היסטוריה של אירלנד - מהרפורמציה עד קרומוול

ההיסטוריה של אירלנד מהרפורמציה עד קרומוול תחילתה בימי המשבר הקשה שעוררה הרפורמציה אשר גרמה לסכסוך האתני בין האנגלים והאירים להפוך גם לסכסוך דתי בין פרוטסטנטים וקתולים, היא נמשכת לאורך הניסיונות להכניע את האירים, לגרשם מאדמתם ולשעבד אותם בימי בית טיודור, אשר הביאה למרידה בשנת 1597 ולחיסול המלכות הגאלית האחרונה של יו או'ניל בשנת 1603. השעבוד והטבח של האירים נמשכו בתקופת אוליבר קרומוול, כאשר אז המשיך התהליך של גירוש האירים מאדמתם, והושבת אנגלים במקומם, במיוחד במחוז אלסטר, המכונה "ההסדר של קרומוול".

אירלנד ובית טיודור

הנרי השמיני והרפורמציה

מאז פעולתו של מרטין לותר ב-1517, בעיר ויטנברג בגרמניה, סחפה ההתנגדות לכנסייה הקתולית את אירופה, והגיעה אף לאנגליה ולסקוטלנד. יש שיאמרו כי קבלתה של אנגליה את הכנסייה האנגליקנית, הצורה האנגלית לפרוטסטנטיות, היא על רקע נישואיו של הנרי השמיני לאן בולין. ברור כי זו השקפה שטחית וכי המדובר בתהליך היסטורי סבוך ועמוק בהרבה.

הרפורמציה הגיעה לאירלנד בשנת 1534 עת התבקש הפרלמנט האירי (אשר מכוח "חוק פוינינגס" התכנס רק לפי רצון המלך האנגלי) להכריז על הנרי השמיני כראש הכנסייה האירית. זו הפעם ניצח הפרגמטיזם, ושני הצדדים הצליחו לחיות עם הכתרתו של הנרי ל"הראש היחיד עלי אדמות של הכנסייה באירלנד כולה". "הכנסייה של אירלנד" אשר נוצרה באופן זה עדיין הייתה קתולית במובנים רבים. שליחו של המלך לאירלנד, אנטוני סט. לג'ר הצליח בצעד נוסף - הוא כינס את הפרלמנט האירי ב-1541 והכריז על הנרי השמיני כ"מלך אירלנד" במקום התואר "אדונה של אירלנד" שהיה שמור לו עד עתה. ראשי השבטים האירים, ביניהם אנגלו-אירים וגאלים, קיבלו על עצמם את הכפיפות להנרי, בתהליך של מסירת אדמותיהם למלך, וקבלתן מחדש בלווית תוארי אצולה אנגליים. סט. לג'ר החל בהליך של חלוקת הארץ באופן הנהוג באנגליה, והסדר ירושה על פי קרבת דם גברית, ולא, כנהוג באירלנד הגאלית, על פי החלטה שבטית. ההסדר זכה להצלחה כאשר ראש שבט או'ניל, קון או'ניל, קיבל את התואר האנגלי של רוזן טיירון.

אל מול רוחות המלחמה שהגיעו מאנגליה, הפעולות הפרוטסטנטיות הקיצוניות שננקטו בימיו האחרונים של הנרי (הריסת המנזרים, הלאמת רכוש הכנסייה, שינוי ספר התפילות), השלום שהביאו פעולותיו של סט. לג'ר היה זמני בלבד.

אדוארד השישי ומרי

בבסיסו היה הנרי השמיני קתולי מאמין, אם כי רוחות הזמן, ומזגו האישי, הביאו אותו אל צעדים קיצוניים בכיוון הרפורמציה. הנרי ראה למול עיניו את רצונו למשול ללא התערבות, ולהתחתן באופן שמצא לנכון, אך שינוי האמונה של נתיניו היה רחוק ממעיניו, ובסופו של דבר שימש הנרי כגורם מרסן לגורמים הקיצוניים יותר באנגליה. עם מותו של הנרי, בשנת 1546 עלה לשלטון בנו אדוארד השישי, פרוטסטנט מלידה ובהכרה, שכל פעולות אנשי הרפורמה בשנים האחרונות לחייו של הנרי נתכוונו לבססו על כס המלוכה, ולהפוך את אנגליה ואת המדינות הכפופות לה (ווילס, סקוטלנד ואירלנד) לפרוטסטנטיות.

