יוון במלחמת העולם הראשונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ממלכת יוון
במלחמת העולם הראשונה
State Flag of Greece (1863-1924 and 1935-1973).svg
דגל ממלכת יוון
Greek Parade Paris 1919.jpg
צד בעימות חלק ממדינות ההסכמה
מדינה נייטרלית (רשמית, עד יולי 1917)
תאריך כניסה לעימות 7 בדצמבר 1916 (ממשלת ההגנה הלאומית)
2 ביולי 1917 (רשמית)
העילה למלחמה הכרזת מלחמה על מעצמות המרכז
תאריך סיום העימות 29 בספטמבר 1918
ראש המדינה קונסטנטינוס הראשון, מלך יוון
ראש המדינה בפועל אלפתריוס וניזלוס
מפקדים בולטים פנאיוטיס דנגליס, פבלוס קונטוריוטיס
נתוני הצבא
גיס הים האגאי ("צבא וניזלוס") 160,000
תוצאות המלחמה
אבדות בנפש 5,000 הרוגים
21,000 פצועים ו-1,000 נעדרים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
ראש ממשלת יוון אלפתריוס וניזלוס (במרכז) בליווי הגנרל מוריס סראי (מימין) והאדמירל פבלוס קונטוריוטיס (משמאל) סוקרים כוח מצבא יוון, 1918

יוון בעת מלחמת העולם הראשונה הייתה מפולגת בין המלוכנים, תומכי קונסטנטינוס הראשון, מלך יוון שהיה גיסו של וילהלם השני, קיסר גרמניה (רעייתו הייתה סופיה, נסיכת פרוסיה, אחות הקיסר), בוגר אקדמיה צבאית פרוסית ותומך הקיסרות הגרמנית לבין רפובלקנים-לאומיים שהתנגדו למלוכה וראו במלך בוגד. בעוד יוון הרשמית הצהירה על נייטרליות, חברו הכוחות הרפובליקנים-לאומיים למדינות ההסכמה. ראש ממשלת יוון, אלפתריוס וניזלוס, התפטר באוקטובר 1915 וגייס כ-160,000 חיילים שאוגדו בקורפוס הים האגאי (שנקרא גם "צבא ונזילוס"). הכוח נלחם בקרבות החזית המקדונית נגד ממלכת בולגריה לצד חיילים מצרפת ובריטניה וספג כ-5,000 הרוגים. ב-11 ביוני 1917, כשסכנת מלחמת אזרחים מרחפת מעל ממלכתו החליט קונסטנטינוס הראשון לוותר על המלוכה וגלה לשווייץ. בנו אלכסנדר הומלך תחתיו אך תיפקד כשליט בובה. בהנהגת וניזלוס השתתפה יוון בועידת ורסאי וזכתה ב-1920 בנכסים טריטוריאליים על חשבון בולגריה והאימפריה העות'מאנית, במסגרת הסכם סוור.

הקרע הלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

קונטוריוטיס וניזלוס, דנגליס

קונסטנטינוס הראשון עלה לשלטון במרץ 1913 לאחר שאביו גאורגיוס הראשון, מלך היוונים נרצח בחוצות סלוניקי. הוא נטה לתמוך במדיניותה של הקיסרות הגרמנית, אך בפרוץ מלחמת העולם הראשונה הכריז על נייטרליות. עם זאת באוקטובר 1914 כבשו כוחות יווניים שטח באלבניה ("צפון אפירוס") למשך כחודשיים עד שכוחות ממלכת איטליה כבשו את עיר הנמל ולורה (Vlorë) והאיים שסביבה שהוחזקו על ידי היוונים.

יוון חתמה ב-1913 על הסכם הגנה עם ממלכת סרביה לפיו תסייע יוון אם סרביה תותקף על ידי בולגריה. כאשר גייסה בולגריה את כוחותיה סבר ראש הממשלה אלפתריוס וניזלוס שבשלה העת להצטרפות יוון למדינות ההסכמה. סירובו של המלך לקיים את ההסכם הוביל להתפטרותו של וניזלוס מן הממשלה ב-5 באוקטובר 1915. ב-26 במאי הורה המלך לכוח היווני ששהה במבצר רופל (שהגן על גבול יוון-בולגריה במקדוניה היוונית) להיכנע לכוח בולגרי-גרמני משולב, תוך שהוא ממלא את הוראתו של ראש המטה הכללי הגרמני, אריך פון פאלקנהיין.

