הילר 360

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הילר 360
הילר 360 בשירות חיל האוויר הישראלי, מתוך ביטאון ח"א
מאפיינים כלליים
סוג מסוק קישור, אימון וחילוץ
ארץ ייצור ארצות הברית
יצרן Hiller Aircraft
טיסת בכורה נובמבר 1947
צוות 1
נוסעים 2
ממדים
אורך 8.45 מטר
גובה 3 מטר
קוטר מדחף ראשי 10.67 מטר
משקל ריק 752 ק"ג
משקל טעון 1,135 ק"ג
ביצועים
מהירות שיוט 109 קמ"ש
מהירות מרבית 131 קמ"ש
טווח טיסה מרבי 217 ק"מ
הנעה
"פרנקלין" VO-435 בעל הספק של 250 כ"ס

הילר 360 (סימול החברה: UH-12; סימול צבא ארצות הברית: OH-23 רייבן, אנגלית: Raven, עורב שחור) היה מסוק תלת מושבי קל שיוצר על ידי חברת הילר איירקראפט בארצות הברית. המסוק טס לראשונה ב-1948. זהו המסוק הראשון ששירת בחיל האוויר הישראלי.

פיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

הילר 360, 1953. ניתן להבחין במערכת ה"רוטורמאטיק" הניצבת ללהבי הרוטור הראשי

סטנלי הילר, מחלוצי פיתוח המסוקים בעולם, היה מעין "ילד פלא". בהיותו בן 15 בלבד תכנן את המסוק הראשון שלו, ובגיל 18 תכנן ובנה את דגם XH-44 שהרשים את ראשי צבא ארצות הברית.[1][2][3] בשנת 1942, כשהיה בן 19, הקים הילר בברקלי, קליפורניה, חברה לייצור מסוקים שנקראה "יונייטד הליקופטרס". בימי מלחמת העולם השנייה תכנן מספר מסוקים נסיוניים ובשנת 1946 החל בפיתוח מסוק לייצור סדרתי, שסומל דגם 360. אב הטיפוס ביצע את טיסתו הראשונה בנובמבר 1947 ובאוקטובר 1948 אושר המסוק לייצור סדרתי על ידי רשויות התעופה האזרחיות בארצות הברית. המסוק סומל בחברת הילר UH-12, ועם שדרוג המנוע ולהבי המסוק שונה הסימול ל-UH-12A, וזה היה הדגם שנכנס לשירות צבאות ארצות הברית וצרפת. בינואר 1948 ביצע המסוק טיסה מחוף לחוף לרוחבן של ארצות הברית, והיה בכך למסוק האזרחי הראשון שביצע טיסה כזו.[3][2]

המסוק החדש שילב מערכת רוטור ייחודית שניתן לה השם "רוטורמאטיק" (Rotormatic). מערכת זו שילבה ברוטור הדו-להבי מוט קצר שהיה בזווית ירשה ללהבים, ובקצותיו מעין "מחבטים" (Paddles). מוט זה היווה מעין רוטור בקרה שנשלט ממוט ההיגוי והטייס יכול היה לשלוט על הזווית של מחבטים אלה. בדרך זו הייתה לטייס שליטה טובה יותר על תנועות המסוק במישורי העלרוד והסבסוב.[3]

דגם הייצור של המסוק סומל בחברה דגם 12 והיה בעל תא טייס פתוח ומנוע פרנקלין 6VM-178-B33, בעל הספק של 178 כוח סוס. דגמים A‏, B ו-C היו בעלי מנוע 6V4-200-C33 בעל הספק של 200 כוח סוס או מנועי 6V-335-13 בעל הספק של 210 כוח סוס. דגם C היה בעל חופת בועה (שנקראה באנגלית "fish bowl"). מלחמת קוריאה הביאה לדחיפה נוספת בפיתוח המסוק (ראו להלן) ולייצור דגם E, בעל שלושה משובים ומערכות היגוי כפולות ב-1959. גרסה 12E-L3 היה בעל מנוע לייקומינג VO-540-C2A או גרסה 12E-SL3 שהייתה בעלת מנוע לייקומינג TIVO-540-A2A בעל מגדש טורבו. דגם זה שימש במגוון משימות אזרחיות, ובהן כיבוי אש, משימות חקלאיות, יערנות וכן שימש כמסוק פרטי ומסוק מנהלים. גרסה E4 הייתה ארוכה יותר וכללה ארבעה מושבים, וגרסה E4T הייתה בעלת מנוע טורבינה.[3] הדגם האזרחי האחרון, 12L-4, יוצר ב-1963 ונועד לשמש לניסויים עם מנוע טורבינה PT6, אך דגם זה לא עבר לייצור סדרתי.[1]

