דקרים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קריאת טבלת מיוןדקרים
Epinephelus fulvus
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
מחלקה: מקריני סנפיר
סדרה: דקראים
תת־סדרה: דמויי-דקר
משפחה: דקריים
תת־משפחה: דקרים
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Epinephelinae
בלוך, 1793
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
דקר ענקי, הגדול שבדקרים.
Epinephelus flavocaeruleus
Mycteroperca prionura

דַּקָּרים (שם מדעי: Epinephelinae) היא תת-משפחה של דגים טורפי על המונה כ-160 מינים. מינים דגים אלה מכונים בשם דקר (שם עממי: לוֹקוּס). תפוצת הדקרים משתרעת בימים הטרופיים והסוב-טרופיים. הם חיים קרוב לקרקעית הים ומעדיפים אזורים סלעיים ושוניות אלמוגים. כדגי מאכל ערכם המסחרי גבוה מאוד וטעמם נחשב מהמשובחים בדגי הים. בשל דיג מסחרי לא מבוקר וספורט דיג באמצעות רובה תת-מימי, חלק ממיני הדקר השונים נמצאים בסכנה.[1][2]

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתת-משפחה זו המינים רבים וקיים שוני במופע החיצוני ובגודל. מינים מסוימים חיים שנים רבות ויכולים להגיע לגודל מרשים, אחדים עשויים להגיע לאורך של כ-2.5 מטר ולמשקלי שיא של קרוב לרבע טון. המין הגדול ביותר של הדקרים הוא דקר ענקי ששוקל עד 600 קילוגרם ואורכו מעל 4 מטרים. הדקרים מאופיינים בגוף גרמי, פה ולוע גדולים. מבנה גופם לא בנוי לשחייה מהירה למרחקים ארוכים.

הדקרים הם פעילי יום, אך צדים את טרפם בערבים ובלילות. הם מעדיפים לארוב לטרפם ממקום מחבוא ועטים עליו בפרצי התקפה קצרים יחסית, ולא לרדוף אחריו במים פתוחים. הדקרים בולעים את טרפו בשלמותו ואינו נוגס ממנו חתיכות. הלוע והזימים הגדולים של הדקרים מהווים יחד מערכת אימתנית השואבת את הטרף פנימה ממרחק מה על ידי יצירת תת-לחץ בפיו. הם בעלי שיניים מעטות בקדמת הלסת ושיניים מרסקות חזקות בתוך הלוע. הטרף העיקרי שלהם מורכב מדגים אחרים, תמנונים, דיונונים ומיני סרטנים. המינים הגדולים ביותר יכולים לבלוע אפילו כרישים קטנים וצבי ים קטנים.

הדקרים משתמשים בפיהם כדי לחפור לעצמם מחסה בחול מתחת לסלעים גדולים, כאשר הם מעיפים בסילון מים דרך הזימים את החול הנחפר. שרירי הזימים כה חזקים כך שכמעט בלתי אפשרי לשלוף אותם החוצה מממחבואם: ברגע שהם חשים בהתקפה הם מפסקים את שרירי הזימים אל דפנות הכוך ונועלים את עצמם פנימה. כמו כן הם יפרשו את הקוצים בסנפירי הגב וינעצו אותם בסלע הכוך או המערה כדי לנעול את עצמם.

ישנם דיווחים ומחקרים על כמה מיני של דקרים שלעיתים ישתפו פעולה עם מורנות בשעת הציד, כאשר אחד יניס את הטרף ממחבואו והשני ילכוד אותו, כשהתפקידים מתחלפים ביניהם. התנהלות דומה נצפתה עם תמנונים.

רבייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב המינים יתבגרו רק כנקבות ויש להם את היכולת לשנות את מינם לאחר הבגרות המינית לזכרים, בתהליך הנקרא דיכוגמיה. רוב מיני הדקרים ישריצו בין החודשים מאי-אוגוסט. דגי הדקר יתקבצו, לרוב תלוי בירח, לצורך רבייה - מצב המאפשר לזכרים גדולים להתחרות בזכרים קטנים ולהוציאם ממעגל הרבייה.

דגי הדקר גדלים בקצב של כקילוגרם בשנה (משתנה ממין למין), ובדרך כלל יגיעו לבגרות מינית במשקל 3 ק"ג, כנקבה. הזכרים הגדולים ישלטו בהרמון המונה 3 עד 15 נקבות. אם נקבה קטנה יותר תשנה את מינה שלא ביחס להרמון, כזכר היא תאבד מחוסנה וגודלה הכללי אל מול זכרים אחרים. אם אין בנמצא זכר, הנקבה הגדולה ביותר בעלת הסיכויים הגדולים ביותר לשלוט תשנה מינה לזכר.

