סיקורסקי S-55

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סיקורסקי S-55
סיקןרסקי H-19 צ'יקסאו
Sikorsky S-55 inflight c.jpg
סיקורסקי UH-19D צ'יקסאו של צבא ארצות הברית
מאפיינים כלליים
סוג מסוק תובלה וחילוץ רב תכליתי
ארץ ייצור ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
יצרן סיקורסקי
טיסת בכורה 10 בנובמבר 1949
תקופת שירות 16 באפריל 1950 (צבא ארצות הברית) – 26 בפברואר 1969 (צי ארצות הברית)
צוות 2
נוסעים 10 נוסעים או 8 אלונקות
יחידות שיוצרו 1,281
447 (ייצור ברישיון בבריטניה, צרפת ויפן)
משתמש ראשי הצבא האמריקניהצבא האמריקני צבא ארצות הברית
הצי האמריקניהצי האמריקני צי ארצות הברית
חיל האוויר האמריקניחיל האוויר האמריקני חיל האוויר של ארצות הברית
משתמשים משניים ראו: מפעילות
דגמים ראו: דגמים
ממדים
אורך 12.91 מטרים
גובה 4.07 מטרים
משקל ריק 2,177 ק"ג
משקל טעון 3,409 ק"ג
ביצועים
מהירות שיוט 137 קמ"ש
מהירות מרבית 163 קמ"ש
טווח טיסה מרבי 725 ק"מ
סייג רום 3,200 מטרים

סיקורסקי S-55 (סימול הכוחות המזוינים של ארצות הברית: H-19 צ'יקסאו) הוא מסוק תובלה בינוני רב־תכליתי, בעל מנוע בוכנה, מתוצרת חברת סיקורסקי מארצות הברית, אשר שימש בעיקר את צבא ארצות הברית ואת חיל האוויר של ארצות הברית. המסוק יוצר ברישיון על ידי חברת ווסטלנד הבריטית תחת השם ווסטלנד ווירלווינד. דגמי המסוק שהיו בשירות צי ארצות הברית ומשמר החופים של ארצות הברית סומלו HO4S ואלה של חיל הנחתים סומלו HRS. ב-1962 סומלו מחדש מסוקי הצי, חיל הנחתים ומשמר החופים באותו סימול כמו זה של מסוקי חיל האוויר והצבא, H-19 צ'יקסאו.

פיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיתוח המסוק היה יוזמה פרטית של חברת סיקורסקי, ללא סיוע ממשלתי.[1] המסוק נועד לכתחילה לשמש כאב טיפוס לכמה תכנונים חדשניים שנועדו לאפשר יכולת נשיאת מטענים גבוהה יותר בשילוב עם אחזקה קלה יותר. דגם בגודל מלא תוכנן ונבנה בתוך פחות משנה.

הלקוח הראשון היה חיל האוויר של ארצות הברית, שהזמין חמישה מסוקים להערכה. המסוקים סומלו YH-19 וכונו צ'יקאסאו (Chickasaw) על שם השבט האינדיאני בעל שם זה. טיסת הבכורה התקיימה ב-10 בנובמבר 1949, פחות משנה לאחר תחילת התכנון. המסוק הראשון סופק לחיל האוויר ב-16 באפריל 1950, ומסוק ראשון סופק לצי ארצות הברית ב-31 באוגוסט 1950. המסוקים שסופקו לצי סומלו, כאמור, HO4S-1. מסוק ראשון נשלח להערכה וניסוי בקוריאה במרץ 1951, ומסוק שני הגיע בספטמבר 1951. ב-27 באפריל 1951 סופק מסוק ראשון לחיל הנחתים וב-2 במאי 1951 הועבר מסוק ראשון לחברת ווסטלנד לקראת הייצור ברישיון.

