הדרכה הורית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הדרכה הורית או הנחיית הורים (parent training) היא התערבות פסיכו-חינוכית לשינוי דפוסים של הורות שמטרתה להנחות הורים להתמודד ולטפל בקשיים של ילדיהם באמצעות לווי רגשי, ומתן תמיכה והכוונה לגבי הורות יעילה.[1] ההורים פוגשים איש מקצוע מהתחום הטיפולי אשר מסייע להם להתמודד עם הקשיים של ילדיהם, ההדרכה ההורית מקנה להם כלים להתמודד עם הקשיים של הילד, מעניקה להם ליווי רגשי ותמיכה, ומסייעת להכיר ולהבין את הבעיה של ילדיהם. לעיתים ניתן לטפל בקשיים של ילדים באמצעות הדרכת הורים בלבד.[2] מחקרים הוכיחו כי הדרכה הורית יעילה בטיפול בבעיות כגון: קשב וריכוז,[3] התנהגות,[4] ויסות רגשי וכעסים, בעיות התפתחות והפרעות תקשורת, הפרעות חברתיות, דיכאון וחרדה.

הדרכה הורית היא אחת התחומים הנחקרים ביותר כטיפול לבעיות התנהגות, במיוחד כטיפול להפרעת התנגדות (ODD) ולהפרעת התנהגות (CD)[5][6][7] הטיפול יעיל בהפחתת התנהגות לא רצויה של ילדים[7] ושיפור הבריאות הנפשית של ההורים.[8] נערכו מחקרים על טיפול באמצעות הדרכה הורית למגוון בעיות התנהגות של ילדים בהקשרים אחרים. מגבלת המחקר הקיים על הדרכה הורית כוללת חוסר ידע על מנגנוני השינוי[9] והעדר מחקרים עם תוצאות ארוכות טווח.[8] הדרכה הורית עשויה להיות קשה ליישום במקרים בהם ההורים לא משתפים פעולה באופן מלא בטיפול בשל קשיים פסיכופתולוגיים, יכולת קוגניטיבית מוגבלת, סכסוך מתמשך, או חוסר יכולת להשתתף במפגשים שבועיים.[10]

הדרכה הורית פותחה לראשונה ב-1960 על ידי פסיכולוגים לילדים אשר למדו על שיפור בהתנהגות לא רצויה של ילדים באמצעות התערבות בשינוי ההתנהגות ההורית.[11] המודל ששימש את החוקרים היה בהשראת עקרונות ההתניה האופרנטית וניתוח התנהגות יישומי. הטיפול, אשר נמשך בדרך כלל מספר חודשים, התמקד בהורים שלמדו לתת חיזוקים חיוביים, כגון שבחים ופרסים, להתנהגויות המתאימות לילדים ובקביעת גבולות ברורים, ושימוש בשיטות שנועדו להסית את תשומת הלב מהתנהגות בלתי הולמת.

לפי האנציקלופדיה החינוכית מטרתה של 'הדרכת הורים' היא להקנות להורים כללי התנהגות רצויים כלפי ילדיהם דרך הפעולה יכולה להיות שיטתית או זמנית. בחלק מהמקרים ההורים לומדים דרכים לחינוך ולטיפול בילד ובחלק אחר מהמקרים מקנים להורים דרכי התנהגות רצויות בחייהם שלהם, המשפיעות בעקיפין על התנהגות ילדיהם.[12]

ההורים מגיעים להדרכה הורית על ידי הפנייה של גורם חינוכי או גורם רפואי שזיהו קשיים בתפקיד ההורי אך לעיתים הם פונים להדרכה הורית באופן עצמאי. ההדרכה מתקיימת במסגרת קבוצתית וסדנאית - בית ספר להורים או תהליך פרטני.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיות רגשיות והתנהגותיות של ילדים הם דבר שכיח, מחקרים מראים כי להורות תפקיד חשוב בסיוע הפיכת הבעיה לזמנית במיוחד בשנים הראשונות לחיי הילד. הורות מעצבת ומפתחת דפוסים קוגניטיביים, רגשיים וחברתיים אשר משפיעים על עתידו של הילד. הורות גרועה, השגחה הורית לקויה, היעדר גבולות, מצב בריאות נפש של הורים, מתח או שימוש בסמים, כל אלה תורמים לבעיות התנהגות אצל ילדים כבר מגיל צעיר. התוצאה לטווח הארוך גובה מחיר כבד מהחברה[13] במיוחד במדינות מתפתחות המצב הסוציו -אקונומי מנבא הורות לקויה ובעיות התנהגות מצד הילד.[14] שיטות חינוך גרועות והתנהגות בעייתית של הילד תורמת ליצירת "מחזור כפייה", שבו אדם אחד מתחיל לשלוט בהתנהגות של אדם אחר באמצעות התנהגות שלילית. האדם הנשלט מגיב בהתנהגות שלילית ומתחיל קרב של התנצחויות.[15]

