היסטוריה של סאו טומה ופרינסיפה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
האיים סאו טומה ופרינסיפה, ממוקמים בחלקו המזרחי של מפרץ גינאה, מפה משנת 1927

סאו טומה ופרינסיפה היא מדינת איים המשתרעת בחלקו המזרחי של מפרץ גינאה שבאוקיינוס האטלנטי. לאחר גילוי האיים על ידי מגלי ארצות פורטוגלים בשלהי מאה ה-15, הם יישבו את האי בעיקר בגולים ובפושעים ממדינות אפריקניות, אשר היו בחזקתה של פורטוגל באותם הימים. תושבי האי מתפרנסים מגידול קקאו, קפה וקוקוס הגדלים בו בשפע יחסי. בימים שאחרי ביטול העבדות, היו מי שסירבו לרכוש קקאו שגודל בסאו טומה ופרינסיפה, בגלל תנאי ההעסקה הגרועים שהמשיכו להיות מקובלים באי. האיים קיבלו עצמאות בשנת 1975. יחד עם זאת, המדינה לא התחילה לפתח את עצמאותה ולבנות מוסדות שלטוניים עד לקראת סוף שנות השמונים של המאה העשרים. הבחירות הראשונות במדינה התקיימו בשנת 1991. המדינה סובלת ממשטר לא יציב. בשנים 1995 ו-2003 התקיימו במדינה ניסיונות הפיכה.

התקופה הקולוניאלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבצר פורטוגזי הממוקם באי סאו טומה, הדרומי יותר
איור משנת 1727, המתאר את הכניסה לנמל פרינסיפה
ארמון הנשיאות של סאו טומה ופרינסיפה
פרדיקה דה מנזס היה נשיאה של המדינה כעשור, בין השנים 2001 ל-2011

גילוי וקולוניזציה: 1471 - 1950[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסע המתועד הראשון לאיים התקיים בשנת 1471, על ידי הפורטוגזי ז'ואאו דה סנטרםפורטוגזית: João de Santarém). אין זה אומר שלפני כן אירופים לא ביקרו באיים, וייתכן שכך היה מדי פעם. ב-21 בדצמבר אותה שנה, הקים סנטרם מושבה באי והפכה למושבת עונשין של פורטוגל. מספר שבועות אחר כך, הגיעו המשלוחים ראשונים של פושעים, בעיקר מפורטוגל וממושבותיה האחרות באפריקה, כגון אנגולה ומוזמביק. בין הגולים שנשלחו לאיים היו גם יהודים ממגורשי ספרד, אשר יושבו בעיקר באי סאו טומה. ז'ואאו השני, מלך פורטוגל הגלה לסאו טומה ופרינסיפה בסוף המאה ה-15 כאלפיים ילדים יהודים בגילאי שנתיים עד עשר שנים. רובם מתו מרעב וממחלות או נפלו טרף לשיני תנינים, ולאחר כשנה רק כ-600 מהם נותרו בחיים.[1] למרות זאת, בתחילת המאה ה-17, "הבישוף המקומי ציין בגועל שעדיין קיימת שמירת מנהגים יהודיים באי ושב לפורטוגל בגלל תיסכולו מהם".[2] על אף שהמנהגים היהודיים דעכו לאורך המאות, חלק מאזרחי סאו טומה ופרינסיפה מודעים למוצאם היהודי.

בתחילה קראו המתיישבים לאי פרינסיפה בשם "סנטו אנטוניו", אך בשנת 1502 שונה שמו לשם הנוכחי. בעת גילוי שני האיים, הם היו בלתי מיושבים, והיו ריקים מאדם.[3] בסוף המאה, היו ניסיונות להקמת התיישבות קבע של פורטוגזים במקום, שאינה של גולים או פושעים, אך דבר זה לא נשא פרי.[4]

