היסטוריה של אנגולה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אנגולה היא מדינה בדרום-מערב אפריקה. במשך קרוב ל-500 שנה הייתה בשליטת פורטוגל, עד שקיבלה את עצמאותה ב-1975. מאז עצמאותה, הייתה המדינה שרויה במלחמת אזרחים עקובה מדם, שהסתיימה ב-2002.

פרה-היסטוריה ופרוטו-היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפשטות בני הבנטו

תושביה הראשונים של אנגולה היו ציידים לקטים שהגיעו בתקופת האבן הקדומה. ממצאים ארכאולוגיים מצביעים על כך שבתקופת הברזל הגיעו לאזור בני הבנטו, שהביאו עמם את החקלאות ואת הברזל. מבדיקות DNA שנערכו לתושבי קבינדה, התברר כי כל תושביה הם צאצאי הבנטו, מה שמעיד על כך שהאוכלוסייה שהתגוררה באזור לפני הגעתם נעלמה לגמרי.

בלוּנְדָה שבצפון מזרח המדינה, בקונגו ובקוּאָנְגָר נמצאו כלים מאבן וכלים אחרים, מהתקופה הפלאוליתית. במדבר נמיב נמצאו איורים קדמוניים בסלעים – איורי טְשִיטוּנְדוּ-הוּלוֹ, המיוחסים לאבותיהם של החוֹיסָאן.

נדידת עמים לאנגולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסביבות שנת 1500 לפנה"ס, החלו עמי הבנטו של מרכז אפריקה בסדרת נדודים לכיוון מזרח ולכיוון דרום. באותה התקופה, הם כבר ידעו לחשל ברזל (בין הראשונים בעולם שלמדו לעשות כן). נדודים אלה זכו לכינוי "התפשטות הבנטו".

אחד העמים האלה הרחיק עד נהר הקונגו, ולבסוף, במאה ה-13, חצה אותו והתמקם סופית בצפון מזרח אנגולה דהיום. הם כונו בשם קִיקוֹנְגוֹ. קבוצה אחרת התמקמה תחילה באזור אגמי הבקע הסורי-אפריקני ובמאה ה-12, עקרו מערבה, תוך חציית אזור אלטו זאמבזה, עד הגיעם לאזור קוּנֶנֶה. קבוצה זו כונתה בשם נְגָאנְגֶ'לָה.

בשנת 1568 חדרה קבוצה נוספת, הזָ'אגָה, מכיוון צפון. אלה לחמו נגד בני הקיקונגוס, שהדפו אותם דרומה, לאזור קָאסָאנְזֶ'ה. במאה ה-16, או לפניה, פלשו הנְיָאנֶקָה מדרום, חצו את אזור קוננה, והתנחלו ברמת הוּילָה. באותה המאה, נטש עם נוסף, ההֶרֶרוֹ, את נחלתו באזור האגמים הגדולים שבמרכז אפריקה, והגיע אף הוא לאדמת אנגולה. עם רועי-צאן זה חדר מכיוון עומק מזרח אנגולה, חצה את רמת ביה (Bié), ולבסוף עבר לאזור שבין מדבר נמיב להרי שלה (chela), בדרום מזרח אנגולה.

האוֹבָמְבּוֹ, שהצטיינו בעיבוד ברזל, הגיעו לאנגולה כבר במאה ה-13. אלה באו במקור מאזור קוּבָּנְגוֹ תחתית והתבססו בין קובנגו עילית לקוננה. באותה המאה, נטשו בני הקְיוֹקוֹ את אזור קָטָנְגָה וחצו את נהר קסאי. הם התמקמו תחילה באזור לונדה, שבצפון-מזרח אנגולה, ונדדו לאחר מכן דרומה.