אדוארד לא הזניח את "הכנסייה של אירלנד". חוק המצווה על האירים לקבל את סידור התפילות האנגליקני, ואיסור על המיסה לא איחרו לבוא, כמו גם אי השקט והמרידות ברחבי הממלכה. תגובתו של אדוארד הייתה קיצונית. בפעם הראשונה בתולדות אירלנד ננקט צעד חמור, שעתיד היה להשפיע על יחסי אנגליה ואירלנד במהלך המאות שלאחר מכן, והשפעותיו ניכרות עד ימינו אנו. במחוזות לקס ואופאלי הוקמו מבצרים, תושבי המחוזות ממוצא אירי גורשו מן המחוזות, והוחלפו בדוברי אנגלית פרוטסטנטים שהובאו מאנגליה. מדיניות זו של נישולם של אירים אתנים קתולים והחלפתם באנגלים פרוטסטנטים הייתה אבן הבסיס לתהליך הרסני שתוצאתו הסופית שנאת עולם בין הפרוטסטנטים והקתולים, וסכסוך דתי וטריטוריאלי שפילג את אירלנד ועדיין לא הגיע לפתרונו. אם נעשו עד עתה ניסיונות לשעבד את האירים ולהתאימם למנהגי האנגלים ולדתם, מדיניות חדשה זו התיימרה לגרשם ולהחליפם באחרים.

עם מותו של אדוארד בשנת 1553 הושם קץ לרדיפות הדתיות, שכן על כס המלוכה עלתה מלכה קתולית, המלכה מרי. ב-17 בנובמבר 1558 מתה מרי, ועל כס המלוכה האנגלי (ובמשתמע גם האירי) עלתה מלכה פרוטסטנטית, אליזבת הראשונה. נראה כי הסכסוך הדתי, בצירוף המדיניות החדשה של נישול ויישוב מחדש, יביאו בימיה של המלכה החדשה להמשך המלחמה עקובת הדמים באי.

אליזבת הראשונה

טריניטי קולג' בדבלין, נוסד בידי אליזבת הראשונה

אליזבת המשיכה במדיניות קודמיה, הן מבחינה דתית והן מבחינת האופן שבו התייחסה אל האירים. ב-1560 הכריז הפרלמנט האירי על אליזבת כ"שליטה העליונה" על הכנסייה של אירלנד, אך להכרזה זו לא הייתה משמעות רבה מחוץ ל"תחום". אליזבת לא נחנה בקנאות הדתית של אחיה אדוארד, והרפתה את מאמציה להפוך את אירלנד לפרוטסטנטית, דבר שגרם לפריחת הכנסייה הקתולית בערים שהיו מחוץ לשליטתה, ולהפיכת הכנסייה למוקד מתמיד של התנגדות לשלטון האנגלי ולמעשיו.