1,281 מסוקים יוצרו בארצות הברית על ידי חברת סיקורסקי. 447 מסוקים נוספים יוצרו ברישיון על ידי חברת ווסטלנד הבריטית, SNCASE בצרפת ומיצובישי ביפן.[1][2][3] המסוק יוצא למדינות רבות ובהן דנמרק, דרום אפריקה, טורקיה, יוון, ישראל, פורטוגל, וצ'ילה.

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה-S-55 היה בנוי בתצורה של פוד - תא הנוסעים, תא הטייס, מכלול הרוטור והמנוע - ומנור, שכלל את יחידת הזנב. המסוק היה עשוי כולו ממתכת במבנה מונוקוק שבו העומס המבני נתמך על ידי מעטפת כלי הטיס' שהייתה עשויה ממסג קל משקל של אלומיניום וטיטניום. גם מחיצות המסוק היו עשויות מאותו מסג זה. למסוק היה רוטור בעל שלושה להבים ממתכת, בעל משך שירות של יותר מ-20,000 שעות טיסה (בתנאי מעבדה). היה זה אחד מן המסוקים הראשונים שבהם היה רוטור מפרקי, שאיפשר תנועה של להבי הרוטור במימד הגובה כדי להתגבר על תופעה של עילוי לא סימטרי. חידוש נוסף במסוק היו בקרי היגוי הידראוליים - מכניים בתא הטייס, לשליטה על הרוטור הראשי. הרוטור המפרקי והבקרים הורידו מאד את הצורך בהפעלת כוח רב על ידי הטייסים - ניתן היה להטיס את המסוק באמצעות שתי אצבעות בלבד על מוט הסייקליק. בנוסף, ירדו מאד הרעידות בתא הטייס והשליטה במסוק בעת תנאי טיסה משתנים שופרה מאד.

מכלי הדלק של המסוק, שהיו בעלי קיבולת כוללת של 700 ליטר היו ממוקמים לתא הנוסעים ונבנו כדי שיהיו עמידים בפני התרסקות. בכן הנסע היו ארבעה גלגלים שלכל אחד מהם בולם זעזועים משלו, כדי לאפשר יציבות מרבית במהלך המראות ונחיתות וכן בעת הסעה על הקרקע. ניתן היה להוסיף לגלגלים מצופים לצורך נחיתות חירום על מים או להחליף את כל כן הנסע במערכת אמפיבית קבועה. מנור הזנב הגבוה של המסוק נשא משטח היגוי ורוטור זנב בעל שני להבים והיה מחובר לגוף היה באמצעות סנפיר משולש.

סיקורסקי H-19 שכיסוי המנוע שלו פתוח למחצה. ניתן לראות את דלתות ה"קונכיה" ואת מיקומו של המנוע בחרטום

אחד המאפיינים הבולטים של המסוק היה מיקומו של המנוע בחרטום. המנוע חובר לרוטור באמצעות גל הנע ותמסורת שעברו מתחת לתא הטייס ומעל תא הנוסעים. מיקום זה של המנוע איפשר תא הנוסעים ו/או מטען מתחת לרוטור וללא הפרעה של מערכות ההנעה. התקנת המנוע בחרטום הקלה גם על התחזוקה. הגישה אל המנוע הייתה על ידי פתיחת שתי דלתות "קונכייה" בחרטום, וכך הייתה לאנשי צוות הקרקע נגישות קלה לטיפול. החלפת המנוע דרשה בין שעה לשעתיים בלבד גם ללא שימוש במיכשור ייעודי, ובדיקות יומיות דרשו 15 - 20 דקות בלבד.

