יצחק נבון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יצחק נבון
Yitzhak Navon 1.jpg
לידה 9 באפריל 1921
א' בניסן ה'תרפ"א
ירושלים, פלשתינה (א"י) עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 7 בנובמבר 2015 (בגיל 94)
כ"ד בחשוון ה'תשע"ו
ירושלים, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
שם מלא יצחק רחמים נבון
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה חלקת גדולי האומה, הר הרצל, ירושלים
השכלה האוניברסיטה העברית בירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי, מחזאי, סופר, איש חינוך
מפלגה רפ"י, המערך, מפלגת העבודה
בת-זוג אופירה נבון (1963–1993)
מירי שפיר (2008-2015)
נשיא מדינת ישראל ה-5
תקופת כהונה 29 במאי 19785 במאי 1983 (5 שנים)
הקודם אפרים קציר
הבא חיים הרצוג
שר החינוך והתרבות ה-11
תקופת כהונה 13 בספטמבר 198415 במרץ 1990 (5 שנים ו-26 שבועות)
הקודם זבולון המר
הבא יצחק שמיר (כממלא מקום)
תחת ראשי הממשלה שמעון פרס
יצחק שמיר
חתימה חתימה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

יצחק רחמים נבון (א' בניסן ה'תרפ"א, 9 באפריל 1921 – כ"ד בחשוון ה'תשע"ו, 6 בנובמבר 2015) היה פוליטיקאידיפלומט, סופרמחזאי ואיש חינוך ישראלי, שכיהן כנשיאה החמישי של מדינת ישראל, חבר כנסת ושר בממשלות ישראל.

נבון נולד בירושלים והתחנך על ברכי הציונות. בנעוריו הצטרף לתנועת בית"ר ובאורח טבעי לאחר מכן לארגון צבאי לאומי. עם זאת, פיתח עמדות סוציאליסטיות, מה שהיה עבורו שינוי אידאולוגי גדול. כשסיים את לימודיו התיכוניים, השלים את המהפך הפוליטי-האישי שלו והצטרף אל שורות ההגנה. עם הקמת המדינה נקרא נבון לשמש דיפלומט בצירות ישראל באורוגוואי. המוניטין הדיפלומטי שהשאיר אחריו נבון הוביל אותו לעבוד לצד שר החוץ משה שרת. בתקופה זו החל להתקרב לדוד בן-גוריון, ובמחיצתו בילה כשלוש עשרה שנים, מ-1952 ועד להתפטרותו הסופית של בן-גוריון ב-1963. לאחר מכן הצטרף למשרד החינוך כמנהל אגף התרבות והאמנות, ובמסגרת תפקיד זה יזם והוציא לפועל את המבצע לביעור הבערות. ב-1964 נמנה בין מייסדי רפ"י, ושנה אחר כך נבחר מטעמה לכנסת השישית, שבה כיהן גם כסגן יו"ר הכנסת. במקביל לעבודתו כחבר הכנסת, ניהל קריירה מחזאית וכתב בין היתר את המחזה בוסתן ספרדי.

בין השנים 19781983 כיהן כנשיא מדינת ישראל. במהלך כהונתו, הקדיש תשומת לב רבה לערביי ישראל, שם פעמיו אל עיירות הפיתוח והמושבים וערך ביקור ממלכתי במצרים במסגרת מעורבותו בתהליך השלום הישראלי-מצרי, אליו הוזמן על ידי אנואר סאדאת.

ב-1984 החליט בצעד יוצא דופן לשוב אל החיים הפוליטיים והתמודד בבחירות לכנסת האחת עשרה ולאחריהן מונה לשר החינוך והתרבות. במהלך כהונתו כשר החינוך הקים את בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים ואת "המועצה הציבורית לתרבות ואמנות בשכונות ובערי פיתוח". הוא פעל להשגת חינוך לדמוקרטיה ולדו-קיום, מפגשים בין תלמידים יהודים וערבים, הנהיג את חובת הוראת השפה הערבית לתלמידים היהודים בבתי הספר הממלכתיים, יזם את מפעלות "סל תרבות" להקניית תרבות ואמנות לתלמידי ישראל והכניס את לימודי מורשת יהדות המזרח.

עד לפטירתו המשיך לקחת חלק פעיל בחיים הציבוריים ואף האריך ימים יותר מכל נשיא אחר במדינת ישראל. בגיל 94, נפטר נבון ב-6 בנובמבר 2015.

תוכן עניינים

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוצא משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברכה בדף הראשי של העיתון "דואר היום" לאב יוסף נבון לרגל הולדת בנו יצחק

רבי יצחק אליה נבון כתב בזיכרונותיו כי צאצאי משפחת נבון, בצוותא עם גולים אחרים מספרד, השתקעו והקימו את ביתם בעיר ניקופול שבבולגריה וניהלו אחוזה שנקראה "אחוזת נבון"[1]. במחצית השנייה של המאה ה-17 נפל סכסוך בחצר נבון, ושלושת האחים שהרכיבו אותה החליטו לעזוב את ניקופול וללכת כל אחד לדרכו. האחד נסע לירושלים, השני לאדירנה שבטורקיה והשלישי לעיר שמולָה שבבולגריה. יצחק נבון היה צאצאו של רפאל עלי ובנו חנון שנסעו לירושלים לאחר הסכסוך ב-1670[1]. יוסף נבון, יוזם ובונה מסילת הרכבת יפו-ירושלים, הוא מצאצאיו של אפרים, אחד האחים שנסעו לאדירנה. רבי יצחק אליה נבון הוא מצאצאיו של הנשארים באדירנה.

אמו של יצחק נבון הייתה ממשפחה ספרדית יוצאת מרוקו שעלתה לארץ ישראל בשנת 1884. אביה, רבי יעקב בן-עטר, היה חסיד ומקובל, ואחיה היה העיתונאי חיים בן-עטר, עורך העיתונים "אל ליבראל" בספרדית והחרות בעברית. ב-1902 נשתדכו שתי המשפחות המכובדות באמצעות אירוסיה של מרים לבית בן-עטר, אמו של נבון, ליוסף נבון, אביו[2]. סבו מצד אמו שהה אז בשליחות ארוכת-ימים בצפון אפריקה, ליסבון וגיברלטר על מנת לגייס כספים לבניית בתי מחסה לדרי רחוב בשכונת מחנה ישראל.

אביו של יצחק היה נצר למשפחת נבון מירושלים[3], מצאצאי המשפחה היהודית הוותיקה ביותר בירושלים (מ-1620), משפחת ברוך מזרחי[4]. מצד אמו היה צאצא של המקובל רבי חיים אבן עטר. הוא ניהל בית תמחוי שפעל בירושלים, במימונו של הנדבן נתן שטראוס, וסיפק ארוחות ליהודים נזקקים בני כל העדות[5]. אולם בשנות ה-30 של המאה ה-20, משפסק תקצוב בית התמחוי, עבר האב לעבוד בעיריית ירושלים, שם ועסק בבדיקת תוכניות בנייה[5].

צילום משותף של משפחת נבון. מימין לשמאל: אבי המשפחה יוסף, הבן הבכור ויקטור, האם מרים ונבון. תצלום מינואר 1934

אמו של נבון בחרה שלא לחכות לשובו של אביה משליחותו בחוץ לארץ והזוג נישא ב-1902 והשתקע ברחוב יפו[6]. בירושלים ילדה אמו את תשעת ילדיה, בהם נבון: חמישה מהם הלכו לעולמם בגיל צער עקב מחלות, שהיום נחשבות קלות וברות-טיפול והחלמה מהירה.

ילדותו ונעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאריך לידתו הרשמי של יצחק נבון הוא 9 באפריל 1921, אך הדבר לא תמיד היה כך. תאריך הלידה העברי של נבון הוא א' בניסן ה'תרפ"א. כאשר התקבל ללימודים בתיכון שליד האוניברסיטה, נשאל נבון לראשונה על תאריך לידתו הלועזי. לשם כך פנה אל אביו שקבע כי תאריך הלידה הלועזי המקביל לא' בניסן ה'תרפ"א הוא ה-19 באפריל 1921, וקביעה זו הפכה לעובדה במשך 45 שנים[7]. אולם זמן קצר לאחר בחירתו לנשיאות, הראה לו ישראל ירקוני, שלישו הצבאי, לוח שנה המציג באיזה יום בשבוע חל כל תאריך לועזי מתחילת המאה ה-20, אז התברר כי נפלה טעות אצל אביו ותאריך לידתו הלועזי הנכון הוא ה-9 באפריל[8]. מכאן הבין נבון שלא נבחר לנשיאות ביום הולדתו, וכי עשרות שנים "חי בשקר" לגבי תאריך לידתו הלועזי[8].

כשהיה בן שלוש, עקרה משפחתו לשכונת אהל משה, שם חיו שמונה שנים עד שעברו להתגורר בשייח' באדר באזור בנייני האומה דהיום[6].

ב-1927, כשנבון היה בגיל שש, הוא נלקח בידי אביו לבית המדרש "דורש ציון". בספר זיכרונותיו מספר נבון כי המורה המועדף עליו היה מורה לעברית בשם אדון גולדשטיין, אשר האהבה ביניהם הייתה הדדית[9]. התלמידים האחרים בכיתתו החלו להקניטו, מתוך קנאה, ובעקבות כך ביקש נבון את רשות אביו לעזוב את בית המדרש בטענה כי אין מלמדים שם די אנגלית, שהייתה נחוצה בימי המנדט הבריטי על ארץ ישראל, על מנת להתקדם בשירות הציבורי וכדי להתקדם בחיים[9].

המשפחה התגוררה במשך שמונה שנים באהל משה עד שעברה לשייח' באדר (באזור בנייני האומה דהיום)[6], שם התגוררה בשכנות לערבים עד שפרצו מאורעות תרצ"ו ב-1936. אז עברה המשפחה לשכונת מקור ברוך, שם למד נבון בבית הספר תחכמוני במשך שנה אחת[10]. בתחכמוני כתב נבון את יצירתו הראשונה שהופיעה על דפוס, בעיתון בית הספר. היצירה הייתה הספד על חיים נחמן ביאליק. כשנצטרך לעבור לבית ספר תיכון, הלך למבחני קבלה עבור "תיכון בית הכרם" (כיום נקרא התיכון ליד האוניברסיטה), שנחשב אז לתיכון יוקרתי[10].

ימי המדינה שבדרך (1948-1937)[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברותו במחנות העולים ובאצ"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין שכניו של נבון בשכונת שייח' באדר נמנה עקיבא עצמון, איש תנועת המחנות העולים ולימים מפקד הגדנ"ע. ב-1937 עודד עצמון את נבון להצטרף אל המחנות העולים ולקחת חלק בפעילות התנועה[11]. הלה נענה להצעה והחל להגיע לפעילויות התנועה, אולם בחלוף הזמן לא הרגיש שייך לערכי ורוח התנועה ואף לא התחבר אל אנשיה, בין היתר מכורח היותם של חלק ניכר מאנשי התנועה "ילדי שמנת" ובנים למשפחות מבוססות ואמידות, בניגוד לנבון[12]. בעקבות זאת, הצטרף עם אחיו הבכור ויקטור לפעולות תנועת בית"ר.

בניגוד למחנות העולים, בבית"ר מצא נבון את מקומו ופגש בחבריו משכונת אהל משה. המפורסמים שבהם היו חיים קורפו ודוד הורן[12]. ב-1937, בגיל 16, בעיצומו של המרד הערבי הגדול, הצטרף נבון באופן טבעי אל "הארגון הימני", שקדם לאצ"ל[13].

נבון מספר כי בעת חברותו באצ"ל, נאחז קנאה בערבים. הוא צפה בהם עובדים את האדמה ונטועים איתן בחקלאות, וזאת בניגוד ליהודים, שאותם ראה כחנוונים[14]. הוא האמין בכיבוש העבודה ובעקבות זאת החל לפתח עמדות יוניות, והתרחק מהאידאולוגיה ודרכו של מנחם בגין. העמדות הסוציאליסטיות של נבון, שאותן לא הסתיר בארגון הנצי שהיה חבר בו, הכניסו אותו לא פעם לתסבוכות. ביום מן הימים, נקרא לתחנת המשטרה. משחשש כי נודע לרשויות החוק על חברותו באצ"ל, השמיד כל זכר לחברותו בתנועה. כשהגיע לתחנה הסתבר שנחשד בהצתת מועדון של השומר הצעיר. נבון חשד כי הטילו עליו את האשמה על רקע דעותיו. לאחר שמצא אליבי, הסתיים העניין בלא כלום[15]. לקראת סוף לימודיו התיכוניים סיפר נבון למפקדו באצ"ל שדעתו אינה כאידאולוגית הימין[14]. בארגון לא הקשו על עזיבתו, אך ארגנו עבורו טקס "גירוש וסילוק" במסווה של טקס עזיבה. בטקס צוו שאר המשתתפים לא להתחבר אליו, ולאחר מכן גירשו אותו מאולם בית הספר שפיצר, שבו נערך בטקס[14].

כתיבה והצטרפות להגנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצחק נבון (שורה ראשונה, חמישי משמאל), כמורה בתיכון בית הכרם בירושלים, ביחד עם תלמידיו במחנה עבודה בשפיים, 1946

חודשים אחדים לאחר שנודה מהאצ"ל, הוחרם נבון על ידי אנשי התנועה על אף שלא השתייך אז לארגון אחר. הוא סיים את לימודיו התיכוניים, פנה לאוניברסיטה העברית בירושלים וביצע מהפך פוליטי-אישי כאשר הצטרף אל שורות ההגנה ולנוער העובד והלומד[14]. תוך לימודיו באוניברסיטה, שב נבון לתיכון בית הכרם, אך הפעם כמחנך וכמורה לתנ"ך, ספרות וערבית. בשעות הערב לימד מקצועות שונים בבית הספר של הנוער העובד והלומד[16]. באותם הימים, ב-1944, התפרסמה סיפורת ראשונה פרי עטו של נבון. היה זה סיפור על נער ירושלמי הלומד בישיבה ושעזב אותה על מנת להתגורר בקיבוץ. הסיפור נסב על המתח בין הנער אשר מבקש להישאר בקיבוץ ותוהה מה תהא תדרכו בחיים לבין אביו, שמסרהב בו לשוב לישיבה[16]. הסיפור נקרא על שם מעשייה תלמודית, "הולך ברקידה"[17], והוא זכה בפרס "הסיפור הטוב ביותר מהווי הארץ" של שבועון הגלגל בעריכתו של דב קמחי[16].

ב-1942 עבר נבון קורס מפקדי כיתות בקריית ענבים. ככל הנראה מפקדיו של נבון בהגנה ייעדו לו קריירה קרבית[16]. בתום הקורס התקיימה בחינה אשר נועדה לקבוע האם ראוי להפקיד בידיו חיילים בשדה הקרב. מי שערך בחינה זו היה יגאל ידין, לימים ראש המטה הכללי השני[18]. לאחר שכשל בקורס מפקדי הכיתות, קיבל נבון הוראה להתייצב בביתו של הביוכימאי אפרים קצ'לסקי (לימים אפרים קציר, נשיא מדינת ישראל הרביעי). קצ'לסקי סיפר לנבון שארגון ההגנה החליט לפזר אספה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית בקולנוע אדיסון ונתן לו שתי פצצות סירחון, שאותן פוצץ נבון בזמן אחד הנאומים[18].

לאחר שהצליח לפזר את האספה הקומוניסטית נשלח נבון בידי מפקדו, זיאמה דיבון, להקים רשת הערכת מודיעין בלבנון בכיסוי של סטודנט הלומד באוניברסיטה האמריקנית בביירות[19]. מתוך הנחה שיקבלו אותו ללימודים באוניברסיטה בביירות, התפטר נבון מעבודתו בתיכון שליד האוניברסיטה. בארץ שהתה אז משלחת מטעם האוניברסיטה שבחנה בקשות של תלמידים פוטנציאליים, נבון ביקש להתקבל ללימודים גבוהים באוניברסיטה בספרות ערבית, אולם המשלחת סירבה לבקשתו[19] ונבון נשאר קירח מכאן ומכאן. הוא איבד את משרתו כמורה ומחנך ולימודיו הגבוהים נגדעו, אך בשנות הארבעים המוקדמות היה בוגר אוניברסיטה בפדגוגיה, תרבות האסלאם, השפה הערבית וספרות עברית[20]. בימים אלו שמע נבון לראשונה את דוד בן-גוריון, שבעתיד יהיה איש סודו. לאחר שהאזין לנאום בן-גוריון בבית הספר למל[19], שבו קרא להיאבק בכל הכוח במדיניות הספר הלבן של ממשלת בריטניה ולהמשיך את העליות ארצה, התקרב נבון לאישיות ולאידאולוגיה של בן-גוריון.

ראש המודיעין הערבי של ההגנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1946, כשמלאו לו 25 שנים, הוטל על נבון לשמש כראש המחלקה הערבית של ש"י בירושלים רבתי, שירות המודיעין והידיעות של ארגון ההגנה. האזור שעליו פיקד נבון השתרע מחברון בדרום ורמאללה בצפון, עד ליריחו במזרח ולטרון במערב[21]. נבון מילא תפקיד זה עד שנת 1948, ובכלל זה בזמן מלחמת העצמאות. המחלקה הערבית הייתה אחת משלוש מחלקות המודיעין של הש"י, לצד המחלקה האנגלית (בה שירתה אחותו של נבון, מזל, אולם הוא ידע על כך רק בדיעבד) והמחלקה היהודית. קודמו בתפקיד היה יעקב עיני[21].

עם הזמן הקים נבון יחידת מסתערבים. הוא עבר בכל יחידות ההגנה על מנת לחפש את הטובים ביותר להתחזות לערבים ולהיטמע באוכלוסייה הפלסטינית[22]. לאחר שלבי מיון ארוכים, יחידת המסתערבים בפיקודו כללה שמונה אנשים. בכ"ט בנובמבר 1947, היום בו התקבלה באומות המאוחדות תוכנית החלוקה, התגורר נבון ברחוב הפלמ"ח בירושלים. עד לכ"ט בנובמבר הוא תפעל מודיעים ערבים מהימנים ביותר[22]. אולם עם פרוץ הקרבות, שהתגלגלו למלחמת העצמאות, נסתם לחלוטין מאגר המידע שהגיע מידי המודיעים הערבים, מאחר שאלה חששו להגיע לפגישות עם היהודים. בעקבות כך החל שירות הידיעות של ההגנה לשדר אל האויב תשדורות רדיו בשפה הערבית. בעזרת אישים דוברי שפות ערביות, החלה המחלקה הערבית להאזין לאנשי מפתח בהנהגה הפלסטינית, כדוגמת אמין אל-חוסייני, ולהילחם בערבים לוחמה פסיכולוגית. דוגמה לכך הייתה כאשר הביא נבון את אליהו נאוי, דובר ערבית, לשכנע את הלוחמים הלבנונים והסורים בחוסר הטעם שבמאבקם[23].