עד מהרה נקלעה אליזבת לסכסוך דמים עם אחד מראשי השבטים החזקים באי, שיין או'ניל, בנו של קון או'ניל, אשר בימיו של סט. לג'ר קיבל את התואר האנגלי "רוזן טיירון". לאחר שגירש את אביו אל "התחום" ורצח את אחיו מת'יו, יצא או'ניל במסע של מרידה ורציחות, ואף חדר אל התחום ב-1561. לבסוף הסכים או'ניל לבקר את אליזבת בלונדון המלכה נחרדה ממראהו הברברי (שערותיו הארוכות הקצוצות מלפנים, חולצתו הגסה והצהובה), והרוצחים השכירים "גאלוגלאסים" כפי שנקראו, אשר באו עמו. המלכה הכירה בתביעתו לרוזנות טיירון (על אף שלפי החוק האנגלי היה אחיינו בעל הזכות), והתירה לו לשוב לאירלנד. מיד עם שובו המשיך בסכסוכים עם כל שכניו, וכל ניסיונותיה של אליזבת להכניעו עלו בתוהו, עד שלבסוף נרצח על ידי שבט מק'דונל בשנת 1567. סכסוך דומה הביא למותו של הרוזן מדזמונד, ג'יימס פיצמוריס פיצג'רלד, אשר הרים אף הוא את נס המרד, בתמיכתו הגלויה של האפיפיור ובסיוע חיילים איטלקים וספרדים. בן דודו ג'רלד פיצג'רלד המשיך בלחימה, והוכרע בטבח בשנת 1583. פיצג'רלד עצמו הצליח להימלט, אך נתפס על ידי בוגדים, וראשו נשלח אל המלכה לאות כי המרד דוכא.

סכסוך הדמים הבלתי פוסק בא על רקע ההיתר שנתנה אליזבת להרפתקנים אנגלים לפלוש אל חבלי ארץ אירים ולהתיישב בהם, בדומה לאופן בו אנגלים כפרנסיס דרייק ווולטר ראלי סיירו בעולם החדש והקימו בו מושבות. הרפתקנים אלו זרעו טרור ורצח בכל מקום אליו הגיעו, וגרמו למרידות ולסכסוכים. אלפים מהם הובאו למחוזותיה השונים של אירלנד, והתיישבו שם, תוך שהם מגרשים את התושבים האירים.

מרידתו של יו או'ניל

בשנת 1593 הכריז על עצמו יו או'ניל, אחינו של שיין או'ניל, כ"או'ניל" או ראש השבט הקלטי בעל התביעה לשלטון בצפון (על אף שהחזיק באותה עת בתואר האנגלי "הרוזן השני מטיירון" ואף הורשה להשתתף בדיוני הפרלמנט). לאחר ההכרזה היה ברור כי או'ניל הוא בעל הכוח האמיתי באלסטר ובצפון. בתחילה נע בין הקטבים השונים - בין פעולות התומכות באדוני הארץ האנגליים, ובין מזימות עם גורמים בסקוטלנד ובספרד כנגדם.

או'ניל יצר ברית עם יו רו או'דונל, ראש שבט או'דונל, שנשא גם בתואר הרוזן מטירקונל, ושניהם פתחו ערוץ לתקשורת עם המלך פיליפ השני מספרד, אויבה הגדול ביותר של המלכה אליזבת. פיליפ השני ראה באירלנד את "הדלת האחורית" אל האיים הבריטיים. ההתכתבות נחשפה, ואז הכריזו השניים על עצמם כמגיני האמונה הקתולית בפני הכפירה האנגליקנית, ודרשו את חופש הדת ואת החופש הפוליטי לילידי אירלנד. באפריל 1596 דרש או'ניל עזרה מספרד, והציע את הכתר האירי לארכידוכס אלברט, אחיינו של המלך פיליפ. משלוח של חיילים ונשק יצא מספרד, אך בשל תנאי מזג אוויר עוינים לא הגיע מעולם לאירלנד.

בשנת 1598 אורגנה הפסקת אש, ובמסגרתה קיבל או'ניל חנינה רשמית מאליזבת. הוא הפר את הפסקת האש בתוך חודשיים ימים, וב-14 באוגוסט הכה בכוח אנגלי גדול, במקום הקרוי "הערוץ הצהוב" (Yellow Ford), אך לא ידע לנצל את ההצלחה בצורה אסטרטגית, ולא הצליח לחבור לכוחות שבט פיצג'רלד בדרום.