בשנת 1506 חיו בסאו טומה, האי הדרומי, כבר כ-1000 תושבים, ומתוכם כ-600 יהודים. בנוסף לאלו שהו במקום במעמד נמוך יותר כ-2,000 עבדים שחורים שהובאו מהיבשת השכנה. האיים הפכו למרכז סחר פורטוגזי בעבדים.[5] בכל שנה, נשלחו מהאיים כמה אלפי עבדים אל המטעים הפורטוגזיים בברזיל ובאיים הקריביים. עבדים הועסקו באפן נרחב גם בסאו טומה ובפרינסיפה, בעיקר בעבודה במטעי הסוכר. בסוף המאה ה-16, האיים הפיקו כ-12,000 טון של סוכר בשנה. בשנים 1572 ו-1573 הוכפפו האיים ישירות אל הכתר הפורטוגלי. בתחילת המאה ה-17 השתנה המצב הפוליטי והכלכלי באיים לרעה. עלייתם של מטעי הסוכר בברזיל, הולידו תחרות עם התוצרת הברזילאית. דבר זה גרם למשבר כלכלי מתמשך באזור אשר הביא לעזיבתם של מתיישבים לבנים רבים ולמרידות עבדים חוזרות ונשנות. בשנת 1844 חיו באיים 185 לבנים בלבד, לעומת 7054 שחורים, 5514 מתוכם היו עבדים. באמצע המאה ה-16, היה בסאו טומה נמל פורטוגזי אשר שימש בעיקר לתדלוק ספינות הצי האימפריאלי.[5]

במהלך ראשית המאה ה-19, בעקבות התחרות הכושלת עם ברזיל בשוק מטעי הסוכר, החלו תושבי האי להבין שאינם יכולים להגיע להישגים כלכליים בשוק זה ואט אט הם החלו לפתח תוצרות חקלאיות אחרות, קפה ובעיקר קקאו.[4][3] סאו טומה הפכה עד מהרה ליצואנית קקאו מובילה בתחום,[5] ובשנת 1908 הפכה לגדולה ביותר בעולם בנושא זה.[4] תוצרת זו מהווה גם בימינו את הבסיס הכלכלי של המדינה.[3] מספר שנים לאחר מכן, בשנת 1822, עזבו הפורטוגזים את ברזיל, וקמה שם האימפריה הברזילאית העצמאית. כך הפכה סאו טומה ליצואנית הכמעט בלעדית של סוכר לפורטוגל. שנים אלו, אמצע ושלהי המאה ה-19, היו שנים של פריחה כלכלית, אך רוב שדרות העם לא נהנו ממנה. עם הגידול החד בביקוש, החלו להעסיק במקום יותר ויותר עבדים. זאת, חרף העובדה שפורטוגל ביטלה באופן רשמי את העבדות באימפריה שלה באותה התקופה, בשנת 1876.[4] דבר זה הגיע עד כדי כך, שבשנת 1900, הודיעו יצרני השוקולד בבריטניה ובצרפת, על הפסקת רכישה של תוצרת החקלאית מהאי, לרבות קקאו.[3]

בדרך לעצמאות: 1950 - 1975[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המאה ה-20, גברה חוסר שביעות הרצון של העבדים באי מן השלטונות, דבר שהגיע לשיאו בטבח באטפה (cozinheiro Batepá, 1953), אשר במהלכו, החלו התפרעויות המוניות והפרות סדר באי של פועלים אפריקאים. כוחות הצבא הפורטוגזי פתחו באש, ודיכו את המהומות. באירועים נהרגו מאות פועלים. האירוע הוא אירוע חשוב בהיסטוריה הקולוניאלית של האיים, ואת יום השנה שלו מציינים במדינה באופן רשמי כל שנה ושנה.[6]

במהלך שנות ה-50 המאוחרות, החלה צוברת תאוצה התנועה לשחרור סאו טומה ופרינסיפה (MLSTP). התנועה הייתה ארגון מחתרתי שמושבו היה בגבון וארגן פעילות אנטי-פורטוגזית. לימים הפך הארגון למפלגה בשם זה. [6]

באפריל 1974, ביצעו אנשי צבא המזוהים עם השמאל הפיכה בפורטוגל והנהיגו בה דמוקרטיה. בשנה שלאחר מכן הכריזה פורטוגל באופן חד-צדדי על עצמאותן של כל מושבותיה באפריקה, לרבות סאו טומה ופרינסיפה. בכך תם העידן הקולוניאלי במדינה, וסאו טומה ופרינסיפה זכתה בעצמאות.[7][8]