לאחר ההפריה הביצים צפות בשכבה העליונה של מי הים ומהן בוקעות פגיות בעלי כושר שחייה ובמשך תקופה של 25 עד 60 יום הם עשויים לעבור מאות קילומטרים בעמודת המים. בתום תקופה זו הם יתיישבו באתר אחד שישמש כבית גידול למשך כחמישה חודשים, ובמשך זמן זה יגדלו בשיעור של 0.3 מ"מ ליום.[3]

תועלתו לאדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מינים רבים של דקרים מהווים מקור תזונה מבוקש מאוד ומחירו גבוה, ובימינו מגדלים חלק מהמינים בחקלאות הימית. בניגוד למיני דגים אחרים הנמכרים קפואים או מצוננים, ניתן למכור את הדקר בשווקים כאשר הוא חי בשל העובדה שהוא שורד לאחר שהוצא מהמים כמה שעות. מינים רבים של דקרים פופולריים ביותר בספורט הדיג. בישראל מונפקים רישיונות דיג לחובבים על ידי האגף לדיג אולם חל איסור לדוג דגי קרקע, כשמיני הדקרים מסווגים כדגי קרקע מובהקים.[4] מינים אחדים קטנים מספיק כדי לשמש דגי נוי באקווריומים ובעלי צבעים מרהיבים, אף על פי שגם המינים הקטנים נוטים לגדול במהרה.

מצב שימור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיני הדקרים רגישים ביותר לדיג וישנו תיעוד של קריסה מהירה ביותר של מינים אחדים כתוצאה מכך. אגודת IUCN מדווחת על ירידה באוכלוסיית מינים אחדים של יותר מ-90% תוך עשור כתוצאה מדיג. בימינו מוגדרים לפחות 18 מיני דקרים על ידי ה- IUCN כבסכנת הכחדה, כאשר שניים מתוכם חיים בחופי ישראל - דקר הסלעים, ודקר אלכסנדרוני. בישראל ההערכה כי ללא בקרת דיג שני מינים אלו יחד עם דקרנית אדומה יהיו הראשונים להיכחד מחופינו.[3] מדינות רבות בעולם המערבי חוקקו חוקים שנועדו להגן על הדקרים, בהן הקמת שמורות אסורות לדיג, איסור שיטות דיג מסוימות, הגבלת הגודל המינימלי המותר לדיג וחלק מהמדינות אסרו לחלוטין דיג של מינים מסוימים.

בשל התנהגותם הטריטוריאלית של הדקרים קל יחסית לצוד אותם באמצעות רובה תת-מימי. צרפת אסרה לחלוטין במשך עשור את שיטת הדיג הזו והדבר הביא לשיקומם מחדש של אוכלוסיות הדקרים. בשיטת דיג זו הדגים הצעירים, האמונים על המשכו של המין, חיים בקרבת החוף ולכן שיטת דיג זו, שמתבצעת בעיקר בחופים, כל כך הרסנית.[3] דקרים ממוצעים הם בעלי קצב גדילה איטי, ומגיעים לבשלות מינית רק בגיל 3 שנים ובמשקל של 3 ק"ג, וגם אז מפיקים רק פחות ממחצית מכמות הביצים שפרטים בוגרים לחלוטים מסוגלים להפיק - מיליוני ביצים בהטלה אחת.

סוגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם 20 סוגי דקר ובהם מעל 160 מינים[1][3]:

מיני דקריים בחופי ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

דקרים בים התיכון

כ-10 מינים ידועים בים התיכון:[3][5]

דקרים בים סוף כ-27 מינים ידועים בים סוף:

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דקרים בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 20 species of grouper fish are endangered
  2. ^ The threatened status of groupers (Epinephelinae)
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 אקולוגיה משווה של דגי דקר בבית הגידול הסלעי הרדוד בחוף הים התיכוני בישראל מאת אנדרי אהרונוב
  4. ^ הבהרות בנוגע לדיג ספורטיבי האגף לדיג ולחקלאות מים
  5. ^ ניתוח שוק הדקר משרד החקלאות
  6. ^ דקר כתום-נקודות מאתר הוועדה המדעית לחקר הים התיכון - CIESM.
  7. ^ דקר דו-ימי מאתר הוועדה המדעית לחקר הים התיכון - CIESM.