שמונה חודשים לאחר הקרב בערוץ הצהוב הגיע לאירלנד, בראש צבא אנגלי גדול וחמוש היטב, הרוזן מאסקס, איש אמונה (ויש אומרים המאהב) של המלכה אליזבת, ובה בעת אחד הטוענים לכתר כנגדה. אסקס נפגש עם או'ניל ב-7 בספטמבר 1599, והשיג הפסקת אש. אך אליזבת לא הייתה מרוצה מתנאי הפסקת האש, וראתה בכך התייחסות לאו'ניל כשווה במעמדו לאסקס. או'ניל, מצדו, המשיך להלהיט את הרוחות, והוציא עלון ובו קרא לכל הקתולים באירלנד להצטרף אליו, תוך שהוא מציג את עצמו כמגן האמונה הקתולית כנגד הכופרים האנגלים.

אסקס מיהר לחזור לאנגליה, ושם התעמת עם המלכה אליזבת ואף קשר קשר כנגדה (האות למורדים אמור היה להיות העלאת המחזה ריצ'רד השני מאת ויליאם שייקספיר, בו מודח מלך בלתי ראוי בידי הטוב ממנו). קשר זה הסתיים בהוצאתו להורג של אסקס, ואת ניהולה של המלחמה כנגד המרד האירי לקח לידיו הלורד מאונטג'וי, אשר היה בעל שאיפות פחותות בהרבה, ויכל לדכא את מרידתו של או'ניל ללא כל הפרעות חיצוניות.

לאחר מסע מלחמה ללא הכרעה במנסטר בינואר 1600 שב או'ניל לדונגל שם קיבל אספקה ותגבורת מספרד, ואת ברכתו של האפיפיור קלמנטיוס השמיני.

ב-1601 הצליח או'ניל ליצור כוח משותף עם כוחותיהם של או'דונל ושל הספרדים בראשות דון חואן ד'אקילה. התקפת הכוח המשולב על האנגלים נכשלה לחלוטין. או'דונל נמלט לספרד ומת שם בסמוך לאחר מכן, ואו'ניל בראשות שרידי כוחותיו עלה צפונה, וניסה לקבל חנינה מן המלכה. בתחילת 1603 הסמיכה אליזבת את מאונטג'וי לפתוח במשא ומתן עם ראשי השבטים המורדים, ובאפריל או'ניל, מבלי לדעת כי אליזבת מתה בינתיים, נכנע למאונטג'וי.

בדבלין, שם נעצר על ידי מאונטג'וי שמע או'ניל כי על כס המלוכה עלה המלך ג'יימס השישי, מלך סקוטלנד. ביוני 1603 עלה או'ניל ללונדון, ביחד עם רורי או'דונל, אשר החליף את יו רו או'דונל, והציג עצמו בפני המלך החדש. הוא קיבל חנינה, וכן הושב לו התואר "רוזן טיירון" ונחלותיו. הייתה זו כניעה מוחלטת. אמנם על פי תנאים נדיבים מבחינה אישית, אך למעשה היה זה סופה של הממלכה הגאלית האחרונה באירלנד.

יישוב אלסטר (The Ulster Plantation)

בריחת הרוזנים (Flight of the Earls)

אך שב או'ניל לאירלנד, ומיד החלו שוב סכסוכים הנוגעים לנחלותיו, לאדמותיו ולכפופים לו. האנגלים ניסו להצר את צעדיו, ולחלק את נחלותיו. בשנת 1607 הועלה העניין להכרעה בפני המלך ג'יימס ללונדון, ונוכחותו של או'ניל בלונדון נדרשה על מנת להעלות את טיעוניו. או'ניל הוזהר על ידי רורי או'קונל כי ביטחונו האישי בסכנה, וכי בכוונת או'קונל ואנשים נוספים להימלט לספרד על מנת להצטרף למלחמות ספרד כנגד הפרוטסטנטים בארצות השפלה. או'ניל ידע כי אם יימלטו שאר הרוזנים, והוא יגיע ללונדון, ייחשב כבוגד וכמסייע לרוזנים שנמלטו אל שורות האויב.

ב-14 בספטמבר 1607 נמלטו או'ניל, או'דונל, משפחותיהם, וכתשעים ותשעה מאנשיהם, בחצות הליל בסירה, כשמטרתם להגיע לספרד. הם נחתו בהולנד ובאפריל 1608 הגיעו לרומא שם התקבלו על ידי האפיפיור פאולוס החמישי. ב-1613 הכריז הפרלמנט האירי על הוצאתו של או'ניל אל מחוץ לחוק, והוא מת ברומא ב-20 ביולי 1616. איש מאלו שנמלטו עמו לא שב לראות את אירלנד.

