היסטוריה של הרפובליקה המרכז-אפריקאית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

פרה-היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב הטריטוריה של הרפובליקה המרכז-אפריקאית יושבה בין השנים 1000 לפני הספירה ו-1000 לספירה, עת עמים דוברי אדוואמה-מזרחית התפשטו לכיוון מזרח מקמרון וסודאן. מהגרים מעטים דוברי בנטו התיישבו באותו התקופה בדרום-מערב הרפובליקה המרכז-אפריקאית, ומספר אוכלוסיות דוברות סודנית-מרכזית התיישבו על גדות נהר האובנגי. רוב מתיישבי הרפובליקה המרכז-אפריקאית אם כך, דוברים שפות ממוצא קונגו-ניז'ר. מיעוט מדבר שפות ממשפחת נילוס-סהרה. מאוחר יותר הגיעו הרבה סוחרים מוסלמים דוברי ערבית או האוסה.

חשיפה לעולם החיצוני וסחר בעבדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד 1800, העמים ברפובליקה המרכז-אפריקאית חיו מעבר לגבולות של עולם האסלאם ועקב כך היה להם קשר יחסית מצומצם לדתות האברהמיות ולמערכות כלכליות מצפון. אולם, במהלך העשורים הראשונים של המאה ה-19, החלו לחדור לאזור סוחרים מוסלמים ואלו טיפחו קשרים עם המנהיגים המקומיים כדי לקדם את המסחר וההתיישבות שלהם באזור. ההגעה הראשונית של סוחרים מוסלמים בתחילת 1800 הייתה יחסית שלווה והייתה מותנית בתמיכה של העמים המקומיים. אבל אחרי 1850, החלו לחדור לאזור סוחרי עבדים חמושים. בין השנים 1860–1910, סוחרי עבדים מסודאן, צ'אד, קמרון, דאר אל קוטי בצפון ונזאקארא וזנדה בדרום תפסו את רוב האוכלוסייה ששכנה בחצי המזרחי של המדינה, וייצאו אותם כעבדים. עד היום האזור נותר כמעט ריק מאדם.

קולוניאליזם צרפתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – הקולוניאליזם הצרפתי

כניסה של כוחות קולוניאליים אירופאיים לשטח הרפובליקה המרכז-אפריקאית החלה בסוף המאה ה-19 במהלך מה שנקרא "המירוץ לאפריקה" (1875–1900). הרוזן סאבורגנאן דה בראזא, תפס את ההנהגה והקים את קונגו הצרפתית בנוסף הקים מפקדה בעיר אשר נקראה על שמו- ברזוויל. הוא שלח משלחות במעלה נהר האובנגי במאמץ להרחיב השטחים של צרפת במרכז אפריקה. ב-1889 הצרפתים הקימו מושבה על גדות נהר האובנגי בבנגואי, הבירה העתידית של הרפובליקה. דה בראזא שלח משלחות בין השנים 1890–1891 במעלה נהר הסאנגה (במה שידוע היום כדרום-מערב הרפובליקה המרכז אפריקאית), מעל למרכז האגן של נהר האובנגי לכיוון אגם צ'אד, ולכיוון מזרח לצד נהר האובנגי לכיוון הנילוס. דה בראזא ותומכי הקולוניאליזם בצרפת רצו להרחיב את גבולות קונגו הצרפתית ולחבר אותה לטריטוריות צרפתיות במערב, צפון ומזרח אפריקה. ב-1894, הגבולות של קונגו הצרפתית עם מדינת קונגו החופשית של לאופולד השני וקמרון הגרמנית, הוגדרו בהסכם דיפלומטי.

ב-1899, הוגדרו הגבולות של קונגו הצרפתית עם סודאן לאורך קו פרשת המים של הנילוס-קונגו. הדבר הותיר את צרפת ללא השלוחה לנילוס שהיא כל כך חמדה בה ואובנגי-שארי נותרה נטולת גישה לים.

