היסטוריה של אירלנד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
אירלנדאירלנד
ערך זה הוא חלק מסדרת
היסטוריה של אירלנד

היסטוריה קדומה

ימי הביניים המוקדמים

ימי הביניים

מהרפורמציה עד קרומוול

מהרסטורציה עד איחוד הפרלמנטים

מהאיחוד עד מלחמת העולם הראשונה

אירלנד במלחמת העולם הראשונה

ממרד חג הפסחא עד החוזה האנגלו-אירי

מדינת אירלנד החופשית

היסטוריה של רפובליקת אירלנד

אירלנד בשנות ה-90 של המאה ה-20 ואילך

היסטוריה של צפון אירלנד

אירלנד

תחילת ההיסטוריה של אירלנד היא בנוכחות האדם המתועדת הראשונה באי, שמתוארכת לאלף ה-11 לפנה"ס. התקופה הקלטית באי החלה עם הגעת הנצרות במאה ה-5 לספירה, אשר החליפה והטמיעה לתוכה את הדתות הפגניות והפוליתאיסטיות ששררו בו.

הפלישה הנורמנית לאירלנד בסוף המאה ה-12 סימנה את תחילתן של 800 שנות שלטון אנגלי, ומאוחר יותר בריטי. בשנת 1177, קיבל ג'ון "לקלנד" מאביו הנרי השני, מלך אנגליה את התואר לורד אירלנד[1]. ממלכת אנגליה לא ביקשה לשלוט בכל שטחי האי, אלא הסתפקה בתחום שליטה מצומצם סביב הבירה דבלין. מצב זה נותר על כנו עד לערעור מעמדה באירלנד על ידי רוזן קילדייר בתחילת המאה ה-16. הנרי השמיני, מלך אנגליה הכריז על עצמו כמלך אירלנד אך נכשל להנחיל את חוקי הרפורמציה באי. הניסיונות לכבוש או לספח את הממלכות העצמאיות האיריות לתוך ממלכת אירלנד האנגלית הביאו למספר מערכות צבאיות בין השנים 1534 ו-1603. בתקופה זו הונהגה מדיניות יישוב אירלנד על ידי הכתר האנגלי, במסגרתה נושלו בעלי האדמות הקתוליים מרכושם, ובמקומם הגיעו אלפי מתיישבים פרוטסטנטיים מאנגליה ומסקוטלנד שתפסו את מקומם. מפלתה הצבאית והפוליטית של אירלנד הקלטית הובילה לקיטוב חריף באוכלוסייה האירית בין התושבים הקתולים ה"ותיקים" לבין המתיישבים הפרוטסטנטים החדשים, שהפך לסוגיה משמעותית בהיסטוריה של אירלנד.

בשנת 1614 הושג רוב פרוטסטנטי בפרלמנט האירי הודות להוספת אזורי בחירה רבים, בהם היה רוב לתושבים הפרוטסטנטים. בסופה של אותה המאה נאסר על התושבים ה"ותיקים" באי, שהיו לכ-85% מאוכלוסייתו, להיבחר לפרלמנט. השליטה של המיעוט הפרוטסטנטי הייתה מוחלטת לאחר שתי מערכות שהתרחשו בין הצדדים בשנים 1641-1652 ו-1689-1691. הרוב הקתולי ופרוטסטנטים שלא היו נאמנים לכנסייה האנגליקנית סבלו מעוני וממחסור כבדים בעקבות חוקי העונשין החדשים שהותקנו בידי הפרלמנט. בעקבות המרד האירי של 1798 בוטל הפרלמנט האירי, ואירלנד הפכה לחלק אינטגרלי מבריטניה במסגרת הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד, לאחר חקיקת חוק האיחוד של 1800. הקתולים נותרו רוב נרדף ולא שווה זכויות במדינתם שלהם עד לאמנציפציה הקתולית בשנת 1829.

המפלגה הפרלמנטרית האירית, שרוב הנציגים האירים בפרלמנט הבריטי היו מטעמה, חתרה להשגת שלטון עצמאי מתחילת שנות ה-80 של המאה ה-19. המפלגה אכן הצליחה לחוקק את חוק השלטון העצמאי בשנת 1914, אך זה נדחה בעקבות פריצתה של מלחמת העולם הראשונה. מרידת חג הפסחא פרצה שנתיים לאחר מכן והביאה למחאות אלימות בכל רחבי האי. בשנת 1922, לאחר מלחמת העצמאות האירית וחתימת האמנה האנגלו-אירית הפך רובו של האי למדינת אירלנד החופשית, ולאחר כתיבתה של החוקה האירית בשנת 1937, לאירלנד. ששת המחוזות הצפון-מזרחיים נודעו מעתה כצפון אירלנד ונותרו חלק מהממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד. מעט לאחר תום מלחמת העצמאות פרצה מלחמת האזרחים של אירלנד. ההיסטוריה של צפון אירלנד הייתה רצופה במאבקים סקטוריאליים לא סדירים בין הרפובליקנים, שרובם קתולי לבין היוניוניסטים, שרובם פרוטסטנטי. מאבקים אלו הפכו לסכסוך בצפון אירלנד בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20, ותמו רק שלושים שנים לאחר מכן עם חתימת הסכם יום שישי הטוב.

היסטוריה קדומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ההיסטוריה הקדומה של אירלנד

תקופת האבן ותקופת הברונזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אירלנד במהלך עידן הקרח האחרון. המתיישבים הגיעו מהצד הדרום מזרחי, דרך גשר יבשתי שחיבר בין אירלנד לבריטניה

המעט שידוע על ההיסטוריה הקדומה של אירלנד שלפני קבלת הנצרות מגיע מהתייחסויות מועטות לאי בכתבים רומיים, שירה, מיתולוגיה אירית וארכאולוגיה. על אף שנמצאו כלים ועדויות מן התקופה הפלאוליתית, הממצאים הללו לא מאשרים התיישבות מתקופה זו באירלנד, אלא רק מעבר זמני של ציידים-נוודים[2]. בשנת 1903 נמצאה העדות העתיקה ביותר לנוכחות אדם באי, במערת גוונדולין שבמחוז קלייר, בה נמצאה עצם דוב עם חתכים ברורים מכלי אבן, אשר מתוארכת לשנת 10,500 לפנה"ס.[3]

התיישבות הקבע המוכרת הראשונה באי הייתה של ציידים-לקטים מהתקופה המזוליתית, אשר הגיעו לאי בסביבות שנת 8000 לפנה"ס. על אף שיש חוקרים הטוענים שבאותה התקופה גשר יבשתי עוד חיבר בין בריטניה לאירלנד[4], במחקרים עדכניים נטען שהאיים כבר היו נפרדים באלף ה-14 לפנה"ס[5]

תושבי האי נותרו ציידים-לקטים עד לאלף ה-4 לפנה"ס, ועל פי רוב החוקרים, בתקופה זו הופיעה החקלאות באי. החקלאות הובילה להתיישבות מסוג נאוליתי שלוותה בכלי חרס, כלי אבן מלוטשים, בתי עץ מלבניים, קברים מגליתים, ובקר וצאן מבויתים.[6] חלק ממבני הקבר שנחשפו מאותה התקופה, כמו הדות' והנות' הם מצבות זיכרון מאבן, ולחלק גדול ממבנים אלו, כמו מעבר הקבורה בניוגריינג', יש משמעות ארכאו-אסטרונומית. נתגלו ארבעה סוגים עיקריים של קברים מגליתיים באירלנד: דולמנים, מעברי קבר, גלי חצר ואבני יתד[7] באזור לנסטר ומנסטר של היום, היו הגברים הבוגרים נקברים במבני אבן קטנים שכוסו תחת תל עפר, והיו מלווים בכלי חרס ייחודיים. על פי הממצאים, תרבות זו שגשגה ואוכלוסיית האי צמחה.