לבסוף, במאה ה-19, הופיע אחרון העמים שקבע את נחלתו באנגולה, הקוּאָנְגָארֶה. אלה באו מאזור נהר אורנג' שבדרום אפריקה בשנת 1840, תחת הנהגתו של סֶבִּיטוּאָנֶה, והתמקמו תחילה באלטו זמבזה. כינוים היה אז מָאקוֹקוֹלוֹ. משם, חלקם עברו לאזור קואנגר, עמוק בדרום-מזרח אנגולה. קבוצה אנושית זו חיה גם בימינו, בין נהר קובנגו לנהר קואנדו.

האינטראקציה בין העמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלחמות בין עמים אלה היו תדירות. אלה שהגיעו מאוחר יותר נאלצו להילחם באלה שכבר התבססו באזור, על מנת לכבוש אדמות. על מנת להגן על עצמם, בנו העמים השונים חומות מסביב ליישוביהם. על כן, שרדו עד היום באנגולה חורבותיהן של חומות אבן עתיקות. חומות אלה נפוצות יותר ברמת ביה וברמת הוילה. שם ניתן למצוא, בנוסף, קברים מאבן ותעלות לכריית עפרות מינרלים – ראיות לתרבויות מתקדמות יותר מרמת ההתפתחות שנוטים בדרך כלל לייחס כיום לעמי האזור.

הגעת הפורטוגלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגלה הארצות הפורטוגלי דיוגו קאו הגיע לאנגולה ב-1483, במהלך מסעותיו לאורך חופי מערב אפריקה. באותה תקופה שלטה בצפונה של אנגולה ממלכת קונגו. פורטוגל החלה לנהל קשרים דיפלומטיים עם הממלכה, וב-1491 אף הקימה בה שגרירות.

באותה שנה הגיעו ראשוני המיסיונרים. המלך נְזִינְגָה נְקוּווּ (Nzinga Nkuwu) הוטבל לנצרות, ושינה את שמו לז'ואאו, כשמו של מלך פורטוגל באותה עת, ז'ואו השני. בנו, אפונסו מְוֶומְבָּה נְזִינְגָה, הפך את הנצרות לדת הרשמית של הממלכה ב-1520, וב-1595 הכריז האפיפיור קלמנס השמיני על הקמת הבישופות.

המלחמות עם ממלכת נְדוֹנְגוֹ[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל ליחסים הטובים של הפורטוגלים עם ממלכת קונגו, הם החלו בהשתלטות על האזור שמדרום לה. ב-1560 הגיע פאולו דיאז דה נובאיש לנדונגו, והקים בה מיסיון ישועי, לאחר שניסיון קודם לעשות זאת ב-1520 נכשל. ב-1564 נסע דה נובאיש לפורטוגל, ולאחר שהשיג את המימון הדרוש ואת ההיתר מהמלך, שב לנדונגו במטרה לכבוש אותה ולשלוט בה.

בתחילה הציע את צבאו הקטן כשכירי חרב הן לקונגו והן לנדונגו, אך לא זכה להיענות. פורטוגלי תושב קונגו בשם פרנסיסקו ברבודה שכנע את מלך נדונגו כי בכוונתה של פורטוגל להשתלט בסופו של דבר על ממלכתו, וב-1579 הורה האחרון להרוג או לגרש את כל הפורטוגלים. לאחר מכן נותרו פורטוגלים בודדים באזור לואנדה, וחלקם נמלטו לקונגו. רבים מהעבדים של הפורטוגלים היו קונגולזים, וצבא נדונגו לא חס גם עליהם. כתוצאה מכך, הכריז מלך קונגו אלברו הראשון מלחמה על נדונגו. צבאו הובס, אך בשוך הקרבות עלה בידיו של דה נובאיש להחזיק בלואנדה ובנזלה.

במהלך השנים הבאות עסק דה נובאיש בשיקום ובהרחבה. הוא כרת בריתות עם שליטים מקומיים שלא היו מרוצים משלטון נדונגו. בהדרגה, החלה פורטוגל להשתלט על שטחים בנדונגו. עם זאת, נכשלה בניסיון לכבוש את הבירה קָבָּסָה, לאחר שצבאה של ממלכת מטאמבה נחלץ לעזרתה של נדונגו. ב-1599 חתמו פורטוגל ונדונגו על הסכם שלום.

