המפלגה הפשיסטית הלאומית
 |
ערך מחפש מקורות
| |
| ערך מחפש מקורות | |
 |
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
| |
| יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים. | |
 | |
| מדינה |
ממלכת איטליה  |
|---|---|
| מנהיגים |
בניטו מוסוליני |
| תקופת הפעילות |
9 בנובמבר 1921 – 27 ביולי 1943 (21 שנים) |
| אידאולוגיות |
פשיזם לאומנות איטלקית אימפריאליזם קורפורטיזם אנטי-קומוניזם אנטישמיות (לאחר 1938) |
| התמזגה לתוך | המפלגה הרפובליקנית הפשיסטית |
| מטה | מילאנו |
| מיקום במפה הפוליטית |
ימין רדיקלי |
| צבעים רשמיים | שחור |
  | |
המפלגה הפשיסטית הלאומית (באיטלקית: Partito Nazionale Fascista, PNF) הייתה מפלגה פוליטית ימנית קיצונית ששלטה באיטליה בין השנים 1922–1943 תחת הנהגתו של בניטו מוסוליני, אשר זכה לכינוי "הדוצ'ה".
המפלגה דגלה בערכים פשיסטיים ובלאומנות והתנגדה לקומוניזם, ליברליזם ודמוקרטיה.
ייסוד התנועה הפשיסטית ועלייתה לשלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-23 במרץ 1919 קמה במילאנו התנועה הפשיסטית בכינוס שנערך באולם מועדון האינטרסים המסחריים. קבוצת האנשים שהכריזה על הקמתה, מנתה כ-120 פורשים מהמפלגה הסוציאליסטית, ביניהם סינדיקליסטים, לאומניים, פוטוריסטים ורפובליקנים, כשבראשם עמד בניטו מוסוליני. השקפתם האידאולוגית שילבה לאומנות מוקצנת עם מגמות חברתיות רדיקליות הקוראות לפעולה כנגד הממסדיות. רובם ככולם התנגדו לכנסייה, למלוכה, לבעלי האחוזות, לבורגנות הגבוהה ולסוציאליסטים האנטי-פטריוטיים, אותם כינו "הבוגדים". שמונה חודשים לאחר היווסדה, התמודדה המפלגה בבחירות בנובמבר 1919. רשימתה כללה את מוסוליני, את מנהיג הפוטוריסטים פיליפו מרינטי ואת המנצח ארתורו טוסקניני. בבחירות קיבלה המפלגה פחות משני אחוזים מהקולות. הכינוס השני של המפלגה נערך במאי 1920, בו ניכר שינוי בולט ביחס לכנסייה ולמונרכיה. הדרישה להלאמת רווחי המלחמה הוחלפה בהלאמת רווחי מלחמה שלא הושקעו בייצור. מעתה דיברו הפשיסטים על זכויות "אלו שלחמו במלחמה" או "פועלים שחזרו מן השוחות" ולא על מעמד הפועלים. השקפות אלו הובילו לתמיכת התעשיינים, בעלי האחוזות ואנשי הבורגנות הזעירה אשר ראו בפשיסטים קרש הצלה מפני תהפוכה פוליטית שהייתה קרובה למעבר לידי הסוציאליסטים. הפחד של הבורגנות האיטלקית מפני הסוציאליסטים הושפע מן האווירה ששררה באירופה באותה עת. כמו כן, המהפכה הרוסית הייתה מבוססת, ובמדינות כמו גרמניה והונגריה היו ניסיונות לחולל מהפכה קומוניסטית. מוסוליני השתמש רבות במהפכה שהתחוללה בברית המועצות ותקף בחריפות את משטרו של לנין. הוא הציג את הפשיסטים כמגיניה של איטליה מפני שיטת ממשל לניניסטית. לאחר אירועי ספטמבר 1920, כאשר נכשל ניסיונם של הפועלים לתפוס ולהשתלט על בתי החרושת שבצפון איטליה, החלה נהירה גדולה לתנועה הפשיסטית. במאי 1920 מנתה התנועה 20,000 חברים ובאוקטובר 1922 מנתה 300,000 חברים. הצבא, המשטרה, הצמרת הבירוקרטית והמערכת המשפטית אהדו את התנועה הפשיסטית ודאגו לסייע לה באופן ישיר או עקיף. דיבורי הפשיסטים על "איטליה הגדולה", על הצורך בצבא גדול וחזק, על ערכים מלחמתיים, סדר ומשמעת ועל דיכוי "הבוגדים" דיברו אל לבם והובילו לתמיכתם בתנועה. בדרך להשתלטות על השלטון, לא נעשה דבר על מנת למנוע את עלייתן של החולצות השחורות. תהליך הפשיזציה הפך לבלתי נמנע.