יתרון נוסף בהתקנת המנוע בחרטום היה במיקום מרכז הכובד של המסוק בתא הנוסעים, עובדה שאיפשרה גמישות רבה יחסית בהעמסת מטען משתנה וחסכה את הצורך בנשיאת נטל; בכך יישמו מהנדסי חברת סיקורסקי לקח שנלמד במסוק קודם, סיקורסקי XHJS, שנדחה על ידי הצבא בשל הצורך בנשיאת נטל כדי לייצב את המסוק. בתא הנוסעים ניתן היה לשאת 7 נוסעים, בדגם האזרחי, או 10 נוסעים בדגם הצבאי. לחלופין ניתן היה לשאת שש אלונקות, שאותן ניתן היה להעלות למסוק באמצעות מנוף כאשר המסוק בריחוף. תא הטייס היה ממוקם מעל ומעט לפני תא הנוסעים, ובו שני מושבים עם מערכת שליטה והיגוי כפולה.

דגמי המסוק הראשונים הונעו על ידי מנוע רדיאלי מתוצרת פראט אנד ויטני מדגם R-1340-57 בעל הספק של 600 כוח סוס, עם מצמד צנטריפוגלי ששילב את הרוטור הראשי כאשר הושגו סיבובי מנוע במהירות מוגדרת מראש. לאחר שהצי החליט שלדגם HO4S (הדגם שהותאם לצי, ראו להלן) אין עוצמה מספקת הוחלף המנוע במנוע רדיאלי בעל 700 כוח סוס מתוצרת קרטיס-רייט מדגם R-1300-3. מנוע זה היה מספק מבחינת הצי למשימות חילוץ אווירי, והדגמים הבאים של המסוק - H-19B, ‏HO4S, ‏HRS-3 ועוד צוידו במנוע זה. בדגמים בעלי מנוע R-1300 היה משטח היגוי אופקי יחיד במקום משטח ההיגוי שהיה בדגמים הראשונים שהיה בצורת V הפוך. בנוסף, מצמד הידרו-מכני חדש איפשר האצה חלקה יותר של הרוטור בעת שילוב המצמד ואיפשר עוד הנעה והפעלה של המנוע בכל מהירות כאשר היה מנותק מהתמסורת ומהרוטור.

בדגמים הראשונים של המסוק הותקן מנוף מתקפל שיכול היה להניף עד 181 ק"ג דרך דלת ימין. בדגמים מאוחרים יותר שודרגה אמינותו של המנוף ויכולת ההנפה עלתה ל-272 ק"ג. החל מדגם C שונה מנור הזנב של המסוק כך שיטה בזווית של 3° כלפי מטה, כדי ליצור מרווח גדול יותר מן הרוטור הראשי, מרוחח שהיה נחוץ בעת נחיתות קשות. הדגמים אלה הוגדל רוטור הזנב ב-3 ס"מ, מ-2.64 מטרים ל-2.67 מטרים.[4][5]

שירות מבצעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבא ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיקורסקי H-19 של צבא ארצות הברית מנחית אספקה במהלך מלחמת קוריאה, בסביבות 1952
חיילים עולים למסוק H-19 בקוריאה

שימוש מבצעי במסוקים היה אחד החידושים המרכזיים במלחמת קוריאה. הטופוגרפיה בקוריאה היא הררית ותוואי השטח קשה לתנועת כלי רכב, והכבידה מאד על תנועת גייסות ואספקה לחזית ועל פינוי נפגעים לעורף. מסוקים, שבאותן שנים הבשילו לכשירות מבצעית, התאימו מאד כמענה לקושי, אך נדרש זמן להבנת יכולותיהם ולפיתוח תורת לחימה. בשלב ראשון הופעלו מסוקים במשימות פינוי פצועים, ובהמשך החלו להפעילם במשימות תצפית ותובלת מפקדים. ב-1951 הציע לוטננט גנרל מת'יו רידג'וויי, מפקד הארמייה השמינית של צבא ארצות הברית, להפעיל מסוקים בתפקידי תובלת סער - הנחתת כוחות ופינויים המהיר לאחר ביצוע משימתם. הוא גם העדיף להעביר אספקה ליחידות בחזית באמצעות מסוקים על פני הצנחת האספקה ממטוסי תובלה, מכיוון שהמסוקים היו יעילים וחסכוניים יותר. עם כניסת ה-S-55 לשירות ב-1952 היה בידי הצבא מסוק תובלה בעל יכולת אמיתית לבצע משימות אלה. למסוק הייתה יכולת לשאת עשרה חיילים על ציודם או מטען גדול בהרבה מזה של המסוקים מדגמי בל H-13 סו והילר 360 (כינוי צבאי: H-23 רייבן).[6][7]