תקופת הברונזה, שהחלה באירלנד בתחילת האלף ה-2 לפנה"ס מאופיינת בממצאי עיטורים מפורטים, כלי נשק וכלי עבודה מזהב ומברונזה. בתקופה זו הפסיקו להשתמש במבני הקבר המפוארים, והקבורה התבצעה בבורות שהיו ממוקמים בבתי קברות, בגלעדים וברוגמים. בתקופה זו התגוררה האוכלוסייה בכפרים קטנים, שמסביבם שדות מעובדים, והתפרנסה מחקלאות ומגידול בהמות. באוכלוסייה זו שלט מעמד אצולה אשר שלט במיומנויות הטכנולוגיות ובמקורות הייצור של הברונזה.

תקופת הברזל[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת הברזל החלה באירלנד במאה ה-6 לפנה"ס ובמהלכה חדרו באופן הדרגתי קבוצות קלטיות קטנות אל תוך האי[8][9] שהביאו עימן את התרבות ואת הכלים הקלטיים המסורתיים[10][11]. עירובה של התרבות הילידית עם התרבות הקלטית החדשה הביא ליצירתה של התרבות האירית בסביבות המאה ה-5[12]. בתקופה זו התקיימו באירלנד מספר ממלכות עצמאיות בהן הייתה תרבות משגשגת, אשר נשלטה על ידי מעמד אריסטוקרטי שכלל גם לוחמים ואת חכמי העם וייתכן שגם דרואידים.

בלשנים מסיקים שהשפה השגורה בפי התושבים באותה התקופה היא השפה הגוידלית, ממשפחת השפות הקלטיות. לרוב מייחסים את השימוש בשפה זו לפלישה הקלטית מאירופה, אולם חוקרים מסוימים מניחים שהשפה כבר הייתה בשימוש באי קודם לכן והתפתחה באופן הדרגתי ומתמשך. הטענה היא שתושבי האי נחשפו לשפה ולתרבות הקלטית בין התקופה הנאוליתית לתקופת הברונזה, דרך נוודים מדרום מערב אירופה[13][14].

הרומאים קראו לאי בשם "היברניה". תלמי תיעד את הגאוגרפיה ואת אוכלוסיית האי בשנת 100 לספירה. אירלנד מעולם לא הייתה חלק מהאימפריה הרומית, אך ההשפעה הרומית עליה הייתה משמעותית. בכתביו של טקיטוס תועדה פגישתם של הגנרל יוליוס אגריקולה ושל נסיך אירי מוגלה, אשר טען שישוב לשלוט במולדתו. באוסף כתבים רומיים נכתב ש"הידיים הרומיות מגיעות הרחק מעבר לחופי אירלנד". בשנים האחרונות, יש חוקרים המניחים שבסביבות שנת 100 לספירה הייתה מתקפה של כוחות איריים שנתמכו על ידי הרומאים או של כוח של רומא עצמה באירלנד, אך עד היום מערכת היחסים בין רומא לבין תושבי היברניה נותר לא ברור.

ממלכות אירלנד תקפו והתיישבו בבריטניה בשנת 367. תושבי האי אירלנד כונו בפי הרומים "סקוטי", והשם "סקוטלנד" נגזר משמם של מתיישבים אלו שהגיעו מאירלנד, בייחוד לאזור מערב סקוטלנד ולהיברידים החיצוניים.

ימי הביניים המוקדמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של אירלנד בימי הביניים המוקדמים

מתחילת המאה ה-5 חל שינוי משמעותי באירלנד. מבחינה פוליטית, השיוך הקבוצתי לשבטים הוחלף עד המאה ה-8 בממלכות בעלות שושלות ומלכים, ומוקדי הכוח באי התחלפו. פיראטים אירים תקפו תכופות את חופי בריטניה המערביים, בדיוק כפי שהויקינגים עתידים לעשות בחופי אירלנד. פיראטים אלו הקימו לעתים ממלכות עצמאיות באי הבריטי, בייחוד בתחום הפיקטים, בווילס, בקורנוול ובקאמבריה. ככל הנראה היו אלה הפיראטים ששבו לאירלנד כסוחרים ושכירי חרב עשירים שהביאו לראשונה את הנצרות אל האי, או שהיו אלה עבדים שנחטפו מבריטניה או מגאליה. ישנם מקורות הטוענים שהיו מיסיונרים נוצרים פעילים בדרום אירלנד הרבה לפני הגעתו של פטריק הקדוש אל האי.

על פי המסורת, בשנת 432 הגיע פטריק הקדוש אל האי ובשנים שלאחר מכן המיר את אוכלוסיית האי לדת הנוצרית. ה״הודאה״ של פטריק הקדוש, שנכתבה בלטינית, הוא המסמך ההיסטורי העתיק ביותר באירלנד[15]. מצד שני, על פי הכרוניקן פרוספר מאקיטן, הבישוף פלאדיוס נשלח על ידי האפיפיור לאירלנד בשנת 431 בתור ה״בישוף הראשון לאירים המאמינים בישו״, מה שמוכיח שבאותה התקופה כבר היו נוצרים באי. ככל הנראה פלאדיוס שימש כבישוף לנוצרים בממלכות לנסטר ומית', ואילו פטריק הקדוש, שייתכן שהגיע לאי רק בשנת 461, שימש כמיסיונר לאירים הפגאנים, בממלכות המרוחקות יותר בקונכט ובאלסטר.

על פי המסורת פטריק שימר ואיגד את החוקים האיריים הקיימים ושינה או שיפר רק את אלו שהתנגשו עם ערכי ומנהגי הנצרות. כמו כן, הוא הביא לאי את הכתב הלטיני שהקל על הנזירים האירים בכך שיכלו לכתוב חלקים מהספרות האירים העתיקה שבעל פה. האותנטיות ההיסטורית של טענות אלו נותרה סלע מחלוקת בין החוקרים ואין שום הוכחה היסטורית חותכת שקושרת את פטריק לאף אחד מההישגים שלעיל. המיתוס על פטריק ככל הנראה פותח מאות שנים לאחר מותו[16]

ההתיישבויות הוויקינגיות באירלנד - דבלין באדום ולימריק, ווטרפורד וקורק בירוק

מנזרים נוצרים רבים שגשגו לאחר הגעת הנצרות אל האי. מיסיונרים ששבו מאירלנד לבריטניה או לאירופה הקונטיננטלית חזרו עם בשורות על הלימוד הפורח באי, ובעקבותיו הגיעו תלמידים רבים מארצות רבות. אמנויות דתית כמו הקליגרפיה ועבודות המתכת והפיסול גם פרחו באי, ובין הדוגמאות המרשימות ביותר לכך ניתן למנות את הספר של קלס ואת הצלבים הגבוהים שמעתרים את האי. סגנון האמנות שהתפתח באי היה מרכיב משמעותי בהתפתחותן של האמנות הרומנסקית והאמנות הגותית במערב אירופה.

הפשיטה המתועדת הראשונה של הויקינגים באירלנד הייתה בשנת 795. פשיטות ראשוניות אלו על האי היו בדרך כלל פזיזות ומצומצמות. פשיטות אלו סימנו את תומו של תור הזהב של התרבות הנוצרית באירלנד ואת תחילתן של 200 שנות מלחמה מקוטעת, שהורכבה בעיקר מגלים של פושטים ויקינגים שבזזו את המנזרים והערים ברחבי האי. רוב הפשיטות על האי הגיעו ממערב נורווגיה. החל משנת 840 הוויקינגים הקימו התיישבויות לחופי אירלנד, בהם שהו בחודשי החורף. ההתיישבות הגדולה ביותר של הוויקינגים הייתה דבלין. על פי עדויות כתובות מאותה התקופה, הוויקינגים היו בוזזים ערים ומנזרים בפנים האי, אליהם היו מגיעים בעיקר דרך נהרות, ומשסיימו היו חוזרים לעריהם שעל החוף. ממתיישבים אלו צמחה אוכלוסייה מעורבת שנותרה באי והיא קלטית-נורווגית. בשנת 902 דחק מלך לנסטר את הוויקינגים אל מחוץ לאי, אך אלו שבו וכבשו בחזרה את ממלכת דבלין שהקימו[17]. הוויקינגים מעולם לא הצליחו לכבוש את האי כולו והמלכים האירים ניסו תכופות לגרשם. היה זה המלך האגדי בריאן בורו אשר הצליח, בסדרה של קרבות שהתנהלו בסוף המאה העשירית להרוג את מלכה הוויקינגי של לימריק, ולשלוט בחלקה הדרומי של אירלנד. שליטה זו לא היה פירושה כי אנשי דרום אירלנד נשמעו לקולו, אלא כי מלכיהם נתנו לו את בניהם כבני ערובה, והעלו לו מס עובד. בשנת 1002 הכריז מלך אנשי או'ניל הצפוניים בגבעה הקדושה טארה על כפיפותו לבריאן, אשר הפך כתוצאה מכך למלך העליון של אירלנד. בקרב קלונטרף בשנת 1014 תמה השליטה הצבאית הוויקינגית באי, אך מושבותיהם הוסיפו לשגשג והמסחר עמן הפך לחלק משמעותי מהכלכלה האירית.

ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אירלנד בשנת 1014, הממלכות העיקריות באי
אירלנד בשנת 1300, בצהוב שטח השליטה הנורמני ובירוק שטחים שהוחזקו על ידי האירים
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של אירלנד בימי הביניים

הגעת הנורמנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-12 הייתה אירלנד מחולקת לממלכות משנה ולממלכות-על, כשעל כולן שלט המלך העליון של אירלנד. הכוח הפוליטי באי התחלק בין ראשי השושלות שהתחרו ביניהן על העליונות באי כולו. אחת מדמויות אלו, דרמוט מק'מורו מממלכת לנסטר, הוגלה בעל כורחו בידי המלך העליון החדש, רורי או'קונור מממלכת קונכט. מק'מורו נמלט לאקיטן, שם קיבל את הסכמתו של הנרי השני, מלך אנגליה לגייס אבירים נורמנים על מנת לכבוש בחזרה את ממלכתו. האביר הנורמני הראשון הגיע לאירלנד בשנת 1167 ואחריו אבירים נורמנים, ולשים ופלמים רבים. מספר מחוזות הושבו לשליטתו של מק'מורו, אשר מינה את בעלה הנורמני של בתו, ריצ׳ארד דה קלייר, ליורש של ממלכתו. מהלך זה הטריד את הנרי מלך אנגליה, שחשש מהקמתה של ממלכה נורמנית מתחרה באירלנד, ולכן החליט להשליט את מרותו על האי.

עם הסכמתו של האפיפיור אדריאנוס הרביעי, הנרי נחת בווטרפורד בראש צבא גדול בשנת 1171, ובכך הפך למלך אנגליה הראשון שדרך על אדמת אירלנד. עם נחיתתו בווטרפורד, ולאחר מכן במנסטר ובדבלין, נכנעו לו מלכים אירים רבים, והעמידו עצמם תחת חסותו כווסאלים פאודלים. אולם, מטרתו של הנרי לא הייתה כיבושה של אירלנד והכנעת האירים, כי אם הסדרת הכפיפות הפאודלית של הנורמנים שכבר נמצאו שם. לאחר מסעות כיבוש אלו עזב הנרי את אירלנד ולא שב אליה לעולם. הוא העניק את הטריטוריות שכבש באירלנד לבנו ג׳ון ומינה אותו ללורד אירלנד. כשג׳ון ירש את אחיו באופן מפתיע בתור ג'ון, מלך אנגליה, שטחיו באירלנד הפכו לשטחים של הכתר האנגלי, בניגוד לרצונות אביו, שחשב שתקום באירלנד שושלת מקבילה לזו שבאנגליה, בה ישלטו ג׳ון וצאצאיו.

לורד אירלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

אירלנד בשנצ 1450 - בירוק, ממלכות איריות, בסגול - הממלכות האנגלו-נורמניות, באדום - תחום השליטה האנגלית הישירה

תחילה שלטו הנורמנים בחופיו המזרחיים של האי, מווטרפורד בדרום ועד למזרח אלסטר בצפון. שטחים אלו נשלטו על ידי ברונים נורמנים שהיו כפופים לכתר האנגלי. לורד אירלנד הראשון היה כאמור המלך ג׳ון, שביקר באי בשנים 1185 ו-1210 במטרה לאחד בין הברונים הנורמנים ולוודא את נאמנותם. במהלך המאה ה-13, המדיניות של המלכים האנגלים הייתה צמצום כוחם של אותם ברונים, שמא יצברו כוח ויערערו על סמכותם של מלכי אנגליה באירלנד.

ב-1261 התרופף מעמדם וכוחם של הנורמנים, והם הפסידו לאירים בקרב קאלאן. מלחמות בין הנורמנים לממלכות האיריות העצמאיות היו דבר שבשגרה, אך גם מלחמות בין הברונים הנורמנים לעצמם היו שכיחות. מלחמות אלו בין ברונים לרוזנים המשיכו במאה השנים הבאות וגרמו להרס רב, בייחוד סביב הבירה דבלין. במצב כאוטי זה, המלכים האירים העצמאיים כבשו בחזרה שטחים נרחבים מהברונים הנורמנים, וחוסר היציבות באי גבר.

מגפת המוות השחור הגיעה לאירלנד בשנת 1348, ופגעה בצורה קשה יותר באנגלים ובנורמנים, שחיו בערים ובכפרים, מאשר באירים שחיו בשטחים נרחבים ומרוחקים זה מזה. לאחר חלוף המגפה, המנהגים והשפה האירית שבו לשלוט באי, מאחר שרבים מהנורמנים והאנגלים דוברי הצרפתית והאנגלית מתו כתוצאה מהמגפה. רבים מהנותרים נטמעו בתוך האוכלוסייה האירית המקומית, דיברו את שפתה ואימצו את מנהגיה, ובכך נוצרה ה״אומה האמצעית״ - צאצאיהם של הברונים הנורמנים אשר הגיעו לאירלנד במאה ה-12 ועתה, במאה ה-14, עברו תהליך של "היברניזציה", התחתנו עם משפחות האצילים הגאלים, וקיבלו את הזהות והמנהגים האירים. שטח השליטה האנגלי הישיר באירלנד הצטמצם לשטח מבוצר מסביב לדבלין שנקרא התחום, שלשליטיו הייתה מעט השפעה אם כלל על ההתרחשויות שמעבר לו.

עד סוף המאה ה-15 השליטה האנגלית על אירלנד כמעט ונעלמה, וזאת בעקבות התעסוקתם של המלכים האנגלים במלחמות השושנים ובמלחמת מאה השנים. לורדים נורמנים שעברו היברניזציה המשיכו לשלוט בשטחים שנותרו תחת חסותו של הכתר האנגלי, עם מימון מהכתר, אך ללא הכרה בסמכותו. תקופה זו הייתה כזו של פריחה תרבותית ובניה מחדש. אירלנד נחלקה בין שלושה מחוזות איריים עצמאיים, תומונד, טירקונל וטיירון, בהם שלטו המשפחות העתיקות של או'בריאן, או'דונל ואו'ניל; ולחלק האנגלו-אירי שנשלט על ידי הרוזנים מקילדייר, אורמונד ואוסמונד. הרוזן השמיני מקילדייר, גארט מור פיצג'רלד, נתמנה בשנת 1478 ללורד המשנה-למלך והחזיק במשרה זו זמן רב תחת ארבעה מלכים בזה אחר זה. פיצג'רלד עודד את נשואי התערובת, והשיא את בנותיו לראשי שבטים איריים. הוא שלט באי באמצעות כוחו הצבאי והבריתות שכרת עם השבטים והממלכות האיריות.