מצעד רומא[עריכת קוד מקור | עריכה]
רעיון המצעד על רומא נולד בשנת 1919 ונהגה על ידי גבריאלה ד'אנונציו, שחשב להשלים את המצעד של פיומה בעיר הבירה רומא. הפשיסטים היו נחושים לתפוס את השלטון בכל דרך שהיא ולא נמנעו משימוש באלימות. הם רצו להנחית בהלה ואיום על המשטר הדמוקרטי שיובילו להפלתו וגייסו לשם כך את אנשי החולצות השחורות, שהיו מצוידים בנשק. הנחת היסוד הייתה כזו כי רק שימוש בכוח ובאלימות יובילו להעברת השלטון לידיהם. המצעד על רומא אורגן על ידי ארבעה מנהיגים פשיסטיים שייצגו ארבעה זרמים עיקריים של התנועה: 1. מיקלה ביאנקי- סינדיקליסט 2. איטאלו באלבו- גיבור מלחמת העולם הראשונה 3. אמיליו דה בונו- גנרל ואיש הממסד הצבאי 4. צ'זרה מריה דה וקי- שמרן- מלוכן הללו נקראו "הרביעייה" וגייסו 50,000 מלובשי החולצות השחורות. קבוצת החולצות השחורות רוכזו בטורים בצמתים ראשיים ואסטרטגיים מסביב לבירה רומא. מתיאורי האירוע עולה כי עורכי עיתון ליברלי נאלצו לשתות בכוח שמן קיק, שכונה בפי הפשיסטים "התרופה הפשיסטית". חנויות אשר זוהו עם תוכן סוציאליסטי נשרפו ונשדדו ושגרירויות זרות הוכרחו להניף את דגל המדינה האיטלקי. בקרב איטליה של אותם ימים שררה התחושה כי העם מאס במנהיגים ובשלטון הליברלי וכי הגיעה השעה להחלפתו. אך על פי שראש הממשלה פאקטה הכין בשעתו צו המכריז על מצב חירום כבר באוקטובר 1922, סירובו של המלך ויטוריו אמנואלה השלישי לחתום עליו הוביל לביטולו. סירוב זה איפשר את קיום המצעד והפך את הפשיסטים, מכאלו המהווים איום, לחברים נחוצים בממשלה הבאה. מספר ימים לאחר מכן, ב-31 באוקטובר 1922, הושבעה ממשלה חדשה יחד עם הפשיסטים.
אידאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. הסיבה היא ניסוח שנראה כציטוט ממקור בלתי מזוהה - יש לציין מקור.  |
ראו גם – פשיזם באירופה |
מבחינת הפשיזם, העולם אינו העולם החומרי הזה אשר על פני השטח, בו כל אדם הוא אינדיבידואל הנבדל משאר בני האדם, כפוף לחוק הטבעי המדרבן אותו באופן אינסטינקטיבי לחתור לחיי ההנאה האגואיסטית הרגעית. בפשיזם, האדם הוא אדם הוא האומה הוא המדינה. האישיות הגבוהה הזו היא אכן האומה, כפי שגם המדינה. האומה אינה מולידה את המדינה... להפך, האומה היא תוצר של המדינה, אשר נותנת לאנשים, ביטחון בשלמות המוסר, ברצון, ובשל כך גם קיום מרשים.
עיקרי הדוקטרינה של המפלגה כללו אקטיביזם פוליטי ואימוץ התפישה לפיה החזק אמון על הדברת החלש והרע. השלום נתפס כעיוות המציאות וכסירוסה ולכן אימצה את ערך המלחמה. בניגוד לדמוקרטיה, הפרטים לא היו שווים מכוח הטבע. המפלגה התבססה על החייאת תפארת העבר במסגרת מדינה אחדותית, היא "מדינת מפלגה", כאשר בראשה מנהיג אחד, מוסוליני, שזכה אף לשם "Duce". המפלגה שימשה ככלי עבור המנהיג, לו ניתנה הנאמנות הבלעדית. היא הייתה אמונה על העברת ציווי החוק מתוך קבלת מרותו של "המנהיג" הבלעדי. מבחינת התפיסה השלטונית כלפי הנתינים, לא דובר בשלטון המגלה אחריות כלפי הפרט, כי אם ההפך. מטרתה העיקרית של המפלגה הפשיסטית, מלבד המשך קיומה, הייתה החזרת עטרה ליושנה- הקמת קיסרות רומית מודרנית רחבה ושלטת באזור הים התיכון, באפריקה ובדרום מרכז- אירופה. המפלגה מיקמה את עליונות המדינה כערך עליון ודגלה בעליונתה על הקבוצות והמעמדות המרכיבים אותה. מבחינת התייחסות למנגנוני שלטון אחרים, הפשיזם קרא לנטישת הדמוקרטיה והליברליזם ודחה אותם בתוקף. שלטונות כאלו נחשבו בעיניהם לחלשים ופשרניים היות שבין השאר דגלו בצדק ושוויון, שהיו ערכים זרים לפשיזם. המפלגה קראה להחלפתם בשלטון מיעוט ובאי- שוויון מוצהר ונצחי.