הימלטות או'ניל ואנשיו, המכונה "הימלטות הרוזנים" (Flight of the Earls) נחשבת למאורע מעצב בתולדות אירלנד, והיא מסמנת את התחלת גל ההגירה הגדול של האירים לארצות העולם (ובמיוחד, לאחר שנים רבות, אל ארצות הברית), ואת גורלו העצוב של העם האירי שנגזר עליו לחיות בכיבוש או בגלות. בעיר דרייפרסטאון בצפון אירלנד ישנו מוזיאון המוקדש ל"הימלטות הרוזנים". חשיבותו של האירוע לא הייתה רק סמלית. אלסטר וצפון אירלנד התרוקנו מראשי השבטים הגאליים, והדבר הקל על הממשלה האנגלית בתוכניתה לגרש את האירים הקתולים מאלסטר וליישב שם אנגלים פרוטסטנטים, כך הפכה צפון אירלנד (בתהליך איטי, אך מכוון) מן המוקד להתנגדות הגאלים וללאומיות האירית שהייתה לפני יו או'ניל, למרכז האנגלים והפרוטסטנטים באירלנד.

כיום כאשר אלסטר הוא חבל המריבה בין הקתולים והפרוטסטנטים באירלנד, הצגתה של "הימלטות הרוזנים" תלויה בצד שמציג אותה. בעוד שהפרוטסטנטים רואים בה הודאה בבגידה, והימלטות מן העונש הצודק שהיה צפוי לאו'ניל ולאנשיו, והצדקה למפעל ההתיישבות האנגלי הגדול באלסטר, רואים בה הקתולים משום בריחה מוצדקת (או אף נסיגה טקטית) על מנת להמשיך ולחיות ולשמר את המסורת הקתולית והגאלית אל מול פני רדיפות, גירוש, ושעבוד, הצפויים לאירים בארצם שלהם.

ג'יימס הראשון ויישוב אלסטר

משהתרוקנה אלסטר מאציליה האירים, ראה ג'יימס הראשון את ההזדמנות להפוך את אלסטר, ואת צפון אירלנד כולה, למושבה פרוטסטנטית, ובכך לקדם את האינטרס הדתי, ולהגביר את הכנסות הכתר האנגלי ואת כוחו. יש לזכור כי ג'יימס היה מלך סקוטלנד, וראה בחזונו את "בריטניה הגדולה" איחוד של כל ממלכות האי - אנגליה, סקוטלנד, ווילס ואירלנד, תחת כתרו.

אמנם "הימלטות האצילים" לוותה מיד במרידתו של האציל קייהיר או'דוהרטי. אך לאחר שהמרידה דוכאה (וקייהיר עצמו בותר לארבעה חלקים שנשלחו לערים ראשיות בצפון) ניתן היה להמשיך במפעל היישוב (Plantation of Ulster מן הבחינה שבמקום הקתולים שנעקרו "ניטעו" פרוטסטנטים). נכתב ספר מסודר הקרוי "הספר המודפס", ובו התוכנית - אדמות האצילים הבורחים ואלו שהשתתפו במרידת או'דוהרטי הוחרמו, (בסך הכול כשישה מחוזות במרכז אלסטר ומערבה), וניתנו לשלוש קבוצות אנשים: מאה משפחות של "יזמים" אנגלים וסקוטים אשר אמורים היו להביא עמם משפחות נוספות שיעבדו עבורם ויישבו את הנחלות שניתנו להן, משפחות אנגליות פרוטסטנטיות אשר קיבלו תמורה עבור שירות מיוחד לכתר, ואירים "ראויים". חלקים ניכרים נמסרו לידי הכנסייה של אירלנד וטריניטי קולג', על מנת להגביר את הנטייה הפרוטסטנטית בקרב המתיישבים.