תוכן המפגש והמיומנויות הנלמדות בהדרכה ההורית משתנה בהתאם לגישה של המטפלים. ברוב המקרים ההורים מודרכים להגדיר, לצפות ולהקליט התנהגויות של ילדם, טובות וגרועות כאחד. נוהל מעקב זה מספק מידע שימושי עבור ההורים והמטפלים על מנת להגדיר מטרות ספציפיות לטיפול, וכדי למדוד את ההתקדמות של הילד לאורך זמן.[9] הורים לומדים לתת הוראות ממוקדות ותמציתיות באמצעות קשר עין ודיבור רגוע.[16] מתן חיזוקים חיוביים על התנהגויות חיוביות של הילד הוא אחד מעמודי תווך של הדרכה הורית. בדרך כלל, ההורים לומדים לתגמל התנהגות נאותה באמצעות תגמולים חברתיים (כגון שבח, חיוכים, וחיבוקים) וכן חיזוקים משניים (כגון מדבקות או נקודות לקראת גמול גדול במסגרת מערכת תמריצים נוצרה בשיתוף פעולה עם הילד).[9] בנוסף, הורים לומדים להתמקד ולחלק את ההתנהגות לרצף התנהגויות ולתגמל כל אחד מן השלבים הקטנים שהילד שלהם משיג כדי להשיג מטרה גדולה יותר (מושג זה נקרא "קירובים עוקבים"). בהדרכה הורית לומדים ההורים לקבוע גבולות כראוי באמצעות טכניקות מובנות כתגובה להתנהגות השלילית של ילדם. הדרכים השונות שבהן ההורים לומדים להגיב בצורה חיובית לעומת התנהגות שלילית של ילדם נקרא לפעמים חיזוק שלילי. הורים לומדים להתעלם מהתנהגות שלילית של ילדם בתנאי שאינה מסוכנת, הם מתרגלים התעלמות מהתנהגות שלילית ולומדים להשתמש בטכניקת הזמן הקצוב בעקבות התנהגות בלתי רצויה של הילד, בטכניקה זו (המשמשת כסוג של חיזוק) ההורים לא מסבים את תשומת לבם לילד במשך זמן קצוב. הורים גם הם הציגו את השימוש הנכון של טכניקת הזמן קצוב, בו ההורים מתעלמים מהילד לתקופת זמן קצובה מראש.[17] ההורים לומדים גם למנוע הטבות לילדם, כגון זמן צפייה בטלוויזיה או משחק, באופן שיטתי בתגובה להתנהגות בלתי רצויה. בכל האסטרטגיות האלה, המטפל מדגיש כי ההשלכות צריכות להינתן בשלווה, באופן מיידי, בעקביות, בצורה מאוזנת המעודדת התנהגויות חיוביות.[16]

בנוסף למתן חיזוקים חיוביים והצבת גבולות בבית, תוכניות רבות להדרכת הורים נוהגות לשלב שיתוף פעולה עם המורה של הילד כדי לעקוב אחר ההתנהגות בבית הספר ולקשר אותה אל תוכנית התגמול בבית.[9] אלמנט נוסף ומשותף לתוכניות רבות להדרכה הורית, ההורים לומדים להיערך לקראת התנהגויות בעייתיות במצבים שבדרך כלל קשים עבור הילד, כמו להיות במקום ציבורי.[17]

האימון בדרך כלל מועבר על ידי מטפלים (פסיכולוגים או עובדים סוציאליים) בטיפול יחידני או קבוצתי המתנהל בעיקר עם ההורים ולא עם הילד, ילדים יכולים להיות מעורבים כאשר המטפל וההורים מוצאים לנכון לערב אותם.[16] קורס הכשרה טיפוסי מורכב מ-12 שבועות של מפגשי ליבה,[9] עם תוכניות שונות שכוללות 4 עד 24 מפגשים שבועיים.[8]

הדרכה הורית אינה מנוצלת במידה מספקת וההדרכה למטפלים מוגבלת; לא נעשה שימוש נרחב בהדרכה הורית מחוץ למסגרות קלינית ומחקר.[18]

תוכניות התערבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכניות ההתערבות מתייחסות לתפיסות ההתפתחותיות בהתאמה לצורכי הילד ובמתן עצות לגבי הורות יעילה. ההתערבות היא פסיכו-חינוכית וכוללת שינוי דפוסים של הורות, היא יכולה להיעשות עם אחד ההורים או שניהם לעיתים ללא טיפול בילד. קיימים מספר סוגים של התערבויות שהמוקד הוא היחסים בין ההורה לילד. בנוסף קיימת גישה טיפולים שמתייחסת לשינוי בתפקוד ההורי, ביחסי הכוחות או בתקשורת. טיפול נוסף הוא טיפול מערכתי המתמקד במשפחה.[19]

גישות לטיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדרכה הורית היא גישה חינוכית הנשענת על בסיס תאורטי של גישות מתחום הפסיכולוגיה.

