות קרקע ולייסד מושבה של עובדי אדמה. ליבונטין חיפש אדמה בשפלת יהודה, הגיע עד עזה – אך לא מצא נחלה מתאימה להתיישבות. גם מושל ירושלים הטורקי, ראוף פאשה, ביקש לסכל את עצת המתיישבים. לבסוף, סגן הקונסול הבריטי ביפו, ר' חיים אמזלג, רכש, על שמו, את "ארד אל עיון קרא", היא "עין הקורא" המקראית (ספר שופטים ט"ו, י:ט), 12.5 ק"מ דרומית ליפו. שטח האדמה היה 3,340 דונם, והמחיר לדונם 15 פרנק.

ובליל שימורים עלה ז' ד' ליבונטין עם חבריו ללון לילה ראשון על אדמתם תחת כיפת השמים:

כל הלילה לא ישנו ויחזו מחזות קודש, חזיונות מני קדם. ובבוקר, מראש הגבעה נתגלה מחזה מרהיב עין" מערבה- מרחב הים, הנשקף מרחוק כראי מלוטש; מזרחה – הרי יהודה, עוטים ערפל-קסם מעולף געגועי קדש, געגועי נצח של עם-הנצח ; דרומה – גבעות ושדות שזופי-שמש, שדות שממה, המחכים זה אלפיים שנה לבוא גואליהם, ובאופק – הגבעה של יבנה... וצפונה – מרחב השרון.

והם הכריזו ראשון לציון הנה הנם, ולירושלים מבשר אתן" (ישעיהו מ"א, כז)".

בסוף שנת 1882 התפטר ליבונטין מכהונתו כראש הוועד, על רקע סכסוכים פנימיים במושבה, ושב עם בני ביתו לרוסיה לזמן בלתי מוגבל. עם עוזבו הוא קיבל "שובר קבלה", שבו נכתב: "קבלנו ממנו הספרים, המזומנים "ואין לנו אליו שום טענות ומענות ודין דברים ופתחון פה". ולראיה באנו על החתום ח"י טבת תרמ"ג, "פה ראשון לציון באה"ק [=ארץ הקודש] ת"ו"".

הקמת הבנק הציוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת תרמ"ה (1884) הציע ליבונטין בוועידת היסוד של "חובבי ציון" בקטוביץ, לייסד בנק שיסייע להתיישבות היהודית בה. כעבור כעשור וחצי, בשנת 1901, יזמה ההסתדרות הציונית בראשות תיאודור הרצל את הקמת אוצר התיישבות היהודים. ליבונטין, שכיהן אז כמנהל הבנק המינסקאי למסחר, הוזמן על ידי הרצל לנהל את ה"אוצר", והתמנה למנהל באוצר התיישבות היהודים בלונדון. לאחר מכן הוא יזם והקים את בנק אנגלו-פלשתינה. במקביל הוא שימש יועץ מדיני להרצל בנושאים שבהם התמחה.

העיתון חבצלת פרסם בט"ו תמוז תרס"ג (1903) את הכתבה הבאה : "בנק יהודי יפתח ביפו", ובהמשך הכתבה : "הרעיון ליסד בארץ הקדושה סניף מהקאלאניאל באנק העברי אשר בלאנדאן החל לצאת לפעולה. המקום הנבחר להחל בו את פעולות הבאנק הוא יפו והאיש הנבחר לעמוד בראש המפעל ולנהלו הוא החכם זלמן דוד לעוואנטין, עד כה אחד מפקידי הבאנק המרכזי בלאנדאן, אשר נמנה בין הראשונים אשר עלו ליהודה להאחז באדמתה, והוא היה אחד הקונים את אדמת עיון-קארא ליסד בה את המושבה הראשונה אחרי פתח תקווה - אשר קראו לה ראשון לציון".[2]

היכרותו של ליבונטין את היישוב, שליטתו בעברית והכרתו את המשק והכלכלה הארץ-ישראלית בתקופה העות'מאנית הביאו לכך שקיבל את ניהול הבנק הציוני. בשנת 1903 חזר ליבונטין לארץ ישראל, התיישב בראשון לציון והיה מנהלו הראשון של בנק אנגלו-פלשתינה (לימים בנק לאומי). הוא היה מנהל הבנק עד שנת 1914, אז, לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הוא לא יכול היה, כנתין מדינת אויב, להישאר בתפקידו.