פיתוח צבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגם מוקדם של המסוק, בשירות צבא ארה"ב

צבא ארצות הברית רכש את דגם 12A, שהיה דגם משופר של דגם 12. השיפור כלל רוטור חדש ותא טייס ובו שני מושבים (לעומת אחד בדגם 12), וחופה שקופה ברובה. דגם לניסוי סומל YH-23. צבא ארצות הברית רכש 100 מסוקים מדגם זה שהחלו להיכנס לשירות במאי 1950 וסומלו H-23 רייבן (עורב שחור). גם חיל האוויר של ארצות הברית גילה עניין ורכש חמישה מסוקים לניסויים והערכה, ואילו צי ארצות הברית רכש את המסוק שסומל HTE-1. משימות המסוק בצבא כללו תובלה כללית, תצפית וחילוץ, ואילו בצי שימש המסוק לאימונים, תפקיד אותו מילא בצבא דגם B. לדגם B היו מגלשיים או מצופים, אך המסוקים שנרכשו על ידי הצי צוידו בגלגלים. צבא ארצות הברית רכש 273 מסוקים מדגם זה. דגם C, שהיה בעל שלושה מושבים, נרכש על ידי הצבא ב-1955. 145 מסוקים מדגם זה סופקו לצבא וסומלו H-23C. דגם D היה דגם צבאי בלבד, ללא מקבילה אזרחית. דגם זה טס לראשונה ב-3 באפריל 1956, ו-483 מסוקים מדגם זה סופקו לצבא. בדגם זה הוחלף המנוע למנוע חזק יותר מתוצרת לייקומינג, דגם VO-540, שהיה בעל 320 כוח סוס. שינוי נוסף בדגם זה היה החלפת התמסורת שנעשתה כדי להאריך את משך שירותו הפעיל של המסוק.[1][2] דגם E הוצע לצבא אך לא נרכש.

הדגם הנפוץ ביותר בשירות צבא ארצות הברית היה דגם 12F שהיה בעל מנוע חזק יותר. כל המסוקים מדגמי D הוחלפו במסוקים מדגם זה. כאמור לעיל, דגם E4 פותח מדגם 12E והיה בעל תא מוארך ובו מקום לארבעה נוסעים וכן מייצב גובה על מנור הזנב. הצבא רכש 22 מסוקים מדגם זה שנועדו למשימות מחקר גיאודטי. מסוקים אלה סומלו OH-23F.[1]

שירות מבצעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגם H-23D של צבא ארצות הברית

שימוש מבצעי במסוקים היה אחד החידושים המרכזיים במלחמת קוריאה. הטופוגרפיה בקוריאה היא הררית ותוואי השטח קשה לתנועת כלי רכב, והמסוקים שזה עתה הבשילו לכשירות התאימו מאד כמענה לקושי. משימות המסוקים במהלך המלחמה כללו פינוי, חילוץ והצלה, תובלה ושליית מוקשים ימיי. חיל האוויר של ארצות הברית הפעיל מסוקי סיקורסקי H-5 לתצפית ומסוקי סיקורסקי S-55 (סיקורסקי H-19 צ'יקסאו בכינויו הצבאי) ופיאסצ'קי H-21 שאוני לתובלה. עם הזמן החל צבא ארצות הברית להפעיל מסוקי בל H-13 סו ומסוקי הילר 360, בסימול הצבאי H-23 רייבן, שהחליפו בהדרגה את מסוקי חיל האוויר במשימות סיור, פינוי רפואי ותובלה קלה.[4] בחלק ממשימות הסיור היה המסוק חמוש במקלעים, ובמשימות חילוץ ופינוי רפואי צויד המסוק בשתי אלונקות במנשאים חיצוניים. המסוקים ששירתו בקוריאה היו מדגמי A עד D, דגם F ו-G. דגם A היה בעל מגן רוח משופע, אך החל מדגם C היה המסוק בעל חופה עגולה, בדומה לזו של הבל 47.