גישה התנהגותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטיפול ההתנהגותי הוא גישה טיפולית לשינוי דפוסים של התנהגות המבוססת על ההנחה שתגובת הסביבה בעלת השפעה משמעותית על התנהגות האדם.[20] הגישה מתבססת על עקרונות של תורת הלמידה ומטרתה ללמד את ההורים טכניקות לעיצוב התנהגותם של הילדים.[21]הדרכת ההורים נעשית במקביל לטיפול הילד, מטרת ההדרכה היא בזיהוי קשיי הילד וצרכיו ובשמירת תחושת ההצלחה וההנאה שחווה הילד בטיפול.[22] במסגרת הטיפול ההתנהגותי נבנית תוכנית מותאמת הכוללת מתן חיזוקים שונים למטופל מסביבתו. בטיפול זה ישנו דגש על ניתוח התנהגות הפרט והשלב ההתפתחותי בו הוא נמצא וחיפוש אחר גורמים סביבתיים שהובילו להתפתחות אותה התנהגות. הטיפול מתאים לילדים הסובלים מבעיות התנהגות, קושי עם גבולות וקבלת סמכות.   

גישה אדלריאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגישה האדלריאנית מבוססת על תורתו של אלפרד אדלר אשר האמין כי כדי להבין את האדם יש להבין את הרקע המשפחתי והחברתי ממנו הוא בא. ההורים צריכים לפצות את הילד שמרגיש נחות מהם על ידי אהבה וקבלה. אחד העקרונות המרכזיים בגישה זו היא הבחירה החופשית והיא זו שקובעת את הדרך בה יפרש האדם את המציאות, ולכן תפקיד ההורה הוא להנחות את הילד להיות אחראי על בחירותיו ולפרוס בפניו את כל האפשרויות העומדות בפניו כדי לעזור לו לפתח גישה אינדיווידואלית לתפיסת המציאות שלו.[23] בגישה זו הדגש הוא על היחסים בין ההורים לילדיהם. טכניקות הטיפול הן טכניקות של התערבות ומתן כלים מעשיים לטיפול בילד מתוך הבנה של מטרות התנהגות הילדים והאינטראקציה בין הילד להוריו תוך הדגשת הערכים המשתקפים מהן על חיי היום יום. הדרכת ההורים והמשפחה מתקיימת בפגישות אישיות ובפגישות קבוצתיות, כאשר המטרה החשובה ביותר היא ליצור אווירה משפחתית טובה ולבנות יחסים איכותיים ומשמעותיים בין ההורים לילדים שיובילו להשגת המטרות המשפחתיות והאישיות.

גישה ההומניסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגישה ההומניסטית שנקראת גם הגישה הרוג'ריאנית, מתמקדת בהורה כאדם ובהורות כחוויה משמעותית בחייו. הדגש הוא על האופי האישי המיוחד לכל אדם, לכל ילד ולכל משפחה.[24] בשיטת טיפול מסוג זה הטיפול מכוון לקידום האפשרות של הגשמה עצמית וממוקד בחווייתו הסובייקטיבית של המטופל.[25] במהלך הטיפול המטפל משתמש בעיקר בטכניקת של שיקוף ובכך מאפשר למטופל להוביל את הטיפול על מנת לפתח את יכולתו להגשמה עצמית.

גישה המערכתית-תקשורתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגישה המערכתית-תקשורתית, התמקדה בהבנת התנהגות הפרט בהקשר החברתי שבו הוא פועל. אופן ההתארגנות של המשפחה (כגון, קרבה-ריחוק, תפקידים במשפחה) משפיע ישירות על חברי המשפחה, על התנהגותם ותחושתם הפנימית.[24]

השפעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיות התנהגות של ילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים רבים בוחנים בהרחבה את נושא ההדרכה הורית בהקשר לבעיות התנהגות של ילדים.[26][27][28] הדרכה הורית נוטה להיות בעלת השפעה גדולה יותר עבור ילדים צעירים מאשר ילדים בוגרים, אם כי ההבדלים בין קבוצות הגיל לא היו משמעותיים מבחינה סטטיסטית.[28] שיפור בריאות הנפש של ההורים (דיכאון, מתח, עצבנות, חרדה, תחושה של חוסר ביטחון)[29] וכן התנהגות הורית הוא משמעותי.[28] השיפור בהתנהגות של הילד וההורה החזיקו מעמד עד שנה לאחר סיום ההדרכה ההורית, למרות ההשפעה הקצרה, נעשו מחקים מעטים על משך העמידות של השפעת הטיפול.