חיל האוויר של ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיל האוויר של ארצות הברית הזמין ב1951 50 מסוקים מדגם H-19A שנועדו למשימות חילוץ. מסוקים אלה היו מסוקי החילוץ והפינוי הרפואיים של חיל האוויר במהלך מלחמת קוריאה. חיל האוויר רכש מסוקים נוספים מדגם B, ובסך הכל שירתו בחיל האוויר 270 מסוקים מדגם זה. המסוקים פעלו במסגרת חיל האוויר של ארה"ב במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20.[8]

צבא צרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת אלג'יריה הפעיל צבא צרפת מסוקים למשימות תובלת סער וגם למשימות התקפיות. מסוקי פיאסצ'קי H-21 שאוני וסיקורסקי H-34 צ'וקטאו שיוצרו ברישיון בצרפת החליפו במהירות מטוסים בעלי כנף קבועה למשימות תובלת כוחות מיוחדים. במלחמת הודו-סין הראשונה הפעילה צרפת מסוקי H-21 ו-H-19 לפינוי נפגעים. ב1956 בחן חיל האוויר הצרפתי הפעלת מסוקי H-19 חמושים, ומאוחר יותר נבחנו למשימות כאלה גם מסוקי H-21 ו-H-34, החזקים יותר. מסוקי H-19 חומשו בתחילה בתותח 20 מ"מ, שני משגרי רקטות, שני מקלעים בקוטר 12.7 מ"מ ומקלע קל בקוטר 7.5 מ"מ. חימוש זה היה כבד מאד עבור המסוק, והסתבר שגם שני מקלעים קלים בלבד הם נטל משמעותי על המסוק.

שימוש אזרחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסוק זכה לרישוי אזרחי ב25 במרץ 1952. דגם המסוק שבו הותקן מנוע פראט אנד וויטני R-1340 סומל סיקורסקי S-55A, והדגם שבו הותקן מנוע מתוצרת חברת רייט סומל S-55B.[4]

חברת סבנה הבלגית הייתה החברה הראשונה בעולם שהפעילה מסוקים בקו תעופה אזרחי. הקו נחנך ב1 בספטמבר 1953 והיה זה קו התעופה הראשון באירופה באמצעות מסוקים. הטיסות בקו היו במסוקי S-55 שטסו מרוטרדם ומאסטריכט בהולנד לקלן ובון בגרמניה המערבית.[9]

חיל האוויר הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסוק, שכינויו בחיל האוויר הישראלי היה "יונה", היה מסוק התובלה הראשון של החיל. חיל האוויר הביע עניין ברכישת מסוקי תובלה עוד בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20, זמן קצר לאחר כניסתם לשירות של המסוקים הראשונים בחיל, שהיו מדגם הילר 360. ממשלת ארה"ב הייתה מוכנה לאשר מכירת מסוקי S-55, אם כי לא מן הדגם הצבאי, H-19, אך הרכישה נדחתה בשל עדיפות שניתנה לרכש מטוסי קרב והפצצה מדגמי נורת' אמריקן P-51 מוסטנג ודה הבילנד מוסקיטו. ב1954 נבחנה שוב רכישת מסוקי תובלה. חיל האוויר בחן שלושה מסוקי תובלה: פיאסצ'קי H-21 שאוני, בריסטול 171 סיקמור וסיקורסקי S-55, והמליץ על רכישת האחרון, אך גם הפעם נדחתה הרכישה, עד 1956. באותה שנה נרכשו שני מסוקים אזרחיים מדגם S-55, שהגיעו לארץ ב10 בנובמבר 1956, זמן קצר לפני מבצע קדש. ב1957 נרכשו ארבעה מסוקים נוספים.[10][11][12] עם הגעתם לארץ הוצבו המסוקים בטייסת 100 ("הגמל המעופף"), אך לאחר לחץ של מפקד טייסת 103 ("הפילים") הועברו מסוקי ההילר וה-S-55 לפיקודו והיו לגף. ב1 בינואר 1958 הפך הגף לטייסת עצמאית, טייסת 124 ("החרב המתהפכת"). [13]