כאשר מתווכים אירופאים הסכימו על הגבולות של קונגו הצרפתית, צרפת הייתה חיפשה מקורות למימון הכיבוש היקר שלה, לנהלו ולפתחו. הדיווחים על הצלחתן הכלכלית של חברות של לאופלד השני בקונגו החופשית שכנעו את ממשלת צרפת, ב-1889, לחלק את המושבה בין 17 זכיינים אירופאיים. בתמורה לזכות לנצל את האדמות האלו על ידי קניית מוצרים מקומיים ומכירת סחורות אירופאיות, 17 החברות הבטיחו לשלם דמי שכירות למושבה הקולינאלית ולקדם את הפיתוח שלה.

החברות העסיקו סוכנים אירופיים ואפריקאיים שלעיתים קרובות השתמשו באמצעים ברוטליים ואכזריים כדי להכריח את המקומיים לעבוד בשבילם[דרוש מקור]. באותו הזמן, מנהלת הקולניאליזם הצרפתית החלה להכריח את המקומיים לשלם מיסים ולעבוד בחינם למען המדינה. החברות והמנהל הצרפתי שיתפו פעולה לעיתים קרובות במאמץ להכריח את המקומיים לעבוד מענם, אך לעיתים קרובות הם נכנסו למחלוקות. פקידים צרפתיים אחדים דיווחו על התעללות שבוצעה על ידי החברות הפרטיות ואפילו על ידי חיילים ועמיתים שלהם, אך מאמצים להביא את הפושעים האלו למשפט כמעט תמיד נכשלו. כאשר חדשות הזוועות שבוצעו במקומיים, על ידי החברות הפרטיות ופקידי ממשלה או חיילים, הגיעו לצרפת הן גרמו למחאה. נערכו חקירות ומספר ניסיונות עקרים לרפורמה, אבל המצב בשטח נשאר על כנו.

במהלך העשור הראשון של שלטון צרפת (1900–1910), השליטים של המדינות באזור האובנגי-שארי הגבירו את העבדות ואת מכירת התוצרת המקומית לחברות אירופאיות ולצרפת. הם ניצלו את ההסכמים שלהם עם צרפת כדי לרכוש נשק, בו השתמשו כדי לתפוס עוד עבדים וכך רוב החצי המזרחי של האזור נשאר ריק מאדם עקב ייצוא של מקומיים. בעלי הכוח, אפריקאים ואירופאיים, לעיתים קרובות הפכו לאומללים את אלו שלא יכלו להתנגד להם.

במהלך העשור השני של השליטה הצרפתית (1910–1920), עובדים חמושים של החברות הפרטיות ושל המדינה המשיכו להשתמש באמצעים אכזריים על מנת להתמודד עם התנגדות האוכלוסייה המקומית לעבודה בכפייה. לאחר מכן השליטים האפריקאיים ירדו מכוחם והמסחר בעבדים פחת באופן משמעותי.

ב-1911, גדות נהרות הסאנגה והלוביי הועברו לשליטת גרמניה כחלק מהסכם שנתן לצרפת יד חופשית במרוקו. וכך מערב אובנגי-שארי עבר להיות תחת שליטה גרמנית עד מלחמת העולם הראשונה, במהלכה צרפת כבשה מחדש את האזור הזה בעזרת כוחות מקומיים.