בימים שלאחר קבלת תוכנית החלוקה פגש נבון לראשונה את דוד בן-גוריון פנים אל פנים. בעזרתו של יעקב ליסר, הצליח נבון להשיג הבטחה מהבריטים שתמורת תשלום יוסדר כי תחנת משטרת המנדט באבו גוש, שהייתה נקודה חשובה מבחינה צבאית על הדרך לירושלים, תימסר למדינה היהודית. הם פנו אל בן-גוריון, שהיה עדיין יושב ראש הסוכנות היהודית, כדי לבקש תקציב לכך, אולם בן-גוריון לא מסר תשובה ומשטרת אבו גוש לא נרכשה אלא נכבשה[24].

בשירות מדינת ישראל (1951-1948)[עריכת קוד מקור | עריכה]

שירותו הדיפלומטי באמריקה הדרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

באורוגוואי[עריכת קוד מקור | עריכה]
צוות צירות ישראל במונטווידאו עת הגשת כתב ההאמנה לנשיא אורוגוואי, 1949. מימין לשמאל: יהודית מלמד-ברגמן, המזכירה הראשונה, יעקב צור, השגריר, ונבון, המזכיר השני
צוות הצירות בתצלום מ-1948. מימין לשמאל: המזכירה הראשונה יהודית מלמד-ברגמן, השגריר צור ורעייתו, ויצחק נבון, המזכיר השני

עם ייסודו של משרד החוץ ב-1948, לאחר הקמת מדינת ישראל, נקרא נבון להצטרף למחלקת המזרח התיכון של המשרד ובעקבות זאת עקר לתל אביב-יפו[25]. לאחר זמן קצר, נענה להצעת אנשי שירות הידיעות לשעבר, יעקב שמעוני ועזרא דנין, לנסוע לאורוגוואי, שם הוקמה צירות מטעם ישראל ולכהן בה כמזכיר השני לצד השגריר יעקב צור. סיבה מרכזית לכך הייתה מאחר שנבון דובר את שפת הלדינו הקרובה לשפה הספרדית[26]. אורוגוואי הייתה המדינה הריבונית הראשונה באמריקה הדרומית והלטינית לכונן עם ישראל יחסים דיפלומטיים[25].

מעבר לעבודה הדיפלומטית השגרתית, הוטל על נבון לבחון את בעיית הפליטים הפלסטינים בתחומי אמריקה הלטינית: כיוון שהיו מושבות יהודיות ותיקות שהוקמו על ידי הברון מוריס הירש במדינות כמו ארגנטינה, וכיוון שיהודי אמריקה הלטינית עתידים לעלות למדינת ישראל הצעירה, ניתן יהיה להעביר את הפליטים הפלסטינים למושבות אלו וליישבם שם[25]. אולם לנבון התברר במהרה, כי "פתרון" זה היה חסר שחר. כאשר נודע דבר מינויו של נבון לנציג ישראל באורוגוואי, פנה אליו מנהל המחלקה המדינית במשרד החוץ, אלקנה גלי, וביקש שייצג שם גם את מערכת הביטחון הישראלית. גלי הסביר לו שבאמריקה הדרומית ריכוז לא מבוטל של ערבים, וביקש שיברר את יחסם לגבי ישראל והאם הם מתכננים לפעול נגדה[25]. משימה מודיעינית נוספת שהטיל עליו גלי, הייתה לאסוף מידע על פושעי מלחמה נאצים, קרואטים-פשיסטים, בלגים-מלוכנים ומשתפי פעולה עם השלטון הנאצי שנמלטו לאמריקה הדרומית בתום מלחמת העולם השנייה[27].

בשלהי 1948, התארגן צוות הצירות הישראלית: הציר, יעקב צור ויועצו מרדכי שניאורסון, יהודית מלמד-ברגמן, ששימשה כמזכירה שנייה וכקונסול דיפלומטי ונבון, ששימש מזכיר שני. כשהגיעו למונטווידאו המתינו להם אלפי יהודים נרגשים בנמל, אשר צבאו סביב רכב השרד שהמתין להם וקראו קריאות ברוכים הבאים בעברית ובספרדית. מהנמל נסעו לבית המלון "פָּארקֶה הוטל", שם התגורר נבון במשך שהותו באורוגוואי[27].

נבון שימש כמזכיר שני בצירות הישראלית באורוגוואי מ-1949 עד 1950. מיד לאחר בואו לאורוגוואי, הבין נבון כי שפת הלדינו אותה דובר אינה חופפת במידה רבה עם השפה הספרדית[27]. לאור זאת, שכר מורה מקומי שלימד אותו ספרדית, ובמשך חודשים אחדים שקד על לימודים אלו. לאורך התקופה שבה למד ספרדית לא נשא דברים בפומבי, עד שהרגיש שהוא דובר היטב את השפה המקומית. את הרצאתו הראשונה בספרדית נשא בפני נשות ארגון ויצו בנושא "מגמות בספרות העברית החדשה"[28]. נבון עסק בהסברה ישראלית, מודיעין, במגעים עם הנוער היהודי, בעידוד עלייה לארץ ישראל, בנשיאת הרצאות ופיקוח על הקשר של הצירות עם משרד החוץ בירושלים[27].

בארגנטינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם כינון היחסים הדיפלומטיים עם ארגנטינה ב-1949, פעל נבון גם שם. צוות הצירות התבקש על ידי משרד החוץ בירושלים לארגן לנציג כלכלי מישראל פגישה אישית עם נשיא ארגנטינה חואן דומינגו פרון[29]. במהלך הפגישה הציע הנציג הכלכלי לפרון שישראל תמכור למדינתו תפוזים, שיניים תותבות ואף פרימוסים. פרון, ורעייתו אווה, פרצו בצחוק לנוכח ההצעה המגוחכת. פרון אולץ בידי רעייתו לקנות מהנציג את כל הצעותיו בעל כורחו - לאחר שהסכים לקנות מישראל תפוזים ושיניים תותבות, הורה פרון לבדוק האם אצל האינדיאנים בפרובינציית חוחוי, פרובינציה נידחת ופרימיטיבית, עדיין משתמשים בפרימוסים. ונבון, יחד עם אנשי הצירות שבאו עמו לארגנטינה, נחלו אכזבה בעקבות האירוע המביך[30].

עם משה שרת במשרד החוץ (1952-1951)[עריכת קוד מקור | עריכה]

שר החוץ משה שרת עם יצחק נבון במשרדו בירושלים, 1952

בראשית 1951, לאחר שנתיים באמריקה הדרומית, שב נבון ארצה, אך המשיך לשמור על קשריו עם הקהילה היהודית באמריקה הדרומית. כמי שהיה בין הבודדים במשרד החוץ ששלט בשפה הספרדית, נשלח נבון לעיתים לשאת הרצאות בקהילות היהודיות שם[31]. נבון נהג לדבר איתם על טיפוח הנחלת המורשת והתרבות היהודית, על חינוך עברי לילדיהם, על העלייה לארץ ישראל ועל הסכנות הקיומיות שבנישואי תערובת ביהדות[31]. לאחר מספר חודשים שבהם שימש כפקיד במשרד החוץ, הציע לו מנכ"ל משרד החוץ ולטר איתן לשמש כמזכירו של שר החוץ משה שרת. משרדי הממשלה היו ממוקמים כבר בירושלים, פרט למשרד החוץ ששכן עדיין בתל אביב-יפו. שרת חשש שמעבר משרד החוץ לירושלים, בניגוד להחלטות האומות המאוחדות, עלול לקומם את מדינות העולם[31], ולשם כך שכר נבון, שהתגורר עדיין עם הוריו בירושלים, דירה בתל אביב-יפו[32].

בימים שבהם כיהן נבון כמזכירו האישי של משה שרת, החלה להירקם ידידות ארוכת-הימים שלו עם בן-גוריון. ראש הממשלה דוד בן-גוריון קיבל מבואנוס איירס ספר בספרדית "לָה וידָה אִי לָה פילוסופיה דֶה שפינוזה" (החיים והפילוסופיה של שפינוזה) מאת הפרופסור היהודי-ארגנטינאי ליאון דוכובנה[33][34]. הוא חיפש מורה לספרדית[35], ומזכירו אפי עברון, הציע את נבון כמי שחזר זה עתה מאמריקה הדרומית ויודע את השפה[33].

עם התפטרותו של עברון מתפקידו, הציע לנבון שיחליפו בתפקיד, ונבון עזב את לשכת שרת שבתל אביב למשרד ראש הממשלה שבירושלים והחל לשמש כמזכירו האישי של ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון[36].

במחיצתו של בן-גוריון (1953-1952)[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצחק נבון משוחח עם ראש הממשלה דוד בן-גוריון בלשכתו, 1952
ראש הממשלה דוד בן-גוריון וראש לשכתו נבון מעיינים בספר תנ"ך, 1954

במהלך שנת 1952 שקע נבון בעבודתו במשרד ראש הממשלה[37]. נדרש לו זמן לא מועט להתרגל לסדר העבודה אצל בן-גוריון, שבניגוד גמור לשרת, היה נוהג להעביר את זמנו בחשיבה והגייה בשקט ושלווה בחדרו ודחה עניינים דחופים, הן פרלמנטריים והן אישיים[38]. נבון היה מתלווה למסעותיו של בן-גוריון בארץ והיה לחלק ממעגל מצומצם שבו נתן בן-גוריון את אמונו.

כל תקופת עבודתו של נבון לצד בן-גוריון, הן לפני פרישתו לשדה בוקר והן לאחר חזרתו לראשות ממשלת ישראל, עמדה בצלה של מערכת היחסים העכורה והסבוכה בינו לבין משה שרת, ה"בוס" הקודם של נבון[39]. כאשר עלו נושאים שנויים במחלוקת לדיון על שולחן הממשלה, לעיתים היה שרת מגייס רוב נגד עמדת בן-גוריון, מתוך המפלגות האחרות בקואליציה ואפילו מתוך מפלגת פועלי ארץ ישראל, מפלגתו שלו[39]. כדי לרכך את המשבר, הציע נבון לבן-גוריון לזמן את שרי מפא"י לפני ישיבת הממשלה, לדון עמם בנושא ומה שיוחלט יחייב את כולם. בן-גוריון קיבל הצעה זו, וכך, בכל יום רביעי היו מתכנסים שרי המפלגה בפורום שאותו כינה נבון "פורום שרינו". בפורום היו מסכמים עמדה משותפת לקראת ישיבת הממשלה של יום ראשון, והמשיך להתכנס עוד שנים רבות[40]. פורום שני שאת הקמתו יזם נבון, היה פורום "חברינו". נוסף על שרי מפא"י, השתתפו בו מזכיר ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, יושב ראש הסוכנות היהודית וראש הסיעה בכנסת. פורום זה התכנס לעיתים לא מזומנות, כאשר עלו לדיון נושאים שאינם נוגעים לענייני ממשלה בלבד, אלא שלהם השלכות גם על המפלגה, ההסתדרות, הכנסת או על יהדות התפוצות[40].

שרת בראשות הממשלה (1955-1953)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראש ממשלת ישראל משה שרת עם מזכירו האישי נבון, נובמבר 1953

לאחר פרישתו של בן-גוריון מראשות הממשלה (7 בדצמבר 1953), התמנה שרת לראש הממשלה השני של מדינת ישראל, וממשלתו קיבלה את אמון הכנסת ב-26 בינואר 1954. למשך מספר חודשים שב נבון לתפקידו כמזכיר האישי של שרת, וסייע לו בהקמת הממשלה[41]. משנסתיימה מלאכת הרכבת הקואליציה, ביקש שרת מנבון להישאר עמו, אך נבון סירב להצעתו משום שרצה לסיים את לימודיו הגבוהים באוניברסיטה העברית בירושלים. נבון גם רצה לשמור על נאמנותו לבן-גוריון ולא רצה לפגוע ביחסיו עמו, אם ימשיך לעבוד עם יריבו הגדול[42].

לאחר שהביע בן-גוריון ביולי 1954 את תחזיותיו הקודרות בפני שרת ומנהיגי מפא"י לגבי ניסיונות להטיל "אפוטרופסות אמריקאית" על ישראל, החלו בכירי המפלגה הדואגים להפעיל עליו לחץ לשוב לראשות הממשלה - מהלך שאותו הובילו עוזריו הצעירים של בן-גוריון, ובהם נבון[43]. בפברואר 1955 התפטר שר הביטחון פנחס לבון בעקבות לחצי "פרשת לבון" ("העסק הביש"). כעבור מספר חודשים, ביולי, נערכו הבחירות לכנסת השלישית ובן-גוריון שב לכהן כראש הממשלה ושר הביטחון, ונבון נקרא שוב לשמש מנהל לשכתו[44].

במחיצת בן-גוריון בשנית (1963-1955)[עריכת קוד מקור | עריכה]

לחצו כדי להקטין חזרה
דוד בן-גוריוןמשה פרלמןיצחק נבוןאדוארד מורוMurrow israel.jpg

לדף הקובץ
תמונה אינטראקטיבית (לחצו להסבר)‏

מימין לשמאל: דוד בן-גוריון, משה פרלמן, יצחק נבון ואדוארד מורו, בעת ביקורו של מורו בשדה בוקר, 1956

משמאל לימין:מנכ"ל משרד ראש הממשלה טדי קולק, מזכירו האישי של ראש הממשלה יצחק נבון, ראש הממשלה בן-גוריון, נשיא המדינה יצחק בן-צבי ויושב ראש הכנסת יוסף שפרינצק בחידון התנ"ך הראשון, באמפי האוניברסיטה העברית בירושלים, 1958

בזמן מלחמת סיני ב-1956, התגורר נבון בבית בן-גוריון שבתל אביב ובילה במחיצתו עד לתום המלחמה. לפני שישראל יצאה למלחמה, הקים נבון ועדת שידורים עליונה שפיקחה והנחתה את השידורים בערבית לערביי ישראל ולאזרחי מדינות ערב[45]. במסגרת תפקידו כאחראי לשידורים ברדיו בערבית, סבר נבון כי ראוי שלגיבוי המלחמה השידורים יסבירו את הצד הישראלי[46]. ב-1972 התפטר נבון מראשות ועדת שידורים זו[47].

זמן קצר לאחר נישואיו של נבון לאופירה ארז ביוני 1963, נשלח נבון לסמינר קיץ בן ארבעה ימים באוניברסיטת הרווארד בהנחייתו של מזכיר המדינה של ארצות הברית הנרי קיסינג'ר. ימים ספורים לפני נסיעתו לארצות הברית לשם הסמינר, הגיש בן-גוריון את התפטרותו, ובכך נחתמו תשע שנים (שנקטעו לפרק זמן קצר בתקופת ממשלת שרת) שבהן עבד נבון בלשכתו של ראש הממשלה בן-גוריון.

המבצע לביעור הבערות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המבצע לביעור הבערות
נבון, ראש האגף לתרבות במשרד החינוך והתרבות צופה בתלמידת המבצע לביעור הבערות, 1964

עם התפטרותו של בן-גוריון, הציע לוי אשכול, שירש מבן-גוריון את ראשות הממשלה, את תפקיד מנהל לשכתו לנבון[48]. נבון סירב ושרת החוץ גולדה מאיר הציעה לו להיות שגריר ישראל במקסיקו. אחרים העלו את הרעיון שיעמוד בראש מרכז ההסברה, אך נבון סירב לכל ההצעות הללו[48]. באותם הימים נסע נבון עם רעייתו הטרייה אופירה לירח דבש בנהריה. כששב מנהריה, הציע לו שר החינוך והתרבות זלמן ארן להצטרף אל המשרד כמנהל אגף התרבות והאמנות[49][50]. נבון לא התלהב מההצעה וארן הציע לו לעסוק בנושא ביעור בבערות בקרב הדור הבוגר במדינה והשכלת מבוגרים[51]. למען איתור האנאלפביתים ברחבי הארץ, איסוף הנתונים והכנת הקרקע לגיוס ומאות מורים הנחוצים להוצאת המבצע לביעור הבערות לפועל, פנה נבון אל חיים ציפורי, איש משרד החקלאות[52]. ציפורי ונבון למדו יחדיו כמה אנאלפביתים ישנם, היכן הם מצויים ובזמן קצר יצרו מסד נתונים אמין. המבצע יצא לדרך בינואר 1964. מספר האנאלפביתים שאותרו עמד על כ-260,000 - שני שלישים נשים ושליש גברים[52]. אחוז גבוה מן האנאלפביתים היה מצוי במושבים, בערי הפיתוח, אך גם במשכנות העוני בערים הגדולות[52]. המכשול שאותו צריך היה נבון לעבור, היה השגת המורים הדרושים לערי הפיתוח. נבון החליט לשלב במבצע הלאומי את צה"ל, שבו שירתו מורות חיילות שלימדו בבתי ספר שונים, תוך שיתוף פעולה עם מפקדת חיל נשים, סטלה לוי[53].

חבר הכנסת (1978-1965)[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצחק נבון
נבון, 1965
יצחק נבון, 16 בנובמבר 1965
ממשלות 21 - 23
כנסות 6 - 9, 11 - 12
סיעה רפ"י, המערך, מפלגת העבודה הישראלית
תפקידים בולטים
שר החקלאות משה דיין עם יצחק נבון בוועידת רפ"י הראשונה, ינואר 1964
סגן יו"ר הכנסת נבון קורא עיתון בספריית הכנסת בזמן הפוגה מהדיונים במליאה, 1966
סגן יו"ר הכנסת יצחק נבון לוחץ את ידו של ויקטור בודסון, נשיא בית הנבחרים של לוקסמבורג בנמל התעופה בן-גוריון שבלוד. משמאלו של נבון ניצב ויקטור אלישר ממשרד החוץ, אוגוסט 1966
נשיא הסנאט של הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, סילבסטר מודינגאי (אנ'), לוחץ את ידו של סגן יו"ר הכנסת יצחק נבון (משמאל), לאחר הגיעו לנמל התעופה בלוד לטקס חנוכת משכן הכנסת החדש בירושלים. במרכז, נציג משרד החוץ אלכסנדר דותן, 24 באוגוסט 1966
מזכ"ל האיגוד הבין-פרלמנטרי אנדרי דה-בלוניי בחברת סגן יו"ר הכנסת יצחק נבון (משמאל) וחה"כ דוד הכהן, 1966

ברפ"י[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 1965, לקראת הבחירות לכנסת השישית, הקים דוד בן-גוריון את רפ"י - רשימת פועלי ישראל, ונבון הצטרף אליו מתוך תמיכה בו ובעמדתו בעניין העסק הביש. נבון עתיד היה לעמוד לראשונה בחייו לבחירות פוליטיות. הוא התפטר מתפקידו כעובד מדינה במשרד החינוך, והתמנה למזכיר רפ"י בירושלים. בתפקיד זה נועד עם פעילים בשכונות וגייס תמיכה בקרב עולים חדשים.

הבחירות נגמרו במפח נפש עבור אנשי רפ"י. רק 10 מחברי המפלגה נבחרו לכנסת[54] ורפ"י נותרה באופוזיציה. נבון נבחר לתפקיד סגן יושב ראש הכנסת[55], נוסף על חברותו בוועדת החוץ והביטחון, ועדת הכנסת וועדת החינוך והתרבות[56]. ישיבתו באופוזיציה הקשתה על נבון. כחבר אופוזיציה, היה אמור לתקוף את מדיניות הממשלה ולמתוח עליה ביקורת, אולם הוא הרגיש לא בנוח לעשות כן למי שעבד עמם במשך כשלוש עשרה שנים: זלמן ארן, לוי אשכול, גולדה מאיר, מרדכי נמיר[55]. התחבטויות אלו לא נמשכו ארוכות: ערב מלחמת ששת הימים ב-1967, הוקמה ממשלת ליכוד לאומי ורפ"י הצטרפה לקואליציה[55]. בראשית 1968 הצטרפה רפ"י אל המערך לאחדות פועלי ארץ ישראל - והתמזגה עם מפא"י ואחדות העבודה, ובכך יצרה את מפלגת העבודה הישראלית. נבון נמנה בין המתנגדים לאיחוד[57], אך עם מימושו, קיבל את הכרעת הרוב והיה לחבר הכנסת מטעם המפלגה המאוחדת.