המסוק שימש תקופה קצרה יחסית למשימות תובלה, חילוץ טייסים, נפגעים וחילוצים אזרחיים. בשל מנועו החלש, אשר לא התאים לאקלים החם והיבש בארץ, הועבר המסוק לאחר תקופה קצרה לשימוש בעיקר באזור הצפון ומעל הים. עקב מגבלותיו, הוחלף בהדרגה במסוק הסיקורסקי S-58 המתקדם יותר, והוצא סופית משירות ב2 באפריל 1963.[11][13] אחד מהמסוקים מדגם H-19D-3, מס' זנב 02 (בעת שירותו), שופץ לתצוגה וניצב במוזיאון חיל האוויר כשעליו מתנוסס מספר הזנב 03 (‏לחץ לצפייה‏ Camera-photo.svg ).

דגמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיקורסקי UH-19B צי'קסאו של חיל האוויר של ארצות הברית, מיועד למשימות חילוץ והצלה, מוזיאון חיל האוויר של ארצות הברית
סיקורסקי HO4S-3 של צי ארצות הברית, 1957
סיקורסקי HRS-1 של חיל הנחתים במוזיאון התעופה והחלל על סיפון נושאת המטוסים "אינטרפיד", נמל ניו יורק
סיקורסקי UH-19D צ'יקסאו של חיל האוויר של דרום קוריאה
  • YH-19
סימול לדגם S-55,‏ 5 מסוקים שהועברו לצבא ארצות הברית לניסויים והערכה.
  • H-19A
דגם עבור חיל האוויר של ארצות הברית, מנוע R-1340-57, בעל הספק של 600 כוח סוס. נבנו 50 מסוקים. סומל מחדש UH-19A ב1962.
  • SH-19A
דגם A שהותאם במיוחד לחילוץ מהים. סומל מחדש HH-19A ב1962.
  • H-19B
דגם A עם מנוע R-1300-3 בעל הספק של 700 כוח סוס. נבנו 264 מסוקים. סומל מחדש UH-19B ב1962.
  • SH-19B
דגם B שהותאם במיוחד לחילוץ מהים. סומל מחדש HH-19B ב1962.
  • H-19C
דגם A שהותאם עבור צבא ארצות הברית. נבנו 72 מסוקים. סומל מחדש UH-19C ב1962.
  • H-19D
דגם B שהותאם עבור צבא ארצות הברית. נבנו 301 מסוקים. סומל מחדש UH-19D ב1962.
  • HO4S-1
דגם A עבור צי ארצות הברית. נבנו 10 מסוקים.
  • HO4S-2
דגם לחילוץ ימי, עם מנוע R-1340 משונמך להספק של 550 כוח סוס. נבנו שלושה מסוקים עבור הצי המלכותי הקנדי. שני מסוקים מתוך השלושה שודרגו לדגם HO4S-3.
  • HO4S-2G
דגם HO4S-2 עבור משמר החופים של ארצות הברית. נבנו שבעה מסוקים.
  • HO4S-3
דגם HO4S-2 עבור צי ארצות הברית והצי הקנדי, עם מנוע רייט R-1300-3 בעל הספק של 700 כוח סוס. נבנו 79 מסוקים. המסוקים של צי ארצות הברית סומלו מחדש UH-19F ב1962.