מהרפורמציה עד קרומוול[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחוזות אירלנד שהיו נתונים ליישוב על ידי האנגלים
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של אירלנד - מהרפורמציה עד קרומוול

כיבוש ומרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמות השושנים, עלה בית טיודור לשלטון בממלכת אנגליה. רוזני קילדייר משושלת פיצג'רלד, שהיו לשליטי אירלנד בפועל באותה התקופה, הפכו לבעלי ברית לא נאמנים לשלטון החדש באנגליה. בשנת 1487 הזמין גארט מור פיצג'רלד כוחות בורגונדים לתוך הבירה דבלין על מנת לגרש את כוחות בית טיודור, ולהמליך את למברט סימנל מבית יורק למלך אנגליה. בשנת 1536, תומאס פיצג'רלד, רוזן קילדייר העשירי, פתח במרד גלוי כנגד הכתר האנגלי. תחושת המיאוס במתרחש באירלנד גברה בעקבות המרד והפכה לצורך ממשי בכיבוש האי על מנת למנוע מרידות דומות וחוסר נאמנות בעתיד ולהימנע מפלישה של כוחות זרים לאנגליה דרך אירלנד. בשנת 1541, הפך אותה הנרי השמיני, מלך אנגליה משטח שליטה של לורדים שונים לממלכת אירלנד. הוא מינה את עצמו למלך אירלנד הישיר באותה השנה בפרלמנט של אירלנד, והייתה זו הפעם הראשונה שראשי הממלכות האיריות הורשו להצטרף לאריסטוקרטיה הנורמנית בישיבותיה בפרלמנט. לאחר מכן החל הנרי בבניית ממלכת אירלנד החדשה, תהליך שלקח כמעט מאה שנים, ובמסגרתו פורקו או נכבשו כלל שטחי השליטה של הלורדים האנגלו-נורמנים, כמו גם כלל הממלכות האיריות העצמאיות וכונסו תחת הכתר של ממלכת אירלנד.

כיבושה מחדש של אירלנד על ידי האנגלים הושלם בתקופת שלטונם של אליזבת הראשונה וג'יימס הראשון, וזאת לאחר מספר מערכות ברוטליות ומסעות מלחמה ארוכים באי, כשהבולטים בהם היו דיכוי מרד דזמונד ומלחמת תשע השנים. לאחר סיום הכיבוש, הממשלה האנגלית שהוקמה בדבלין החילה לראשונה את שלטונה על האי כולו, ופירקה בהצלחה את השבטים האיריים האחרונים מנשקם. מצד שני, האנגלים לא הצליחו להמיר את האיריים הקתולים לנצרות הפרוטסטנטית, והדרכים האכזריות בהן ניסו להטיל את מרותם על האי, וביניהן החלת ממשל צבאי, הגבירו את התרעומת שחשו כלפיהם התושבים האיריים.

החל מאמצע המאה ה-16 ועד לתחילת המאה ה-17 פצחה הממשלה האנגלית באירלנד במדיניות החרמת אדמות מהתושבים האיירים הקתולים וקולוניזציה של אדמות אלו על ידי מתיישבים פרוטסטנטיים מאנגליה ומסקוטלנד, מדיניות שנודעה כיישוב אירלנד. בתקופה זו, יושבו בעיקר פרובינציות אלסטר ומנסטר והמחוזות אופאלי ולייש. מתיישבים אלו היו למעמד העליון באירלנד החדשה שיצרה ממלכת אנגליה, בעוד האירים הפכו כעת לחברי המעמד הנמוך ביותר. מספר חוקי עונשין חוקקו כנגד הקתולים, הבפטיסטים והפרסביטריאנים וזאת במטרה שימירו את אמונתם לכנסייה האנגליקנית.

מלחמות וחוקי העונשין[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוליבר קרומוול

במאה ה-17 אירלנד זועזעה מתקופת מלחמה ארוכה. בבריטניה פרצה מלחמת שלוש הממלכות, שהייתה לסדרה של מלחמות אזרחים שבמסגרתן נלחמו תומכי המלוכה בתומכי הפרלמנט בכל רחבי האיים הבריטיים, ובסופה, הכוחות הפרלמנטריים בראשות אוליבר קרומוול ניצחו את כוחות המלוכנים בראשות המלכים צ'ארלס הראשון וצ'ארלס השני והמלוכה בוטלה לטובת שלטון היחיד של קרומוול. המלחמה הגיעה לאירלנד לראשונה כמלחמת אחת עשרה השנים, שתחילתה היה במרד האירי של 1641 כנגד השלטון האנגלי והמתיישבים הפרוטסטנטיים. בשיא המלחמה, האצולה הקתולית אף שלטה באירלנד לתקופה קצרה בתור הקונפדרציה האירית, ואף חתמה על ברית עם הכוחות המלוכנים. הכוחות המאוחדים ניסו להשמיד את הצבא הפרלמנטרי בדבלין, אך אלו ניצחו אותם בקרב רת'מינס. אוליבר קרומוול נחת בדבלין ב-15 באוגוסט 1649 על מנת לפרק את הברית המלוכנית-אירית. כיבושיו של קרומוול היו האכזריים ביותר בהיסטוריה של אירלנד, ובסופם מחצית מאוכלוסיית האי נרצחה או שועבדה לעבדות והוגלתה. כעונש על המרד של שנת 1641, האדמות שעוד נותרו בידי אדונים קתולים הוחרמו ויושבו על ידי מתיישבים מבריטניה וליתר הקתולים במדינה הוצעה הצעה על ידי משטר קרומוול - גיהנום או קונכט - מוות או מעבר לפרובינציית קונכט שבמערב האי, אליה גורשו עשרות אלפי אירים עד 1654.

עבודות כפייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין המאה ה-15 למאה ה-18, אסירים אירים, אנגלים, סקוטים וולשים הוגלו לעבודות כפייה באיים הקריביים לתקופת מעצרם. מספרים גדולים אף יותר עברו לאיים בהתנדבות על מנת לעבוד בהם. בהמשך היו מגלים אסירים גם למושבות באמריקה ולאוסטרליה[18][19]. האנגלים העבירו את האירים תהליך של דה-הומניזציה וכינו אותם פראיים, כך שגירושם אל מעבר לים נראה כפעולה מוצדקת. ב-1654 קיבל אוליבר קרומוול יד חופשית בטיפול בתושבים האיריים ה״לא רצויים״. קרומוול רדף קתולים במערב אירלנד ושילח אותם בספינות לאיים הקריביים, בייחוד לאי ברבדוס, אליו גורשו כ-12,000 אירים עד 1655[20].

מהרסטורציה עד איחוד הפרלמנטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של אירלנד - מהרסטורציה עד איחוד הפרלמנטים

הרסטורציה והמהפכה המהוללת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותו של אוליבר קרומוול בשנת 1658, לא הצליח איש לתפוס את מקומו. לכן, הוחלט בפרלמנט האנגלי על השבתו של בית סטיוארט לשלטון, וצ'ארלס השני, מלך אנגליה הושב מגלותו בהולנד למלוך בשנית על ממלכתו. שבוע לאחר הכתרתו הוא הומלך גם כמלך אירלנד. על אף שהקתולים האמינו שחזרתו של צ'ארלס לכס המלוכה תטיב עמם, ההפך הוא שקרה - צ'ארלס שב למלכותו בעזרת ובתמיכת הרוב הפרוטסטנטי באנגליה, ולא יכל לפעול כנגד האינטרסים שלהם, ועל כן, הנידוי הקתולי, חוקי העונשין הקשים ונישולם מאדמתם נותרו על כנם.

את צ'ארלס החליף על כס המלוכה ג'יימס השני, מלך אנגליה הקתולי, שהיה בעל שאיפות לתקן את העוול ההיסטורי כנגד הקתולים בממלכתו, והוא ביצע מספר מהלכים באירלנד על מנת לחלץ את הקתולים משעבודם. ג'יימס עלה לכס המלוכה על אף היותו קתולי מאחר שהעם באנגליה שבע ממאבקי שלטון ומאחר שכל בנותיו היו פרוטסטנטיות, כך שהסיכוי ליורש קתולי למלך היה קלוש. אולם, ביוני 1688 נולד לג'יימס בן זכר ובכך הובטח המשך השלטון הקתולי על אנגליה. כתוצאה מכך, התרחשה המהפכה המהוללת, במהלכה דרש העם את הדחתו של המלך והפרלמנט האנגלי מינה במקומו את ויליאם מאורנז', בעלה הפרוטסטנטי מהולנד של ביתו הבכורה מרי. ויליאם הצליח לדכא את תומכיו של ג'יימס באנגליה, אך בפריפריה - בסקוטלנד ובאירלנד הקתוליות ברובן היה כוחו של ג'יימס חזק, ושם נמצאו לו תומכים אשר לא היססו למרוד בכתר בשמו.