למשפחות המצויות במצוקה כלכלית הדרכה הורית הייתה יעילה פחות מאשר למשפחות אחרות, הטיפול יכול היה להיות יעיל יותר אם המשפחות מעוטות ההכנסה היו מקבלים טיפול פרטני ולא טיפול קבוצתי.[28] באופן כללי הטיפול הקבוצתי היה פחות יעיל מהטיפול היחידני וכן תוספת של טיפולים פרטניים לילד לא שיפרו את התוצאות. הדרכה הורית להורים בעלי הפרעות נפשיות, התמכרויות, ודיכאון לאחר לידה הניבו תוצאות פחות טובות. ייתכן שהסיבה היא: "היכולת של ההורים ללמוד וליישם את המיומנויות נלמדות", ההורים לא היו מסוגלים להישאר בתוכנית או שלא הצליחו ליישם את הכישורים שנרכשו בהדרכה ההורית בבית.[30]

פרלונג (2013) הגיע למסקנה כי הדרכה הורית המתבצעת בקבוצה יעילה בהפחתת בעיות התנהגות, ומשפרת את בריאות ההורים ואת כישורי ההורות שלהם, אבל אין מספיק ראיות כי ההדרכה ההורית הקבוצתית יעלה למדדים של "בעיות רגשיות, חינוכיות ויכולות קוגניטיביות של הילד".[31]

תנאים נוספים לבעיות התנהגות של ילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות המחקרים הרבים הבוחנים את השפעתה של הדרכה הורית על בעיות התנהגות, נערכו מחקרים להשפעתה של הדרכה הורית כהתערבות בתנאים אחרים.

במשפחות של ילדים עם הפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות (ADHD) קיימים עימותים רבים יותר, כאשר ההורים מראים "יותר הורות שלילית ולא יעילה (למשל, כוח אסרטיבי, ענישה, חוסר עקביות) ופחות הורות חיובית או הורות חמה, ביחס להורים של ילדים ללא הפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות. הדרכה הורית מטפלת בהורים שתפקודם לקוי או בבעיות שקשורות לבית הספר ולקשיים לימודיים בקרב ילדים עם הפרעת קשב, כמו בעיות הקשורות להשלמת משימה או עבודה בצוות.[32] לדברי פפינר והאק (2014) בתי הספר משתמשים בהדרכה הורית כטיפול לילדים עם הפרעת קשב, אך נשאלת השאלה מהי הגישה הטובה ביותר להדרכה הורית[32] ניתוח של תוצאות המחקרים תמכו בשאלה זו מכיוון שנמצאה שונות רבה בגישה שבה ההדרכה ההורית אמורה להתבצע.[33] מניתוח זה עולה גם כי חוקרים המעורבים במחקרים אלה לעיתים קרובות מעדיפים שהאימון יהיה מבוסס על הצרכים של המשפחה. בגרסה זו לעומת זאת, לא נוצרו הבדלים משמעותיים ביעילותה של הדרכה הורית במחקרים השונים.[33] בסקירה של קוכראנה (Cochrane) בשנת 2011 נמצאו ראיות כי הדרכה הורים משפרת את התנהגות הילד בכלל ואת הלחץ של ההורים בטיפול בהפרעת קשב, אם כי יש השפעה מועטה על התנהגויות ספציפיות של קשב, ריכוז והיפראקטיביות. החוקרים הסיקו כי קיים מחסור בנתונים על מנת להעריך הישגים לימודיים, וכן קיים סיכון להטית המחקרים בשל מתודולוגיה דלה. הראיות הקיימות לא היו מספיק מובהקות כדי ליצור הנחיות קליניות ברורות לגבי הדרכה הורית לטיפול ב- ADHD, או כדי לקבוע אם הדרכה הורית יעילה בטיפול פרטני או קבוצתי.[34]

בסקירה שנערכה בשנת 2009 לתוצאות מחקר ארוך טווח לילדים עם תסמונת טורט (TS) הראתה כי כאשר יש גם מחלות רקע אחרות, הדרכה הורית יעילה להתמודדות עם התפרצויות וניהול כעסים.[35]

המכון האמריקאי הלאומי לבריאות הנפש הגדיר את "הפער בין טיפולים המבוססים על מחקרים לשירותים קהילתיים" כתחום הזקוק למחקר מיידי באופן דחוף.[36] הדרכה הורית לבעיות התנהגות בקרב הורים לילדים על הספקטרום האוטיסטי הוא תחום שנחקר בשנים האחרונות.[37][38]