העשור השלישי לשלטון הצרפתי (1920–1930) היה זמן מעבר שבו נבנתה מערכת דרכים, הוקמו שרותי בריאות ניידים כדי להאבק במחלת השינה, ומיסיונים פרוטסטנטים הקימו תחנות בחלקים שונים במדינה. מצד שני, הונהגו גם צורות חדשות של עבודה בכפייה. הצרפתים גייסו מספר רב של מקומיים לעבודה במסילת הרכבת מקונגו לים, רבים מהמגויסים מתו מאפיסת כוחות וממחלות. הסופר הצרפתי אנדרה ז'יד, פרסם ב-1925 את הספר "המסע בקונגו" ובו הוא מתאר את התוצאות המחרידות של גיוס המקומיים להקמת מסילת הרכבת וחושף את הזוועות המתמשכות אשר בוצעו במקומיים במערב המדינה על ידי החברה ליערנות. ב-1928, התרחשה התקוממות גדולה, "הקונגו-ווארה" – מלחמת ידית המעדר, שפרצה במערב המדינה ונמשכה מספר שנים. היקף ההתקוממות, שהייתה אולי המרד האנטי-קולוניאלי הגדול ביותר באפריקה באותן שנים שבין המלחמות, הוסתר בקפידה מפני הציבור הצרפתי מפני שהדבר סיפק הוכחה, בשנית, להתנגדות חזקה לקולניאליזם הצרפתי ולעבודה בכפייה.

בעשור הרביעי לשלטון הצרפתי (1930–1940),הסחורות: תה, כותנה וקפה הסתמנו כיבולים חשובים באובנגי-שארי והחלה כריית יהלומים וזהב בצורה רצינית. מספר חברות כותנה קיבלו זיכיון ששימש כמונופול לשטחים רחבים לגידול כותנה ועקב כך הן יכלו לקבוע את המחירים למעבדי הכותנה ולהבטיח רווחים לבעלי המניות. אירופאיים הקימו מטעי קפה והמקומיים החלו לעבד גם קפה.

העשור החמישי לשלטון הצרפתי (1940–1950), עוצב על ידי מלחמת העולם השנייה והרפורמות הפוליטיות אשר באו בעקבותיה. בספטמבר 1940, פקידים צרפתיים שתמכו בדה גול תפסו את השליטה באובנגי-שארי.

עצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיקטטורה צבאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1946 הפכה המושבה לטריטוריה צרפתית שמעבר לים, וציר מטעמה, ברתלמי בוגאנדה, נבחר לפרלמנט הצרפתי. ב-1 בדצמבר 1958 זכתה הרפובליקה לאוטונומיה וקיבלה את השם הרפובליקה המרכז-אפריקאית. בוגאנדה, נהרג בתאונת מטוס מסתורית ב-1959, רק 8 ימים לפני ההצבעה האחרונה בתקופת השלטון הצרפתי. ב-13 באוגוסט 1960 הרפובליקה המרכז-אפריקאית קיבלה עצמאות ושניים ממסייעיו הקרובים ביותר של בוגאנדה- אייבל גואמבה ודויד דאקו, נאבקו על השלטון במדינה. בעזרת תמיכה מצרפת, דאקו תפס את השלטון ומיד אחר כך אסר את גואמבה. ב-1962 הקים דאקו מדינה בעלת מפלגה אחת בלבד.

ב-31 בדצמבר 1965, הקולונל ז'אן-בדל בוקאסה ביצע הפיכה ותפס את השלטון, הוא השעה את החוקה ופיזר את האספה הלאומית. ב-1972, הנשיא בוקאסה הכריז על עצמו כנשיא לנצח, וב-4 בדצמבר 1976 קרא לעצמו הקיסר בוקאסה הראשון של האימפריה המרכז-אפריקאית. שנה לאחר מכן, הקיסר בוקאסה הכתיר את עצמו בטקס בזבזני ויקר אשר זכה ללעג מצד העולם. תקופת שלטונו אופיינה בעריצות שלטונית ובפגיעה חמורה בזכויות האדם הבסיסיות. ב-1979 השתתף בוקאסה בטבח שבו נרצחו יותר מ-100 ילדים. בעקבות זאת החליטה צרפת לפעול להדחתו, ובסיועה הצליח שליטה הקודם של הרפובליקה המרכז-אפריקאית, דוויד דאקו, לבצע בה הפיכה ולשוב לשלטון. דאקו הודח מהשלטון על ידי הפיכה שבוצעה ללא שפיכות דמים על ידי הגנרל אנדרה קולינגבה ב-1 בספטמבר 1981. ב-1986 חזר בוקאסה לארצו. הוא נשפט והורשע ברצח ובבגידה. עונש המוות שנגזר עליו הומתק למאסר עולם.