שני המלכים נלחמו על השליטה באירלנד במהלך המלחמה הויליאמית, שהייתה חלק ממלחמת תשע השנים באירופה כולה. במהלך המלחמה נלחמו הקתולים תומכי ג'יימס בפרוטסטנטים תומכיו של ויליאם. בתחילת המלחמה השיגו הקתולים ניצחונות רבים ומשמעותיים על אויביהם וכבשו את הערים הגדולות באירלנד. ניצחונות הקתולים המשיכו עד להגעתן של שלוש מאות ספינות עמוסות חיילים מאנגליה בראשות ויליאם אל האי ביוני 1690. בהמשך, בסיומו של קרב בוין, הובסו כוחותיו של ג'יימס - הצבא היעקוביטי התפזר וג'יימס נאלץ להמלט לצרפת. הקתולים המשיכו להלחם במעט האמצעים שנותרו בידיהם עד שהובסו במצור על לימריק באוקטובר 1691. לאחר הפסד הקתולים, חתם עמם ויליאם על הסכם במסגרתו יושבו להם אדמותיהם במידה ויישבעו אמונים אליו כמלכם, והפולחן הקתולי יותר במדינה - אולם, ההסכם מעולם לא כובד על ידי הפרוטסטנטיים האירים או על ידי אנגליה עצמה והשעבוד הקתולי נותר כשהיה.

השלטון הפרוטסטנטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המאה ה-18, רוב אוכלוסיית אירלנד הורכבה מאיכרים קתולים, ברובם עניים ונרפים מבחינה פוליטית לאחר שמנהיגיהם המירו את דתם לנצרות הפרוטסטנטית על מנת להימנע מכנסות כלכליים ופוליטיים. למרות זאת, מתחת לפני השטח ולאורך תקופה ארוכה, התרחשה באירלנד התעוררות לאומית קתולית[21]. באי היו שתי קבוצות גדולות של פרוטסטנטיים - הפרסביטריאנים באלסטר שחיו בתנאים כלכליים גבוהים מאוד אך היו נטולי השפעה פוליטית, וקבוצה קטנה יותר של אנגלו-אירים, שהיוו כ-5% מהאוכלוסייה והיו חברי הכנסייה האנגליקנית. קבוצה זו החזיקה ברובו של הכוח הפוליטי באירלנד - הם החזיקו בחלקן הארי של האדמות החקלאיות באי, בהן עבדו האיכרים הקתולים, שלטו במערכת המשפט, בממשל המקומי והיו לרוב בשני הבתים בפרלמנט. רוב חברי הקבוצה התגוררו באנגליה ולא באירלנד וחבריה שימשו כבעלי אדמות נפקדים, שנאמנותם הייתה לחלוטין שייכת לאנגליה. אלו שכן נותרו באירלנד, זיהו את עצמם יותר ויותר כאירים לאומנים והיו כעוסים על השליטה האנגלית הזרה על ממלכתם. הדוברים שלהם, שרובם היו אנשי רוח כמו ג'ונתן סוויפט ואדמונד ברק, ביקשו יותר שלטון עצמאי עבורם[22]. לאנגלו-אירים היה חוסר אמון מוחלט בפרסביטריאנים שבאלסטר והם האמינו שלקתולים צריכות להיות זכויות מינימליות. לא הייתה לקבוצה זו שליטה מוחלטת מבחינה פוליטית על האי, מאחר שלממשלה בלונדון הייתה הסמכות העליונה, אשר תפסה את אירלנד בתור מושבה בחצר האחורית של ביתה. לאחר המהפכה האמריקאית בשנות ה-70 של המאה ה-18 ניסו האנגלו-אירים למשוך למען חיזוק כוחם - הם לא ביקשו עצמאות מאחר שידעו על נחיתותם המספרית אל מול הצבא הבריטי ומאחר שהיו זקוקים להגנתו[23].

האנטגוניזם החריף שחשו האירים כלפי אנגליה החמיר בעקבות המצב הכלכלי הקשה ששרר באי - חלק מבעלי האדמות הנפקדים ניהלו את נכסיהם באופן רשלני, ורוב המזון שיוצר באי נועד לייצוא ולא לצריכה מקומית. שני חורפים קרים במיוחד לקראת סופו של עידן הקרח הקטן הובילו לרעב בשנים 1740 ו-1741 שגרם למותם של מעל 400,000 אלף תושבים ולהגירתם של 150,000 נוספים. בנוסף, הייצוא מאירלנד פחת בעקבות חקיקת חוקי הסחר הימי בפרלמנט הבריטי, שהעלה מכס מגן על סחורות שנכנסו לאנגליה מאירלנד אך פתר ממכס סחורות שמגיעות לאירלנד מאנגליה. למרות כל אלו, המאה ה-18 הייתה שקטה בהרבה משתי המאות שקדמו לה והאוכלוסייה האירית הכפילה את עצמה ל-4 מיליון תושבים.

המרד של 1789[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנרי גרטן נואם בפרלמנט האירי בשנת 1780

במאה ה-18, המעמד העליון האנגלו-אירי שינה את פניו והחל להכיר באירלנד, ולא באנגליה, כביתו הלאומי[24]. כמוהם, גם הפרוטסטנטים בצפון אירלנד החלו לפתח רגשות לאומיים כלפי האי. המגבלות על הסחר, העוני, והשחיתות השלטונית היו לרעתה של כלל האוכלוסייה - קתולים ופרוטסטנטים כאחד. המפלגה הלאומית בראשות הנרי גרטן, בה היו חברים פרוטסטנטיים בלבד, שאפה להשיג זכויות מסחר הוגנות עם בריטניה הגדולה, ולהרחיב את העצמאות החקיקתית והפוליטית של הפרלמנט האירי. כמו כן, הרוב הקתולי במדינה זעק לזכויות ולאמנציפציה, שהושגה באופן חלקי ב-1793, אך נותר איסור על הקתולים להיבחר לפרלמנט או לעבוד במשרות ממשלתיות. פרסביטריאנים ופורשי הכנסייה האנגליקנית גם נתקלו ברדיפה מצד השלטונות בלונדון, אך בהיקפים נמוכים יותר, וחבורה מצומצמת מביניהם החלה להפגש ובעתיד הפכה לחברת האירים המאוחדים, אלו נשאו את עיניהם למהפכה הצרפתית, וביקשו את אותו הדבר למולדתם.

כל חקיקה בפרלמנט האירי הייתה נחוצה באישור מועצת המלך בלונדון בטרם תידון בפרלמנט הבריטי, ולכן הפך הפרלמנט האירי ללא אפקטיבי. לאחר מאמצים ודיונים נמרצים בלונדון ובדבלין, הכריז גרטן ב-16 באפריל 1782 על עצמאותו של הפרלמנט האירי, כשהוא מגובה בתמיכה עממית רחבה. על פי ההסדר החוקתי החדש שאושר על ידי בריטניה, ישררו באירלנד חוקי הפרלמנט האירי ופסיקות בתי המשפט האיריים בלבד. אולם, אלו עדיין היו נתונים להשפעה בריטית חזקה באמצעות מתן שוחד לבעלי אחוזות איריים, אשר שלטו למעשה במחוזות הבחירה. הממשלה האירית נותרה בשליטתם הישירה של הבריטים, ולא סרה למשמעת הפרלמנט האירי. המשנה למלך, מושל אירלנד, וראש הממשלה, כולם היו עדיין למינויים שמינתה הממשלה בלונדון, ובפרלמנט בלונדון לא היה כל ייצוג לאירים.