בסביבות שנת 1600 נתקלו סוחרים פורטוגלים בכנופיות של שבט אִימְבָּנְגָאלָה שנלחמו בממלכת בָּנְגוּאֶלָה מדרום לנהר הקוואנזה. בין הצדדים התפתח מסחר, כאשר הכנופיות סחרו ברכוש שבזזו מבנגואלה, בתמורה למוצרים אירופאים. ב-1615 הוזמנו כמה מהכנופיות לחצות את נהר הקוואנזה, ולהצטרף כיחידות לצבא פורטוגל. החל מ-1618, הסתייע בהם המושל לואיש מנדש דה ואשקונסלוש, כשחידש את ההתקפות על נדונגו. לאחר 3 שנות לחימה, הצליחה פורטוגל להשלים את ההשתלטות על נדונגו, וב-1622 שלח מלך נדונגו הגולה את אחותו, נְגִ'ינְגָה מְבָּאנְדִי, לחתום על הסכם שלום. עם תחילת השלטון הפורטוגלי בנדונגו, נשלחו 50,000 מתושביה כעבדים לברזיל ולמושבות הספרדיות באיים הקריביים. כמה מהספינות שעשו דרכן לאמריקה הותקפו בידי אניות מלחמה בריטיות, והעבדים שהיו עליהן נלקחו לווירג'יניה. היו אלה האפריקאים הראשונים שהגיעו למושבה בריטית זו.

בהסכם השלום שנחתם עם נדונגו, הסכימה פורטוגל לסגת ממבצר אמבאקה, שהיווה את הבסיס למתקפותיה על נדונגו, ולשחרר מספר רב של עבדים, במטרה לסייע לנדונגו להיאבק בכנופיות האימבנגאלה, שפורטוגל איבדה את השליטה עליהן. בתמורה, התחייבה נדונגו להפוך למדינת חסות של פורטוגל, ולספק לה 100 עבדים בשנה. אף אחד מתנאים אלה לא מולא.

המלחמה עם ממלכת קונגו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחליפו של דה ואשקונסלוש, ז'ואאו קורֵייה דה סוסה (João Correia de Sousa), חידש את התקפות הפורטוגלים באזור, הפעם דווקא נגד בני בריתו מקונגו. בסיוע כוחות האיבאנגאלה, הוא כבש את אזור קָסָאנְזֶה שבקרבת לואנדה, מאוחר יותר השתלט על אזור נָאמְבּוּ בנימוק שקונגו נותנת בו מחסה לעבדים מנגונגו, ולבסוף כבש גם את מְבָּמְבָּה. בקרב שנערך במְבּוּמְבִּי, ניצחו הפורטוגלים, והדוכס המקומי הוצא להורג, אך מלך קונגו, פדרו השני, שב למקום עם כוחות גדולים יותר, והדף את צבאו של דה סוסה. עם שוך הקרבות, נדרשו הפורטוגלים ששהו בקונגו לעזבה. דה סוסה נשלח בחזרה לפורטוגל, ונאסר.

בינתיים, חתמה ממלכת קונגו על ברית עם חברת הודו המערבית ההולנדית, שבה הוסכם לתקוף את לואנדה. החונטה הפורטוגלית שישבה בלואנדה במקום דה סוסה, הזדרזה לחתום על הסכם שלום עם קונגו. האחרונה לא מימשה את ההסכם עם ההולנדים, ואף סירבה לסייע לאדמירל פיט היין כשהגיע עם הצי שלו לתקוף את לואנדה.

חידוש הקרבות עם נדונגו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1624, הגיע פרנאו דה סוסה לשמש כמושל החדש של אנגולה. הוא קבע מדיניות של מיעוט במלחמות יזומות, וניסה לייצב את הכלכלה. יחד עם זאת, עמד על כך שפורטוגל תשוב לשטחים מהם נסוגה בעקבות הסכם השלום עם נדונגו, וסירב להכיר בשלטונה של נג'ינגה בממלכה זו. הוא פתח בסדרה של מתקפות על נדונגו, וב-1628 נאלצה נג'ינגה לעזוב למטאמבה. ב-1639 חתמו פורטוגל ונג'ינגה על הסכם שלום נוסף.