קולינגבה השעה את החוקה ושלט עם חונטה צבאית עד 1985. הוא הציג חוקה חדשה ב-1986 אשר התקבלה במשאל עם ארצי. חברות במפלגתו החדשה (RDC), הייתה התנדבותית. ב-1987, נערכו בחירות תחרותיות למחצה לפרלמנט ובחירות מוניציפליות נערכו ב-1988. שני יריביו של קולינגבה, אייבל גואמבה ואנג' פליקס פאטסה, החרימו את הבחירות האלו מפני שהמפלגות שלהן לא הורשו להתמודד בבחירות.

ניסיונות דמוקרטיזציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1990, שנת נפילת חומת ברלין, תנועה פרו-דמוקרטית נעשתה פעילה מאוד. במאי 1990 נחתם מכתב על ידי 253 אנשי ציבור אשר ביקשו לכנס אספה לאומית אך קולינגבה סירב לבקשה וכלא מספר מתנגדים. לחץ מצד ארצות הברית, צרפת ומקבוצה מקומית שייצגה מדינות וסוכניות שנקראה GIBAFOR (ארצות הברית, גרמניה, יפן, האיחוד האירופאי, הבנק העולמי והאו"ם) גרמו לבסוף לקולינגבה להסכים, בעיקרון, לערוך בחירות חופשיות באוקטובר 1992, בעזרת המשרד לענייני בחירות של האו"ם. קולינגבה ניסה להמשיך להחזיק בשלטון ולהשהות את תוצאות הבחירות בטענה שהן לא התנהלו כשורה, אך ה-GIBAFOR לחץ עליו להקים מועצה פוליטית זמנית לאומית ולארגן ועדה שתכלול נציגים מכל הקשת הפוליטית.

1993-2002 שלטונו של פאטאסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר נערכו לבסוף בחירות ב-1993, שוב בעזרת הקהילה הבינלאומית, ניצח אנג'-פליקס פאטאסה בסיבוב הראשון. קולינגבה היה במקום הרביעי אחרי גואמבה ודאקו. בסיבוב השני, פאטאסה זכה ב-53% מהקולות מול גואמבה. מרבית תמיכתו של פאטסה הגיעה מרשויות בצפון-מערב המדינה ותומכיו של גואמבה הגיעו מהדרום ומהמזרח.

מעבר לכך, מפלגתו של פאטאסה- התנועה לשחרור אנשי מרכז אפריקה (MLPC), זכתה ברוב פשוט אך לא רוב מוחלט בפרלמנט, ולכן פאטאסה נזקק לשותפים לקואליציה. פאטאסה הוריד את הדרגות הצבאיות של הנשיא הקודם- קולינגבה במרץ 1994 ולאחר מכן האשים מספר שרים לשעבר בפשעים אחדים.