בעקבות כישלון מאמציו, פרש גרטן מהפרלמנט ויצא כנגד הממשלה הבריטית. חברת האירים המאוחדים החלה בפעילות ברחבי האי כשמטרותיהם הראשוניות היו ביצוע רפורמה בפרלמנט שנשלט בעיקר על ידי מאמיני הכנסייה האנגליקנית, השגת אמנציפציה לקתולים וניתוק הדת מהפוליטיקה. כשרצונותיהם הפכו למרוחקים יותר ויותר הם החליטו להשתמש בכוח על מנת לבצע הפיכה, לגרש את הבריטים מהאי ולהקים רפובליקה אירית לא סקטוריאלית. בעת ההיא, בשנת 1798 רוב תושבי האי היו מוכנים להתאחד למען מטרה משותפת. כך, הפרסבטריאנים מן הצפון, חברת האירים המאוחדים, הפרוטסטנטיים העמידים והקתולים, התאחדו לצורך המרד האירי של 1798. מרידה זו דוכאה ללא רחמים. האירים ציפו לסיוע צרפתי, אך זה הגיע מעט מדי ומאוחר מדי. גורל מנהיגי המרד היה מוות והוא דוכא בכוח עד להפסקתו.

איחוד הפרלמנטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמל ממלכת אירלנד הישן

בתגובה למרד האירי של 1798, החליטה אנגליה לחדול את השלטון העצמאי באירלנד - הפרלנט האירי בוטל וחוקק חוק האיחוד של 1800 שלמעשה איחד את ממלכת בריטניה הגדולה עם ממלכת אירלנד ליצירת ממלכה אחת - הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד[25]. באותה התקופה בריטניה אמנם הייתה שקועה בבוץ המלחמות הנפוליאוניות, אך ההתעוררות האירית והמרד בחצרה האחורי היו מסוכנים אף יותר בעיני המחוקקים בוסטמינסטר. הדבר האירוני ביותר, לאור ההיסטוריה של האי ב-200 השנים הבאות, כי היו אלו דווקא הפרוטסטנטים שהתנגדו נחרצות להצעת האיחוד - הקתולים האמינו וצדקו, שאם המדינות יתאחדו, יעברו בבריטניה חוקי האמנציפציה שעלו בתוהו בפרלמנט האירי. גרטן הודיע מדבלין על התנגדותו החריפה לאיחוד. ב-15 בינואר 1800 התכנס הפרלמנט באירלנד למושבו האחרון ובאותו היום הצליח גרטן לקבל מושב בפרלמנט כנציג מחוז ויקלו. הוא נאם למשך שעתיים, לקול תשואות הקהל מן היציע, ובסופו של דבר הצליח לעכב את קבלת החוק ל-26 במאי 1800. אולם, הפרלמנט האירי קיבל לבסוף את הצעת האיחוד ברוב משמעותי של בעלי האדמות המושחתים שסרו לפקודות האנגלים. האי היה עתה לחלק בלתי נפרד מממלכה שכללה גם את אנגליה, סקוטלנד, וווילס. מאה אירים פרוטסטנטים הורשו להצטרף לבית הנבחרים בוסטמינסטר, אך הייתה זו תמורה דלת ערך לעומת אובדנן המוחלט של שאיפות העצמאות והשלטון הפנימי באירלנד.

מהאיחוד עד מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של אירלנד - מהאיחוד עד מלחמת העולם הראשונה

האמנציפציה הקתולית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסלו של דניאל או'קונל ברחוב או'קונל בדבלין

על אף הבטחתם של הבריטים לאמנציפציה לקתולים, לפרסביטריאנים, לבפטיסטים ולשאר הנוצרים שלא השתייכו לכנסייה האנגליקנית, ג'ורג' השלישי, מלך הממלכה המאוחדת מנע את מאמציו של ראש הממשלה ויליאם פיט הבן בנושא. על כן, פיט התפטר, אך גם יורשו הנרי אדינגטון לא הצליח לבטל את חוק המבחן, אשר דרש מעובדים בשירות הציבורי להצהיר כי הם כופרים בעיקרי האמונה הקתולית. ב-1823, דניאל או'קונל, עורך דין בעל יוזמה, שנודע באירלנד כ״משחרר״, החל במאבק להשגת האמנציפציה ולקבלת מושב לעצמו בפרלמנט הבריטי, על אף היותו קתולי. המאמצים הניבו את בחירתו של או'קונל לנציג מחוז הבחירה של מחוז קלייר, ואת העברתם של חוקי ההקלה לקתולים ב-1829 בפרלמנט הבריטי בהובלתו של ראש הממשלה ארתור ולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון, שבעצמו נולד בדבלין.

לאחר השגת האמנציפציה, טען או'קונל בשורה של עצרות-עם כי המענה לצרכיה של אירלנד הוא ביטולו של חוק האיחוד, והפיכתה של אירלנד לממלכה נפרדת, תחת המלכה ויקטוריה[26]. מאבק זה נחל כישלון, מכמה סיבות - רוחה של שנת 1798 עת התאחדו הפרוטסטנטים בצפון והקתולים בדרום לתנועת "האירים המאוחדים", חלפה זה מכבר. הפרוטסטנטים באלסטר הבינו כי פרלמנט אירי חופשי יהיה בעל רוב קתולי, וככזה, יטיל עליהם את אותן המגבלות שהטיל הפרלמנט המאוחד על הקתולים. מאבקו של או'קונל נתקל בהתנגדות עזה בצפון, עד כדי כך שבשנת 1841 גורש מעצרת בבלפסט, בליווי משטרתי. ממשלת אנגליה אף היא לא שבעה רצון מן המאבק החדש, ולאחר עצרת בשנת 1843 בה נכחו כמיליון איש בגבעה הקדושה של טארה, שם הוכתרו מלכי אירלנד בימי קדם, הוציאה הממשלה תקנה לפיה נאסרו עצרות המונים. או'קונל, אשר התבטא פעם כי חירותה של אירלנד אינה שווה טיפת דם אחת, נאלץ לציית.

רעב תפוחי האדמה הגדול והרפורמות האגרריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רעב תפוחי האדמה הגדול תקף את אירלנד בין השנים 1845-1849. בין הגורמים העיקריים לרעב הייתה ההסתמכות של איכרי אירלנד על יבול אחד למחייתם, תפוח האדמה, והתפשטות כימשון תפוחי האדמה ברחבי האי. פטריית הכימשון תוקפת את תפוחי האדמה והופכת אותם ללא ניתנים לאכילה. בשנים הראשונות של הרעב הצליחו מחסני אספקה וארגוני צדקה לספק מזון לתושבי האי, אך ככל שהתמשך, נסגרו הארגונים והתרוקנו המחסנים, ובכך נוצר הרעב הקשה. השפעת הרעב על אוכלוסיית האי הייתה חמורה, בדיוק כשזו הצליחה להתאושש - האוכלוסייה באי עלתה מחמישה מיליון ליותר משמונה מיליון נפש בין שנת 1800 ל-1845, ובסוף המאה ה-19 הייתה אוכלוסיית האי 4.4 מיליון נפש בלבד. רוב תושבי האי היגרו אל מחוץ למדינה, בעיקר לצפון אמריקה, אך בין 750,000 למיליון תושבים מתו כתוצאה מרעב או ממחלות. ממשלתו השמרנית של לורד רוברט פיל החלה להלחם ברעב באמצעות ייבוא דגן מהודו, אך עד מהרה הוחלפה בממשלה הליברלית של הלורד ג'ון ראסל, שהתנגד להתערבות המדינה בכלכלה.

השימוש בשפה האירית, שהייתה בעבר לשפה המדוברת ביותר באי, צנח בחדות במהלך המאה ה-19 בשל ההגירה, יצירת מערכת בתי-ספר בריטיים בהם שפת הלימוד הייתה אנגלית והעוינות כלפי השפה מצד פוליטיקאים אירים בולטים באותה התקופה ששאפו להחליפה באנגלית.