  • HO4S-3G
דגם HO4S-3 עבור משמר החופים של ארצות הברית. נבנו 30 מסוקים. סומל מחדש HH-19G ב1962.
  • HRS-1
דגם HO4S עבור חיל הנחתים של ארצות הברית. נושא 8 נחתים, בעל מנוע R-1340-57 בעל הספק של 600 כוח סוס. נבנו 60 מסוקים.
  • HRS-2
HRS-1 עם כמה שינויים. נבנו 101 מסוקים.
  • HRS-3
HRS-2 עם מנוע R-1300-3 בעל הספק של 700 כוח סוס. נבנו ושודרגו 105 מסוקים. סומל מחדש CH-19E ב1962.
  • HRS-4
שדרוג מוצע של דגם HRS-3, עם מנוע רדיאלי R-1829 בעל הספק של 1,024 כוח סוס. לא יוצר.
  • S-55
דגם אזרחי, מנוע R-1340 בעל הספק של 600 כוח סוס.
  • S-55A
דגם אזרחי, מנוע R-1300-3 בעל הספק של 800 כוח סוס.
  • S-55B
סימול אזרחי לדגם H-19 הצבאי שהוסב למשימות אזרחיות, מנוע R-1300-3.
  • S-55C
S-55A עם מנוע R-1340 בעל הספק של 600 כוח סוס.
  • S-55T
מסוקים ששודרגו על ידי חברת אווייאשן ספיישליאטיס ושוווק על ידי חברת הליטק. עם מנוע טורבו ציר מתוצרת גארט אייריסרץ' TPE-331-3U-303, בעל הספק של 650 כוח סוס, וציוד מחודש.
  • S-55QT
הסבה לשימוש אזרחיים, מסוק שקט במיוחד לטיסות סיור מעל הקניון הגדול.
  • OHA-S-55 הלי קאמפר
הסבה לשימוש אזרחיים על ידי חברת אורלנדו הליקופטרס.
  • OHA-S-55 נייט רייטר (Nite-Writer)
הסבה לשימוש אזרחי לטיסות פרסום אווירי, מצוייד במערך של תאורה נשלטת מחשב בגודל 12.2 מ"ר.
  • OHA-S-55 ברקאט (Bearcat)
הסבה לשימוש אזרחי בחקלאות.
  • OHA-S-55 הבי ליפט
הסבה לשימוש אזחרי, מנוף מעופף.
  • QS-55 אגרסור
מסוקים מדגם S-55 שהוסבו למטרות מוטסות.
  • OHA-AT-55 דיפנדר
הסבה על ידי חברה אזרחית למסוק צבאי חמוש.
ווסטלנד ווירלווינד של חיל האוויר המלכותי הבריטי
  • ווירלווינד HAR21
דגם HRS-2 עבור הצי המלכותי הבריטי. סופקו 10 מסוקים.
  • ווירלווינד HAS22
דגם HO4S-3 עבור הצי המלכותי הבריטי. סופקו 15 מסוקים.

הדגמים הבאים של הווירלווינד יוצרו ברישיון בבריטניה על ידי חברת ווסטלאנד.

מפעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיקורסקי H-19 של הצי המלכותי הקנדי
סיקורסקי S-55 של חיל האוויר המלכותי הדני