וכך, ב-1610 החל המפעל הגדול של הפיכת צפון אירלנד לאנגלית ופרוטסטנטית. בעשר השנים הראשונות יישבו את המחוזות הצפוניים כשלושה עשר אלף אנגלים וסקוטים. האירים שישבו באדמות אלו לא הורשו להמשיך ולהתגורר בהן. מכיוון שהאדמות היו נרחבות, ומכיוון שהאירים היו מוכנים לשלם דמי חכירה גבוהים על מנת להישאר על אדמתם, מעולם לא בוצע "טיהור אתני" מקיף, ואירים רבים נותרו במחוזות. (ב-1628 שונתה המדיניות כך שהותר לאירים להישאר עבור דמי חכירה). כך נוצרה התערובת הנפיצה של אירים קתולים ואנגלים פרוטסטנטים המהווה את אוכלוסיית צפון אירלנד עד היום.

צ'ארלס הראשון וונטוורת

צ'ארלס הראשון יורשו חסר המזל של ג'יימס הראשון היה בעל סדר יום שונה לחלוטין מזה של קודמו. עיקר עניינו היה בהשגת שקט ומזומנים, על מנת לכפות את שלטונו האישי. הוא פיזר את הפרלמנט ב-1629, ובאנגליה שלט, בפעם הראשונה מזה מאות בשנים, מלך ללא פרלמנט. מצב שהביא בסופו של דבר למלחמת האזרחים האנגלית ולעלייתו של אוליבר קרומוול.

צ'ארלס שלח לאירלנד את תומאס ונטוורת הרוזן מסטפורד, אשר שימש שם, במשך שבע שנים החל מ-1633 כמשנה למלך. ונטוורת זה היה מראשי התומכים במלך, מינהלן חרוץ ואחראי, והוא שלט באירלנד ביד רמה. עיקר עניינו היה המיסוי, והוא לחץ את כל המעמדות - הגאלים הקתולים, ה"אנגלים הוותיקים" צאצאי המתיישבים מימי הביניים, קתולים אף הם, והמתיישבים החדשים - אשר חלקם היו פרסביטריאנים, וחלקם פוריטנים שתי כתות שנרדפו עד חורמה בידי הפורמליזם של הכנסייה האנגליקנית ששלט באותם הימים.

משטרו של ונטוורת היה כה יעיל, וללא שפיכות דמים, עד שכאשר פרץ מרד בסקוטלנד כנגד הרדיפות הדתיות, הצליח ונטוורת לגייס כשמונת אלפים חיילים אירים (חלקם הגדול קתולים) שיילחמו לטובת המלך צ'ארלס.

במאי 1641 זומן ונטוורת ללונדון, על מנת לסייע בצעדים כנגד המרד הסקוטי. הפרלמנט האנגלי (אשר כונס מחדש לאור הסכנה הסקוטית) שכבר היה על סף מרידה גלויה, ראה מקום לבוא חשבון כנגד גדול תומכי המלך, והעמיד אותו לדין, כאשר אחת ההאשמות הייתה כי הצבא האירי גויס, לא על מנת להכניע את הסקוטים, אלא על מנת לכפות את עריצותו של צ'ארלס על העם האנגלי. הפרלמנט מצא את ונטוורת אשם בעבירה זו, והוא נערף. היה זה צעד מרחיק לכת כנגד המלך מצד הפרלמנט, אך מבחינת אירלנד, נראה כי חילוקי הדעות שבין האנגלים ובין עצמם הביאו למותו של המושל היעיל ונטוורת, וכי מעתה תהיה אנגליה עסוקה בענייני עצמה. באירלנד זהו סימן כי הגיעה העת למרידה נוספת.

מרידת 1641, ודיכויה

מרידת 1641

הריגתו של ונטוורת הייתה האות להמון האירי כי הרסן הותר, וכי מעתה יוכלו לעשות כטוב בעיניהם. עשרות שנים של דיכוי, שנאה אתנית ושנאה דתית התפרצו באחת. קורבנות הזעם היו בעלי הקרקעות, המתיישבים החדשים, והפרוטסטנטים, הן ב"תחום" והן מחוצה לו. הייתה זו התפרצות של חמת זעם מעמדית, באופן המוכר מן המהפכה הצרפתית או אף המהפכה הרוסית מאות שנים לאחר מכן.