התקופה העצמאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיקטטורה ומשבר: 1975 - 1990[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנובמבר 1974, החל מתנהל משא ומתן באלג'יר, בין השלטון החדש בפורטוגל לבין ה-MLSTP על העברת השלטון. במשא ומתן נקבע שהשלטון במדינה יועבר לידי ה-MLSTP, דבר אשר קרה ב-12 ביולי 1975 - הוא יום העצמאות של סאו טומה ופרינסיפה. עם קבלת העצמאות, החל מנהיג המדינה החדשה, מנואל פינטו דה קוסטה, לכונן משטר דיקטטורי חד-מפלגתי. הוא כיהן כנשיא המדינה עד לראשית שנות ה-90 ברציפות.[9][10]

דמוקרטיה וצמיחה: 1990 - היום[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פוליטיקה של סאו טומה ופרינסיפה

בשנת 1990, הפכה סאו טומה לאחת המדינות הראשונות באפריקה שהחלו מאמצות רפורמות דמוקרטיות. שינויים בחוקה, לרבות הפיכתן של מפלגות האופוזיציה לחוקיות, הביאו לבחירות חופשיות ובלתי אלימות, בשנת 1991. מיגל טרובואדה, שהיה ראש הממשלה הראשון של המדינה, שהה בגלות מאז 1986, חזר למדינה ונבחר לנשיא כמועמד עצמאי. בבחירות לפרלמנט, ניצחה כצפוי מפלגת האופוזיציה התלכדות המפלגה הדמוקרטית - קבוצת השתקפות (PCD) את מפלגת השלטון של הדיקטטורה לשעבר התנועה לשחרור סאו טומה ופרינסיפה/המפלגה הדמוקרטית החברתית (MLSTP) וזכתה ברוב המושבים של האספה הלאומית. עם זאת, בבחירות המקומיות שנערכו שנה לאחר מכן (1992), זכתה מפלגת ה-MLSTP ב-5 מהמועצות האזוריות מתוך שבעה. בשנים שלאחר מכן, עד סיום המאה, המשיכה מפלגת ה-MLSTP להתאושש עד שזכתה ברוב המושבים בפרלמנט בחירות 1994 ו-1998. תחת זאת נשאר מיגל טרובואדה נשיא.[5]

בבחירות לנשיאות שנערכו ביולי 2001, זכה פרדיקה דה מנזס, מועמד עצמאי שלא משויך לאף מפלגה, ב-55.2% מהקולות וגבר על מנואל פינטו דה קוסטה מנהיג ה-MLSTP, שקיבל כ-40% מהקולות בלבד. בכך הפך דה מנזס לנשיא המדינה. הוא ממשיך לכהן בתפקיד עד ימינו אלו, לאחר שניצח בבחירות 2006 את פטריק טרואבדה, בנו של הנשיא לשעבר מיגל טרואבדה, וכך גם ניצח בבחירות 2011 את איבדיסטו קארבלי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ על גירוש זה מדווחים היסטוריונים ויהודים בני התקופה, ביניהם יוסף הכהן הרופא בספרו עמק הבכא, שמואל אוסק בספרו "ניחומים לתלאות ישראל" (Samuel Usque, Consolation for the Tribulations of Israel), עמנואל אבוהב, והרב דון יצחק אברבנאל בפירושו על התורה לחומש שמות, פרשת וארא, בעניין מכת צפרדע. וראה גם
    http://www.aish.com/h/9av/aas/52421817.html
    http://www.mybelmonte.com/wordoc/b02-lipiner-translation.htm#_ftnref9
    http://old.ort.org.il/articles/?item=422867262
  2. ^ J.P. Sand's São Tomé é Príncipe page.
    http://www.kulanu.org/balearic/balearic.php.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 אורן נהרי, אטלס אנציקלופדי של העולם, הוצאת מפה 2005, הערך 'סאו טומה ופרינסיפה', עמוד 167.
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 History of Nations ,History of Sao Tome and Principe
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 Background Note ,Sao Tome and Principe, paragraph - history
  6. ^ 6.0 6.1 African History, A Brief History of São Tomé and Príncipe
  7. ^ Flight from Angola, The Economist (August 16, 1975).
  8. ^ Dismantling the Portuguese Empire, Time Magazine (Monday, July 07, 1975).
  9. ^ Flight from Angola, The Economist (August 16, 1975).
  10. ^ Dismantling the Portuguese Empire, Time Magazine (Monday, July 07, 1975).