המסוק נטל חלק גם בשלביה הראשונים של מלחמת וייטנאם עד שהוחלף במסוק היוז OH-6A קאיוז בתחילת 1968. גם במלחמה זו צוידו המסוקים לעיתים במקלעי M60 בקוטר 7.62 מ"מ. צוותו של אחד המסוקים התפרסם בטבח מי ליי כאשר ניסה למנוע את המשך הטבח.

הצי המלכותי הבריטי הפעיל מסוקי הילר 360 תחת הסימול HTE-2 כמסוקי אימון, החל מ-1953.

חיל האוויר הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסוק הילר של חיל האוויר בעת מפגן בירושלים, 1952

למרות אמברגו הנשק שהטילה ממשלת ארצות הברית על אספקת ציוד לחימה למזרח התיכון, הצליחה ממשלת ישראל לקבל אישור לרכישת ארבעה מסוקים מדגם זה, כיוון שהעסקה נחשבה לעסקה אזרחית. בשל קשיים תקציביים נרכשו שני מסוקים בלבד, ואלו הגיעו במאי 1951, מפורקים בארגזים ובמצב מכני גרוע. יחד עם המסוקים הגיעו לארץ טייס ומכונאי אמריקאיים, כדי להדריך את צוותי חיל האוויר. המסוק הראשון שהורכב היה אחד מאבות הטיפוס ששימשו בפיתוח הדגם, וצויד במוט ניהוג שהיה מחובר לתקרת תא הטייס, חיבור מוזר שהכביד מאד על הטייסים. מסוק זה ביצע את טיסתו הראשונה בארץ ב22 במאי 1951. המסוק השני נותר מפורק בארגזים במשך כשנה, עד להשגת חלקי חילוף. טיסתו הראשונה של מסוק זה התקיימה ב24 בפברואר 1952.[5]

המסוקים הורכבו בטייסת 216 בתל נוף (כיום חלק מיחידת האחזקה האווירית 22), קיבלו את מספרי הזנב 3301, 3302 ו-3033 והוצבו בטייסת הגמל המעופף ברמלה, טייסת מטוסים קלים שהפעילה אז מטוסי אוסטר אוטוקרט ופייפר PA-18 סופר קאב. ב6 בפברואר 1953 זכה המסוק לפרסום רב, כאשר הטייס סרן קרול זבדי חילץ שני שוטרים שסירתם התהפכה מול חופי נהריה. המסוקים סבלו מכשירות נמוכה ומבעיות מכניות וחשמליות שונות ובמהלך שירותם לא הוטלו עליהם משימות רבות. מסוק 3301 נפגע בנחיתה קשה ב-1954 כשהושאל לצילומי הסרט גבעה 24 אינה עונה, הושבת ושימש כמקור חלקים למסוק השני. שרידיו נמצאים כיום במוזיאון חיל האוויר.[5] בנובמבר 1956 קלט חיל האוויר שני מסוקי תובלה סיקורסקי S-55. שני המסוקים הללו, יחד עם ההילר 360 היחיד שנותר הועברו ב10 בנובמבר לבסיס תל נוף ואורגנו כגף מסוקים בפיקוד אורי ירום.[6]

במהלך מבצע קדש השתתף המסוק בגיחות קישור ותובלה בודדות. זמן קצר לאחר המבצע, ב8 בדצמבר 1956, נפגע המסוק קשות בעת נחיתה והושבת. למרות שהמסוק נותר חלק מגף המסוקים היה ברור שחיל האוויר זקוק למסוקים גדולים יותר וכי אין צורך בהילר 360. עם קליטת מסוקי סיקורסקי S-58 ב1958 והקמת טייסת 124 ("החרב המתהפכת"), טייסת המסוקים הראשונה, הוחלט על הוצאת המסוק משירות. בשנות ה-60 של המאה ה-20 נכר המסוק ללקוח פרטי בארצות הברית.[7]