על מספר הקורבנות הפרוטסטנטים יש חילוקי דעות, ונעשה שימוש תעמולתי בקורבנות על מנת לשלהב את היצרים ולהצדיק את הדיכוי שדיכא קרומוול את המרידה ביד ברזל מספר שנים לאחר מכן. אין עוררין על כך כי המדובר באלפי קורבנות שנרצחו, ואלפים רבים נוספים הושארו למות מחשיפה לקור ולאימתני הטבע, כשבתיהם וחוותיהם נשרפו, והם גורשו אל השממה. ברור כי המדובר באחוז ניכר מן האוכלוסייה הפרוטסטנטית באלסטר (ובאירלנד כולה) באותה התקופה.

בינתיים פרצה מלחמת האזרחים האנגלית, והמורדים ייסדו בעיר קילקני פדרציה קתולית, אשר תמכה במלך צ'ארלס במלחמתו כנגד הפרלמנט. הייתה זו קואליציה רופפת ביותר של בריתות בין מתיישבים אנגלים שנותרו קתולים גם אחרי הרפורמציה, ובין אירים גאלים, אשר רק האמונה המאוחדת בדת הקתולית צירפה אותם לאותו הצד. ואכן קואליציה זו התפרקה עד מהרה כאשר ראשי השבטים הגאלים סירבו להישבע אמונים לצ'ארלס, ואת הרוחות הלהיט שליח אפיפיורי בשם ריונצ'יני אשר קיבע את הקו הנוקשה כאשר נידה את כל הקתולים שהסכימו לפשרה כלשהי. ההזדמנות לחבור לצבאותיו הפרוטסטנטים של המלך, שנים עשר אלף לוחמים בפיקודו של הרוזן מאורמונד, חלפה.

הפרלמנט שלח צבא בפיקודו של סיר רוברט מונרו לדכא את המרידה. צבא זה הוכה קשות על ידי צבאו הצפוני של אוון רו או'ניל, מראשי שבט או'ניל הקתולי, אך זה לא הצליח לנצל את הניצחון הצבאי ליתרון אסטרטגי, עקב חילוקי דעות במחנהו.

כך השתוללה המלחמה, רוויה במעשי טבח אכזריים, מן הגרועים שידעה אירלנד מעודה, במשך שבע שנים. בשנת 1649 הוצא המלך צ'ארלס להורג, והסתיימה מלחמת האזרחים האנגלית. עתה היה זה בכוחו של הפרלמנט לרכז מאמץ בדיכוי המרידה האירית, אשר ביטאה לאנשים אלו, קיצונים דתיים פוריטנים, את כל שלחמו כנגדו במהלך מלחמת האזרחים, וראו בפולחן הקתולי עבודת אלילים עקובה מדם. הרציחות ההמוניות של 1641–1649 היו רק הקדמה לטבח העתיד לבוא.

בואו של אוליבר קרומוול

באישיותו של אוליבר קרומוול, אשר הגיע לאירלנד בראש צבא אנגלי באוגוסט 1649 התמזגו תכונות של איש צבא אכזר, לוחם קשוח אשר ניצח במלחמת האזרחים באמצעות הטלת מורא ונוקשות במקום בו אחרים היססו לנקוט צעדים קיצוניים, ואדם בעל אמונה דתית פוריטנית עמוקה, המתייחס אל סיפורי התנ"ך כאילו אירעו בזמנו, ובטוח כי הוא שליחו של האל עלי אדמות אשר נבחר להפיץ את הדת הנכונה ולהכרית מן העולם את עבודת האלילים, ובמיוחד את זו הקתולית, אשר אין ספק כי האל רואה בה את השיקוץ המתועב מכל. חמוש בגישה זו, ומשולהב על ידי הסיפורים על הטבח שביצעו הקתולים ב-1641, ניגש קרומוול למסע הכנעת האי ללא כל סנטימנטים מיותרים.