גופים צבאיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיל האוויר האיטלקי
חיל האוויר הארגנטינאי
הצי הארגנטינאי
חיל האוויר של ארצות הברית
חיל הנחתים של ארצות הברית
משמר החופים של ארצות הברית
צבא ארצות הברית
צי ארצות הברית
חיל האוויר הבלגי
הצי המלכותי הבריטי
חיל האוויר של גוואטמלה
חיל האוויר של הרפובליקה הדומיניקנית
חיל האוויר המלכותי הדני
חיל האוויר של דרום וייטנאם
חיל האוויר של האיטי
חיל האוויר ההודי
חיל האוויר המלכותי ההולנדי
חיל האוויר של ונצואלה
חיל האוויר הטורקי
חיל האוויר היווני
כוח ההגנה העצמית האווירי של יפן
כוח ההגנה העצמית היבשתי של יפן
כוח ההגנה העצמית הימי של יפן
חיל האוויר הישראלי
חיל האוויר המלכותי של לאוס
חיל האוויר המלכותי הנורווגי
חיל האוויר הספרדי
חיל האוויר הפורטוגזי
חיל האוויר הפיליפיני
חיל האוויר הפקיסטני
צבא פקיסטן
חיל האוויר של צ'ילה
חיל האוויר הצרפתי
הכוחות המזויינים המהפכניים של קובה
ממשלת הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו
חיל האוויר של קטנגה
חיל האוויר החמרי
חיל האוויר המלכותי הקנדי
הצי המלכותי הקנדי
חיל האוויר המלכותי התאילנדי

מפעילות אזרחיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוס אנג'לס איירווייז
ניו יורק איירווייז
סבנה

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיקורסקי H-19 צ'יקסאו במוזיאון התעופה באיסטנבול

מאפיינים כלליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צוות: 2
  • מטען ונוסעים: 12 חיילים או 8 אלונקות
  • אורך: 12.88 מטרים (ללא הרוטור)
  • רוחב: 1.72 מטרים
  • גובה: 4.06 מטרים
  • קוטר רוטור: 16.16 מטרים
  • משקל ריק: 2,177 ק"ג
  • משקל טעון: 3,409 ק"ג
  • משקל המראה מקסימלי: 3,583 ק"ג
  • הנעה: 1 × מנוע רדיאלי R-1303-3 מתוצרת "רייט", בעל הספק הנע בין 700 ל-900 כ"ס.

ביצועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מהירות מרבית: 88 קשר (163 קמ"ש)
  • מהירות שיוט: 74 קשר (137 קמ"ש)
  • טווח: 725 ק"מ
  • תקרת שירות: 3,200 מטר
  • קצב טיפוס: 3.7 מטר/שנייה

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נעם הרטוך: סיקורסקי S-55,‏ S-58, ביעף - כתב עת לתעופה וחלל, גיליון 54, תשמ"ה 1985 (2).
  • דני שלום: מטוסי חיל האוויר: מהטייגר מות' עד הסופה. באוויר, פרסומי תעופה וחלל, ראשון לציון, תשס"ו 2005.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סיקורסקי S-55 בוויקישיתוף
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא צ'יקסאו H-19 בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 S-55 באתר sikorskyarchives.com
  2. ^ ביעף, עמ' 54.
  3. ^ על פי aviastar.org יוצרו 1,067 בגרסה הצבאית בארצות הברית, ו-447 נוספים ברישיון ברחבי העולם.
  4. ^ 4.0 4.1 Sikorsky S-55 "Chickasaw" / H-19 / HO4S / HRS באתר aviastar.org
  5. ^ Sikorsky S-55 / Chickasaw / H-19 / HO4S / HRS באתר all-aero.com
  6. ^ Stanley S. McGowen: Helicopter Employment. Spencer C. Tucker (Editor): Encyclopedia of the Korean War, Volume I, pp. 241 - 243.
  7. ^ The A-Z of the Korean War, p. 101.
  8. ^ Sikorsky UH-19B Chickasaw, באתר מוזיאון התעופה הלאומי של חיל האוויר של ארצות הברית.
  9. ^ Sikorsky S-55/H-19 - History and technical description באתר heli-archive.
  10. ^ ביעף, עמ' 43.
  11. ^ 11.0 11.1 דני שלום, עמוד 112.
  12. ^ Sikorsky S-55 באתר aeroflight.co.uk.
  13. ^ 13.0 13.1 ביעף, עמ' 44.