הכיבוש ההולנדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1641 הצליחו ההולנדים לממש את תוכניותיהם משנות ה-20, וכוחות בפיקודו של האדמירל קורנליס יול, בסיועה של ממלכת קונגו, הצליחו להשתלט על רצועת החוף של אנגולה. על אף לחציהם של מלך קונגו, גרסיה השני, ושל נג'ינגה מלכת נדונגו, ההולנדים לא היו מעוניינים להתקדם לעומק היבשה, והפורטוגלים נותרו באזורים הפנימיים של אנגולה. בשנים הבאות הביאו הפורטוגלים כוחות תגבורת מברזיל, שהצליחו להנחיל סדרה של תבוסות לצבאות הולנד ונדונגו. בסופו של דבר, עזבו ההולנדים את אנגולה ב-1648, לאחר שלא עמדו עוד בהתקפות הפורטוגלים, ולאחר שנוכחו כי לא יצליחו לשלוט בשוק העבדים באזור זה.

שובם של הפורטוגלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלכה נזינגה מנהלת משא ומתן עם הפורטוגלים, 1657
ממלכות קונגו ואנגולה ב-1711

עם שובם של הפורטוגלים, חודשו נסיונותיהם להרחיב את שליטתם באזור אנגולה. לאחר קרבות כושלים בקִיסָאמָה בשנים 1655-1654, החלו סוחרי העבדים הפורטוגלים להביע את התנגדותם למדיניות זו, בשל הפגיעה במסחר והרג העבדים הפוטנציאלים. עם זאת, פורטוגל לא שינתה את מדיניותה, והמשיכה במתקפות על נדונגו ועל קונגו במהלך 30 השנים הבאות. רק ב-1684, לאחר שנחלה תבוסה בקרב קָאטוֹלֶה, החליטה פורטוגל לחדול ממתקפותיה על שתי ממלכות אלו.

הכיבושים בדרום[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף סיום המלחמות עם נדונגו ועם קונגו, הפורטוגלים לא ויתרו לחלוטין על שאיפותיהם להתבסס בדרום מערב אפריקה. המושבה בנגואלה הוקמה כבר ב-1617, אך לא הפכה למעצמה צבאית כמו שכנתה הצפונית אנגולה. החל משנות ה-80 של המאה ה-17, הפנו הפורטוגלים את מרצם לביסוס שלטונם באזור זה. הם החלו לגלות מעורבות בפוליטיקה הפנימית של ממלכות האוֹבִימבּוּנדוּ שברמות המרכזיות של אנגולה, ובמהלך 100 השנים הבאות הצליחו להפוך כמה מהן למדינות חסות. עם זאת, מדינות אלה לא הפכו לספקיות עבדים, והתועלת הכלכלית שצמחה לפורטוגל מהן הייתה נמוכה.

התבססות המושבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המאה ה-18 השקיעו הפורטוגלים מאמצים במניעת סחר עבדים עם הולנדים, אנגלים וצרפתים שהשתקעו בקונגו ובלואנגו הצפוניות. לשם כך, הקימו מבצרים באֶנקוֹגֶ'ה ובקִינְקוֹלוֹ וב-1783 ניסו, ללא הצלחה, לכבוש את קבינדה.

במקביל, ניסו הפורטוגלים לפתח את המסחר עם הממלכות שבמזרח. מָטָאמְבָּה וקָסָנגֶ'ה מנעו בעקביות את כניסתם של סוחרים פורטוגלים לשטחיהן, אך ממלכה חזקה מהן, לוּנדָה, כוננה יחסים דיפלומטיים עם פורטוגל.