מגבלות המחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספרות המחקרית תומכת במידה רבה בהדרכה הורית, אבל כאמור יש מספר מגבלות של המחקר. קיים חשש מיישום של טיפולים בקהילה המבוססים מחקרי שדה (בניגוד למחקר הנערך בתנאי מעבדה), לא ניתן למצוא קשר מובהק בניסויים קליניים הכוללים אוכלוסיות וקהילה מורכבות.[39] כדי לנסות לפתור בעיה זו נערכו מחקרים בתחום הדרכה ההורית בתנאי מעבדה לפי קריטריונים המדמים את "העולם האמיתי" לא נמצאו הבדלים משמעותיים ביעילות של הדרכה הורית בין המחקר שנערך בתנאי מעבדה למחקרי השדה או בטיפול שניתן על ידי מטפל שהתמחה בהדרכה הורית לעומת מטפל שאינו מוחה בתחום.[40] בשנות ה-90 ניתנה תשומת לב מוגברת להשפעת הגיוון התרבותי על תוצאות ההדרכה ההורית בטענה כי שיטות החינוך מושרשות בתרבות[9] בביקורת שנערכה בשנת 2013 התברר כי הדגש שהושם על הבדלים אתניים ותרבותיים לא הצדיק את יעילותו.[41]

מגבלות אחרות של המחקר הקיים הן שמחקרים נוטים להתמקד באופן מובהק בסטטיסטיקות ולא בשינוי משמעותי קליני (למשל, אם התפקוד היומיומי של הילד ממש משפר),[42] אין נתונים על אחריות סביבתית ארוכת טווח של השפעות הטיפול[43]ומעט מאוד ידוע על תהליכים או מנגנונים שבאמצעותם הדרכה הורית משפרת תוצאות.[9]

מלבד הדרכה הורית ניתן לבנות תוכניות הכשרה יעילות יותר להורים שלא רוצים או לא מסוגלים להשתתף במפגשים שבועיים לדוגמה הורים עם פסיכופתולוגיה משמעותית (כגון בעיות בשליטה בכעסים, הפרעות קשב וריכוז, דיכאון, התמכרויות), יכולת קוגניטיבית מוגבלת, או הורים שנמצאים בסכסוך מתמשך.[10]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדרכה הורית פותחה בשלהי שנות ה-60 המוקדמות כמענה לצורך שהתעורר במרפאות לבריאות הילד בארצות הברית. ממחקר שנערך ברשת מרפאות אלו ברחבי ארצות הברית התברר כי הטיפולים היו יעילים במידה רבה עבור ילדים צעירים עם בעיות התנהגות. מספר פסיכולוגים לילדים בניהם רוברט והלנר, קונסטנס האנף, מרתה א. ברנל, וג'רלד פטרסון,[44]היוו השראה לפיתוח טיפולים חדשים המבוססים על עקרונות התנהגותיים של התניה אופרנטית ויישומי ניתוח התנהגות. בין השנים 1965 ו -1975, נוצר המודל ההתנהגותי טיפולי של אימון ההורה למתן חיזוקים חיוביים וחיזוקים שליליים[45] בתחילה סברו האנף ופטרסון כי "יש ללמד את ההורים כי עקרונות של חיזוק התנהגותי יביאו לשינוי אפקטיבי, בר קיימא בהתנהגות הילד"[46] מחקרים מוקדמים של גישה זו הראו כי הטיפול בשיפור כישורי הורות והפחתת בעיות התנהגות של הילדים היה יעיל לטווח הקצר.[47] פטרסון ועמיתיו שיערו כי הורות בתנאים סביבתיים קשים יכולה לחבל ביכולת ההורות, ולהוביל להתנהגות שלילית של הילד.[44]

המחקרים בין השנים: 1975 ל 1985 התמקדו בהשפעות לטווח הארוך ותמכו בהרחבת הטיפול מחוץ למרפאה (כגון בבית או בבית הספר), התחשבות בהשפעה של המשפחה המורחבת (כגון הורות משופרת עם אחים), והתמקדות בשיפור התנהגותיות חברתיות (כגון שיפור יכולת להתיידד).[47] מאז 1985, הספרות בנושא הדרכה הורית גדלה ומעמיקה, החוקרים בוחנים נושאים מגוונים, כגון יישום הטיפול לבעיות קליניות חמורות, התמודדות עם התנגדות של המטופל לטיפול, תוכניות מניעה, ויישום השיטה עם אוכלוסיות מגוונות.[44]

למרות ההערכה החיובית מאוד של הדרכה הורית כהתערבות עבור ילדים צעירים עם בעיות התנהגות, יש צורך לפתח הנחיות לבחירת הטיפול, לשכלל זיהוי תהליכים של מעורבות המשפחה ושינוי לבחון אסטרטגיות לשיפור התוצאה והכללה של תופעות, במיוחד ביחס לקבוצות חלשות, לחזק את התפקיד של הדרכה הורית כהתערבות מונעת, תשומת לב רבה יותר צריכה להינתן לבחינה של שילוב טכנולוגיות חדשניות בתכנון, במתן שירות ובשיפור ההדרכה ההורית (למשל, באמצעות האפליקציות לאינטרנט ולטלפון חכמים).[48]

ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1962 עובד סוציאלי בעיריית תל אביב, אחי-יותם, יזם פעילות הדרכה להורים בשכונת התקווה לפי הרציונל התאורטי הפסיכולוג-פילוסוף אלפרד אדלר מתוך צורך לסייע להורים שהתקשו בתפקידם ההורי. שנה לאחר מכן, בשנת 1963 הוקם מכון אדלר על ידי אנשי חינוך, עובדים סוציאליים ומטפלים, ביוזמתו ובהנהגתו של פרופ' רודולף דרייקורס, תלמידו וממשיך דרכו של אלפרד אדלר תפקידו של אחי היה להקים ולנהל את בית הספר להורים.

בשנת 1964 (תשכ"ד) הכריז משרד החינוך על המבצע לביעור הבערות, בניהולו של יצחק נבון: "ביתם של הורים משפיע לרעה על חינוך הילדים שאינם יכולים להיעזר בהורים לשם התקדמות בלימודים לפי כישוריהם. לכן, אין להישען אך ורק על הדור הצעיר ולתת לדור המדבר לחיות את חייו, כשהוא שקוע בחשכת הבורות. יש לדאוג לקידומו ההשכלתי של ציבור ההורים, כי פער בין ילדים והורים עלול לגרום למשברים במבנה המשפחה ולערעור סמכות ההורים" תוך כדי המבצע ובעקבותיו עסקו גם אנשי אקדמיה ואנשי מעשה בהגדרת צורכי ההורים, בהסברת מקורות הצורך ובהצדקת פיתוח פעילות שתהווה מענה לצורך.[49] בשנת 1970 הוחלט להקים את המדור להדרכת הורים שהפעיל את "צוות ייעוץ הדרכת הורים" שהורכב מאנשי אוניברסיטה, אנשי מקצועות החינוך והטיפול: פסיכולוגים, מחנכים, עובדים סוציאליים ועוד. אנשי המדור וצוות ייעוץ הדרכת הורים קבעו בפעם הראשונה את מטרת הפעילות: "מטרת חוגי ההורים היא לסייע להורים להכיר את תהליכי ההתפתחות של ילדיהם, להגביר בהם את המודעות לבעיות חינוך הילדים בבית ומחוצה לו ולעודד את פיתוח הקשרים בין בית הספר והבית". לפי גישה זו ההורה נתפס כמתווך לפיתוח כישורי ילדים וכדי לקדם את כישורי הילדים ולהכינם ללימודים במערכת החינוך זו לימדו את ההורים להשתמש במשחקים, סיפורים, ופעילויות לימודיות מובנות שפותחו בעיקר על ידי האוניברסיטאות והופעלו על-ידם ביחד עם המדור במשרד החינוך. המנחים בפעילויות אלו היו פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, מורים ואף אנשים בלתי מקצועיים שעברו השתלמות בת יומיים שלושה. בשנת 1976, פרופ' סמילנסקי יועצת המדור ציינה את התפקיד של הדרכת הורים כך: "הבעיה אינה ללמד הורים מה צריך הילד, אלא למה הם עצמם זקוקים כדי ליהנות מכל שלב של ההורות וכדי לעבור לשלב הבא"[50] בראשית שנות השמונים האגף לחינוך מבוגרים במשרד החינוך מפתח הכשרת מקצועית וממוסדת של מנחי הורים. נוצרו מספר תוכניות שפעלו לפי גישות שונות שאוחדו לתוכנית אחת שנקראה: 'הכשרה' בוגרי תוכנית זו קיבלו  תעודות הסמכה. בתחילת שנות התשעים למדור הכשרת הורים הוקצה תקן בניהול ובפיקוח ארצי והוא נקרא: "המחלקה להורים משפחה וקהילה".