במלחמת העולם הראשונה: במצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליבונטין נאלץ להישאר באלכסנדריה שבמצרים, שבה שהה ערב המלחמה. הוא פתח בעיר סניף זמני שתמך באלפי הפליטים שגורשו מארץ ישראל. חלק לא קטן מבין פליטים אלו החזיק בחשבון באחד מסניפי בנק אנגלו-פלשתינה בארץ. כספים שהגיעו מחברת האם, אוצר התיישבות היהודים, שמושבה היה בלונדון, איפשרו לשלם לפליטי ארץ ישראל לפחות חלק מן הכספים על חשבון פיקדונותיהם בסניפי הבנק בארץ. כפי שליבונטין כתב בעצמו, "עפ"י החוקים השוררים לא הייתה עלינו שום התחייבות לשלם במצרים הפקדונות שקבל האפ"ק בארץ-ישראל אבל לא יכולתי לעזוב את אלו שהיה להם הכסף בהבנק שלנו שירעבו או שילכו לבקש נדבות על פרוסת לחם... עבודתי זו היא קשה ביותר מפני כי רבים מהמפקידים דרשו בכל זאת כל כסף פקדונותיהם ולא חפצו להבין, כי אין על האפ"ק שום התחייבות וכי אנכי עושה עמהם לפנים משורת הדין בשלמי להם את פקדונותיהם ויריבו בי וימררו את חיי".[3]

באלכסנדריה הוקם "ועד זמני" לטיפול בפליטים אלו, ובאופן טבעי התמנה ליבונטין לגזבר הוועד.

אחריתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1 בינואר 1925, כשהיה בן 69, פרש ליבונטין מניהול הבנק, אך נשאר חבר דירקטוריון עד מותו בשנת 1940. בדברי ההוקרה שהקדישו לו עובדי הבנק נכתב:

מר ליבונטין היה לנו בזמן כהונתו לאב ולמורה ובצאתו מן העבודה היה לנו לאח ורע – את המוסד הוא עזב, אולם בליבנו יישאר לנצח, כי על כן מורינו ואחנו הוא. אשריך מר ליבונטין שנכנסת בשלום ויצאת בשלום – ותהי אחריתנו כמוך!

מושב שדה דוד נקרא על שמו של ליבונטין. במספר ערים, ובהן ראשון לציון, יש רחוב על שמו (ליבונטין או זד"ל).

ארכיונו האישי של זלמן דוד ליבונטין, הכולל מסמכים, צילומים ותעודות שמור בארכיון הציוני המרכזי בירושלים.

צאצאיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משה ליבונטין (18741944) - עלה לארץ ישראל בתחילת שנות ה-20 והתיישב בתל אביב. ניהל את חברת PEL (Palestine Egypt Lloyd). לאחר מכן התמנה למנהל בנק בני בנימין. בתו אלה הייתה נשואה לקרל רייספלד, תעשיין ופרדסן יליד פולין. השניים הקימו את "קרן אלה וקרל רייספלד" המעניקה תרומות למוסדות.
  • מרדכי ליבונטין (18831974) - הקים יחד עם אחיו הלל משרד לעבודות טכניות וסוכנות מכונות. לאחר מכן היה יועץ לבנק התעשייה ולהתאחדות בעלי התעשייה. בנו אריה ליבונטין שירת במטה הכללי, הדריך בבית הספר לפיקוד ומטה והיה מפקד בסיס הדרכה. לאחר פרישתו מצה"ל עבד במשרד ראש הממשלה.
  • ד"ר משולם ליבונטין (18841957) - רופא, מייסד מגן דוד אדום בתל אביב. בנו הוא פרופ' אביגדור לבונטין ובתו היא הציירת נתניה (נתה) קפלן.
  • רוזה (שושנה) יעקבזון (18881974) - ממייסדות "הסתדרות נשים ציוניות" בתל אביב וחברה פעילה בויצו. נישאה לזלמן יעקבזון. ילדיהם הלל ועמנואל יעקבזון וחתנו אדי צוקר, שנישא לביתו לאה יעקבזון, המשיכו לנהל את פרדסי המשפחה. הבן דניאל יעקבזון היה עורך דין.
    • הלל יעקבזון נישא לדורה ונולדו להם שני ילדים - רפי יעקבזון ופרופ' תלמה ליבל, הנשואה לרופא העיניים ד"ר דוד ליבל. בנם הוא המוזיקאי דורי ליבל.
    • עמנואל יעקבזון נישא לאוולין ונולדו להם שלושה ילדים, יעל, אילן, ושלי.
    • לאה צוקר נישאה לאדולף (אדי) צוקר ב-1944 ונולדו להם שלשה ילדים - רוני, דוד, וגיל.
  • נחמיה ליבונטין (18891930) לא נישא מעולם.
  • אליהו ליבונטין (18901966) - מוותיקי הבנקאים של בנק לאומי. בנו הוא עורך הדין דב ליבונטין, אביהם של עורכי הדין יהורם ועמיר ליבונטין. בתו של אליהו ליבונטין היא רינה מאירוביץ, שכיהנה כראש מינהל צוות ההקמה של מכרות הנחושת בתמנע, מזכירה כללית של המכון לחקר ארצות מתפתחות באוניברסיטת תל אביב ומנהלת היחידה לפעולות נוער באוניברסיטה. נשואה ליגאל מאירוביץ, בנו של בר כוכבא מאירוביץ, ונכדו של מנשה מאירוביץ. יגאל מאירוביץ הקים את מפעל מלווה העצמאות והפיתוח (הבונדס) בלונדון והיה מנהלו שם, וכן כיהן כציר כלכלי בשגרירות ישראל בלונדון.
  • הלל ליבונטין (18921991) - מהנדס. יחד עם אחיו מרדכי הקים את החברה "אחים ליבונטין, אינג'נירים". בתקופת המנדט הבריטי הפעילה החברה מכונות לשאיבת מים מבארות. בתו היא עדנה זק, לשעבר מנהלת מחלקת הרווחה בבנק לאומי.
  • פנינה הורביץ (18961970) - נישאה לאבינועם הורביץ. בתה לאורה פלצ'י הייתה המתורגמנית הראשית של משרד הביטחון.

מפרסומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

זיכרונותיו של ליבונטין, בשלושה כרכים
  • לארץ אבותינו: דברי ימי המסע והעבודה בשנות תרמ"ב, תרמ"ג / של זלמן דוד לעוואנטין, ורשה: דפוס אלעקסאנדער גינז, תרמ"ה. (מהדורות נוספות: תל אביב : איתן ושושני, תרפ"ד-תרפ"ח; תל אביב: מסדה, תש"י; שם, תשכ"ג.)[4]
  • ידיעות איבער דעם ישוב אין ארץ ישראל [ידיעות על היישוב בארץ ישראל], לונדון: ענגליש-ציוניסטישע פעדעראציע פאלעסטינא קאמיטע, תרע"ז. (ביידיש)
  • עבודה ישובית בארץ ישראל בעבר ובעתיד, יפו: דפוס מ’ שהם (שטיינפלד), [בסביבות תרע"ט].
  • פרקים: עובדות נשכחות מעבודת ההסתדרות הציונית, [תל אביב]: מסדה, [תרפ"ד?].
  • ההתיישבות בארץ ישראל אמצעיה ושטותיה, תל אביב: דפוס איתן, תרפ"ה-תרפ"ו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 דביר שוורץ, ‏"משק עברי בריא: הקפיטליזם החלוצי של לבונטין", השילוח גיליון 17, דצמבר 2019
  2. ^ חבצלת, ט"ו תמוז תרס"ג (1903), "בנק יהודי יפתח ביפו", מתוך : "ארץ ציון ירושלים", שלמה שבא, דן בן אמוץ, שער שני : "שחקי, שחקי על החלומות (1883-1904)", פרק : "כלכלה ופרנסות". עמוד 96.
  3. ^ לארץ אבותינו, הוצאת "מסדה", ספר שלישי, עמ' 13–14.
  4. ^ מוריאל רוטמן ויריב מוהר, נדיבות של אדונים, באתר הארץ, 5 בפברואר 2013