מאז ימי הביניים, הבעלות על הקרקע באירלנד נלקחה מתושביו המקוריים, כאשר גלים של מתיישבים, אנגלים פרוטסטנטים, השתלטו על חלקים גדולים מן האי. הנוהג של איחוד חלקות אדמה לאחוזות גדולות היה נהוג באירופה הפיאודלית, אך באירלנד הפלו לרעה ברכישת קרקעות את כל מאמיני הנצרות שלא היו חברים בכנסיית האנגליקנית. ההפליה כוונה כנגד הקתולים, אשר היוו את רוב תושבי האי. לפי חוקי העונשין, קתולים עמדו בסיכון מתמיד של הפקעת אדמתם. בסוף המאה ה-19 החלו לדרוש האירים להיות הבעלים החוקיים של האדמות אותן עיבדו - או בעצמאות קנייתן במחיר סביר, או באמצעות היכולת לשלם עליהן שכירות על מנת שתהיה להם הבטחת הכנסה מאדמתם. ב-1903 עבר חוק קרקעות בפרלמנט הבריטי, אשר העביר את רוב אדמתה של אירלנד מבעלי האחוזות לחוכרים, אשר קיבלו את האפשרות לרכוש את האדמה בפריסת התשלום למספר עשורים, בריבית מינימלית. בעלי אחוזות אשר הסכימו למכור את אדמתם בשיטה זו קיבלו מקדמה נכבדה מן הממשלה[27].

תנועת השלטון העצמאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראש ממשלת בריטניה, ויליאם גלאדסטון נואם בפרלמנט הבריטי בנושא השלטון העצמאי באירלנד

בשנות ה-70 של המאה ה-19, חזרה שאלת השלטון העצמי האירי למרכז העניין הציבורי והפוליטי באירלנד בהובלתו של צ'ארלס סטיוארט פרנל, מייסד המפלגה הפרלמנטרית האירית. פוליטיקאים כארתור ג'יימס בלפור סברו כי העברת חוק הקרקעות בפרלמנט תשקיט את הדרישה לעצמאות באירלנד. מצד שני, ראש הממשלה הבריטי ויליאם גלאדסטון היה תומך נלהב של רעיון העצמאות האירית, אך הוא ניסה ונכשל בהעברת חוקי השלטון העצמאי בפרלמנט הבריטי. ב-1886 גלאדסטון מונה לכהונתו השלישית כראש ממשלה, וממשלתו הייתה תלויה במידה רבה באנשיו של פרנל. גלאדסטון לקח על עצמו את קידום "שלטון הבית", אך הצעתו פילגה את מפלגתו הליברלית, והחוק נכשל בקריאה השנייה. גלאדסטון נאלץ לפזר את הפרלמנט, והכריז על בחירות בהן מצעו העיקרי היה עצמאות אירלנד - אך המפלגה הליברלית הפסידה בבחירות, והמפלגה השמרנית, בראשות רוברט גסקוין ססיל, עלתה לשלטון. פרנל המשיך להיאבק למען עצמאות אירלנד עד מותו ב-1891 בגיל 45. ב-1892 נבחר גלאדסטון לכהונה רביעית, והפעם התקבלה הצעת החוק בפרלמנט, אך נדחתה בבית הלורדים.

לצד הדרישה לעצמאות, קמה בצפון אירלנד תנועת היוניוניזם, שביקשה להשאר חלק מהממלכה המאוחדת. תושבי בלפסט ואלסטר, הפרוטסטנטים ברובם, חששו כי מתן שלטון עצמאי לאירנד יטביע את הצפון התעשייתי והמשגשג באיכרים קתולים עניים, אשר כצעד ראשון להפגנת עצמאותם יטילו מכסים והגבלות על המסחר עם אנגליה אשר היווה את רוב פרנסתם. כמו כן, הם חששו שהקתולים יטילו הגבלות עליהם, כמו שהיו מוטלות על הקתולים בעבר.

עצמאות אירלנד נראתה כמעט ודאית ב-1910 כשהמפלגה הפרלמנטרית האירית תחת ג'ון רדמונד הייתה ללשון המאזניים בפוליטיקה הבריטית, והצליחה להשיג רוב בבית הנבחרים להעברת חוק השלטון העצמאי האירי. ב-1912 העלה ראש הממשלה הרברט הנרי אסקווית' את הצעת החוק בשנית ובמסגרתה ענייניה של אירלנד ינוהלו על ידי פרלמנט ובו שני בתים, בעוד ענייני מדיניות חוץ וביטחון ימשיכו להתנהל מלונדון. הצעה זו לא הייתה נתונה עוד לביקורתו של בית הלורדים, אשר איבד את זכות הווטו שלו על חקיקת הפרלמנט בשנת 1911. היוניוניסטים בצפון אירלנד הקימו בתגובה את ארגון מתנדבי אלסטר שמתטרתו הייתה מניעת מתן העצמאות למדינה. בספטמבר 1914, יחד עם פריצתה של מלחמת העולם הראשונה, עבר בפרלמנט חוק השלטון העצמאי האירי השלישי, אך יישומו נאלץ להדחות עד לתום המלחמה. על מנת להבטיח את מתן העצמאות, תמכה אירלנד במאמצי מדינות ההסכמה כנגד מעצמות המרכז. מתנדבים אירים רבים היו חלק מצבא קיצ'נר, ושלוש דיוויזיות של הצבא הבריטי היו מורכבות מחיילים אירים - שתיים של חיילים קתולים מהדרום, ואחת של חיילים פרוטסטנטיים מהצפון.

ממרידת חג הפסחא עד לחוזה האנגלו-אירי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של אירלנד - ממרידת חג הפסחא עד לחוזה האנגלו-אירי
הצהרת העצמאות האירית במהלך מרידת חג הפסחא

התקופה שבין 1916 ו-1921 הסתמנה כתקופה של אלימות ותהפוכות, וסופה היה בחלוקת אירלנד ומתן עצמאות ל-26 מתוך 32 מחוזותיה. הניסיון הצבאי הראשון להשגת עצמאות אירית במרידת חג הפסחא, שמרכזו היה בבירה דבלין, נכשל. הלאומנים האירים, בהנהגת פטריק פירס, השתלטו על מבנים חשובים בדבלין, וממפקדתם בבניין הדואר הכריזו על הקמת המדינה העצמאית. המרד דוכא שבוע לאחר מכן תוך שימוש בכוח רב ובארטילריה. על אף שהתמיכה הראשונית במרד בקרב האוכלוסייה האירית הייתה מצומצמת - הוצאתם להורג של 15 מנהיגים פוליטיים, מעצרם וכליאתם של מאות תושבים והחלת משטר צבאי על האי - גרמו לשינוי דעה משמעותי בקשר לרפובליקניזם האירי. בנוסף, החשש הגובר של אירים רבים מפני גיוסם בכפייה לצבא הבריטי ב-1918, כחלק ממתקפת האביב, תרם לשינוי הדעה. בבחירות הכלליות באירלנד של שנת 1918, מפלגת שין פיין המהפכנית בראשות אמון דה ואלירה, שהובילה את המרי כנגד הבריטים זכתה בשלושה-רבעים מהמושבים בפרלמנט הבריטי מטעם אירלנד, ואילו את רובם של המושבים הנותרים קיבלה המפלגה היוניוניסטית של תושבי צפון אירלנד. 27 מחברי הפרלמנט של השין פיין, אשר סירבו להכיר בסמכותו של הפרלמנט הבריטי על ארצם, התכנסו בדבלין ב-21 בינואר 1919 על מנת להקים פרלמנט עבור הרפובליקה האירית החדשה שביקשו להקים. הדאל אירן המהפכני הכריז על עצמאותו של האי אירלנד כולו מהשלטון הבריטי, כשהוא משחזר את נאומו של פטריק פירס מבניין הדואר המרכזי בדבלין במרידת חג הפסחא. עוד באותו הערב נרצחו שני שוטרים בריטים במחוז טיפררי, וזו הייתה שריקת הפתיחה של מלחמת העצמאות האירית.