עם סיומה של מלחמת ששת הימים וההשתלטות על שדות הנפט באבו רודס נמצא במקום מסוק הילר UH-12E4, דגם גדול יותר ומתקדם יותר מזה שהופעל על ידי חיל האוויר בשנות ה-50 של המאה ה-20. המסוק היה מצויד במצופי נחיתה ושירת את עובדי חברת הנפט האיטלקית שהפעילה את דוברת הקידוח. המסוק נלקח שלל וקיבל בחיל האוויר את המספר ההיסטורי 3302. אחזקתו של המסוק לא הייתה קלה, בשל ייחודיותו, ולכן הועבר ב1972 לחברת נתיבי נפט תחת מספר זנב אזרחי. לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים הוחזר המסוק למצרים.[8]

גם לאחר סיום פעולתה של חברת "נתיבי נפט" הופעלו מסוקי הילר 360 על ידי חברת מרום חברת תעופה). החברה הפעילה שלוש מסוקים בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20 למשימות ריסוס אווירי, תובלה קלה, משימות בשירות משטרת ישראל, ועוד.[8]

דגמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגמים אזרחיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגם UH-12E-4
הילר UH-12D
  • UH-12A
דגם הייצור המקורי עבור צבא ארצות הברית. מנוע פרנקלין 6V4-178-B33 בעל ששה צילינדרים 178 כוח סוס. הרוטור היה מלמינציה של עץ מלא, שהיה בנוי למעשה מפיסות עץ רבות שאוחדו בתהליך למינציה והפכו ללהב חזק אך גמיש. פני הרוטור כוסו בבד פיברגלס, ושפת ההתקפה כוסתה בנוסף גם בפלדת אל-חלד. מנור הזנב היה בנוי כולו ממתכת.
  • UH-12B
גרסת אימונים עבור צי ארצות הברית. סומל בצי HTE-2 עד 1962.
  • UH-12C
גרסה בעלת שלושה מושבים עם רוטור מעץ וחופת בועה. סימול צבא ארצות הברית: H-23C.
  • UH-12D
דגם C משופר עבור צבא ארצות הברית. סימול צבא ארה"ב: H-23D.
  • UH-12E
דגם D משופר עם שלושה מושבים ומערכות שליטה וניהוג כפולות.
  • UH-12ET
דגם E בעל מנוע טורבינה אליסון 250.
  • UH-12E-3
גרסה בעלת שלושה מושבים.
  • UH-12E-3T
גרסה מונעת טורבינה בעלת שלושה מושבים.
  • UH-12-E4
גרסה אזרחית בעלת ארבעה מושבים. סימול צבא ארצות הברית: H-23F.
  • UH-12E-4T
דגם E-4 בייצור סדרתי עם מנוע טורבינה וארבעה מושבים.
  • UH-12L-4
דגם E-4 מוארך עם חלונות תא נוסעים מוגדלים.

דגמים צבאיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגם HTE-2 של צי ארצות הברית, עם כן נסע
הילר 360, דגם G
  • YH-23
דגם UH-12A עם מנוע פרנקלין 178 כוח סוס ושני מושבים. הועבר לצבא ארצות הברית לניסויים והערכה.
  • H-23A
דגם ייצור סדרתי ראשון. מנוע פרנקלין O-335-4 בעל 178 כוח סוס, תא טייס עם שני מושבים. נבנו 100 עבור הצבא ועוד 5 למטרות הערכה וניסוי עבור חיל האוויר של ארצות הברית.
  • H-23B
דגם A עם מגלשיים או כן נסע גלגלי, מנוע פרנקלין O-335-6 בעל 200 כוח סוס (בחלק מן המסוקים בדגם זה הוחלף המנוע למנוע לייקומינג VO-435-23B בעל 250 כוח סוס). סומל מחדש OH-23B ב-1962. נבנו 273 מסוקים עבור צבא ארה"C ו-81 לייצוא.
  • H-23C
דגם UH-12C עם שלושה מושבים, חופת בועה ורוטור מתכתי. סומל מחדש OH-23C ב1962. נבנו 145 מסוקים עבור צבא ארה"ב.
  • H-23D
דגם C עם רוטור ותמסורת חדשים, מנוע לייקומינג VO-435-23B בעל 250 כוח סוס. נבנו 348 מסוקים עבור צבא ארה"ב. סומל מחדש OH-23D ב-1962.
  • H-23E
דגם UH-12E, לא נרכש על ידי צבא ארה"ב.
  • H-23F
דגם UH-12E-4, הוארך ב-25 אינץ' (63.5 סנטימטר) עם מקום לארבעה מושבים. מנוע לייקומינג VO-540-A1B בעל 305 כוח סוס. נבנו 22 עבור צבא ארה"C. סומל מחדש OH-23F ב-1962.
  • H-23G
דגם עם שלושה מושבים ומערכות ניהוג ובקרה כפולות. נבנו 793 מסוקים עבור צבא ארה"ב. סומל מחדש OH-23G ב-1962.
  • HTE-1
דגם UH-12A עם מנוע פרנקלין O-335 עבור צי ארצות הברית. בעל שני מקומות עם מערכות ניהוג ובקרה כפולות, כן נסע בעל שלושה גלגלים. נבנו 17 מסוקים.
  • HTE-2
גרסה של דגם H023B עבור צי ארה"ב, מנוע פרנקלין O-335-6. נבנו 35 מסוקים.
  • HT Mk 1
סימול של הצי המלכותי הבריטי ל-20 מסוקים מדגם HTE-2 שהועברו מצי ארצות הברית.
  • HT Mk 2
סימול של הצי המלכותי הבריטי ל-12 מסוקים מדגם UH-12E שהועברו מצי ארצות הברית.
  • CH-112 נומאד
סימול של הכוחות הקנדיים.

מפעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הילר OH-23D של צבא ארצות הברית
חיל האוויר האינדונזי
חיל האוויר של אורוגוואי
צבא ארגנטינה
צבא ארצות הברית
צי ארצות הברית
הצי המלכותי הבריטי
חיל האוויר של גואטמלה
צבא דרום קוריאה
חיל האוויר ההולנדי
חיל האוויר הישראלי
חיל האוויר המקסיקני
חיל האוויר של פרגוואי
חיל האוויר הפרואני
חיל האוויר הצ'ילאני
חיל האוויר הצרפתי
חיל האוויר הקולומביאני
צבא קנדה
חיל האוויר של הרפובליקה הדומיניקנית
המשטרה המלכותית של תאילנד

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נתונים לדגם הילר H-23D

מאפיינים כלליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צוות: 2
  • אורך: 8.47 מטרים
  • גובה: 2.99 מטרים
  • קוטר רוטור: 10.80 מטרים
  • שטח דיסקת הרוטור: 91.5 מטר רבוע
  • משקל ריק: 825 ק"ג
  • משקל המראה מקסימלי: 1,227 ק"ג
  • הנעה: 1 × מנוע בוכנה 6 צילינדרים לייקומינג VO-435-23B‏ 250 כוח סוס

ביצועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דני שלום: מטוסי חיל האוויר, מהטייגר מות' עד הסופה. באוויר - פרסומי תעופה וחלל, ראשון לציון. תשס"ו, 2005.
  • נעם הרטוך: הילר 360/ UH-12E4, ביעף - כתב עת לתעופה וחלל, חוברת 53, תשמ"ה - 1985.
  • Christopher Chant: Fighting Helicopters of the 20th Century. Graham Beehag Books, Christchurch, Dorset, England, 1996.
  • Bill Gunston, Editor in Chief: The Illustrated Encyclopedia of Commercial Aircraft. Exeter Books, New York, in Association with Phobeus, 1980.
  • Paul M. Edwards, Editor: The A-Z of the Korean War. The Scarecrow press Inc., Lanham, Maryland, Toronto, Oxford, 2005.
  • Spencer C. Tucker, Editor: Encyclopedia of the Korean War. ACB-CLIO, Santa Barbara, California, 2000.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הילר 360 בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 Hiller 360/UH-12/OH-23 באתר aviastar.org.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 Hiller OH-23 Raven באתר militaryfactory.com.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 Bill Gunston: The Illustrated Encyclopedia of Commercial Aircraft, עמ' 258.
  4. ^ The A-Z of the Korean War, עמ' 101.
  5. ^ 5.0 5.1 ביעף 53, עמ' 43.
  6. ^ ביעף 53, עמ' 43 - 44.
  7. ^ ביעף 53, עמ' 44.
  8. ^ 8.0 8.1 ביעף 53, עמ' 45 - 46.