סיור באסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת חברותו בוועדת החוץ והביטחון, יצא נבון ב-1967 לסיור הסברה במדינות אסיה ערב דיון שעתיד היה להתקיים במועצת הביטחון של האומות המאוחדות. נבון שם דגש על הביקור ביפן, שם קיים דיונים מרתוניים עם ראש הממשלה אייסאקו סטו ויושב ראש הדיאט של יפן[58]. במהלך ביקורו התוודע לראשונה לאנשי בית שלום יפן בהנהגת האב טקג'י אוצוקי. ב-1995 הקים נבון את "עמותת ידידי בית שלום יפן בישראל" שהסבה את שמה ב-2016 ל"עמותת ידידי 'בית שלום יפן' בישראל ע"ש יצחק נבון"[59]. מיפן טס אל הפיליפינים, שם נפגש עם הנשיא פרדיננד מרקוס. הוא שוחח עם מרקוס בספרדית ועל ידי כך רקם עמו ידידות. אלא שמרקוס היה ידוע באנטי-ישראליות שלו והביקור לא הניב פרי[60]. מהפיליפינים טס לקמבודיה, שם נועד עם המלך נורדום סיהאנוק. הביקור הידידותי תם בבורמה, שבה התקבל על ידי נה וין (אנ'), הגנרל שירש את או נו[60]. בספרו האוטוביוגרפי, "כל הדרך" מציין נבון כי ביקר במסגרת הסיור בתאילנד.

קריירה מחזאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחושת האופוריה ששררה בישראל עם הניצחון במלחמת ששת הימים וההתפעמות ממנו, הובילה את נבון לכתוב את ששת הימים ושבעת השערים. זהו סיפור הכתוב בלשון מדרשית, שעניינה ויכוח בין שערי ירושלים: מי מביניהם הוא הראוי ביותר דרכו ייכנסו חיילי חטיבת הצנחנים אל העיר העתיקה[61]. ב-1982, בתקופת נשיאותו של נבון, קרמה האגדה עור וגידים כשהפכה למופע מיוחד במסגרת פסטיבל ישראל. נבון בחר ביוסי בנאי להקריא את האגדה ובמתי כספי להלחינה[62].

מלחמת ההתשה שפרצה בין מצרים וישראל ב-1969, יצרה מציאות עכורה בישראל. כחבר הכנסת ביקר נבון אצל משפחות שכולות. מתוך הזדהות עם היגון והצער של משפחות אלו, כתב את מגילת הזקנים אשר בכותל המערבי. המגילה מגוללת את סיפורם של עדת קשישים המוכנים לוותר על יתרת שנותיהם ולהעניקה אל החיילים הנלחמים בחזית. שנים אחר כך חולקה היצירה למשפחות הנופלים ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, וכן בשורה של הספדים ובהם דברים לדמותו של יוני נתניהו במלאת שנתיים לנפילתו במבצע אנטבה[63].

בשלהי שנת 1968 הציע יהורם גאון לנבון לכתוב תמלילים לערב מיוחד בשם רומנסרו ספרדי, שיעסוק בתרבות יהודי ספרד ויתבסס על אנתולוגיה לחזנות ספרדית פרי עטו של יצחק לוי. בנובמבר אותה שנה נערך המופע הראשון של הרומנסרו בהיכל התרבות בתל אביב-יפו. בהצגה השתתפו בין היתר רמה סמסונוב, יוסי בנאי ואברהם פררה[64]. העלאת הרומנסרו על במה תרבותית לאומית, הייתה נדבך נוסף בהנחלת תרבות הלדינו בציבור הישראלי[65].

בעקבות המופע "רומנסרו ספרדי", ביקש יעקב אגמון מיצחק נבון שיכתוב מחזה הנוגע בתרבות יהדות ספרד, ואף העמיד לרשותו את דירתו בכפר האמנים עין הוד כדי שנבון יוכל לעסוק ברוגע בכתיבת המחזה[66]. נבון כתב וערך מחזה בשם בוסתן ספרדי, קולאז' תיאטרלי-מוזיקלי, המספר את סיפורה של השכונה הספרדית אהל משה בירושלים של שנות ה-30 של המאה ה-20. המחזה עלה לראשונה ב-1969 בתיאטרון בימות, ובכורתו בירושלים נערכה בספטמבר 1970[67]. על כן זכה נבון ב-1970 לפרס כינור דוד למחזאי הטוב ביותר של השנה[68]. ב-1998 עלה שוב מחזה בתיאטרון הבימה בבימויו של צדי צרפתי[69]. ב-2014 חגג הבימה 2,000 הצגות למחזה.

ההתמודדות על הישיבה בראשות הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית אפריל 1972 נפטר באופן פתאומי יושב ראש הכנסת ראובן ברקת, בזמן שנבון שהה בסביליה שבספרד למען השתתפותו באירועי השבוע הקדוש בעיר. כסגן יו"ר הכנסת, התמנה נבון ליושב הראש הזמני של משכן הכנסת[70]. מתוקף תפקידו כיו"ר הכנסת בפועל מילא את חובותיו הטקסיים[71][72].

כשהגיעה העת לבחור יושב ראש קבוע לכנסת, הודיע נבון כי יתמודד על תפקיד יו"ר הכנסת[73], אך צמרת המפלגה הציבה את חה"כ ישראל ישעיהו-שרעבי, לשעבר שר הדואר ובאותם ימים יו"ר ועדת הכנסת, למועמד המפלגה לתפקיד[74]. ישעיהו-שרעבי השתייך לצמרת מפא"י שסלדה מרפ"י, ובין השניים התנהל מרוץ צמוד[75]. בתום ההצבעה נמנו 30 קולות בעדו של ישעיהו-שערבי ו-28 קולות בעד נבון[76]. במאי, חודש לאחר בחירתו הפנימית-סיעתית של ישעיהו-שרעבי, נערך במליאת הכנסת טקס החלפת תפקידים, אותו ניהל נבון כיו"ר הכנסת בפועל, ובמהלכו סקר את סיפור חייו של ישעיהו-שרעבי והבטיח לו כאחד מסגניו שיתוף פעולה הדוק[77].

בחירות 1973 לנשיאות המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – בחירות 1973 לנשיאות ישראל

במרץ 1973, לקראת סוף כהונתו של הנשיא זלמן שזר, דרבן שר השיכון, זאב שרף, את נבון להתמודד על נשיאות המדינה בבחירות לנשיאות[78]. נבון בירר בצמרת המפלגה האם יקבל תמיכה מספקת לבחירתו. משהבין נבון כי בכירי המפלגה, ובהם ראש הממשלה גולדה מאיר, לא יתערבו או יסכלו את מועמדותו, הסכים נבון להצעתו של שרף ונכנס באורח רשמי למירוץ לנשיאות[79]. כעבור יממה הגיעה לביתו משלחת מטעם מזכירות המפלגה שבירושלים למען הפגנת תמיכה במועמדותו, אולם בשעה שהמשלחת ומצדדים אחרים של נבון הגיעו לחגוג את הכרזת מועמדותו, הגיע לבית אהרן ידלין, מזכיר המפלגה, והודיע לו כי "גולדה מציעה" שלא יתמודד[80], ושהפרופסור אפרים קציר הוא המועמד מטעם המפלגה לנשיאות[81]. בדיעבד נתברר לנבון כי שרי אחדות העבודה - פועלי ציון, יגאל אלון וישראל גלילי, הכשילו את המינוי ושכנעו את גולדה לא להתיר לנבון להתמודד על הנשיאות, בטענה שאם הוא - איש רפ"י - יבחר ויהיה לנשיא, יטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על משה דיין איש רפ"י. יום לאחר מכן, ב-23 במרץ, התכנס מרכז המפלגה על מנת לבחור בין נבון לקציר ובחר בקציר[82], שגם נבחר לנשיאות המדינה[83][84].

יו"ר ועדת החוץ והביטחון (1977-1974)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת יום הכיפורים הובילה בסופו של דבר את גולדה מאיר להתפטר מראשות הממשלה, ועל הנהגת המערך התנהל קרב בין שמעון פרס, איש רפ"י, לבין יצחק רבין. לאור היכרותו רבת השנים עמו כשבילה לצד בן-גוריון, תמך נבון בפרס[85], אולם רבין נבחר. בבחירות לכנסת השמינית הוצב נבון במקום ה-17 ברשימת המערך ולאחריהן הושבע מחדש כחבר הכנסת[86]. כשהורכבה ממשלת רבין הציע יו"ר סיעת המערך משה ברעם, את נבון לתפקיד יו"ר ועדת החוץ והביטחון[87][88], ונבון התמנה לתפקיד. בהצבעה הסיעתית על הרכב הממשלה הצביעו בעד 41 חברים ונמנעו שלושה, בהם נבון[89]. מלבד סיורים רבים שערכה ועדת החוץ והביטחון בראשותו של נבון במקומות שונים בארץ[90][91], נבון עצמו, כיו"ר הוועדה, גם ערך ביקורים בחוץ לארץ מטעם הממשלה[92].

במהלך כהונתו כיו"ר הוועדה, החל התהליך המדיני בין מצרים וישראל שהבשיל בסופו של דבר להסכם הביניים בין ישראל למצרים ב-1975. בציבור הישראלי נתגלה חשש מפני תכתיבים אמריקאים ובאישורו של ראש הממשלה רבין, התראיין נבון לטלוויזיה ופירט את עיקרי ההסכם, שהיה מצוי אז בערפל. בזכות הראיון העיתונאי שנתן, החלה הביקורת נגד ההסכם להמוג. אלא שהמערך לא הספיק לקצור את פרות הצלחת ההסכם, שכן הממשלה נפלה בשל פרשת חשבון הדולרים ושמעון פרס מילא את מקומו של רבין. המערך נחל תבוסה קשה בבחירות לכנסת התשיעית למפלגת הליכוד בהנהגת מנחם בגין, וישב לראשונה בתולדות המדינה באופוזיציה.

בחירות 1978 לנשיאות המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – בחירות 1978 לנשיאות ישראל

בראשית 1978 הכריז הנשיא אפרים קציר כי אין בדעתו להתמודד שנית לנשיאות המדינה. המאבק על הנשיאות נפתח ונבון החליט שוב להציג את מועמדותו מטעם המערך, אם כי היסס תחילה[93]. אל הבחירות הללו הגיע עשיר בניסיון פוליטי, כשהוא זוכה לתמיכה מרובה בקרב חברי סיעתו. הליכוד עמד אז בשלטון, וראש הממשלה מנחם בגין העמיד את הפיזיקאי יצחק שוה כמועמד הקואליציה. גישושים שערך נבון הראו כי בנוסף לתמיכת המערך, במועמדותו יתמכו גם אגודת ישראל והסיעות הערביות, ואולם מולו יתייצב הגוש הגדול של הליכוד[94]. נבון החליט להשיג את תמיכת המפד"ל, אולם משאמר יהודה בן-מאיר, ממנהיגי המפד"ל, כי על מפלגתו להצביע לשוה (על אחת כמה וכמה שהוא אדם חובש כיפה ומועמד ראש הממשלה), החל נבון להטיל ספק בסיכוייו.

התפנית במערכת הבחירות אירעה לקראת סוף מרץ 1978. שר הדואר אלימלך-שמעון רימלט, שעמד בראש המפלגה הליברלית הישראלית לצד מנהיג תנועת החרות מנחם בגין (שתי המפלגות הרכיבו את רשימת גח"ל), הציג את כוונתו להתמודד לנשיאות[95] וקרע נוצר בין תנועת החרות לליברלים. גם בעבור המפד"ל העיבה מועמדותו של רימלט, בשל היותו רב קונסרבטיבי. לנבון לא נותר עתה סיכוי להשיג רוב, והוא החליט להסיר את מועמדותו[96]. לדברי נבון, מספר ימים לאחר הסרת מועמדותו, פגש בזבולון המר וביהודה בן-מאיר במסדרונות הכנסת. המר שאל אותו מדוע הסיר את מועמדותו, ונבון הטיח בו כי בן-מאיר אמר לו כי המפד"ל תתמוך בשוה. המר זעם על בן-מאיר שלא תיאם זאת איתו והבטיח לנבון כי המפד"ל תתמוך בו בבחירות באופן מוחלט[97]. עתה, עם תמיכת המערך, המפד"ל והמפלגות הערביות, ואילו קולות המפלגה הליברלית מובטחים לרימלט, קרא בגין את השטח והורה לעוזריו לדחוק בשוה להסיר את מועמדותו, על מנת למנוע מבוכה. שוה הסיר את מועמדותו ונבון הודיע לרימלט כי הוא שב למירוץ. שעה קלה אחר כך הסיר רימלט את מועמדותו ונבון מסר לעיתונות כי הוא חוזר למירוץ הנשיאותי[98]. נבון נותר המועמד היחיד, ובבחירות עצמן זכה ב-86 קולות. בי"ב בניסן ה'תשל"ח, 19 באפריל 1978, נבחר פה אחד לנשיא מדינת ישראל[99].

נשיא מדינת ישראל (1983-1978)[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקס ההשבעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-29 במאי 1978, ארבעים ימים לאחר שנבחר לנשיאות המדינה, יצחק נבון הושבע לתפקידו בטקס חגיגי שנערך בכנסת. בטקס נכחו כל 120 חברי הכנסת. יצחק שוה, מועמד הקואליציה לנשיאות, לא הוזמן, ואילו אלימלך-שמעון רימלט, שהתמודד גם הוא, הוזמן כאחד מחברי הכנסת לשעבר, אך לא נכח בהשבעה[100]. בנאום השבעתו, שם נבון דגש על השלום הקרב ובא עם מצרים:

[...] אינני מכיר אף מפלגה אחת בישראל שאינה משתוקקת לשלום בלב שלם, ואינני מכיר ממשלה בישראל, לא בעבר ולא בהווה, אשר לא היתה מוכנה, ואינה מוכנה כיום, לתת קרבן על מנת להשיגו. [...] אני פונה בקריאה לנשיא מצרים לחדש את המשא­ ומתן במלוא התוקף. קטע הדרך שנותר למצותו קצר יותר מן הדרך אשר כבר עברנו בה. יותר תקוות נשתלו בלב שני עמינו מכדי שנוכל לאכזבם.

דברי הכנסת, 29 במאי 1978, עמ' 2764–2766

ביקוריו בפריפריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת נשיאותו של נבון אופיינה יותר מכל בביקוריו הרבים ביישובים רחוקים בפריפריה, ואת ישראל חרש שתי וערב. יומיים בלבד לאחר השבעתו, ב-1 ביוני 1978 יצא נבון לביקורו הראשון - במוסד הסיעודי "משען" ברעננה (אגף בבית לוינשטיין), שם נועד עם רבקה גובר ובעלה מרדכי, ששכלו את שני בניהם שנפלו במלחמת העצמאות ותרמו תרומה ענפה למפעל קליטת העלייה בישראל.

מרעננה נסע לביקור במושבים הסמוכים לגבול ישראל-לבנון, והחל אותו באביבים, שנבחר בשל האסון במקום בשנת 1970. בביקורו בדוב"ב[101] ביקש ללון בבית משפחה ולא בבית מלון בצפת, "כדי לחוש למשך לילה מה שחשים הם כל השנה"[102][103]. מדוב"ב המשיך לביקור בבית הספר התיכון ברנקו וייס ע"ש אנה פרנק שבקיבוץ סאסא, שכיתותיו הורכבו מתלמידים בני הקיבוץ וילדים עירוניים מהמושבים הסמוכים[104].

מכל מסעות השטח שערך נבון זכה לסיקור ומשמעות מיוחדת ביקורו בשכונת התקווה, שהתקיים בין ה-4 ל-6 במרץ 1979[105][106][107]. נבון ביקש לטעת בתושבי השכונה את "התחושה שהמדינה מתעניינת בהם"[108]. בתוכנית הטלוויזיה מוקד הושמעה הטענה כאילו הנשיא ביקר בשכונה מתוך תעמולת בחירות פרטית לקראת חזרה אפשרית לפוליטיקה בבחירות לכנסת האחת עשרה[109]. על שולחנו של נבון נחו גם תגובות פחות חיוביות על הביקור ממי שראו עצמם "אסירי שכונת התקווה המשקפת את ישראל השנייה", וקבלו על ביצוע המחקר החברתי אודותיהם בתואנה כי המחקר גורם להם להרגיש נבדלים משאר הישראלים, שעליהם לא בוצע שום מחקר חברתי במיוחד עבור ביקור רם-דרג[110]. המחקר החברתי נערך על ידי מכון אקדמי העוסק בחקר התחום החברתי ושנתבקש להפיק דו"ח ממצה על דעת הקהל בדבר ביקור הנשיא במקום[111].

יחסו לערביי ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת נשיאותו, הקפיד נבון לקיים יחסי גומלין עם ערביי ישראל - לבקרם ביישוביהם ולברכם בחגיהם, להעניק להם יחס כמו אל אזרחי ישראל היהודים. נבון היה נשיא מדינת ישראל הראשון שדבר ערבית רהוטה, ונהג לנאום לפניהם בשפתם. ב-1978 ערך ביקור במסגד אל-ג'זאר שבעכו לרגל חג הקורבן. הייתה זו הפעם הראשונה שנשיא המדינה הגיע לברך את המוסלמים בישראל בביתם. שיא הביקור היה ברחבת המסגד, שם התקבל על ידי מוחמד חובישי, הקאדי השרעי. נבון נאם בערבית ופנה אל המתפללים: "באתי אליכם כדי להשתתף אתכם ביום שמתחתם וחגיגתכם, חג הקורבן הגדול". בעקבות הביקור, נחקק על הקיר החיצוני של המסגד אפיטף באבן ובו נכתב כי במלאת 200 שנה לייסודו, נחנך המסגד ונפתח מחדש לתפילה בחסות כבוד נשיא המדינה יצחק נבון[112]. המסגד הפך בכך ליחיד בעולם שבו ישנה כתובת הקדשה למי שאינו מוסלמי. אולם בימי האינתיפאדה הראשונה ב-1987, נערכו שיפוצים במסגד. נבון הגיע לשם וחיפש את הכתובת, אך לא מצא אותה. היא ככל הנראה הוסרה משם בהשפעת האינתיפאדה.

ב-1980 הגיע נבון לחצר בית ספר במועצה המקומית אבו גוש, שם התקבל בידי חג' מוסא אבו גוש, מוח'תאר הכפר. נבון נאם בפני תושבי המועצה בערבית והכריז: "הביקור שלי אצלכם משול לביקור אצל משפחתי ואצל הקרובים שלי"[112]. ב-22 במרץ 1982 ערך ביקור רשמי בשפרעם, במהלכו נועד עם תלמידי החטיבה העליונה בעיר, ראש העירייה ואף ביקר במסגד המקומי[113].