המושבה בבנגואלה אף היא המשיכה במאמציה להרחיב את השפעתה. בשנות ה-70 של המאה ה-18 התערבה במלחמת מְבָּאִילוּנְדוּ, ובעקבותיה הגיעה להסכמים עם כמה מהממלכות שבסביבתה, שאפשרו לסוחרים הפורטוגלים להסתובב בחופשיות בשטחיהן.

ב-1855 התערבה פורטוגל במלחמת אזרחים שפרצה בקונגו, וסייעה לפדרו החמישי לתפוס את השלטון. ב-1888, לאחר למעלה מ-30 שנות שלטון, הסכים פדרו החמישי לקבל את חסותה של פורטוגל, מתוך תקווה שפורטוגל תסייע לו להטיל את מרותו של המשטר המלוכני בכל שטחה של קונגו.

המאה ה-19 הייתה גם המאה שבמהלכה הפכה אנגולה ליצואנית העבדים המרכזית ביבשת. עבדים נשלחו לא רק למושבותיה של פורטוגל כמו ברזיל וסאו טומה ופרינסיפה, אלא גם למדינות רבות באמריקה, ובהן ארצות הברית.

עיצוב גבולותיה של אנגולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיצובם הפורמלי של גבולות אנגולה החל בשנות ה-80 של המאה ה-19, במסגרת המירוץ לאפריקה, שבו התעצמה הקולוניזציה האירופית באפריקה.

ב-1884 הסכימה לראשונה בריטניה להכיר בשליטתה של פורטוגל על שתי גדותיו של נהר הקונגו התחתון. ההסכם נתקל בהתנגדות מצד גרמניה ואף בבריטניה עצמה, ובסופו של דבר לא אושרר. בוועידת ברלין הושגו הבנות עם גרמניה, צרפת ומדינת קונגו החופשית, ממלכתו הפרטית של לאופולד השני, מלך הבלגים. כל גבולותיה של אנגולה הוסדרו בהבנות אלה, למעט הגבול הדרום-מזרחי עם המושבה הבריטית רודזיה. גבול זה נקבע בתחילה בהסכם עם בריטניה ב-1891 ובסופו של דבר לאחר בוררות של מלך איטליה ב-1905.

קביעת הגבולות על ידי המעצמות האירופיות, תוך התעלמות מהכוחות המקומיים, אפשרה את שליטתה של פורטוגל גם בחלקים מזרחיים יותר של אנגולה, בהם לא שלטה קודם לכן. הגעתם לאזורים אלה, אפשרה את המשך סחר העבדים גם במהלך המאה ה-20, אף שבאופן רשמי פורטוגל אסרה על כך. על רקע זה, נהרגו ב-1904 למעלה מ-300 בני אדם כאשר שיירה פורטוגלית הותקפה על ידי בני שבט הקוּנָהָאמָה, שהושפעו מהתקוממויות נגד הגרמנים בנמיביה הסמוכה.

בנוסף לסחר בעבדים, השתמשו הפורטוגלים בכוח העבודה המקומי לעבודות כפייה בחקלאות, כרייה והקמת תשתיות.

המאבק לעצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בול מהמושבה הפורטוגלית אנגולה

מדיניותם של שליטי פורטוגל באמצע המאה ה-20, אנטוניו דה אוליביירה סלזר ומחליפו מרסלו קאֶטנו, כלפי אנגולה כללה עידוד הגירתם של לבנים (ערב עצמאותה של אנגולה, בראשית שנות ה-70 הגיע שיעורם באוכלוסייה ל-5%), דבר שהגביר את המתחים הגזעיים במושבה. בנוסף, התעלמו השניים מתהליך הדה-קולוניזציה שהחל לאחר מלחמת העולם השנייה, וסירבו להעניק עצמאות למושבות הפורטוגליות באפריקה.