חוקה חדשה אושרה ב-28 בדצמבר 1994 והוכרזה ב-14 בינואר 1995. אולם לחוקה הזו, כמו לאלו שקדמו לה, לא הייתה השפעה רבה על הפוליטיקה. בין השנים 1996–1997, האמון ההולך והפוחת של הציבור בא לידי ביטוי באי יציבות מדינית. שלוש התקוממויות נגד ממשלת פאטאסה היתלוו בהרס נרחב של רכוש ומתיחות קיצונית על רקע אתני. ב-25 בינואר 1997, נחתמו הסכמי השלום בבנגואי ונפרסו כוחות אפריקאיים באזור. הנשיא לשעבר של מלאווי- אמדו טומני טורה, היה למתווך הראשי בהסכמים והוא תיווך את כניסת המורדים לשעבר לתוך הממשלה ב-7 באפריל 1997. הכוחות האפריקאיים הוחלפו לאחר מכן על ידי חיילי משמר השלום של האו"ם. בבחירות של 1998, מפלגתו של קולינגבה זכתה ב-20 מתוך 109 מושבים בפרלמנט. ב-1999, למרות כעס ציבורי נרחב בקרב העירוניים על שלטונו המושחת, זכה פאטאסה בבחירות חופשיות ונבחר לנשיא לקדנציה שנייה. ב-28 במאי 2001, הסתערו מורדים על מבנים אסטרטגיים בבנגאוי בניסיון הפיכה כושל. הרמטכ"ל, אייבל אברו והגנרל פראנסיס נדג'אדר ביידה נורו למוות, אך פאטאסה השיב את כוחו בעזרת 300 חיילים של מנהיג המרד ז'אן פייאר במבה מהרפובליקה הדמוקרטית של קונגו וחיילים מלוב.

לאחר ניסיון ההפיכה הכושל, מיליציות נאמנות לפאטאסה רצו לנקום במורדים בשכונות רבות בעיר הבירה בנגאוי, התוצאה הייתה הרס של הרבה בתים ועינויים ורציחות של מתנגדים רבים. לבסוף פאטאסה החל לחשוד שהגנרל פרנסואה בוזיזה מעורב בניסיון הפיכה נוסף נגדו ובוזיזה ברח עם כוחותיו לצ'אד. ב-25 באוקטובר 2002, בוזיזה שילח מתקפת פתע נגד פאטאסה, אשר שהה מחוץ לארצו. כוחות מלוב וכ-1,000 חיילים של ארגון המורדים של במבה מקונגו, לא הצליחו לעצור את המורדים, אשר תפסו את השלטון ובכך הצליחו להדיח את פאטאסה.

2002 עד 2013 - שלטונו של בוזיזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרנסואה בוזיזה הצליח להשעות את החוקה והציג קבינט חדש אשר כלל את רוב סיעות האופוזיציה. אייבל גואמבה, נעשה סגן נשיא, הדבר הקנה לממשלתו החדשה של בוזיזה תדמית חיובית. בוזיזה הקים מועצת מעבר לאומית רחבה כדי לנסח טיוטה לחוקה חדשה והכריז שהוא יפרוש וירוץ בבחירות כאשר חוקה חדשה תאושר. דו-שיח לאומי נערך מ-15 בספטמבר עד 17 באוקטובר 2003. חוקה חדשה אושרה בדצמבר 2004 לאחר משאל עם. במאי 2005 בוזיזה זכה בבחירות הוגנות. מאז עלייתו לשלטון, בוזיזה החזיר בצורה משמעותית את הסדר לבנגאוי ולחלקים אחרים במדינה והביע רצון לקדם שלום ברפובליקה, לחזק את הכלכלה ולשפר את מצב זכויות האדם.

יציבות מלאה עדיין לא הושגה באזור וחלקים במדינה עדיין נמצאים מחוץ לשליטת הממשלה. האו"ם ממשיך להחזיק משלחת לקידום שלום בעיר הבירה.

בפברואר 2006, היו דיווחים של אלימות מתרחבת בצפון הרפובליקה. אלפי פליטים ברחו מבתיהם ונכלאו באש צולבת של הקרבות בין כוחות הממשלה למורדים. מעל ל-7,000 בני אדם נמלטו לצ'אד השכנה. אלו שנשארו ברפובליקה העידו שכוחות הממשלה הרגו בצורה שיטתית גברים ובנים אשר נחשדו בשיתוף פעולה עם המורדים.

2013 ואילך[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשי
ראו גם – מלחמת האזרחים ברפובליקה המרכז-אפריקאית (2012–היום)

ב-24 במרץ 2013, מורדים השתלטו על ארמון הנשיא בבירת המדינה, בנגי, ובוזיזה נמלט אל הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו.[1]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]