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נילי מור, יופ מאיירס, צופי מרום ואיוה גלבוע-שכטמן, טיפול קוגניטיבי - התנהגותי בילדים, דיונון הוצאה לאור מבית פרובוק בע"מ, 2011.
  • נורית וייסקופף, כרמלה ארנן, אופירה גיל. סוגיות בחינוך המיוחד - כרך 7, האוניברסיטה הפתוחה, 1988.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דרור אורן, טיפול בהורות, מתוך האתר של ד"ר דרור אורן, ‏ינואר 2011
  2. ^ אלי ליבוביץ, טיפול קוגניטיבי - התנהגותי בילדים, 2011
  3. ^ M Miller, SP Hinshaw, Child and Adolescent Therapy, ‏2012
  4. ^ Michael R. McCartEmail authorPaul E. PriesterW. Hobart DaviesRazia Azen, Differential Effectiveness of Behavioral Parent-Training and Cognitive-Behavioral Therapy for Antisocial Youth: A Meta-Analysis, ‏2006
  5. ^ Maliken AC, Katz LF, Exploring the impact of parental psychopathology and emotion regulation on evidence-based parenting interventions: a transdiagnostic approach to improving treatment effectiveness (עמ' 173–86), Clin Child Fam Psychol Rev, ‏June 2013
  6. ^ Menting AT, Orobio de Castro B, Matthys W, Effectiveness of the Incredible Years parent training to modify disruptive and prosocial child behavior: a meta-analytic review (עמ' 901–13), Clin Psychol Rev., ‏December 2013
  7. ^ 7.0 7.1 Michelson D, Davenport C, Dretzke J, Barlow J, Day C, Do evidence-based interventions work when tested in the "real world?" A systematic review and meta-analysis of parent management training for the treatment of child disruptive behavior, (Clin Child Fam Psychol Rev. 16 (1, עמ' 18–34
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 Furlong M, McGilloway S, Bywater T, Hutchings J, Smith SM, Donnelly M, Cochrane review: behavioural and cognitive-behavioural group-based parenting programmes for early-onset conduct )problems in children aged 3 to 12 years (Review (עמ' 318–692), Evid Based Child Health, ‏March 2013
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 9.4 9.5 9.6 Kazdin AE, Problem-solving skills training and parent management training for oppositional defiant disorder and conduct disorder. Evidence-based psychotherapies for children and adolescents, New York: Guilford Press, 2nd ed, 2010, עמ' 211–226
  10. ^ 10.0 10.1 Pfiffner LJ, Haack LM, "Behavior management for school-aged children with ADHD" (עמ' 731–46), Child Adolesc Psychiatr Clin N Am, ‏October 2014
  11. ^ Forehand R, Jones DJ, Parent J, Behavioral parenting interventions for child disruptive behaviors and anxiety: what's different and what's the same, Clin Psychol Rev, ‏February 2013
  12. ^ רינה כהן, הנחיית הורים - תחום הדעת והפעילות היבט תיאורטי והיבט יישומי הגדרה, גישות, הנחות יסוד ושיטות הנחייה
  13. ^ Furlong M, McGilloway S, Bywater T, Hutchings J, Smith SM, Donnelly M, Cochrane review: behavioural and cognitive-behavioural group-based parenting programmes for early-onset conduct problems in children aged 3 to 12 years (Review), Evid Based Child Health, March 2013
  14. ^ Meinck, Franziska; Cluver, Lucie Dale; Orkin, Frederick Mark; Kuo, Caroline; Sharma, Amogh Dhar; Hensels, Imca Sifra; Sherr, Lorraine, Pathways From Family Disadvantage via Abusive Parenting and Caregiver Mental Health to Adolescent Health Risks in South Africa, The Journal of Adolescent Health: Official Publication of the Society for Adolescent Medicine., 2016 doi: 10.1016/j.jadohealth.2016.08.016
  15. ^ Forgatch MS, Patterson GR, Parent management training — Oregon model: An intervention for antisocial behavior in children and adolescents., Evidence-based psychotherapies for children and adolescents, 2nd ed, Guilford Pres New York, 2010, עמ' 159–78
  16. ^ 16.0 16.1 16.2 Forgatch MS, Patterson GR 159–78. New York: Guilford Press, Parent management training — Oregon model: An intervention for antisocial behavior in children and adolescents, Evidence-based psychotherapies for children and adolescents, 2nd ed, 2010
  17. ^ 17.0 17.1 Barkley RA, Defiant children: A clinician's manual for assessment and parent training, New York, Guilford Press, עמ' 2013
  18. ^ Jones DJ, Forehand R, Cuellar J, et al, Harnessing innovative technologies to advance children's mental health: behavioral parent training as an example, Clin Psychol Rev, ‏March 2013