נבון ותהליך השלום עם מצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החתימה על הסכם השלום[עריכת קוד מקור | עריכה]
נשיא המדינה נבון מקבל את פניו של ראש ממשלת ישראל מנחם בגין לאחר חזרתו מטקס חתימת הסכם השלום עם מצרים, 28 במרץ 1979
נשיא המדינה יצחק נבון (משמאל) יחד עם ראש הממשלה מנחם בגין (מימין) מקבל את פניו של נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר בנמל התעופה בן-גוריון, 10 במרץ 1979
נשיא המדינה נבון מדליק נר ראשון של חנוכה, 24 בדצמבר 1978
ביקור נשיא המדינה יצחק נבון ורעייתו אופירה בשארם א-שייח'. בתצלום, נבון, בחברת תושבים בדואים, 24 בדצמבר 1981

בעקבות ביקור נשיא מצרים סאדאת בישראל בנובמבר 1977, נפתחו שיחות ישירות בין ישראל ומצרים בדבר הסכם שלום, אולם זמן מועט לאחר מכן, הן נקלעו למשבר. נבון נבחר לנשיאות המדינה כשהמשבר בתהליך השלום היה בשיאו. כבר בנאומו הראשון בכנסת, לאחר שהצהיר אמונים כנשיא המדינה ב-29 במאי 1978, הוא מנה את "השלום ויחסינו עם העולם הערבי" בין שלוש הבעיות המרכזיות והרות הגורל העומדות בפני ישראל[114]. הוא דחה טענות לפיהן המצרים הקשו במכוון על תהליך הנורמליזציה ביחסים, מה שנתפס על ידי רבים בישראל כעדות לכך שתהליך השלום אינו אמתי אלא תכסיס מצרי להשבת חצי האי סיני לשלטונם[115].

ב-3 ביולי 1978 הגיע סגן נשיא ארצות הברית וולטר מונדייל לביקור בישראל[116], בתקווה להניע מחדש את המשא ומתן. באיגרת לראש הממשלה בגין, סיפר נבון על פגישתו עם מונדייל ועל מאמציו להציג את עמדת ישראל ולדרוש התייחסות הוגנת אליה מצד ארצות הברית[117]. ביקורו של מונדייל אכן הביא לחידוש המשא ומתן לאחר שיחותיו עם צמרת המדינה. בספטמבר 1978 הזמין הנשיא קרטר את בגין וסאדאת לוועידת פסגה בקמפ דייוויד, ולרגל חתימת הסכמי קמפ דייוויד, שלח נבון לבגין מברק ברכה[118].

בראשית חודש מרץ 1979 הגיע נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר למסע דילוגים במצרים וישראל, בתכלית להתגבר על המכשולים שעיכבו חתימה על הסכם השלום ולזרזו[119][120]. נבון קיבל את פני קרטר בנמל התעופה בן-גוריון ועמד על הוויתורים שעושה ישראל למען השלום. לאחר מכן נסעו השניים לירושלים. למחרת ביקר קרטר אצל נבון[121][122].

תקרית דיפלומטית בין נבון וסאדאת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית היחסים הרשמיים בין הנשיא נבון לנשיא מצרים אנואר סאדאת עמדה בסימן אי הבנה ותקרית דיפלומטית מביכה. עקב חתימת חוזה השלום, הועברה ב-26 במאי 1979 העיר אל עריש לריבונות מצרית. למחרת היום, ב-27 במאי, חנכו בגין וסאדאת את הקו האווירי בין ישראל ומצרים בטיסה משותפת לבאר שבע, שם קיבל נבון את פניו של סאדאת ליד בניין עיריית באר שבע בירי של 21 מטחי כבוד ב-27 במאי 1979[123] ונשא נאום קצר בערבית שבו הדגיש את הקרבנות של העם הישראלי עבור תהליך השלום וקשרי התנועה הציונית עם התנועה הלאומית הערבית. בנאומו קרא נבון להשיב את הנורמליזציה ולקדם את יחסי ישראל-מצרים בעקבות ההסכם. במהלך הנאום התייחס נבון להחזרת אל עריש לשלטון המצרי[124]. הנשיא סאדאת לא שמע היטב את דבריו של נבון וסבר שדיבר על "מתן אל עריש" למצרים – נקודה שהייתה רגישה עבורו - ובדברי תשובתו לכך, ציין שעל ישראל להבין שאדמתם של אחרים מקודשת להם, כפי שאדמתו של עם ישראל מקודשת לו[125]. סאדאת ונבון נסעו במכונית פתוחה לאוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ולאחר שהוצג לסאדאת נוסח הנאום בערבית, התקרית הסתיימה והוא ניהל עם נבון שיחה ידידותית.

ביקור סאדאת בחיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית ספטמבר 1979 הגיע סאדאת לביקור ממלכתי בחיפה. מתוקף תפקידו כנשיא המדינה, הוטל על נבון לערוך סעודה עבור סאדאת ורעייתו ג'יהאן ב"דן כרמל" שבחיפה.[126] באותם הימים שוחררה רעייתו של נבון, אופירה, מבית החולים הדסה עין כרם לאחר ניתוח קשה במסגרתו הוצא מבית השחי שלה גידול ממאיר[127].

הסעודה נערכה בהשתתפות שרי ממשלת ישראל, חברי כנסת, שופטי בית המשפט העליון ואישים אחרים. לפני כן ערכה אופירה נבון, שחלקה עם ג'האן סאדאת עניין משותף בנושא שיקום נכים, כנס לכבודה באוניברסיטת חיפה. במהלך הביקור הגיש נבון לסאדאת כרך של הספר "מורה נבוכים" מאת הרמב"ם, שנכתב בערבית באותיות עבריות. בנאומו בארוחת הערב הדגיש נבון את הצורך בדיאלוג תרבותי ורוחני בין העמים ואת הקושי בניהול מגעים אלו נוכח עוינות העבר, וכן הדגיש את הדמיון בין הערכים והמסורת היהודית והמוסלמית.

בעקבות היחסים האישיים והחמים שנרקמו בין נבון וסאדאת, התקבל אישור ליציאת משלחת חוקרים למצרים על מנת לבדוק כתבי יד. נבון הורה להקציב 50,000 לירות ישראליות מקרן הנשיא למשלחת זו[128].

ביקור נבון במצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-28 בפברואר 1980 הגיש שגרירה הראשון של מצרים בישראל, סעד מורתדה, את כתב האמנתו לנשיא נבון ושגרירות מצרים נחנכה בתל אביב-יפו[129][130]. אולם על אף התקרבות דיפלומטית סמלית זו, היחסים הבילטרליים נותרו במבוי סתום ועמדו חילוקי דעות. משבר זה לווה גם במשבר אמון מסוים בין בגין וסאדאת[131].

נבון נתפס אז בציבור כמי שביכולתו להביא את שני הצדדים לעמק השווה. בקיץ 1980, לאחר חילופי דברים בין סאדאת לבגין בעניין מדיניות ישראל ביהודה ושומרון וקבלת חוק ירושלים בכנסת, הזמין סאדאת את נבון למצרים[132]. את ההזמנה קיבל נבון המודאג מההתפתחויות השליליות במשא ומתן ב-1 בספטמבר, בתקווה שיוכל לתרום לשיפור היחסים, ונקבע שהביקור יערך באוקטובר 1980[133]. לקראת הביקור, ביטל נבון את סדר היום שלו והחל ללמוד על מצרים, באמצעות פגישות עם אנשי שירות החוץ הישראלי, עיתונאים, אנשי אקדמיה ובכירי אגף המודיעין[133]. החוקרת רבקה ידלין לימדה את נבון אודות מעמד האישה במצרים והפרופסור לבלשנות משה פיאמנטה תרגל איתו את ניב הערבית-מצרית, שכן נבון דבר ערבית-פלסטינית. בתחום הפוליטיקה של מצרים שקד נבון על למידת המבנה החוקתי של מצרים ומעמדו של סאדאת במערכת הפוליטית ובציבור המצרי[133].

נבון ביקש לפגוש את סגן נשיא מצרים חוסני מובארכ. הוא גרס כי מובראכ מהווה דמות מפתח בשלטון המצרי ובעתיד יירש את תפקידו של סאדאת. נוסף על כך, ביקש להיפגש עם סופרים ואנשי רוח ולבקר במית אבו אל-כום, כפר הולדתו של סאדאת. נבון סירב לנאום בפני הפרלמנט המצרי, משום שסבר כי על בגין לנאום שם, אולם הוא הציע לנאום בפני הנהגת מפלגת השלטון, המפלגה הלאומית הדמוקרטית, ולא במשכן הפרלמנט[134]. ב-9 באוקטובר התנהלה ישיבה משותפת של מומחים במשכן הנשיא, במטרה לגבש מסרים לא רק לקהל המצרי, אלא גם לדעת הקהל בעולם הערבי, בישראל ובעולם. הפמליה שהתלוותה לנבון הורכבה מיושב ראש הקואליציה חיים קורפו, ראש האופוזיציה שמעון פרס, ראשת נעמת נאוה ארד, יושבת ראש ויצו ישראל מיכל מודעי, המשוררת נעמי שמר והפיזיקאי חיים הררי[135]. אליהם נצטרפו גם השופט הערבי אליאס כתילי, ד"ר יצחק קפלן מבית החולים שיבא, העיתונאי אהרן מגד[136] ואחרים.

ביום ראשון, 26 באוקטובר 1980, נחת מטוסו של נבון בקהיר. הוא התקבל בטקס ממלכתי בנוכחות נשיא מצרים סאדאת, סגן הנשיא מובארכ ושרי הממשלה, ולאחר מכן הובל יחד עם רעייתו לארמון עאבדין. הרחובות בהם עברה שיירת המכוניות שליוותה את נבון קושטו לאורך קילומטרים אחדים בדגלי ישראל - מראה שטרם נצפה במדינה ערבית[137]. בארמון עאבדין העניק נבון לסאדאת את תשורתו ולאחר מכן נסעו השניים אל מית אבו אל-כום. הם ערכו שם סיור ומסיבת עיתונאים. סאדאת נשא הצהרה כללית ונבון פירט בפני העיתונאים את הנושאים שהוסכמו ביניהם[137]. בין ההסכמות שגובשו, נמנו מעבר סחורות בגבול היבשתי שחולקות המדינות, כינון מטה מבצעי מצרי-ישראלי לשלום, תוספת טיסה שבועית של אל על למצרים ובחזרה, חילופי נוער וביקורים הדדיים מטעם מוסדות ומפלגות[137].

בתום הביקור במית אבו אל-כום, נועד נבון לשיחה אישית עם סגן הנשיא חוסני מובארכ. נושא השיחה היה תהליך השלום, והשפעת ברית המועצות וארצות הברית עליו ועל ארצות ערב, שלדעתו של מובראכ תלכנה בעקבות מצרים. מובראכ הביע הסתייגות מהכיבוש הישראלי של רמת הגולן ומחוק יסוד: ירושלים בירת ישראל[138]. אופירה נבון הביאה עמה למצרים מכשיר רפואי לניתוח באמצעות קרני לייזר וביקרה עם ג'יהאן סאדאת בכפר הילדים הילדים "אס.או.אס" שהוקם שנים קודם לכן ונתמך בין היתר על ידי אייבי נתן. גולת הביקור הייתה נאומו בפני חברי הפרלמנט המצרי ממפלגת השלטון. אחד מקטעי הנאום התייחס להסכמה שהושגה בין ישראל וממצרים במסגרת הסכמי קמפ דייוויד ולפיה, כאשר תבואנה שתי המדינות לדון בהסדרי האוטונומיה לפלסטינים, יובאו "הזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני ותביעותיו הצודקות"[139][140].

נבון הדגיש בנאומו בפני המפלגה כי "היה זה רצונו של האל לפזר את העם היהודי" בין העמים ו"היה זה רצונו להשיבו למולדתו ההיסטורית". אמרה זו של נבון גררה ביקורות מפי ראש ממשלת מצרים מוסטפא ח'ליל (אנ') (مصطفى خليل). ח'ליל נאם נאום ארוך שסקר את תולדות העם היהודי מימי יציאת מצרים עד להקמת מדינת ישראל, וציין כי הייתה קהילה יהודית במצרים עוד לפני חורבן בית המקדש השני, מה שמעיד כי היה זה רצונם של היהודים להיות מפוזרים בין אומות העולם[141]. במישור הפוליטי מתח ח'ליל ביקורת על מדיניותה של ישראל ביהודה ושומרון וחבל עזה, ונבון נמנע מלהגיב לביקורת.

הביקור במצרים הביא את מעורבותו של נבון בתהליך השלום לשיאה. ב-27 באוקטובר שלח לבגין דין וחשבון על תוכן שיחותיו עם סאדאת[142]. הוא ביקש לעגן את ההסכמות ביניהם בכתב, ונבון פנה לבגין לאשר את הדבר. בתשובתו של ראש הממשלה, שאושרה על ידי הממשלה, קיבל בגין בברכה את ההצעות לנורמליזציה והידוק הקשרים, אך התנגד לכל אפשרות שתפגע בריבונות הישראלית הבלעדית על ירושלים[142].

ביקורו של נבון סימל את ירח הדבש ביחסי ישראל-מצרים. בהנהגה המצרית שררה באופן כללי התייחסות מלכותית לביקור, אולם לעומת השלטון, שררה ברחוב המצרי אדישות כלפיו[143]. ברשות השידור אף סברו כי הביקור לא סוקר באופן הולם[144]. היו בישראל גם מי שראו בביקור פגיעה במוסד הנשיאות[145][146]. יחסי ישראל-מצרים התחממו בעקבות הביקור ועדות לכך הייתה משלחת מצרית רמת-דרג שביקרה בישראל ודנה בכינון קשרי מסחר ושיתוף פעולה חקלאי עם חברות ישראליות[147].

ב-6 באוקטובר 1981 נרצח הנשיא סאדאת במהלך מצעד צבאי. מיד לאחר הרצח, שיגר נבון מברקים לאלמנה ג'יהאן סאדאת, לסופי אבו טאלב (אנ') (صوفى أبو طالب), יו"ר הפרלמנט המצרי ששימש כנשיא מצרים בפועל ולחוסני מובראכ, סגן הנשיא[148]. נבון רצה לצאת למצרים מיד לביקור תנחומים, אולם ראש הממשלה בגין החליט שהוא עצמו ייסע למצרים, וביקור הנשיא יצא לפועל אחרי למעלה מחודש לאחר הרצח. ב-17 בנובמבר ערכו יצחק ואופירה נבון ביקור תנחומים אצל ג'יהאן סאדאת[149]. הזוג הניח זר על קברו של סאדאת ונבון נפגש עם הנשיא החדש, חוסני מובארכ[142].

בזמן מלחמת לבנון הראשונה 1982–1983[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום הרביעי לפרוץ מלחמת לבנון הראשונה, ה-9 ביוני 1982, ביקר נבון בפיקוד הצפון וסייר ביישובים שנפגעו בהפגזות המחבלים[150]. ב-24 ביוני ביקש לקבל את רשימת חללי צה"ל שנפלו במלחמה ובני משפחותיהם כדי לשלוח להם תנחומים[151].

נבון תמך בפעולות צה"ל ודאג להתעדכן אודות הלחימה ממקורות ראשוניים בצבא[152]. למרות זאת, יחסיו עם הממשלה הגיעו לנקודת שפל בעקבות טבח סברה ושתילה בספטמבר 1982[153]. מיד לאחר שידור הזוועות שצולמו ממחנות הפליטים, נפגש נבון עם בגין במשכן הנשיא ותבע להקים ועדת חקירה ממלכתית, שלטענתו "תחשוף את האמת ותפריך את ההאשמות"[154], ואם לא תקום - יתפטר[155]. בגין הסכים וב-4 באוקטובר הוקמה ועדת כהן. מיד לאחר כינונה, שיבח נבון את הרכבה וחזר על כך שהוועדה תחשוף את האמת[156].

בפברואר 1983 נרצח אמיל גרינצוויג בזמן הפגנה של תנועת "שלום עכשיו", שדרשה מהממשלה לבצע את מסקנות ועדת כהן. הרצח זעזע רבים בישראל, שחששו מפרוץ מלחמת אזרחים[157]. נבון ביקר אצל משפחת גרינצוויג, אולם היו מי שגינו אותו על שביקר אצלה מבלי לבקר אצל משפחתה של אסתר אוחנה[158], שנהרגה באותם ימים מרגימת אבנים בידי ערבים בדאהרייה הדרומית לחברון[159].

נבון פעל בזירה הבינלאומית במטרה למזער את הנזק התדמיתי שגרמה המלחמה למדינת ישראל. בספטמבר 1982 שלח מברק לנשיא איטליה סנדרו פרטיני וביקש ממנו שלא לפגוש את יושב ראש הארגון לשחרור פלסטין יאסר ערפאת, שביקר ברומא באותם ימים[160]. באפריל 1983 שלח איגרת לחבר הסנאט של ארצות הברית, צ'ארלס פרסי (אנ'), שבה הודה לו על מאמציו ליצור קשר עם סוריה בעניינם של שבויים ונעדרים ישראלים מהמלחמה[161][162].

ביקורו בארצות הברית ב-1983[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטונים עיקר הביקור מוסרט, 5 בינואר 1983

ב-20 בינואר 1980 הושבע רונלד רייגן לנשיאות ארצות הברית. במהלך כהונתם של רייגן ונבון, טיב היחסים ביניהם התבטא בביקור מצדו של נבון בבית הלבן וכן בחליפת אגרות ברכה[163]. ב-15 בינואר 1983 פנה נבון אל רייגן בעניין נעדרי צה"ל במלחמת לבנון הראשונה[164].

יחס התקשורת בישראל ובארצות הברית לביקור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורו של נבון בארצות הברית נערך לקראת תום כהונתו ולא ברור היה אם יתמודד שנית לנשיאות[165]. ב-29 בדצמבר 1982 דווח כי נבון לא נראה זה זמן רב בלשכתו, ככל הנראה למען ההכנות לביקור[166]. נבון ידע כי על רקע המתיחות ביחסי ארצות הברית-ישראל והתהיות על עתידו הפוליטי, הוא צפוי להישאל שאלות קשות בעניינים מדיניים ששרויים במחלוקת בישראל ובכלל זה תוכנית רייגן[167].

לקראת הביקור ובמהלכו הועלו השערות ותחזיות לגבי מועמדותו האפשרית של נבון לראשות ממשלת ישראל בבחירות לכנסת האחת עשרה או בבחירות 1983 לנשיאות ישראל[168]. כתב עיתון דבר בארצות הברית, יוסף פריאל כתב כי הממשל האמריקאי מכין לנבון קבלת פנים חמה, שתבלוט על רקע המתיחות בין בגין ורייגן, אך גם בשל "תפקידו האפשרי בעתיד". דברים דומים כתב ב-4 בינואר בעיתון "הארץ" גדעון אלון תחת הכותרת "ביקור או קרש קפיצה"[169]. איתן הבר כתב בידיעות אחרונות שהממשל בארצות הברית רוצה להוכיח באמצעות ביקור נבון ש"היחס הצונן כלפי ממשלת בגין אינו בהכרח היחס למדינת ישראל"[170]. בעיתונות האמריקאית דווח כי הממשל הפדרלי של ארצות הברית מקווה שנבון ייתן לאזרחים האמריקאים לראות מקרוב את "האלטרנטיבה היונית לבגין"[171][172]. הימים היו ימי מלחמת לבנון הראשונה, והעיתונות והממשל בארצות הברית הביעו זעם ועוינות כלפי ישראל וכלפי ממשלתה. בד בבד, דומה היה כי הממשל הפדרלי הקנה משקל ייחודי לביקור, בעיקר משום שהכירו את דעותיו היוניות של נבון, המנוגדות לאלו הנצות של ראש הממשלה בגין. בניו יורק טיימס נכתב שנבון הקפיד שלא לתת לבגין סיבה להאשימו בניצול הביקור למטרות פוליטיות[173].