הדאל אירן המהפכני הוצא אל מחוץ לחוק, ונאלץ לרדת למחתרת ולקיים את פגישותיו הרחק מעינו של הצבא הבריטי. צבא המתנדבים האיריים, ה-IRA סירב לשאת ולתת עם בריטניה, ולא היה מוכן להתפשר על דבר פרט לעצמאות מלאה לאירלנד, ולכן פתח במלחמת גרילה בשנת 1919. בנובמבר 1920, נכנסו חיילי מילואים בריטים לאצטדיון כדורגל בדבלין וטבחו ב-31 תושבים, במה שנקרא מאוחר יותר יום ראשון העקוב מדם. במהלך הלחימה, אושר בפרלמנט הבריטי בשנת 1920 חוק השלטון העצמאי האירי הרביעי, של ראש הממשלה דייוויד לויד ג'ורג'. החוק אישרר את שלושת החוקים שקדמו לו, אך פיצל את אירלנד לשני חלקים - צפון אירלנד, שישה מחוזות בצפון מזרח האי שהיו עתידים להשאר תחת השלטון הבריטי, ודרום אירלנד שהיה חלקו העיקרי של האי, כלל 26 מחוזות והיווה את מדינת אירלנד החופשית. ביולי 1921 הסכימו ממשלות בריטניה ואירלנד להפסקת אש שעצרה את הלחימה, ובדצמבר אותה השנה נציגיהן חתמו על האמנה האנגלו-אירית. בראש המשלחת האירית עמדו מייקל קולינס וארתור גריפית. ההסכם קיבע את מעמדה של מדינת אירלנד החופשית כדומיניון בחבר העמים הבריטי, שווה במעמדו לקנדה או לאוסטרליה, ונתן למחוזות צפון אירלנד את הבחירה אם לבחור להצטרף למדינה החדשה - אלו סירבו להצעה ונותרו חלק מהממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד. ב-1922 שני הפרלמנטים אישררו את ההסכם, ועצמאות אירלנד הייתה לרשמית.

מדינת אירלנד החופשית והרפובליקה של אירלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערכים מורחבים - מדינת אירלנד החופשית, היסטוריה של רפובליקת אירלנד

ההסכם החדש עם הממלכה המאוחדת חילק את התנועה הרפובליקנית לשני פלגים - מתנגדי ההסכם, שביקשו להמשיך בלחימה עד להשגת עצמאות מלאה והקמה רפובליקה אירית בכל שטחי האי, ותומכי ההסכם, שקיבלו את הקמת מדינת אירלנד החופשית כצעד ראשון בדרך למדינה עצמאית ומאוחדת. מחוסר הסכמה זו פרצה מלחמת האזרחית האירית, שתחילתה בקרב דבלין והמשכה היה בקרבות ממושכים בעיקר בדרום ובמערב אירלנד בין יוני 1922 ואפריל 1923. בראש מתנגדי ההסכם עמד אמון דה ואלירה, ראש הממשלה ונשיא אירלנד לעתיד, כשלראשותו עמד ה-IRA, ובראש תומכי ההסכם עמדו ארתור גריפית ומייקל קולינס, שניהם נהרגו במהלך המלחמה, כשלרשותם עמד צבא אירלנד. בסוף המלחמה, יצא צבא אירלנד כמנצח במלחמה, וה-IRA נאלץ לרדת למחתרת. ראש המדינה הנבחר החדש היה ויליאם תומאס קוסגרייב. חלוקה זו בין תומכי ומתנגדי ההסכם משפיעה על הפוליטיקה האירית עד ימינו, בעיקר בשתי המפלגות החזקות ביותר בפוליטיקה האירית - פיאנה פול, שהוקמה על ידי אמון דה ואלירה ותומכיו, ופינה גייל, שהוקמה על ידי מייקל קולינס ותומכיו.

מדינת אירלנד החופשית החדשה התפתחה בצל עלייתן של דיקטטורות רבות ברחבי אירופה והשפל הגדול בשנת 1929, ובניגוד למדינות רבות באירופה שהוקמו באותה התקופה, אירלנד נותרה דמוקרטית ויציבה במבחינה כלכלית, על אף מלחמת הסחר עם בריטניה ואחוזי האבטלה וההגירה הגבוהים. בשנת 1932 ניצח ראש מתנגדי ההסכם עם הממלכה המאוחדת, אמון דה ואלירה, בבחירות הכלליות והפך לראש ההמשלה של אירלנד, בחירה אשר חיזקה את תחושותיהם של תושבי אירלנד באשר להיותם מדוכאים ונשלטים על ידי הממלכה המאוחדת.

בשנת 1961 נמדד המספר הנמוך ביותר של תושבים באירלנד מאז החלו המדידות, והוא 2.7 מיליון תושבים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של אירלנד בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Connolly, S.J., The Oxford Companion to Irish History, 2007, Oxford Univ. Press. p.423, ISBN 978-0-19-923483-7
  2. ^ O'Kelly, Michael J.; O'Kelly, Claire (1989). Early Ireland: an introduction to Irish prehistory. Cambridge University Press. p. 5. ISBN 0-521-33687-2
  3. ^ http://www.bbc.co.uk/news/science-environment-35863186
  4. ^ O'Kelly, Michael J. (2005). "III. Ireland Before 3000 BC". A New History of Ireland: Prehistoric and early Ireland. Clarendon Press. pp. 66–67. ISBN 978-0-19-821737-4
  5. ^ Edwards, R.J., Brooks, A.J. (2008) The Island of Ireland: Drowning the Myth of an Irish Land-bridge? Davenport, J.J., Sleeman, D.P., Woodman, P.C. (eds.) Mind the Gap: Postglacial Colonisation of Ireland. Special Supplement to The Irish Naturalists' Journal. pp. 19ff.
  6. ^ Cooney, Gabriel (2000). Landscapes of Neolithic Ireland. London: Routledge. ISBN 978-0415169776
  7. ^ Cooney, Gabriel (2000). Landscapes of Neolithic Ireland. London: Routledge. ISBN 978-0415169776
  8. ^ Jonathan Bardon, A History of Ulster, 2005 ISBN 0-85640-764-X
  9. ^ David Ross, Ireland History of a Nation ISBN 1-84205-164-4
  10. ^ Wallace, Patrick F., O'Floinn, Raghnall eds. Treasures of the National Museum of Ireland: Irish Antiquities, pp. 126–12 ISBN 0-7171-2829-6
  11. ^ S.J. Connolly, Oxford Companion to Irish History, 2002 ISBN 978-0-19-923483-7
  12. ^ Sean Duffy, A Concise History of Ireland, 2005 ISBN 0-7171-3810-0
  13. ^ Prospect Magazine. Retrieved 30 June 2011
  14. ^ http://historynewsnetwork.org/article/7406
  15. ^ MacAmnaidh, S. 2013. Irish History. Parragon Books Ltd ISBN 978-1-4723-2723-9
  16. ^ Carmel McCaffrey, Leo Eaton "In Search of Ancient Ireland" Ivan R Dee (2002)PBS 2002
  17. ^ "Chronicles the history of the world from the deluge". Annála Ríoghachta Éireann (The Annals of the Four Masters) ((Noah) to 1616.)
  18. ^ Kristen Block and Jenny Shaw, "Subjects Without an Empire: The Irish in the Early Modern Caribbean," Past & Present (2011) 210#1 pp 33-60.
  19. ^ Hilary McD. Beckles, "A 'riotous and unruly lot': Irish Indentured Servants and Freemen in the English West Indies, 1644-1713," William & Mary Quarterly (1990) 47#4 pp 503-545
  20. ^ Junius P Rodriguez, PhD (1997). The historical encyclopedia of world slavery. 1. A – K. ABC-CLIO. pp. 368 ISBN 978-0-87436-885-7
  21. ^ (Ian McBride, Eighteenth-Century Ireland: The Isle of Slaves - The Protestant Ascendancy in Ireland (2009 ch 6-7
  22. ^ R. F. Foster, Modern Ireland: 1600-1972 (1988) p pp 153-225
  23. ^ Harry T. Dickinson, "Why did the American Revolution not spread to Ireland?" Valahian Journal of Historical Studies #18-19 (2012) pp: 155-180.
  24. ^ R. F. Foster, Modern Ireland: 1600-1972 (1988) p 178
  25. ^ R. B. McDowell, Ireland in the age of imperialism and revolution, 1760–1801 (1979)
  26. ^ Kee, Robert. The Green Flag. London, Weidenfeld and Nicholson, 1972. pp. 187–243
  27. ^ Timothy W. Guinnane and Ronald I. Miller. "The Limits to Land Reform: The Land Acts in Ireland, 1870–1909*." Economic Development and Cultural Change 45#3 (1997): 591-612.