תושבי אנגולה, לעומת זאת, לא יכלו להתעלם מתהליך זה. שכנותיה של אנגולה, קונגו והרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, זכו לעצמאות כבר ב-1960 וזמביה הייתה למדינה עצמאית ב-1964. החל מ-1961, לא פחות מ-11 תנועות למען עצמאות, שנבדלו זו מזו באידאולוגיה וברקע האתני שלהן, החלו במאבק מזוין למען עצמאות אנגולה. הבולטות שבתנועות היו התנועה העממית המרקסיסטית לשחרור אנגולה (MPLA); החזית הלאומית לשחרור אנגולה (FNLA), שהייתה אנטי-קומוניסטית ובעלת קשרים עם ארצות הברית ועם תנועות דומות לה בזאיר; החזית העממית לעצמאות מוחלטת של אנגולה (UNITA); החזית לשחרור מובלעת קבינדה (FLEC); ותנועת המרי הקומוניסטי המזרחי.

ראשיתו של המאבק לעצמאות במחאה עממית ולא ממוסדת. בינואר 1961 סירבו איכרים במחוז מָלָאנְזֶ'ה להתייצב לעבודה בשדות הכותנה. הם שרפו את תעודות הזהות שלהם ותקפו את הסוחרים הפורטוגלים שהגיעו לשדות. ב-4 בפברואר תקף המון זועם שני בתי סוהר בלואנדה. במהלך המהומות נהרגו 40 אנגולים, ו-7 שוטרים נפצעו. צבא פורטוגל הגיב בהפצצות כפרים, תוך שימוש בפצצות נפלם. המאבק בשלטון הפורטוגלי החריף, והתפתחה מלחמת עצמאות עקובה מדם. בתוך שנה מצאו את מותם כ-50,000 אנגולים וכ-2,000 פורטוגלים, ובין 400 ל-500 אלף פליטים נמלטו לזאיר.

ב-1972 התערבה דרום אפריקה במלחמת האזרחים, ותקפה כוחות של ה-MPLA. גם סין וברית המועצות בחשו בקלחת, כאשר תמכו בפלגים שונים ב-MPLA וב-FNLA.

מהפכת הציפורנים בפורטוגל והשלכותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכירי הצבא הפורטוגלי התנגדו למדיניות סלזר וקאטנו, וחשו כי המשך השהייה במושבות באפריקה היא נטל על הצבא (בנוסף לאנגולה, התמודד הצבא עם מלחמות גם במוזמביק ובגיניאה ביסאו). התנגדות זו היא שהובילה למהפכת הציפורנים ב-25 באפריל 1974, ולהחלפת השלטון בפורטוגל בחונטה צבאית בתחילה, ובמשטר דמוקרטי בהמשך. הקצינים שעמדו בראש ההפיכה, אנטוניו דה שפינולה ופרנסיסקו דה קושטה גומז, היו מראשי המתנגדים לנוכחות הפורטוגלית באפריקה, ובתוך פחות משנתיים עזבה פורטוגל את 5 מושבותיה ביבשת זו (השלוש שבהן התנהלו מלחמות עצמאות, איי כף ורדה וסאו טומה ופרינסיפה) וכן את מזרח טימור.

אנגולה העצמאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת האזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת האזרחים באנגולה
דגל ה-MPLA

פורטוגל החלה לצאת בהדרגה מאנגולה, והעבירה את השלטון לידי קואליציה של ה-MPLA, ה-FNLA וה-UNITA. הקואליציה לא החזיקה מעמד, ועד מהרה התפתחה מלחמת אזרחים. ארצות הברית, זאיר ודרום אפריקה התערבו במלחמת האזרחים לטובתן של ה-FNLA וה-UNITA. בתגובה, שלחה קובה כוחות סיוע ל-MPLA, בגיבוי סובייטי. עד נובמבר 1975, הצליחו כוחות ה-MPLA להכות בכוחות UNITA. במקביל, הצבא הדרום אפריקאי החל להסיג את כוחותיו, והקונגרס האמריקאי החליט להפסיק את הסיוע הצבאי לארגון זה.