מהלך הביקור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-4 בינואר 1983 נחת מטוס חיל האוויר הישראלי ובו נבון, רעייתו אופירה ופמליית מלוויו בבסיס אנדרוז הממוקם במחוז פרינס ג'ורג' שבמרילנד לביקור בן 13 יום[174]. היה זה מסעו השני של נבון כנשיא מחוץ לגבולות ישראל. במהלך הביקור נועד עם הנשיא רונלד רייגן, מזכיר המדינה ג'ורג' שולץ ועם מזכיר המדינה לשעבר הנרי קיסינג'ר. במשתה החגיגי שנערך לכבוד נבון השתתפו גם סגן נשיא ארצות הברית ג'ורג' הרברט ווקר בוש ופקידי ממשל בכירים אחרים.

ב-5 בינואר, נערכה השיחה בין נבון ורייגן בחדר הסגלגל, בחברת סגן הנשיא בוש, מזכיר המדינה שולץ, היועץ לביטחון לאומי ויליאם פ. קלארק (אנ') (שזה עתה נכנס לתפקידו), שגריר ישראל בארצות הברית משה ארנס והציר בנימין נתניהו[175]. בשיחה זו שיקף נבון את דעת הקהל הישראלית על מלחמת לבנון, אחדות ירושלים, ההתנגדות לחזרה לגבולות 67 והגדרת הארגון לשחרור פלסטין כארגון טרור. בטיול רגלי עם רייגן, התאונן נבון בפניו על התדרדרות יחסי ישראל-מצרים[176].

ב-7 בינואר ביקר נבון בספריית הקונגרס, שם הציגו בפניו מנהליה ספרים בני כ-200 עד 400 שנה, שנכתבו בידי משפחת נבון: "קריית רעב" מאת יהודה נבון, ספר נוסף מאת יונה נבון וספר שנכתב ב-1720 בידי יצחק נבון[177]. נבון לא ידע על קיום הספרים הללו והתרשם כי הוא קרוי על שמו של אותו יצחק נבון. לתדהמתו הרבה, הוצג בפניו גיליון הגלגל מ-1944, שבו התפרסם סיפורו "הולך ברקידה"[178]. במהלך ביקורו בארצות הברית, נפגש נבון עם סופרים יהודים אחדים ובהם אלי ויזל, ברנרד מלמוד, הווארד פאסט ואירווין שו.

לביקור היה ממד יהודי חשוב. הייתה זו הפעם הראשונה זה שנים רבות בה נשיא המדינה המכהן נועד עם ראשי קהילת יהדות ארצות הברית, משוחח עם יהודים פוטנציאליים לעלייה לארץ ישראל ומתעסק בסוגיות החינוך היהודי. הקהילות היהודיות חשו מבוכה מהמתרחש בישראל (מלחמת לבנון). בפגישתו עמם קרא להם נבון לעלות לישראל ולהעמיד את העלייה בראש סדר היום בדו-שיח שבין ישראל ליהדות התפוצות. ביקורו של נבון הוגדר על ידי שגרירות ישראל בוושינגטון כמוצלח וצוין כי בפגישה עם רייגן שררה אווירה אינטימית שהמחישה קו מתון ללא עיסוק בהתבטאויות ראש הממשלה בגין[179]. בכל תקופת נשיאותו יצא נבון מגבולות הארץ כנשיא המדינה פעמיים בלבד.

פעילויות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחסיו עם גרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לנשיאים שקדמו לו, שורשיו של יצחק נבון היו מזרחים. עם זאת, הוא היה מודע לרגישות הרבה ששררה בארץ לגבי יחסי גרמניה-ישראל על רקע השואה. נבון ניהל חליפת אגרות ברכה עם נשיאי גרמניה ולטר של וקרל קרסטנס[180], קיבל את כתבי האמנתם של שגרירי גרמניה בישראל קלאוס שוץ (אנ') ונילס הנסן, אירח בלשכתו אישים ומשלחות מגרמניה ובהם ראש עיריית ברלין ריכרד פון וייצזקר והתראיין לאמצעי התקשורת בגרמניה[181]. ב-1980 אירח נבון את מנהיג מדינת בוואריה, ומי שהיה קודם לכן שר ההגנה ושר האוצר בממשלות גרמניה המערבית, פרנץ יוזף שטראוס[182].

יחסיו עם צרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאי 1981 נבחר פרנסואה מיטראן, מועמד המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית, לנשיא צרפת. בחירתו של מיטראן, שהיה בעל קשרים הדוקים עם יהודים ועם ישראלים, בעיקר עם ראשי מפלגת העבודה הישראלית, סימנה נקודת מפנה ביחסי ישראל-צרפת, שהפכו קרירים מאז מלחמת ששת הימים ב-1967. ב-3 במרץ 1982 הגיע מיטראן לביקור רשמי בישראל. היה זה מסע ראשון של נשיא צרפת לישראל. הוא התקבל בנמל התעופה בן-גוריון על ידי הנשיא נבון וראש הממשלה בגין. לאחר הטקס נסע מיטראן לירושלים ונועד עם נבון בבית הנשיא, וביום השני לביקורו נערכו לכבודו שתי ארוחות ערב חגיגיות. נבון מסר למיטראן שי – סדרת מטבעות עתיקים מימי מרד בר כוכבא[183]. באותו היום, 4 במרץ, קיימו השניים שיחה סגורה במשכן הנשיא, שעסקה ביחס לאש"ף, הסכם השלום עם מצרים והבעיה הפלסטינית[184]. ב-1984 נענה נבון להזמנתו של מיטראן לבקר בארצו, וכשר החינוך נסע לביקור רשמי בקהילה היהודית של סרסל (Sarcelles), פרוור בעל אוכלוסייה יהודית גדולה ליד פריז[185].

פרישתו מהנשיאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלהי כהונתו התעוררה השאלה האם יעמיד את עצמו נבון כמועמד לנשיאות בשנית במהלך בחירות 1983 לנשיאות ישראל[186]. תרם להחלטתו לפרוש מהנשיאות המשבר שפקד את חיי הנישואים שלו עם אופירה, שכן באותה העת הצטברו מחלוקות ומתחים בין בני הזוג[187], ובכלל זה תחושתו שאינו יכול להמשיך בתפקיד בגלל סיבות שונות וביניהן העובדה שבא ממפלגת אופוזיציה והקושי האישי שלו לייצג את המדינה בעקבות מלחמת לבנון שעמדה בניגוד לתפיסתו האידאולוגית, ובשל השלכותיה שנגדו את ערכיו המוסריים. ב-31 בינואר 1983 הודיע נבון לראש הממשלה בגין על עזיבתו את החיים הפוליטיים[188][189][190] וב-5 במאי סיים באורח רשמי את נשיאותו, עם השבעתו של חיים הרצוג[191].

חזרה לחיים הפוליטיים (1992-1984)[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי שעזב את משכן הנשיא, נותר נבון אזרח פרטי, ברם כבר במהלך השנה מאז פרישתו, שקל ברצינות לשוב לזירה הפוליטית. במסגרת המפלגתית, הופעל עליו לחץ לשוב לשורות המפלגה. הרקע לפניות היה היריבות המתמידה בין שמעון פרס ויצחק רבין, שנמאסה על הציבור ועל חברי מפלגת המערך. ב-1984, כשנה לאחר תום נשיאותו, יצא נבון לחוץ לארץ למסע הרצאות באוניברסיטאות וקהילות יהודיות שונות[192]. בהיותו במיאמי, שמע לראשונה על הקדמת הבחירות לכנסת האחת עשרה, ומיד לאחר מכן ביטל את מסעו ושב ארצה. המערך הקדים לגבש את מועמדיו. ההתמודדות בין יצחק רבין ושמעון פרס נראתה כנחלת העבר, וניצחונו של פרס נראה מובטח. השניים נדרשו, עם זאת, לחסום את דרכו של נבון, שנהנה מפופולריות מאמירה. סקרים הראו שנבון יותר פופולרי מפרס ואף מרבין[193][194], ושבראשותו המערך יזכה ברוב מוחלט בכנסת. עם זאת, פרס ורבין האמינו שהוא חסר כישורים לראשות הממשלה. בסופו של דבר נרתע נבון מהתמודדות מול פרס, עקב ידידותו רבת השנים עמו[195].

בבחירות הללו היה נבון לנשיא הראשון ששב לזירה הפוליטית לאחר תקופת נשיאותו. לשובו לחיים הפוליטיים נלווה עניין עדתי. ישנה סברה רווחת שנבון היה ה"תשובה" של המערך לפופולריות הגואה של הליכוד בקרב עדות המזרח. הוא שימש עבורה מועמד "ספרדי", שעתיד יהיה למשוך את קולות המזרחים שהצביעו באופן מסורתי לבגין.

שר החינוך והתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקור שר החינוך יצחק נבון בגן הילדים בבית הספר לעולים חדשים "שילה" בפרדס חנה-כרכור, 15 בינואר 1985
שר החינוך נבון (שולחן ראשון מימין) בחברת תלמיד אתיופי בכיתה בבית הספר "תלפיות" בחדרה, 15 בינואר 1985

הבחירות לכנסת האחת עשרה תמו בכשוויון: 44 מנדטים למערך בהנהגת פרס בעוד הליכוד בהנהגת יצחק שמיר זכה ל-41 מנדטים. על פי הבטחתו של פרס, נבון היה אמור במקרה של ניצחון להתמנות לתפקיד שר החוץ[196]. נבון סבר שזה התפקיד בו יוכל לתרום באופן המשמעותי ביותר, לצד תפקיד שר החינוך והתרבות. בזיכרונותיו כתב נבון כי האמין כי יכול היה לתרום "בעיקר בתחום היחסים עם הפלסטינים וארצות ערב"[197]. תקוותיו לעמוד בראש משרד החוץ נגוזו בסופו של יום. על מנת שיוכל להתמודד עם גוש הימין שהתרכז סביב הליכוד, נזדקק המערך לשלושת המנדטים של מפלגת יחד בהנהגתו של עזר ויצמן. ויצמן התנה את הִטָּמְעוּתוֹ למערך בקבלת תפקיד שר החוץ ונבון קיבל עליו את תיק החינוך והתרבות בלית ברירה[198]. צחוק הגורל הוא שגם ויצמן עצמו נאלץ לוותר על תיק החוץ מאחר שתיק הביטחון ניתן ליצחק רבין, ומפלגת הליכוד דרשה תיק מרכזי כתיק הביטחון, וקיבלה את תיק החוץ.

בצד תפקידו כשר החינוך והתרבות, נתמנה - ביחד עם דוד לוי מהליכוד - לסגן ראש ממשלת ישראל[199]. עד מהרה נוכח נבון לדעת כי תואר זה ריק מתוכן ואין לו משמעות סטטוטורית, לאכזבתו[197]. כשר החינוך והתרבות, עמד נבון בראשות ועדת השרים לענייני סמלים וטקסים[200]. כהונתו של נבון במשרד החינוך נפתחה ברגל שמאל; ההחלטה הראשונה של ממשלת ישראל העשרים ואחת הייתה לקצץ כמיליארד דולר אמריקני בתקציב הממשלה[201], ומכיוון שמשרדי הממשלה בעלי התקציב הגבוה ביותר הם משרד החינוך ומשרד הביטחון, נפלה חרב הקיצוצים על משרדו של נבון. הקיצוץ הוביל לפיטורי והתפטרויות מורים, סכסוכי עבודה, קיצוצי שעות לימוד ושביתות מרובות[202]. הקיצוצים בתקציב משרד החינוך והתרבות לא נמוגו גם בשנת כהונתו השנייה של נבון. אך, עם זאת, בשנה השלישית לכהונתו החליף משה נסים את יצחק מודעי במשרד האוצר; נסים היה חבר וותיק של נבון, ובגלל החברות רבת-השנים ביניהם החליט נסים לקצץ את תקציב החינוך במשורה.

בסיועו של אבנר שלו, יזם נבון את מפעל סל תרבות ארצי והוציאו לפועל. צוותו של נבון קבע כי כל תלמיד ישראלי ייחשף במהלך שנת הלימודים לכשבעה אירועים בתחום התרבותי: הצגת תיאטרון, מחול, קולנוע, מוזיקה, פיסול, ציור ועוד תחום אמנותי נוסף[203]. נבון קיווה כי לאחר שנים אחדות בהן יפעל המיזם, יצטבר אצל התלמיד הישראלי מטען תרבותי הגון. משרד החינוך ותרבות הגיע להסכם עם ועדי ההורים, הרשויות המקומיות והמדינה לפיו כל גוף יממן שליש מעלות סל התרבות[204]. במהלך כהונתו כשר החינוך, עסק נבון במספר נושאים אחרים ובהם הקמת מפעל מסע בני נוער לפולין[205], החלת אינטגרציה חברתית בבתי הספר[206] והמאבק על יום לימודים ארוך[207]. ב-21 ביולי 1988 נתקבל בכנסת "חוק חינוך מיוחד תשמ"ח-1988" המעגן בחוק את מעמדו של החינוך המיוחד בבתי הספר[208].

ייסוד בית הספר לקולנוע והמועצה לקידום תרבות ואמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדצמבר 1988 פרץ מרד סטודנטים במגמה לקולנוע בבית הספר בית צבי ברמת-גן, שהיה אז לבית הספר לקולנוע היחיד שזכה לתמיכת משרד החינוך והתרבות. תלמידי המגמה לקולנוע טענו שבבית צבי קיימת העדפה מובנית למסלול למשחק, ודרשו אוטונומיה ניהולית למגמת הקולנוע. שר החינוך והתרבות נבון, הקים ועדה ציבורית שתמכה עקרונית בעמדת הסטודנטים, והחליט, יחד עם ראש מנהל התרבות אבנר שלו, להקים בית ספר עצמאי, ראשון מסוגו בישראל, לקולנוע ולטלוויזיה, שינוהל על ידי יוצרי קולנוע, ולשם כך פנה לראשי ערים מרכזיות בישראל. ראש עיריית ירושלים, טדי קולק, ומנהלת הקרן לירושלים, רות חשין, התחייבו להעמיד תקציבים הדדיים מול המדינה, וביוני 1989 הוחלט על הקמת בית הספר בירושלים, בניהול רנן שור. בית הספר נחנך לראשונה בנובמבר אותה השנה.

גוף נוסף שהקים משרד החינוך והתרבות ביוזמתו של נבון היה "המועצה הציבורית לפיתוח תרבות ואמנות בשכונות ובערי הפיתוח". מטרת המועצה הייתה לגלות כישרונות אמנותיים בערי פיתוח ובפריפריה, בהן כישרונות אלו לא יכלו לבטא את עצמם מפאת חוסר ממסדים אמנותיים בכך לא יתגלו לעיני הכלל. תפקיד המועצה, שהוחלפה ב-2004 במועצה הישראלית לתרבות ואמנות, לייעץ לממשלה ולשרת החינוך והתרבות אילו פרויקטים אמנותיים לקדם.

חינוך לדמוקרטיה ולדו-קיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-21 ביוני 1988, דיווח נבון על פעולות משרד החינוך והתרבות בפני מליאת הכנסת. במהלך הדיווח, הצהיר כי משרדו הכין תשתית לקראת הנהגת השפה הערבית כמקצוע חובה בבתי הספר היהודיים בישראל. המשרד הכשיר מורים והכין תוכניות לימודים שנתיות, והחל משנת הלימודים ה'תשמ"ט הונהגה השפה הערבית כמקצוע חובה בכלל בתי הספר היהודיים[209]. למען הנהגת השפה הערבית כמקצוע חובה הוכנה כאמור תשתית לפיתוח, שכללה בדיקה של חומרי לימוד קיימים, בדיקת אוצר מילים וביטויים בערבית. חומרי הלימוד כללו חוברות פעילות לתלמיד לשנת הלימודים וחופש הגדול שבתוכן סיפורים קצרים, פעילויות כתיבה, משחקים כיתתיים, הכנת כרזות בערבית באופן עצמאי והאזנה אישית או קבוצתית לקטעי לימוד בערבית. חומרי לימוד אלו חלו בשלוש רמות: בסיסית מתקדמת וגבוהה, על מנת לאפשר מסלולי למידה שונים ולימודים הטרוגניים[210].

נוסף על הנחלת השפה הערבית כמקצוע חובה בבתי הספר היהודיים בישראל, חתר נבון לקיום הפגשת תלמידים חילוניים עם תלמידים מן הזרם החינוך ממלכתי דתי. אולם, יוזמה זו נתקלה בהתנגדות מצד המזכירות הפדגוגית של הזרם הממלכתי-דתי, שאפשרו קיום מפגשים במשורה רק בגני הילדים[211]. אך התנגדויות ליוזמות דו-קיומיות לא באו רק מן הזרם הדתי. במהלך כהונתו הנהיג נבון את הכרת סידור התפילה במערכת החינוך הממלכתי. נבון קיווה שבעקבות הנחלת הכרת סידור התפילה בקרב התלמידים החינוכיים, יכירו התלמידים מה כלול בתפילה, מה עושה היהודי בבית הכנסת וכיוצא בזה. התוכנית כללה את כיתות ז' ו-ח', ומיד עם ההכרזה על התוכנית הותקף נבון בעיתונות ובכנסת והואשם בהדתה[212].

עסקת ג'יבריל[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עסקת ג'יבריל

ב-6 וב-13 במרץ 1985 נערכו שתי ישיבות של הקבינט המדיני-ביטחוני בנושא שחרור מחבלים פלסטינים בשבויים ישראלים. נבון דרש לתת פומבי לגילוי שמות המחבלים שבדעת הממשלה לשחרר, בדגש על אותם רוצחים שנכלאו בגין מעשי זוועה כדוגמת פיגוע כביש החוף, ובהם קוזו אוקומוטו שביצע את הטבח בנמל התעופה לוד. נבון הזהיר כי אם מחבלים אלו ישתחררו תבוא תגובה קשה בקרב האזרחים הישראלים ויהיה לחץ אדיר לכשיתפרסמו שמותם של המחבלים המשוחררים[213]. נבון הדגיש כי יש לחשוף את שמות המחבלים המשוחררים. בישיבת הקבינט הראשונה עוד היה בדעתו שעדיין אין צורך לאמץ את ההצעה וקודם יש לדעת במי מדובר. בישיבת הקבינט השנייה ביקש נבון לקיים דיון חוזר בפורום הקבינט, על מנת שיוכל לערער על ההחלטה שנפלה בישיבת הקבינט הראשונה[214].