הרוזן מאורמונד, ראשם של המלוכנים הפרוטסטנטים באי, החזיק בערים וקספורד ודרואדה, וסבר כי הן ניתן להחזיק בהן במצור ממושך אשר יוציא את הרוח ממפרשיו של קרומוול. הוא כנראה לא הבין מול מי הוא עומד. בספטמבר 1649 עמד קרומוול אל מול חומות דרוידה בראש צבאו, וקרא לחיל המצב להיכנע. חיל המצב סירב, ואז ניתץ קרומוול את חומות עיר, ושחט את כל חיל המצב, את הכמרים אשר בעיר, וכן אזרחים רבים. הייתה זו הפרה רבתי של כל חוקי המלחמה המקובלים במאה ה-17. קרומוול לא חס על איש, והטבח נמשך שלושה ימים לאחר שהפסיקו מגיני העיר את הלחימה. גורל דומה פקד את וקספורד כחודשיים לאחר מכן.

מסע המלחמה של קרומוול היה מהיר, החלטי ואכזרי. כאשר עזב את האי במאי 1650 היו עשרות אלפי אירים הרוגים, ועשרות אלפים נשלחו לגלות באיים מרוחקים כברבדוס. הלחימה נמשכה עוד כשנתיים. בינתיים פקד רעב את האי, ועם סיומה של הלחימה, ב-1652 הייתה אירלנד מוכת רעב, שדודה והרוסה, וכנועה לחלוטין למשטרו האכזר של "הלורד הפטרון", כפי שקרא לעצמו קרומוול, השליט היחיד על האיים הבריטיים.

גיהנום או קונכט - ההסדר של קרומוול

תוצאות מסע המלחמה של קרומוול היו חמורות דיין לאוכלוסייה הקתולית של אירלנד, אך עתה בא "הסדר קרומוול", וקיבע את דיכויה ושעבודה של הדת הקתולית.

ל"הסדר" זה היו שני ראשים - איסור על הפולחן הקתולי, וגירושם של בעלי אדמות קתולים מכל חלקיה של אירלנד למחוז המערבי קונכט. לקתולים באירלנד הותיר קרומוול את הברירה - "Hell or Connacht" - גיהנום או קונכט.

האיסור על הפולחן הדתי הקתולי הצטרף לגירושם של אלפי כמרים, ולהעלאת פרס של חמש ליש"ט על כל כומר קתולי שייתפס. קרומוול זנח את הניסיונות לכפות על האירים את ספר התפילות הפוריטני, אך בראותו בפולחן הקתולי עבודת אלילים פסק כי אין לבצע את המיסה הקתולית.

הסדר הקרקעות היה חמור ומרחיק לכת. הפרלמנט גייס אלפי "מתיישבים" והבטיח להם את שכרם בקרקעות איריות. כן הבטיח לחיילים המשוחררים את שכרם בקרקעות באירלנד אם ירצו בכך. כאשר נאלץ קרומוול לפרוע הבטחות אלו, החרים את כל הקרקע השייכת לקתולים בשלושה רבעים מן האי (מחוזות לנסטר מנסטר ואלסטר), והותיר לקתולים רק כרבע מן האי (מחוז קונכט) בו יוכלו לחיות. בין 1644 ו-1645 גורשו כך עשרות אלפי קתולים למחוז קונכט. בני המעמד הנמוך נשארו ברובם על מנת לעבוד את הקרקע, אך האצולה ובעלי הקרקעות גורשו אל מעבר לנהר השאנון. כך החלה גם שיטה מעמדית בה עמדו הפרוטסטנטים בראש הסולם, ואילו המעמדות הנמוכים הם אירים גאלים קתולים.

הייתה זו אחת מנקודות השפל הירודות ביותר שאליה הגיע עמה של אירלנד, תקופה של שעבוד, של איסור על הפולחן הדתי, גירוש ודיכוי.