ב-11 בנובמבר 1975 עזבו אחרוני הפורטוגלים את לואנדה, וה-MPLA, ששלטה בעיר וברצועת החוף, הכריזה על עצמאותה של אנגולה. אגוסטיניו נטו הפך לנשיאה הרשמי של המדינה. ב-24 בנובמבר הכריזו ראשי האופוזיציה, הולדן רוברטו וז'ונאס סאווימבי, על הקמת "הרפובליקה הדמוקרטית של אנגולה" באזורים שבשליטתם, אך ממשלתם פורקה ב-30 בינואר 1976.

מלחמת האזרחים בין הפלגים נמשכה עד שלאחר תיווך אמריקאי ופורטוגלי, עזבו אחרוני החיילים הדרום אפריקאים והקובנים את המדינה ב-1989. ב-31 במאי 1991 נחתם בליסבון הסכם ביסֶסֶה, שנועד לכונן הליך דמוקרטי במדינה, בפיקוח האו"ם. ב-1992 נערכו הבחירות הראשונות במדינה. MPLA זכתה ב-49% מהקולות, ו-UNITA ב-40%. סאווימבי סירב להכיר בתוצאות הבחירות ומלחמת האזרחים התלקחה מחדש.

ז'וסה אדוארדו דוש סנטוש, נשיא אנגולה מאז 1979

השנים הבאות אופיינו בניסיונות להשכין שלום לצד חידוש הקרבות לסירוגין. ב-20 בנובמבר 1994 נחתם הסכם שלום נוסף בלוסקה, שבו הוסכם לשתף אנשי UNITA בשלטון ובצבא. עם זאת, ב-1995 שוב פרצו קרבות מקומיים בין הפלגים היריבים. ב-1997 הוקמה ממשלת אחדות, אך בשלהי 1998 חידש סאווימבי את האש, בטענה שה-MPLA אינה ממלאת אחר התחייבויותיה. מועצת הביטחון של האו"ם החליטה להטיל סנקציות על UNITA, וב-1999 הצליחו כוחות ה-MPLA להשיב את השליטה בערים הגדולות שהיו בשליטת UNITA. סאווימבי הכריז כי UNITA תחזור לשימוש בשיטות גרילה.

סיום מלחמת האזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במבצע צבאי שנערך ב-22 בפברואר 2002, הצליחו כוחות ה-MPLA להתנקש בחייו של סאווימבי. במהלך השנים נפוצו שמועות כה רבות על מותו של האיש, עד כי רק הצגת תמונות גופתו המרוטשת מכדורים בטלוויזיה ואישור מחלקת המדינה של ארצות הברית הניחו את דעתו של הציבור האנגולי כי הוא אכן מת. ב-4 באפריל הושג הסכם שלום בין הצדדים, ובאוגוסט הניחה UNITA את נשקה והודיעה על הפיכתה למפלגה פוליטית.

על פי ההערכות, כחצי מיליון לוחמים ומאות אלפי אזרחים מצאו את מותם במהלך מלחמת האזרחים. מאות אלפים נוספים איבדו את ביתם.


היסטוריה של מדינות אפריקה
אוגנדה · אלג'יריה · אנגולה · אריתריאה · אתיופיה · בורונדי · בורקינה פאסו · בוטסואנה · בנין · גבון · גאנה · ג'יבוטי · גינאה · גינאה ביסאו · גינאה המשוונית · גמביה · דרום אפריקה · דרום סודאן · זימבבואה · זמביה · חוף השנהב · טוגו · טנזניה · כף ורדה · לוב · ליבריה · לסוטו · מאוריטניה · מאוריציוס · מאלי · מדגסקר · מוזמביק · מלאווי · מצרים · מרוקו · הרפובליקה המרכז אפריקאית · ניז'ר · ניגריה · נמיביה · סאו טומה ופרינסיפה · סודאן · סווזילנד · סומליה · סיישל · סיירה לאון · סנגל · צ'אד · קומורו · קונגו · הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו · קמרון · קניה · רואנדה · תוניסיה אפריקה