נבון הסתייג, אך בשעת המעשה לא הצביעה נגד ההחלטה. נבון טען כי בעולם הערבי יראו את העסקה הזו כביטוי לחולשה. מלבד נבון, כל תשעת השרים שהיו חברים אז בקבינט ולקחו חלק בדיונים לא הביעו התנגדות מילולית לעסקה. מאוחר יותר נימק נבון את החלטתו באומרו: "חשבתי שזה מופת גרוע שאנחנו נראה לכל האויבים שמבחינתם העסקה הטובה ביותר היא לחטוף חיילים ואזרחים, שאפשר להשיג תמורתם את שחרורם של מאות אסירים ומחבלים... צריך שיהיה כוח להגיד למשפחות השבויים - יש קו שהמדינה אינה יכולה לחצות אותו"[215].

כשנודע לציבור כי ממשלת ישראל העשרים ואחת שחררה 1,150 מחבלים תמורת שלושה שבויים ישראלים, פרצה (כמו שצפה נבון) סערה ציבורית. בעקבות הסערה נאם שר הביטחון יצחק רבין בפני מליאת הכנסת ואמר כי "ההחלטה נפלה בקבינט פה אחד". נבון מיהר להגיב לדברים אלו של רבין ברדיו וציין כי החלטה לא עברה פה אחד, הרי הוא התנגד. בדיעבד, רבין דבר אמת. מבחינה פורמלית, לא נערכה כל הצבעה. מיד לאחר שהתראיין לרדיו, ביקש נבון מידידו העיתונאי עקיבא אלדר מעיתון "הארץ" וביקש שדבריו יתפרסמו בעיתון, ונענה בחיוב[216]. משהדברים לא התפרסמו, גילה נבון שב"הארץ" נמנעו לפרסם את תגובתו של נבון שכן ממשרד ראש הממשלה וממשרד הביטחון נמסר למערכת העיתון כי לא נערכה הצבעה. אי-ההבנה התפרסה בציבור ובשבועון "כותרת ראשית" נכתב: "יצחק נבון, הנשיא לשעבר, לוקח טרמפ על התנגדות הציבור לעסקה וטוען שהיה נגדה"[217].

הרפורמה בבחינות הבגרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך עשרות שנים נשמעו טענות רבות מפי תלמידים, הורים ומורים על מתכונת בחינות הבגרות. טענות נשמעו גם מפי פוליטיקאים ואישי ציבור שטענו שבחינות הבגרות מנציחות את הפער הקיים בין כה וכה בין ישראל המבוססת לבין הפריפריה ובשכבות המצוקה. ואמנם, הסטטיסטיקה הצביעה על כך שאחוז הניגשים והמצליחים בבחינות הבגרות גדול באופן ניכר בבתי-הספר הנמצאים באזורים שנחשבים מבוססים, והדבר משפיע גם על חלקם בקרב בעלי ההשכלה הגבוהה ועל הפערים החברתיים בישראל[218]. לפיכם נדרשו שרי החינוך לדורותיהם לעסוק בסוגיית בחינות הבגרות, ומתכונת הבחינות עברה שינויים לא מעטים שעיקרם היו ניסיונות להתאים את הבחינות לייעודן כפי שנתפס בעיניהם, לשיקולים ערכיים ולשינויים במבנה מערכת החינוך, וגם להתפתחות בתחומי התעניינות של תלמידים. ב-1976 הוביל שר החינוך והתרבות אהרן ידלין רפורמה לימודית ורה-אורגניזציה במשרד, מתוך כוונה להעמיד את מספר מקצועות החובה בבחינות הבגרות על המינימום הנחוץ, המהווה מטען תרבותי-רוחני משותף לכל תלמידי החטיבות העליונות בישראל. במסגרת הרפורמה בוטלו המגמות, והובטח מגוון רחב של מקצועות בחינה עד כדי מצב של 600 שאלונים ויותר בשנה[218].

ב-1987 הגיע משרדו ל-1,135 שאלונים של בחינות שונות לבגרות, אך בהרכבים שונים הגיעו מספר הבחינות לכ-12,000, מה שיצר תוהו ובוהו בכל מפעל הבגרויות[219]. באותו זמן קבעה ועדה בין-אוניברסיטאית למדיניות הקבלה לאוניברסיטאות בישראל בראשות פרופסור אלעזר כוכבא את תנאי הקבלה לאוניברסיטאות ובכך אילצה את משרד החינוך להתיישר לפי דרישותיה. תנאי הקבלה שנקבעו חשפו את הפער שבין משרד החינוך הקורא לפשט ולהקל על השכבות החלשות לבין הגישה ה"אליטיסטית" לכאורה של הנהלות האוניברסיטאות. מסמך כוכבא קבע שתנאי ההרשמה לאוניברסיטה הם עמידה בבחינה במתמטיקה ברמה של שלוש יחידות לימוד או יותר, ובאנגלית ברמה של 4–5 יחידות, בעוד שמשרד החינוך התיר לתלמידים לבחור בין מתמטיקה לאחד מן המקצועות המדעיים. באנגלית הסתפק המשרד בדרישה של 3 יחידות. מדיניות זו של משרד החינוך, שלא תאמה את דרישות המועצה להשכלה גבוהה, באה להבטיח שתלמידים משכבות חלשות יהיו זכאים לתעודת בגרות[218].

המחלוקת בין משרד החינוך למוסדות ההשכלה הגבוהה פתחה מחדש את הדיון בשאלות כגון כמה מקצועות בחירה וכמה מקצועות חובה יש ללמד ולהיבחן בהם, עד כמה משקפות הבחינות את הישגי התלמידים, עד כמה מגביל ריבוי בחינות את החינוך לערכים, עד כמה מאפשרות תוצאות הבחינות מיון נכון ומדויק של הבוגרים לצרכים השונים של מוסדות ההשכלה הגבוהה, המשק וצה"ל. שוב ושוב עלה הרעיון של ביטול מוחלט של בחינות הבגרות, שבבסיסו המגמה להעביר את שלב המיון אל המוסד הקולט בתום 12 שנות לימוד. לפי שיטה זו – בוגרים הפונים להכשרה מקצועית במוסדות להשכלה גבוהה או במסגרות הכשרה אחרות ימוינו על ידי המוסד המקבל ואין לתהליך זה קשר עם המוסדות התיכוניים המקיימים הוראה וחינוך במסגרת המטרות הלאומיות שנקבעו.

נבון נדרש לסוגיה זאת כבר מראשית כהונתו במשרד החינוך והתרבות, ויזם דיונים על מתכונת בחינות הבגרות ועל העקרונות לפיהם יקבלו התלמידים את תעודת הבגרות שתזכה אותם בכרטיס כניסה למוסד להשכלה גבוהה. בדין וחשבון שהגיש למשרד החינוך ב-1984 הגדיר דוקטור ברוך נבו מאוניברסיטת חיפה את הבעיות המרכזיות: ריבוי שאלוני הבגרות, איחור בהנפקת תעודות הבגרות וכתוצאה מכך גם בקבלת המשוב הסטטיסטי של הבחינות, מאורעות רמייה במהלך בחינות, גישות שונות של בתי הספר לציוני המגן ועל כן חוסר שוויון ואחידות וכיוצא בזה[220]. באפריל 1985, יוסף באשי הוסיף לפרט את מגרעותיה של השיטה הנהוגה[221]. חודש לאחר מכן כתב באשי מסמך נוסף ובו חיווה את דעתו בנוגע לשינויים במתכונת בחינות הבגרות באמרו שמדובר בתהליך דינמי וסחבתי מדי, והמליץ לאמץ תעודת בגרות אחידה, גג יחידות לימוד מקסימלי, איזון בין השונות בנטיות התלמידים והתעניינותם לבין הצורך בפישוט תהליכים מנהליים המכתיבים אחידות וכיוצא בזה[222].

במרץ 1986 זימן נבון אנשי חינוך לדיונים בסוגיה זו בכנס בכפר המכביה. במפגש הובעו דעות שליליות על עצם השינויים במתכונת והרוב העדיפו להשאיר את המצב הקיים על כנו. רוב הביקורת הייתה מצד המגזר הטכנולוגי. ניתן ביטוי לדאגה שהמתכונת החדשה תגרום לירידה במספר מקבלי תעודת הבגרות, ואף נשמעה ביקורת גם מן המגזר הדתי, מן המגזר הערבי ומעיירות פיתוח. היו דעות שמוטב לאמץ שני סוגים של תעודות, אחת לצורכי קבלה לאוניברסיטאות ואחת למוסדות אחרים. עלתה הצעה לתעודה שלישית ברמה של תעודת גמר תיכון[218]. הוצעו גם שני שלבים של בחינה, בגרות בכתה י"א וכניסה לאוניברסיטאות בי"ב. והייתה דעת יחיד בעד ביטול בחינות הבגרות[223]. בדיוני המשרד בהובלתו של נבון התקבלו מספר החלטות ובהן: יהא סוג אחד בלבד של תעודת בגרות ותעודה זו תקנה זכות הרשמה לכל המוסדות להשכלה גבוהה בארץ ללא יוצא מן הכלל; המתכונת תתבסס על מקצועות חובה; בחירה מחייבת ובחירה חופשית אחת; צמצום רשימת המקצועות והתאמתם לדרישות האוניברסיטאות, הקמת ועדה משותפת שתקבע את שיטת החישוב ואת נהליה; ביצוע מנהלי תקין של הבחינות והעברת הציונים והתעודות במועד לבוגרים ולאוניברסיטאות[224].

פרישה מן החיים הציבוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 1990 פרשו כל שרי המערך מממשלת ישראל העשרים ושלוש בראשותו של יצחק שמיר, בהוראת מנהיגם שמעון פרס. נבון קיווה לכהן כשר החוץ בממשלת המערך הקרבה ובאה. ב-11 באפריל מליאת הכנסת אמורה הייתה להצביע בעד כינון ממשלתו הצרה של פרס, אך בבוקר יום זה נעדרו שניים מחברי אגודת ישראל: אברהם ורדיגר ואליעזר מזרחי, מה שנודע כתרגיל המסריח. בעקבות זאת, פרש נבון מהממשלה, ובכך נחתם פרק של עשייה פוליטית בן כ-25 שנה. נבון אמנם סיים את כהונתו בממשלה ב-15 במרץ 1990, אך הוא נשאר חבר כנסת עד תום כהונת הכנסת השתים עשרה ב-13 ביולי 1992, כברווז צולע.

בערוב ימיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצחק נבון מתוך הסדרה "לוחמים", סביבות 2006

ב-1991, צוות טלוויזיה בהנהגת יגאל לוסין, מפיק סדרת הטלוויזיה "עמוד האש", החל בהפקות סרט תיעודי על יהודי ספרד ופורטוגל, לקראת שנת 1992 - בה מלאו 500 שנה לגירוש ספרד. לנבון נודע על כך, והוא ביקש מלוסין ומפיקת התוכנית, נעמי קפלנסקי, להצטרף לצוות. למחרת יום פגישתו עם לוסין וקפלנסקי, הציעו לו השניים האחרונים לכהן כמנחה בסדרה[225]. נבון נענה בחיוב, אך הוטל וטו על השתתפותו בתוכנית ברשות השידור בגין סברה לפיה נבון יהיה מועמד לכנסת מטעם מפלגת העבודה הישראלית בבבחירות הקרבות ובאות ולנבון יינתנו שעות תעמולה סמויות. לאחר פנייתו של נבון למנכ"ל רשות השידור אריה מקל, הובהר העניין והוסר הווטו. הסדרה בת שמונה הפרקים נקראה "ירושלים שהייתה בספרד", ובמהלך הפקתה וצילומיה יצאו נבון וצוות הטלוויזיה הישראלי למסע קולנועי-היסטורי ברחבי ספרד ופורטוגל לגילוי שרידיה של הקהילה היהודית המפוארת ששכנו בהן.

ב-1992 ציינה ספרד אירועים היסטוריים אחדים: השלמת איחוד ספרד עם כיבושה של ממלכת גרנדה, הממלכה המוסלמית האחרונה בחצי האי האיברי; גילוי אמריקה בידי כריסטופר קולומבוס; גירוש יהודי ספרד וגירוש המוסלמים. ציון אירועים אלו שימש לספרד הדמוקרטית אמצעי להגברת שילובה באירופה, שנמצאה בעיצומם של תהליכים שמטרתם הייתה להביא לידי איחודה[226]. ישראל השתלבה במאמץ הספרדי משום שביקשה לציין, מטעמיה שלה, את מלאות חמש מאות השנים לגירוש ספרד. חבר הכנסת נבון התמנה לאחד ממארגני האירוע[227]. נבון דיווח לנשיא הרצוג על פעילות זאת וסיכם איתו על הזנקת האירועים במשכן הנשיא ובבנייני האומה.

בראשית שנות ה-90 של המאה ה-20 הציעו מיכל זמורה-כהן וראש עיריית ירושלים לשעבר מרדכי איש-שלום לנבון לעמוד בראש הוועד המנהל של האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים. נבון כיהן בתפקיד זה בשנים 1994–2004. עם פרישתו מתפקיד יו"ר הוועד המנהל הוענק לו התואר נשיא כבוד של האקדמיה[228]. ב-1996 עמד בראש הוועדה לחקירת פרשת השמדת מנות הדם של עולי אתיופיה[229]. מאז פרישתו מן החיים הפוליטיים כיהן כיו"ר של גופים ציבוריים שונים: חברת "נאות קדומים", שמוּרה המשחזרת את הצמחייה המוזכרת בתנ"ך ובתלמוד, האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, ועד שנת 2015 גם כיו"ר הרשות הלאומית לתרבות הלאדינו. כיהן כנשיא הכבוד של "קרן אברהם", שמטרתה לעודד את ההבנה והדו-קיום היהודי-ערבי בישראל.

יצחק נבון הדליק משואה ביום העצמאות ה-59 של מדינת ישראל (2007) על תרומתו לעיר ירושלים, במסגרת ציון חגיגות 40 שנה לאיחוד ירושלים במלחמת ששת הימים[230]. עוד קודם לכן, הוא הדליק משואה ביום העצמאות ה-24, בשנת 1972. בבחירות לכנסת ה-18, ה-19 וה-20[231] הוצב, באופן סמלי, במקום ה-120 והאחרון ברשימת מפלגת העבודה לכנסת[232].

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצבותיהם של יצחק ואפירה נבון בחלקת גדולי האומה בהר הרצל שבירושלים, 3 באוקטובר 2016

באפריל 2015 נשלמה מלאכת כתיבת ספרו האוטוביוגרפי "כל הדרך" ובחודש זה הוצא לאור. השקת הספר נערכה במרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה שבירושלים. אל השקה זו הגיע נבון כבר בכיסא גלגלים, והייתה זו הפעם האחרונה שהופיע בציבור[233]. לאחר חודשים אחדים החלה נסיגה משמעותית במצב בריאותו. לאחר מספר בדיקות אחדות שנערכו לו בבית החולים הדסה עין כרם התברר שנבון נתקף התקף לב. הוא אושפז, ומאז החל מצבו הבריאותי להתדרדר. בערב יום שישי ה-6 בנובמבר 2015, הלך נבון לעולמו בביתו שבירושלים, בגיל 94[234][235].

הלוויתו הממלכתית נערכה ב-8 בנובמבר והוא הובא למנוחות בהר הרצל לאחר שארונו הוצב במשכן הנשיא בירושלים ולציבור ניתן לעבור על פניו[236]. נבון נטמן בחלקת גדולי האומה לצד רעייתו הראשונה אופירה. נשיא המדינה ראובן ריבלין ספד: "לא אבן אחת הנחת, יצחק, אבנים רבות – אבני יסוד, אבני בניין". גם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ספד לנבון בפתח ישיבת ממשלת ישראל השלושים וארבע באומרו כי יצחק נבון, נצר ליהדות ספרד המפוארת, הקדיש את חייו לעשייה ציבורית למען עם ישראל ומדינת ישראל[237]. אישים רבים אחרים ספדו לנבון, ובהם שמעון פרס, יואל חסון, יצחק הרצוג, יאיר לפיד, ציפי לבני וזהבה גלאון[238].

חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יום חתונתם של אופירה ארז ויצחק נבון. מימין: ראש הממשלה דוד בן-גוריון. 25 ביוני 1963
אופירה ויצחק נבון בחברת בן-גוריון בשדה בוקר, אוקטובר 1963

נישואיו הראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נישואיו הראשוניים אפופים במסתורין ומעולם לא פורסמו באורח רשמי. זמן לא רב לאחר מותו של נבון, אישר בנו ארז כי היה נשוי במשך כחודשיים בלבד (בין 1949–1950), לאישה דרום-אמריקאית שהכיר בזמן שהיה מזכיר שני בצירות ישראל באורוגוואי[239]. לעומת זאת, יאיר קוטלר טוען בספרו "הנבחרת הלאומית" (כרך א') כי בראשית שנות ה-50 של המאה ה-20 ניהל נבון "רומן סוער" עם אמריקאית צעירה שהגיעה לירושלים ללימודים[213]. מרצונו החופשי החליט להינשא לה; לאו דווקא מתוך אהבה אלא במטרה למנוע התפתחות לא רצויה במצבה הבריאותי-נפשי[213]. נישואי-הבוסר נערכו בחשאי ובמהירות הבזק, ומיד לאחר מכן עבר להתגורר בחדרה של רעייתו הטרייה. כעבור חודשים אחדים, חלה התפתחות מסוימת במצבה הבריאותי של אשתו הראשונה, ובעקבות זאת החליט נבון להשתחרר מהאילוצים שנטל על עצמו והתגרש. גרושתו שבה לארצות הברית, נישאה מחדש וילדה שני ילדים[213].

נישואיו לאופירה ארז[עריכת קוד מקור | עריכה]

אופירה נבון (נולדה ב-1936) נישאה ליצחק נבון ב-25 ביוני 1963. לאחר מספר שנים בהן היו חשוכי ילדים, החליט הזוג נבון לפנות לשירות למען הילד בבקשה לאימוץ. לאחר כשנתיים וחצי של המתנה, אימצו בשנת 1973 בת בשם נעמה. מספר חודשים לאחר מכן חבק הזוג לראשונה בן, לו קראו "ארז", כשם נעוריה של אופירה. ארז הוא בוגר אוניברסיטה במשפטים מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים ועוסק בתחום הנדל"ן[240]. חברתו יוזמת פרויקטים בארץ ובחוץ לארץ, בין היתר בגרמניה ופנמה[241], והונו מוערך במיליוני שקלים[242].

שלוש פעמים חלתה אופירה בסרטן. הפעם הראשונה הייתה סמוך לבחירתו של נבון לנשיאות[127]. פעמיים הצליחה לגבור על המחלה[243], אך בפעם השלישית, בשנת 1993, מאבקה בסרטן השד הסתיים במותה בגיל 57.

נישואיו למירי שפיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנתיים לאחר מות רעייתו אופירה, ב-1995, הכיר נבון את מירי שפיר, אמנית במקצועה. שפיר נולדה ב-1936 בתל אביב-יפו, בוגרת מכללת לוינסקי לחינוך ועוד בנעוריה שיחקה בתיאטרון זירה[244]. לשפיר קריירת ארוכת שנים בעיצוב תכשיטים ואופנה. היא הייתה מעצבת האופנה של כלבו שלום מיום ייסודו עד לנסיעתה לאירופה, שם התגוררה במשך שבע שנים. ברומא פתחה גלריה לאמנות ישראלית. היא שבה ארצה ועסקה באופנה ואמנות, אך בעקבות משבר בענף הטקסטיל, נסעה לניו יורק, שם הקימה את משרדה "מירי שפיר תדמית ותקשורת". בנה הוא הפרופסור אלדר שפיר. לאחר כשלוש עשרה שנים בהן הזוג חי יחדיו, מיסדו שפיר ונבון את קשרם ונישאו זו לזה באפריל 2008[245], כאשר נבון היה בגיל 87.

הערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל הראש של יצחק נבון במשכן הנשיא, דצמבר 2016
פסל הנשיא יצחק נבון בחדר ההנצחה בבית "יד לבנים" בפתח תקווה
פסל בדמותו של נבון בכפר בלום

תדמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תדמיתו של יצחק נבון השתנתה רבות במרוצת השנים. טרום בחירתו לנשיאות המדינה, כשהיה חבר כנסת בראשית דרכו מרפ"י ומפלגת העבודה הישראלית, נחשב נבון לעושה דברו ואיש סודו של דוד בן-גוריון, אשר היה נתון תחת צלו. אך תדמיתו השתנה מקצה לקצה כשנבחר לנשיאות מדינת ישראל ב-1978. מרגע שנכנס לבית הנשיא, דאג להיות עממי, פשוט ונפוץ, שמוכר ומדבר לכולם. הוא פתח את משכן נשיאי ישראל להמונים בחגי ישראל ומועדיו, ונהג לשים פעמיו לסיורים ברחבי הארץ ובמהלך כל נשיאותו יצא מגבולות ישראל רק פעמיים באופן רשמי[246]. אפילו תדמיתו בקרב ילדי ישראל הייתה חיובית: היו כאלו שהאמינו שקוראים לו יצחק נבון כיוון שהוא "צוחק הרבה וחכם"[247]. תדמיתו החיובית והעממית ואהדתו בקרב ההמונים התגברה עוד יותר כששב לזירה הפוליטית.

משנכנס נבון אל ממשלת האחדות ומונה לשר החינוך והתרבות, התנפצה תדמיתו זו ועמיתיו לממשלה רכשו לו שנאה וזלזול. נבון ושמעון פרס היו שותפים לידידות ארוכת-שנים שראשיתה עוד בדרכם המשותפת ברפ"י ובמחיצת בן-גוריון, אך מאז הבחירות לכנסת האחת עשרה הולך ומעמיק הקרע בין השניים. פרס כרת ברית עם אויבו המר יצחק רבין במטרה למנוע ממנו להתמודד לראשות המערך, ולחסום את הפופולריות הגואה שלו בקרב ציבור מצביעי המפלגה. משה דיין לא העריכו כלל, רבין ופרס זלזלו בו והתעלמו ממנו בניד עפעף[248]. שרי הליכוד שישבו עמו בממשלה ביטלו אותו כאילו לא היה קיים וכינו אותו "כישלון ואכזבה" ו"הרדידות בהתגשמותה"[249]. מעטים היו תומכיו בזמן כהונתו כשר החינוך, בניגוד למבקריו הרבים. גם חבריו מהצד השמאלי של המפה הפוליטית כיוסי שריד ושולמית אלוני ביקרו אותו וראו בו שר חינוך לא טוב וחסר-תועלת[250]. לאחר שעזב את הזירה הפוליטית לא זכה ליחס מיוחד, וניהל חיים ציבוריים צנועים יחסית.

מורשת והנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 2016, חודשים אחדים לאחר פטירתו של נבון, הוקמה "העמותה להנצחת מורשת הנשיא החמישי יצחק נבון" כעמותה פרטית. ב-22 במרץ 2017 הגישה חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי, מתוקף תפקידה כיו"ר השדולה לשימור תרבות יהודי ארצות האסלאם הצעת חוק להקמת מפעל הנצחה רחב למורשת הנשיא החמישי יצחק נבון[251]. על אף שהצעת החוק הוגשה מפי מועלם-רפאלי חברת הקואליציה, נתקלה ההצעה בהתנגדות מצד הממשלה ביולי אותה השנה[252]. ב-10 בדצמבר הודיעה הממשלה על כוונתה להקצות כ-20 מיליון שקלים למפעל ההנצחה[253], וב-24 בדצמבר אישרה ממשלת ישראל השלושים וארבע השקעה בת 32 מיליון שקלים במפעל ההנצחה[254]. שר החינוך נפתלי בנט הורה באותו היום על הקמת מיזם ל"ביצוע של מחקר להעמקת הידע בהיסטוריה של החברה הישראלית, תוך מיקוד בחזונו, פועלו ומורשתו של הנשיא נבון"[255].

יצחק נבון מונצח על-שם בתי ספר ומוסדות חינוך, אירועים ופרסים, גנים ציבוריים, כיכרות ורחובות ברחבי ישראל. על שמו רחובות במגדל העמק[256] וחדרה. בכרמיאל ישנה שכונה בשם "רמת נבון" על-שמו[257]. בתי ספר ומוסדות חינוך הנקראים על-שמו שוכנים ברחובות, קריית שמונה, נתיבות, מודיעין-מכבים-רעות, ירוחם, דימונה, קריית מוצקין, פתח תקווה, לוד, ראשון לציון ואשדוד[258]. גנים ציבוריים בנאות קדומים, אשקלון ובירושלים נקראת על-שמו חורשה. גם בהיבט התרבותי מונצח יצחק נבון: הרשות הלאומית לתרבות הלאדינו מארגנת אחת לשנה את "יום הלאדינו הבינלאומי על-שם יצחק נבון", ב-22 בדצמבר 2016 התקיים בתיאטרון ירושלים חידון הלשון העברית על-שמו וכאשר נפתחת העונה של תזמורת האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים מתקיים "קונצרט נבון"[259].

תחנת הרכבת הראשית של ירושלים אשר נמצאת בכניסה המערבית לעיר נקראה בעבר "תחנת האומה" ולאחר מכן שמה השתנה לתחנת הרכבת ירושלים – יצחק נבון על ידי שר התחבורה ישראל כ"ץ.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיצירותיו ומספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ששת הימים ושבעת השערים, הוצאת שקמונה, 1975
  • באמונתו יחיה: לקט דברים על דוד בן-גוריון, ערכה: כרמית גיא, הוצאת קריית שדה בוקר, המכון למורשת בין-גוריון, 1998.
  • יומן מדיטציה, הוצאת חדקרן, 2017[260].
  • הולך ברקידה, פרסום עצמי, 1944
  • מגילת הזקנים אשר בכותל המערבי, היצירה התפרסמה לראשונה במעריב, 1969
  • רומנסרו ספרדי, מחזה, 1968
  • בוסתן ספרדי, מחזה, 1969

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ויקיטקסט נאום השבעתו של יצחק נבון כנשיא ה-5 של ישראל, באתר ויקיטקסט
  • עם פטירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

    הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

    1. ^ 1.0 1.1 יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 10
    2. ^ יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 12
    3. ^ עופר אדרתיצחק נבון, נשיא המדינה לשעבר, מת בגיל 94, באתר הארץ, 7 בנובמבר 2015
    4. ^ בתוכנית "היו ימים" בערוץ הכנסת, משנשאל נבון על הקשר של משפחת אביו למשפחת ברוך מזרחי, אמר שידוע לו כי יש סברה כזו, אולם לא ידועים לו נתונים להוכחת נכונותה ("היו ימים" עם תום שגב, ערוץ הכנסת, 12 במאי 2014)
    5. ^ 5.0 5.1 לפי דבריו של נבון בראיון עמו בתוכנית "היו ימים" עם תום שגב, ערוץ הכנסת, 12 במאי 2014
    6. ^ 6.0 6.1 6.2 יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 13
    7. ^ יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 8
    8. ^ 8.0 8.1 יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 9
    9. ^ 9.0 9.1 יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 30
    10. ^ 10.0 10.1 יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 34
    11. ^ יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 38
    12. ^ 12.0 12.1 יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 39
    13. ^ יצחק נבון ז"ל, נשיא המדינה החמישי, במלאת שלושים לפטירתו, בבלוג ארכיון המדינה, 6 בדצמבר 2016
    14. ^ 14.0 14.1 14.2 14.3 יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 42
    15. ^ יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 40
    16. ^ 16.0 16.1 16.2 16.3 יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 43
    17. ^ דוד מלמדכשהמורה הצעיר יצחק נבון זכה בתחרות הסיפור הקצר, באתר הארץ, 1 באוגוסט 2014
    18. ^ 18.0 18.1 יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 44
    19. ^ 19.0 19.1 19.2 יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 45
    20. ^ יצחק נבון – הנשיא החמישי של מדינת ישראל, באתר נשיא המדינה
    21. ^ 21.0 21.1 יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 46
    22. ^ 22.0 22.1 יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 50
    23. ^ יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 54
    24. ^ יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 56
    25. ^ 25.0 25.1 25.2 25.3 יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 63
    26. ^ יצחק נבון - שליחות לאורוגוואי ולארגנטינה, המועצה להנצחת נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה, באתר משרד ראש הממשלה
    27. ^ 27.0 27.1 27.2 27.3 יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 64
    28. ^ יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 65
    29. ^ יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 67
    30. ^ יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 68
    31. ^ 31.0 31.1 31.2 יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 71
    32. ^ יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 73
    33. ^ 33.0 33.1 יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 83
    34. ^ צבי צמרת, האיש שראה את בן-גוריון בוכה, באתר מידה, 4 ביוני 2015
    35. ^ סרטונים על דרכו המיוחדת של יצחק נבון, סרטה של ליאורה עמיר ברמץ באתר יוטיוב
    36. ^ יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 87
    37. ^ יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 88
    38. ^ יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 89
    39. ^ 39.0 39.1 יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 128
    40. ^ 40.0 40.1 יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 129
    41. ^ יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 146
    42. ^ חילוף גברא בלשכת ראש הממשלה, קול העם, 6 במאי 1954
    43. ^ ימימה רוזנטל ולואיז פישר, משה שרת ראש הממשלה השני - מבחר תעודות מפרקי חייו (1894-1965), גנזך המדינה, 2007, עמ' 500
    44. ^ יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 154
    45. ^ יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 174
    46. ^ יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 179
    47. ^ י. נבון התפטר מתפקיד יו"ר ועדת השידורים הערביים, דבר, 9 באפריל 1972
    48. ^ 48.0 48.1 יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 269
    49. ^ י. נבון לתפקיד במשרד החינוך, דבר, 15 ביולי 1963
    50. ^ יצחק נבון למשרד החינוך, הבקר, 12 ביולי 1963
    51. ^ יצחק נבון - מנהל האגף לתרבות, על המשמר, 2בספטמבר 1963
    52. ^ 52.0 52.1 52.2 יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 270
    53. ^ המבצע לביעור הבערות - אודות המחקר, האוניברסיטה העברית בירושלים
    54. ^ תוצאות הבחירות לכנסת השישית, באתר הכנסת
    55. ^ 55.0 55.1 55.2 יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 277
    56. ^ פעילותו של יצחק נבון בכנסת, באתר הכנסת
    57. ^ שאול בן-שמחוןבעד עצמאות רפ"י, דבר, 30 בנובמבר 1967
    58. ^ יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 278
    59. ^ הודעה בדבר שינוי שמה של "עמותת ידידי בית שלום יפן בישראל", בעמוד הפייסבוק של ארכיון יצחק נבון, 16 באוגוסט 2016
    60. ^ 60.0 60.1 יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 279
    61. ^ היצירה ששת הימים ושבעת הימים במלואה
    62. ^ ששת הימים ושבעת השערים, באתרו הרשמי של מתי כספי
    63. ^ יצחק נבון - הנשיאות, המועצה להנצחת נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה, באתר משרד ראש הממשלה
    64. ^ רומנסרו ספרדי - ערב שירת רומנסות ומערכונים, כרזה, באתר הספרייה הלאומית
    65. ^ חוק הרשות הלאומית לתרבות הלאדינו, תשנ"ו-1996, באתר nevo.co.il
    66. ^ יעקב בר-און, ההצגה שכתב יצחק נבון חוגגת 2,000: "לא ציפיתי להצלחה הזו", באתר "סופהשבוע", 14 בינואר 2014
    67. ^ נערכה בכורת "בוסתן ספרדי", דבר, 14 בספטמבר 1970
    68. ^ עדי ארצי, בבוסתנו של יצחק נבון: מי התקיל את השחקים על הבמה?, באתר mynet‏ נתניה, 14 בנובמבר 2017
    69. ^ ירושלים הספרדית של פעם: ההצגה "בוסתן ספרדי" מאת יצחק נבון, באתר "המולטי יקום של אלי אשד", 16 באוגוסט 2005
    70. ^ יו"ר הכנסת ברקת מת בגיל 67 מהתקף לב, דבר, 6 באפריל 1972
    71. ^ שר החוץ האוסטרי נועד עם יו"ר הכנסת בפועל, דבר, 28 באפריל 1972
    72. ^ יו"ר הכנסת למנוחות בטקס ממלכתי, דבר, 9 במרץ 1972
    73. ^ י. נבון הודיע על מועמדותו ליו"ר הכנסת, דבר, 24 באפריל 1972
    74. ^ הנטייה ב"עבודה" להציע לי. ישעיהו תפקיד יו"ר הכנסת, דבר, 6 באפריל 1972
    75. ^ מועמד המערך ליו"ר הכנסת ייבחר מחר בהצבעה חשאית בסיעה, דבר, 23 באפריל 1972
    76. ^ יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 300
    77. ^ י. ישעיהו נבחר ליו"ר הכנסת, דבר, 10 במאי 1972
    78. ^ נבון נוטה להציג מועמדותו, דבר, 18 במרץ 1973
    79. ^ דן פתיר, המירוץ לנשיאות, דבר, 21 במרץ 1973
    80. ^ מרכז "העבודה" יכריע היום בין קצ'לסקי לנבון, דבר, 22 במרץ 1973
    81. ^ מירון מדזיני, גולדה - ביוגרפיה פוליטית, ידיעות ספרים, 2008' עמ' 521
    82. ^ מרכז העבודה בחר בקצ'לסקי, דבר, 23 במרץ 1973
    83. ^ אפרים קציר - הנשיא ה-4 של ישראל, מעריב, 11 באפריל 1973
    84. ^ בן-גוריון לנבון: אתה המועמד המתאים לנשיא, דבר, 26 במרץ 1973
    85. ^ רבין נבחר ב-54%, דבר, 23 במרץ 1974
    86. ^ אלה 120 חברי הכנסת השמינית, דבר, 7 בינואר 1974
    87. ^ יצחק נבון מוצע כיו"ר ועדת החוץ והביטחון, דבר, 1 בפברואר 1974
    88. ^ יצחק נבון - מוצע יו"ר ועדת חוץ וביטחון, דבר, 12 במרץ 1974
    89. ^ רבין הציג ממשלתו לפני הנשיא, דבר, 29 במאי 1974
    90. ^ ועדת חו"ב ביקרה בסיני, דבר, 17 במרץ 1975
    91. ^ ועדת חו"ב בגבול לבנון, דבר, 3 במרץ 1975
    92. ^ ג'וליו דרזנר, ח"כ י. נבון קיים שיחות באיטליה, דבר, 11 באפריל 1976
    93. ^ יצחק נבון: אינני מועמד לנשיאות, דבר, 3 בינואר 1978
    94. ^ יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 314
    95. ^ הליברלים החליטו להציג מועמדות רימלט לנשיאות המדינה, דבר, 17 במרץ 1978
    96. ^ רימלט מסכים לרוץ, דבר, 21 במרץ 1978
    97. ^ יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 315
    98. ^ נבון המועמד; רימלט פורש, דבר, 30 במרץ 1978
    99. ^ נבון נבחר לנשיא המדינה, דבר, 20 באפריל 1978
    100. ^ שלמה גינוסרהנשיא נבון קורא לסאדאת לחדש את המו"מ, דבר, 30 במאי 1978
    101. ^ תיק ביקור נשיא המדינה באביבים ובדוב"ב, באתר ארכיון המדינה, מאי 1978
    102. ^ שמעון וייס, הנשיא מבקר בישובי הצפון, דבר, 1 ביוני 1978
    103. ^ יצחק נבון - "איזה נשיא עממי", באתר ארכיון המדינה
    104. ^ תיק סיור הנשיא בקיבוץ סאסא, באתר ארכיון המדינה, יוני 1978
    105. ^ הערכות הציבור על ביקור הנשיא בשכונת התקווה, באתר ארכיון המדינה, עמ' 5-7
    106. ^ מצמצמים פערים – שכונת התקווה מחבקת את הנשיא, באתר ארכיון המדינה
    107. ^ תיק נ-347/15: ביקור הנשיא בשכונת התקווה, באתר ארכיון המדינה, עמ' 162-178
    108. ^ תיק נ-347/15: ביקור הנשיא בשכונת התקווה, באתר ארכיון המדינה, עמ' 144-147
    109. ^ סרטונים נשיא המדינה יצחק נבון - תכנית מוקד עם הנשיא, תוכנית מוקד ששודרה בערוץ הראשון, פברואר 1981 (החל מדקה 14:50 נשמעת הטענה לכאורה כי ביקורו בשכונה נערך במסגרת תעמולת בחירות) באתר יוטיוב
    110. ^ נשיא המדינה יצחק נבון – הצעות ותלונות, באתר ארכיון המדינה, עמ' 837
    111. ^ תיק נ-347/15: ביקור הנשיא בשכונת התקווה, באתר ארכיון המדינה, עמ' 93-94
    112. ^ 112.0 112.1 סרטונים נשיא בגובה העיניים, סרט תעודה בהפקת הערוץ הראשון, 29 במאי 2016 באתר יוטיוב
    113. ^ נשיא המדינה יצחק נבון - סיור בשפרעם, באתר ארכיון המדינה, 1-31 במרץ 1982
    114. ^ נאום השבעתו של יצחק נבון, מתוך דברי הכנסת, 29 במאי 1978, עמ' 2763-2767
    115. ^ יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 348
    116. ^ דייוויד אטינגר, מונדייל מגיע לישראל, באתר סוכנות הידיעות היהודית, 15 ביוני 1978 (באנגלית)
    117. ^ איגרת נשיא המדינה נבון אל ראש הממשלה בגין, באתר ארכיון המדינה, 2 ביולי 1978
    118. ^ תיק מכתבים שוטפים, נ 312/1, באתר ארכיון המדינה, 1 במאי 1978 - 31 בינואר 1979, עמ' 358
    119. ^ נסים משעל, ואלה שנות, 1998, עמ' 219
    120. ^ עכשיו או לעולם לא: ביקורו הגורלי של נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר בישראל, מארס 1979 – בדרך להסכם שלום בין ישראל למצרים, בלוג ארכיון המדינה, 17 במרץ 2013
    121. ^ יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 340
    122. ^ יצחק נבון אל מנחם בגין, באתר ארכיון המדינה, 21 במרץ 1979
    123. ^ נסים משעל, ואלה שנות, 1998, עמ' 221
    124. ^ המנכ"ל אליהו בן-אלישר - התפתחות ביחסים עם מצרים מאז חתימת חוזה השלום, באתר ארכיון המדינה, עמ' 79 (תרגום הנאום לאנגלית)
    125. ^ שלמה גבעון, "לשכוח את העבר" - הכריז סאדאת בבאר שבע, מעריב, 28 במאי 1979
    126. ^ אודות מלונות דן - היסטוריה, באתר מלונות דן
    127. ^ 127.0 127.1 אופירה נבון נותחה; הוצא גידול ממאיר מבית השחי, דבר, 22 באוגוסט 1979
    128. ^ לשכת הנשיא קציר ונבון - "קרן נשיאי ישראל" - משלחת חוקרים למצרים, באתר ארכיון המדינה, 10 בספטמבר 1979
    129. ^ הנשיא נבון: נסתיים פרק האיבה, דבר, 27 בפברואר 1980
    130. ^ נפתחה שגרירות מצרים במלון "הילטון" בתל אביב, דבר, 22 בפברואר 1980
    131. ^ סול לינוויץ' בשיחות קשוחות עם בגין, באתר סוכנות היהודית היהודית, 2 בספטמבר 1980 (באנגלית)
    132. ^ יונתן רייט, "אוקטובר": סאדאת הזמין את נבון לביקור, דבר, 22 באוקטובר 1980
    133. ^ 133.0 133.1 133.2 יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 352
    134. ^ ללוח הזמנים המפורט של נבון במהלך הביקור ראו תיק התכתבות נבון עם שגרירות ישראל בקהיר, באתר ארכיון המדינה, ספטמבר-אוקטובר 1980
    135. ^ יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 353
    136. ^ שרה ראופמן ואילן ברקוביץ', כך היה יצחק נבון יותר ערבי מן הערבים בנאמו במצרים, באתר הארץ, 15 באפריל 2018
    137. ^ 137.0 137.1 137.2 יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 354
    138. ^ יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 355
    139. ^ נוסח הנאום באנגלית, באתר משרד החוץ (באנגלית)
    140. ^ תרגום הנאום לעברית בתיק ביקור נשיא המדינה במצרים, באתר ארכיון המדינה, 29 באוקטובר 1980
    141. ^ יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 358
    142. ^ 142.0 142.1 142.2 מגשר ומפשר: נבון והשלום עם מצרים, באתר ארכיון המדינה
    143. ^ קאהיר אדישה, מעריב, 27 באוקטובר 1980
    144. ^ הוועד המנהל: ביקור הנשיא במצרים לא זכה לסיקור נבון, דבר, 4 בנובמבר 1980
    145. ^ סרטונים ביקור יצחק נבון במצרים 1980, קטע מתוך הסרט "נשיא בגובה העיניים", העוסק בביקורו ההיסטורי של נבון בקהיר ב-1980, 29 במאי 2016 באתר יוטיוב
    146. ^ עמידה מוצלחת במשימה מציאותית, דבר, 31 באוקטובר 1980
    147. ^ אהרון פריאל ויוסף וקסמן, משלחת מצרית רמת-דרג בישראל, דנה בקשרי מסחר ושיתוף חקלאי, מעריב, 9 בנובמבר 1980
    148. ^ בגין לא רצה להאמין; נבון היה נרגש ונרעש, דבר, 7 באוקטובר 1981
    149. ^ הנשיא נבון במצרים אחרי רצח סאדאת ב-1981 וכתבות נוספות, באתר ארכיון המדינה, 1 באוקטובר 30–1981 בנובמבר 1982
    150. ^ פעילותו של נבון במלחמת של"ג והקמת ועדת כַּהַן, באתר ארכיון המדינה
    151. ^ ישראל ירקוני אל חיים ישראלי, באתר ארכיון המדינה, 24 ביוני 1982
    152. ^ יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 366
    153. ^ מיכאל טוכפלד, ‏כרוניקה של איבה: המאבק בין נשיאים לראשי ממשלה בישראל, בעיתון מקור ראשון, 17 בינואר 2018
    154. ^ דליה טסלר, אנציקלופדיה ידיעות אחרונות, כרך 9, הוצאת יבנה, עמ' 312
    155. ^ דוד לנדאו, אריק: חייו של אריק שרון, זמורה ביתן, 2015, עמ' 165
    156. ^ יוסף נקסמן, נבון: הוועדה תחשוף האמת, מעריב, 4 באוקטובר 1982
    157. ^ למשל: אלי מזרחי אל נבון, באתר ארכיון המדינה, 13 בפברואר 1983
    158. ^ למשל: ד"ר א' מתן אל "ידיעות אחרונות", באתר ארכיון המדינה, 20 בפברואר 1983; נסים מזרחי אל נבון, באתר ארכיון המדינה, 16 בפברואר 1983
    159. ^ יצחק מרידור, אסתר אוחנה למנוחות, דבר, 14 בפברואר 1983
    160. ^ מברק נבון אל נשיא איטליה סנדרו פרטיני, באתר ארכיון המדינה, ספטמבר 1982
    161. ^ נבון הודה לפרסי על מאמציו למען השבויים, מעריב, 6 במאי 1983
    162. ^ נבון אל סנטור צ'ארלס פרסי, באתר ארכיון המדינה, 21 באפריל 1983
    163. ^ נשיא המדינה יצחק נבון - ארצות-הברית, באתר ארכיון המדינה, עמ' 127, 119, 82, 78.
    164. ^ תוכן הפנייה, מאתר ארכיון המדינה
    165. ^ משה מייזלס, אישים ב"עבודה" התרשמו: נבון לא יבקש להמשיך כנשיא, מעריב, 25 בינואר 1983
    166. ^ לאן נעלם יצחק נבון, מעריב, 29 בדצמבר 1982
    167. ^ יוסף וקסמן ורפאל מן, הנשיא נבון וארצות הברית נזהרים ממתן אופי פוליטי לביקור, מעריב, 5 בינואר 1983
    168. ^ יוסף וקסמן, הנשיא נבון: החלטתי כבר על עתידי, מעריב, 5 בינואר 1983
      המשך הכתבה
    169. ^ גדעון אלון, "ביקור או קרש קפיצה?", הארץ, 4 בינואר 1983
    170. ^ "ביקור או קרש קפיצה" – נבון בארצות הברית בצל שמועות על עתידו הפוליטי, באתר ארכיון המדינה
    171. ^ "בממשל מקווים שנבון", מעריב, 3 בינואר 1983
    172. ^ רפאל מן, בלי מחלוקת, מעריב, 5 בינואר 1983
    173. ^ ג'ודית מילר, נבון סיים את ביקורו בארצות הברית, באתר ניו יורק טיימס, 16 בינואר 1983 (באנגלית)
    174. ^ הנשיא נבון בדרכו, מעריב, 4 בינואר 1983
    175. ^ יוסף וקסמן ורפאל מן, נבון לרייגן: "יש קונצנזוס שירושלים לא תפוצל", מעריב, 5 בינואר 1983
    176. ^ יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 370
    177. ^ יוסף וקסמן, ספרו של יצחק נבון מ-1720 הוצג לנשיא בספריית הקונגרס, מעריב, 7 בינואר 1983
    178. ^ יוסף פריאל, בספריית הקונגרס הראו לנבון את ספרי אבותיו, דבר, 7 בינואר 1983
    179. ^ תיק נסיעה לארצות הברית, באתר ארכיון המדינה, ינואר 1983
    180. ^ נשיא המדינה יצחק נבון - גרמניה, באתר ארכיון המדינה, 1 ביוני 30–1973 ביוני 1979
    181. ^ נבון: על הגרמנים המבקרים את ישראל להזהר בבחירת המלים, מעריב, 19 באוקטובר 1982
    182. ^ יוסף וקסמן, שטראוס לשמיר: בעניין הביטחון על תסמכו על גורמים אחרים, מעריב, 6 במאי 1980
    183. ^ "אדוני הנשיא, אתה בביתך": יצחק נבון מארח את הנשיא מיטראן בישראל, מארס 1982, באתר ארכיון המדינה
    184. ^ טובה צימוקי, נבון ומיטראן שוחחו בצרפתית על "כמה בעיות קשות" (המשך), דבר, 4 במרץ 1982
    185. ^ יצחק נבון - ביקור בצרפת- SARCELLES, באתר ארכיון המדינה, 1 במאי-30 ביוני 1984
    186. ^ ברוך מאירי, אבי בטלהיים ומשה מייזלס, דריכות במפלגות לקראת פרסום החלטת נבון על תוכניותיו לעתיד, מעריב, 31 בינואר 1983
    187. ^ יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 381
    188. ^ טובה צימוקי, נבון הודיע לבגין על פרישתו, דבר, 31 בינואר 1983
    189. ^ הודעת הנשיא יצחק נבון עם התקרב גמר הקדנציה הראשונה, באתר ארכיון המדינה, 31 בינואר 1983
    190. ^ סרטונים כך היה לזכרו של יצחק נבון ז"ל הנשיא החמישי של מדינת ישראל, תכנית מיוחדת לזכרו של יצחק נבון בהנחיית יגאל רביד, רשות השידור, 16 בנובמבר 2015, (החל מדקה 10:48) באתר יוטיוב
    191. ^ יהושע ביצור, חיים הרצוג - הנשיא ה-6 של ישראל, מעריב, 5 במאי 1983
    192. ^ יוסף וקסמן, נבון יוצא למסע הרצאות באמריקה, מעריב, 11 במרץ 1984
    193. ^ יצחק נבון - המועמד המועדף לראשות הממשלה, מעריב, 21 בפברואר 1984
    194. ^ תמיכת הציבור במועמדים לראשות הממשלה, מעריב, 6 באפריל 1984
    195. ^ אילן כפיר, דני דור ומשה מילנר, פרס - האיש שתמיד היה שם, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2016, עמ' 151
    196. ^ משה גייגר, יצחק נבון בתשדיר הסיום, מעריב, 1 באוגוסט 1984
    197. ^ 197.0 197.1 יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 386
    198. ^ הודעת נבון, מעריב, 2 בספטמבר 1984
    199. ^ הכיסאות המוזיקליים של האחדות, מעריב, 7 בספטמבר 1984
    200. ^ ארנון למפרום, חיים הרצוג – הנשיא השישי: מבחר תעודות מפרקי חייו (1997-1918), 2008, עמ' 549
    201. ^ יצחק דיש, תקציב אפס, מעריב, 28 באוקטובר 1984
    202. ^ נורית דברת, ועדה משותפת למורים ולמשרד החינוך תבדוק סעיפי קיצוץ התקציב, מעריב, 21 בספטמבר 1984
    203. ^ יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 389
    204. ^ יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 390
    205. ^ שר החינוך יצחק נבון ומשלחות נוער לפולין, באתר ארכיון המדינה
    206. ^ אינטגרציה חברתית בבתי הספר: חתירה לשוויון או חינוך להישגיות, באתר ארכיון המדינה
    207. ^ "לא נבון"? המאבק על יום לימודים ארוך, באתר ארכיון המדינה
    208. ^ קבלת "חוק חינוך מיוחד תשמ"ח – 1988" ויישומו בעת כהונתו של שר החינוך והתרבות יצחק נבון, באתר ארכיון המדינה
    209. ^ לשכת השר יצחק נבון - יומן שוטף, באתר ארכיון המדינה, 1 במאי-30 ביוני 1988, עמ' 50
    210. ^ לשכת השר יצחק נבון - לימוד השפה הערבית ותרבותה, באתר ארכיון המדינה, 1 בינואר-28 בפברואר 1990
    211. ^ יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 391
    212. ^ יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 392
    213. ^ 213.0 213.1 213.2 213.3 יאיר קוטלר, הנבחרת הלאומית - כרך א', 1988, עמ' 317
    214. ^ יאיר קוטלר, הנבחרת הלאומית - כרך א', 1988, עמ' 318
    215. ^ רונן ברגמן, מדינת ישראל תעשה הכל, 2009, עמ' 110
    216. ^ יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 396
    217. ^ מתוך גיליון "כותרת ראשית", 29 במאי 1985: "יצחק נבון, שאינו אהוד עוד ואינו מצליח בתפקידו הנוכחי כפי שהיה והצליח כנשיא המדינה, ניסה השבוע לתפוס טרמפ על ההתנגדות הציבורית שעורר ההסכם לחילופי השבויים. 'אני הצבעתי נגד', מיהר הנשיא החמישי להודיע לעם שאהב אותו. כמה מעמיתיו בממשלה הרימו גבה. ככל שהם זוכרים, הדבר כלל לא עלה להצבעה".
    218. ^ 218.0 218.1 218.2 218.3 בין השכלה לחינוך: הרפורמה של נבון בבחינות הבגרות, באתר ארכיון המדינה, במסגרת פרויקט הנצחה לנבון באתר הארכיון
    219. ^ יאיר קוטלר, הנבחרת הלאומית - כרך א', 1988, עמ' 310
    220. ^ מדיניות מערכת החינוך - בחינות בגרות, באתר ארכיון המדינה, עמ' 24-29
    221. ^ לשכת השר יצחק נבון - ועדה לבדיקת תהליך הנפקת תעודת בגרות, באתר ארכיון המדינה, עמ' 158-161
    222. ^ לשכת השר יצחק נבון - ועדה לבדיקת תהליך הנפקת תעודת בגרות, אתר ארכיון המדינה, עמ' 141-155
    223. ^ סיכום כנס כפר המכביה, באתר ארכיון המדינה, 12 במאי 1986
    224. ^ לשכת השר יצחק נבון - שינויים מוצעים במתכנת בחינת בגרות, באתר ארכיון המדינה, עמ' 71-73
    225. ^ יצחק נבון, כל הדרך, 2015, עמ' 403
    226. ^ ויליאם היצ'קוק, המאבק על אירופה, הוצאת עם עובד, 2006, עמ' 481-485
    227. ^ ארנון למפרום, חיים הרצוג – הנשיא השישי: מבחר תעודות מפרקי חייו (1997-1918), 2008, עמ' 561
    228. ^ האקדמיה אבלה על מותו של יצחק נבון ז"ל, באתר האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, 8 בנובמבר 2015
    229. ^ nrg חדשות, הנשיא החמישי יצחק נבון נפטר בגיל 94, באתר nrg‏, 7 בנובמבר 2015
    230. ^ הארץ‏, אירועי יום העצמאות ה-59 נפתחו בטקס הדלקת המשואות בירושלים, באתר וואלה! NEWS‏, 23 באפריל 2007
    231. ^ רשימת המחנה הציוני בראשות יצחק הרצוג וציפי לבני לכנסת העשרים, באתר ועדת הבחירות המרכזית
    232. ^ יוחאי עופר, יצחק נבון ישובץ במקום ה-120 של המחנה הציוני, באתר nrg‏, 20 בינואר 2015
    233. ^ שרי מקובר-בליקוב, ‏יצחק ואני, באתר "ידיעות אחרונות", 11 בנובמבר 2017
    234. ^ הנשיא החמישי של מדינת ישראל: יצחק נבון נפטר בגיל 94, באתר כיכר השבת, 7 בנובמבר 2015
    235. ^ שירות גלובס, ‏נשיאה החמישי של ישראל יצחק נבון הלך לעולמו בגיל 94, באתר גלובס, 7 בנובמבר 2015
    236. ^ רועי ינובסקי, אלפים עברו ליד ארונו של הנשיא לשעבר יצחק נבון. ראובן ריבלין: "איש העם, מורם מעם", באתר ynet, 8 בנובמבר 2015
    237. ^ מערכת ישראל היום, ‏יצחק נבון הובא למנוחות: "ייזכר כנשיא של קירוב לבבות", באתר ישראל היום, 8 בנובמבר 2015
    238. ^ עמרי נחמיאס‏, הנשיא לשעבר יצחק נבון הלך לעולמו בגיל 94, באתר וואלה! NEWS‏, 7 בנובמבר 2015
    239. ^ ליאת גולדנברג-שטרן, ‏כל נשות הנשיא: הסודות של יצחק נבון המנוח נחשפים, באתר מעריב השבוע, 28 בנובמבר 2015
    240. ^ אתי אברמוב, ‏מעשה נבון, באתר "ידיעות אחרונות", 9 באוקטובר 2016
    241. ^ mako, ‏הבן של..., באתר ‏mako‏‏, ‏8 במאי 2009‏
    242. ^ איריס שטיבלמן, בחור כארז. לא רק הבן של נשיא המדינה, באתר ynet, 16 בפברואר 2011
    243. ^ נעמה לנסקי, ‏זיכרונות מבית אבא, באתר ישראל היום, 12 בספטמבר 2015
    244. ^ יעקב בר-און, ‏אדם נבון: אשתו של הנשיא החמישי מספרת על האיש שאהבה, באתר מעריב השבוע, 26 באוגוסט 2017
    245. ^ עידן יוסף, יצחק נבון התחתן, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 22 באפריל 2008
    246. ^ ביקורו הראשון מחוץ לישראל נערך במצרים ב-1980 והשני נערך בארצות הברית ב-1983. לאחר הההתנקשות באנואר סאדאת בראשית אוקטובר 1981, נסע נבון לביקור בזק ופתאומי בקהיר.
    247. ^ נשיא המדינה יצחק נבון - מכתבי ילדים, באתר ארכיון המדינה, עמ' 204
    248. ^ יאיר קוטלר, הנבחרת הלאומית - כרך א', 1988, עמ' 298
    249. ^ יאיר קוטלר, הנבחרת הלאומית - כרך א', 1988, עמ' 297
    250. ^ יאיר קוטלר, הנבחרת הלאומית - כרך א', 1988, עמ' 296
    251. ^ הצעת חוק המרכז להנצחת מורשתו של הנשיא יצחק נבון, התשע"ז-2017, באתר הכנסת
    252. ^ צבי זרחיה, הממשלה תומכת בהקמת מרכזי הנצחה להרצל ולז'בוטינסקי - אך לא ליצחק נבון, באתר TheMarker‏, 24 ביולי 2017
    253. ^ צבי זרחיה, המדינה תקצה 20 מיליון שקל להנצחת הנשיא יצחק נבון, באתר TheMarker‏, 10 בדצמבר 2017
    254. ^ צבי זרחיה, הממשלה אישרה השקעה של 32 מיליון שקל בהנצחת הנשיא החמישי יצחק נבון, באתר TheMarker‏, 24 בדצמבר 2017
    255. ^ מורשת יצחק נבון, באתר דוברות משרד החינוך, 24 בדצמבר 2017
    256. ^ דני ברנר, זוכרים ומוקירים: מגדל העמק תנציח נשיאים, ראשי ממשלה ורמטכ"לים, באתר עפולהנט, 7 באוגוסט 2017
    257. ^ הונחה אבן הפינה לשכונת רמת נבון בכרמיאל, בעמוד הפייסבוק של עיריית כרמיאל, 25 באוגוסט 2016
    258. ^ מוסדות חינוך על שם יצחק נבון, באתר העמותה להנצחת מורשת הנשיא החמישי יצחק נבון
    259. ^ הנצחת דמותו, פועלו ומורשתו של יצחק נבון, באתר העמותה להנצחת מורשת הנשיא החמישי יצחק נבון
    260. ^ "יומן מדיטציה" אתר הוצאת חדקרן
    נס הנשיא משופר.JPG נשיאי מדינת ישראל
    חיים ויצמן יצחק בן-צבי זלמן שזר אפרים קציר יצחק נבון
    19491952 19521963 19631973 19731978 19781983
    חיים הרצוג עזר ויצמן משה קצב שמעון פרס ראובן ריבלין
    19831993 19932000 20002007 20072014 2014 - מכהן