  19. ^ אורן, ד., טיפול בהורות: הבחנה בין סוגי התערבויות טיפוליות עם הורים ומקומו הייחודי של טיפול דינאמי בהורות., פסיכו אקטואליה - רבעון הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, ינואר 2011, עמ' 15-27
  20. ^ דרושים בחינוך, מטפלת התנהגותית ABA | מטפל התנהגותי
  21. ^ גילת ע', תרומתה של הנחית הורים בבית הספר להורים ולילדיהם., גורדון , המכללה האקדמית לחינוך
  22. ^ קשב רב, הדרכת הורים בגישה התנהגותית
  23. ^ עדי הרפז, הורות ומשפחה בגישה האדלריאנית
  24. ^ 24.0 24.1 דאלוס, ר. דרייפר, ר., מבוא לטיפול משפחתי, ‏2004
  25. ^ ביטמן, א. בייט מרום, ר. בן-עטר כהן, א. פוף, ח., אישיות: תיאוריה ומחקר, ‏1992
  26. ^ דרור אורן, טיפול בהורות, מתוך האתר של ד"ר דרור אורן, ‏ינואר 2011
  27. ^ Michael R. McCartEmail authorPaul E. PriesterW. Hobart DaviesRazia Azen, Differential Effectiveness of Behavioral Parent-Training and Cognitive-Behavioral Therapy for Antisocial Youth: A Meta-Analysis, ‏2006
  28. ^ 28.0 28.1 28.2 28.3 Lundahl B, Risser HJ, Lovejoy MC, A meta-analysis of parent training: moderators and follow-up effects, Clin Psychol Rev, ‏January 2006
  29. ^ Michael R. McCartEmail authorPaul E. PriesterW. Hobart DaviesRazia Azen, Differential Effectiveness of Behavioral Parent-Training and Cognitive-Behavioral Therapy for Antisocial Youth: A Meta-Analysis, ‏2006
  30. ^ דרור אורן, טיפול בהורות, מתוך האתר של ד"ר דרור אורן, ‏ינואר 2011
  31. ^ Michael R. McCartEmail authorPaul E. PriesterW. Hobart DaviesRazia Azen, Differential Effectiveness of Behavioral Parent-Training and Cognitive-Behavioral Therapy for Antisocial Youth: A Meta-Analysis, ‏2006
  32. ^ 32.0 32.1 Pfiffner LJ, Haack LM, Behavior management for school-aged children with ADHD, Child Adolesc Psychiatr Clin N Am, ‏October 2014
  33. ^ 33.0 33.1 Evans SW, Owens JS, Buford N, Evidence-based psychosocial treatments for children and adolescents with attention-deficit/hyperactivity disorder, Journal of Clinical Child and Adolescent Psychology, ‏2014
  34. ^ Zwi M, Jones H, Thorgaard C, York A, Dennis JA years, Parent training interventions for Attention Deficit Hyperactivity Disorder (ADHD) in children aged 5 to 18, ‏2011
  35. ^ Bloch MH, Leckman JF, Clinical course of Tourette syndrome (עמ' 497–501), J Psychosom Res, ‏December 2009
  36. ^ Brookman-Frazee L, Stahmer A, Baker-Ericzén MJ, Tsai K, Parenting interventions for children with autism spectrum and disruptive behavior disorders: opportunities for cross-fertilization, Clin Child Fam Psychol Rev, ‏December 2006
  37. ^ Bearss K, Lecavalier L, Minshawi N, et al, Toward an exportable parent training program for disruptive behaviors in autism spectrum disorders, Neuropsychiatry London, ‏April 2013
  38. ^ Riechow B, Kogan C, Barbul C, et al, Parent skills training for parents of children or adults with developmental disorders: systematic review and meta-analysis protocol, BMJ Open, ‏August 2014
  39. ^ M Miller, SP Hinshaw, Child and Adolescent Therapy, ‏2012
  40. ^ M Miller, SP Hinshaw, Child and Adolescent Therapy, ‏2012
  41. ^ Forehand R, Kotchick BA, Cultural diversity: A wake-up call for parent training, Behavior Therapy, ‏1996
  42. ^ Kazdin AE, Parent management training: Evidence, outcomes, and issues, Journal of the American Academy of Child & Adolescent Psychiatry, ‏1997
  43. ^ Michael R. McCartEmail authorPaul E. PriesterW. Hobart DaviesRazia Azen, Differential Effectiveness of Behavioral Parent-Training and Cognitive-Behavioral Therapy for Antisocial Youth: A Meta-Analysis, ‏2006
  44. ^ 44.0 44.1 44.2 Rex Forehand, Ph.D., Deborah J. Jones, Ph.D., and Justin Parent, B.A., Behavioral Parenting Interventions for Child Disruptive Behaviors and Anxiety: What’s Different and What’s the Same, ‏2014 Feb 1.
  45. ^ W Schultz, Behavioral theories and the neurophysiology of reward., ‏2006
  46. ^ Maliken AC, Katz LF, Exploring the impact of parental psychopathology and emotion regulation on evidence-based parenting interventions: a transdiagnostic approach to improving treatment effectiveness., ‏2013 Jun
  47. ^ 47.0 47.1 Forehand R, Kotchick BA, Shaffer A, McKee LG, Parent management training. Corsini encyclopedia of psychology, ‏2010
  48. ^ Robert J. McMahon, PhD, Parent Management Training Interventions for Preschool-Age Children, ‏March 2015, 3rd
  49. ^ רינה כהן, מגיבוש למימוש, ‏1999
  50. ^ וינברג, א', חינוך מבוגרים בדור המדינה., משרד החינוך האגף לחינוך מבוגרים, ירושלים.