יחס המפלגה אל יהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיום היווסדה, לקחו היהודים חלק פעיל בשורות המפלגה. ממפקדי אוכלוסין משנת 1938 עולה כי 600 חברי מפלגה מתוך רבע מיליון שהשתתפו בצעדת רומא היו יהודים. החוקים האנטישמיים הראשוניים נחקקו בחודשים ספטמבר-נובמבר של שנת 1938. ראשית, חוקקה המפלגה חוקי אפליה מתקנת, אשר אפשרו ליהודים העומדים בקריטריונים כמו איבוד קרוב משפחה מדרגה ראשונה במאבק למען הפשיזם או במלחמה לזכות בחסינות. מבחינה מספרית, מדובר בחריגים והיו אלו יהודים מעטים שזכו להגדרה זו. ב-19 בנובמבר נמחקו חוקי ההטבה הללו ליהודים, ומאותה עת נאסר עליהם להיות חלק מן המפלגה. נוסח החוקים החדש פורסם באופן רשמי בעיתון ב-13 בפברואר בשנת 1939.
מבנה המפלגה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המפלגה הייתה מושתתת על עקרונות ההיררכיה והמנהיג. תחת ראש המפלגה ניצב המזכיר הכללי. בדרג הפרובינציאלי היה מזכיר פדרלי ולצדו דירקטוריון ומועצה. בדרג ההיררכיה הבא ניצב הפאשי המקומי, אשר היה מורכב גם כן מתאים קטנים ממנו שזכו לכינוי "סקטורים" ו"גרעינים". דרג הזה היה קטן מהדרג הפרובינציאלי. כל תא מפלגתי התאפיין ברעיון המונוקרטיה- שלטון מוחלט של מנהיג אחד שקיבל את סמכותו מהדרג הבכיר ממנו. גם במקרים בהם התאספה כל המפלגה, לא היה מדובר בקבלת החלטות משותפת, אלא בקבלת הוראות והנחיות מהמזכיר הממונה, אשר קיבל גם הוא הוראות מהדרג הבכיר ממנו. גופים כמו הקונגרס הלאומי, הוועד המרכזי, המועצה הלאומית, הדירקטוריון הלאומי והמועצה הפשיסטית העליונה היו אמונים על ניהול מנגנון המפלגה. כך למשל הדירקטוריון הלאומי כלל את מזכיר המפלגה הכללי, סגניו ושמונה מנהיגים מפלגתיים שהתכנסו מדי שבוע. המועצה הלאומית כללה 92 מזכירי מפלגה פרובינציאליים ואת חברי הדירקטוריון אשר נהגו להתכנס פעם או פעמיים בשנה.
המועצה הפשיסטית העליונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – המועצה הפשיסטית העליונה
המועצה העליונה הוקמה בשנת 1929 לשם עמדת נגד לפרלמנט, שלא היה עדיין בשליטת הפשיסטים. המועצה הייתה לגוף המפלגתי הבכיר ביותר. בראשה עמד הדוצ'ה והיו בה כשלושים חברי מפלגה נוספים: "הרביעייה" (באיטלקית: quadrumviri) שהובילה את מצעד רומא וקיבלה קביעות לכל החיים, שרי הממשלה הפשיסטיים הבכירים, מפקדי הכוח הצבאי והמשטרה, נשיא בית הדין המיוחד, נשיאי הפרלמנט והסנאט ונשיאי הקורפורציות של המעסיקים ושל הפועלים. שנה לפני הקמתה קיבלה המועצה העליונה מעמד ממלכתי בכיר והוגדרה בחוק כגוף העליון ביותר, עליו הוטל תיאום פעולות המשטר שכונן בעקבות מהפכת אוקטובר 1922. בחוק נקבע כי תפקיד המועצה העליונה לייעץ למלך את בכל הנוגע למינויי ראשי ממשלה ושרים, כמו גם בכל הנוגע לנושאים החוקתיים. המועצה העליונה הייתה גוף חשוב במשטרו הפשיסטי של מוסוליני, אמנם גם הייתה לזו שהביאה להדחתו ב-23 ביולי 1943.
הדחת מוסוליני[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – נפילת המשטר הפשיסטי באיטליה
בישיבה מרתונית בת תשע שעות שנפתחה, ככל ישיבות המועצה, בקריאה "יחי הדוצ'ה" ובנאום בן שעתיים של מוסוליני, העזו אישים כגליאצו צ'אנו ודינו גראנדי להתריס בפני מוסוליני ולהעלות הצעת הצבעה על הדחתו מתפקידו. הישיבה נמשכה אל תוך ליל ה-25 ביולי 1943, ובסיומה הצביעה המועצה על הדחתו של מוסוליני ברוב של 19 קולות בעד, 8 נגד ונמנע אחד. למחרת ביקש מוסוליני להתקבל אצל המלך ויטוריו אמנואלה השלישי. אמנם, המלך פיטר אותו, החליפו במרשל פייטרו באדוליו והעבירו למעצר. בכך הגיע לקיצו המשטר הפשיסטי באיטליה.
עם זאת, לאחר פשיטת גראן סאסו בה שוחרר מוסוליני ממעצרו, הוקמה הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית והמפלגה הרפובליקנית הפשיסטית, ש"ירשה" את המפלגה הפשיסטית הלאומית. המפלגה והרפובליקה הסוציאלית האיטלקית התפרקו לאחר מותו של בניטו מוסוליני בסוף אפריל 1945, ימים ספורים לפני מותו של אדולף היטלר וכניעת גרמניה הנאצית.