בין ה-17 וה-23 באוגוסט 1916 כבשו הבולגרים שטח ממזרח לנהר סטרומה. אזלת היד שנקט המלך לנוכח כיבוש השטחים היווניים על ידי צבא ממלכת בולגריה, הובילה לאי שקט ביוון והפגנות המונים. וניזלוס, יצא מאתונה לאי-הבית שלו כרתים ומשם לחיוס ולסבוס בדרכו לסלוניקי, שם חבר לאדמירל פבלוס קונטוריוטיס ולגנרל פנאיוטיס דנגליס. ב-29 בספטמבר הכריזו השלושה על הקמת מדינה עצמאית לאומית שכללה את צפון יוון, כרתים וחלק מאיי הים האגאי ("האדמות החדשות" שסופחו ליוון בעקבות מלחמת הבלקן השנייה) ובראשה "הממשלה הזמנית להגנה לאומית" (ביוונית: Προσωρινή Κυβέρνηση της Εθνικής Αμύνης), כממשלה מקבילה לממשלת המלך באתונה. היה זה למעשה מרד גלוי במלך. פעולתה הראשונה של הממשלה הייתה גיוס צבא. בסלוניקי חבר הכוח היווני שהתארגן החל מנובמבר לחיל משלוח בריטי-צרפתי (שכלל בהמשך גם יחידות מהאימפריה הרוסית ומסרביה) שהורכב בחלקו מנסוגי מערכת גליפולי ונועד לביצור עיר הנמל האסטרטגית. למרות קריאתו של ונזילוס: "איננו נגד המלך אלא נגד הבולגרים", רבים מן המתנדבים לצבא עשו זאת יותר משיקולים פוליטיים פנים-יוניים של התנגדות למלוכה מאשר מתוך איבה לאויב הבולגרי. יתרה מזו, חלקם הסתייג מהלחימה שכם-אל-שכם עם הסרבים, שדיכאו את המיעוט דובר היוונית בארצם[1].

אירועי נובמבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינות ההסכמה ראו בכניעתו של מלך יוון שיתוף פעולה גלוי עם גרמניה וסברו שהוא תוצאה של הסכם סודי בין יוון לגרמניה, שמטרתו להפר את מאזן הכוחות בבלקן. נציגי מדינות ההסכמה, בפרט צרפת, קיימו מגעים עם ממשלת אתונה, ניסו לכנע את המלך לשלוח חיילים ללחום על ריבונות ארצו והשתמשו בהטבעת ספינות סוחר יווניות על ידי צוללת גרמנית על מנת להשתלט על הצי היווני שחנה בסלמיס. פעולות אלה של בעלות הברית היו לצנינים בעיני תומכי המלך. ב-24 בנובמבר פקע אולטימטום צרפתי שדרש מהממשלה המלוכנית למסור לידי כוחות ההסכמה לפחות עשר סוללות תותחי הרים, הממשלה סירבה וב-1 בדצמבר (18 בנובמבר לפי הלוח הגרגוריאני) הנחיתו הצרפתים 3,000 נחתים בפיראוס, במה שהתחיל את האירועים שנודעו כ"אירועי נובמבר" (ביוונית: Νοεμβριανά, נובריאנה). ביממה שלאחר מכן נוהל קרב על העיר אתונה, שבסופו הייתה יד המקומיים על העליונה. הממשלה האשימה שכוחות מצבאו של וניזלוס סייעו לצרפתים ופתחו במסע למאסר אנשי וניזלוס.

ב-2 בדצמבר הכירו ממשלות צרפת ובריטניה בממשלת וניזלוס כממשלה היוונית החוקית. ב-7 בדצמבר (24 בנובמבר לפי הלוח הגרגוריאני) הכריזה ממשלת וניזלוס רשמית מלחמה על מעצמות המרכז (ממשלת יוון הרשמית הכריזה מלחמה ב-2 ביולי 1917, לאחר שהמלך ויתר על כסאו)[2].

קרבות החזית המקדונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – החזית המקדונית במלחמת העולם הראשונה
וניזלוס ודנגליס סוקרים את היחידות הראשונות של המגויסים היווניים בדרכן לחזית המקדונית

כוחות מדינות ההסכמה בלמו את כוחות מעצמות המרכז הפולשים ועד לסיומה של 1916 התייצב קו החזית מצפון לסלוניקי תוך התפתחות מלחמת חפירות בין הצדדים.

הכוח הלוחם היווני כלל 160,000 חיילים שחולקו לתשע אוגדות. הגיוס והשיבוץ ליחידות היה גאוגרפי, כך שבני אותו אי או אותו אזור שירתו יחדיו באותה מסגרת. ב-29 במאי 1918 התחולל קרב סקרה, בו לחם גיס יווני לראשונה ככוח מרכזי עצמאי, תחת פיקודו של אמנואיל זימברקקיס, והנחיל לבולגרים תבוסה משמעותית. היוונים חברו לבריטים במתקפת הווארדאר שהובילה להכרעת החזית. הכוחות תקפו בגזרת אגם דויראן, ולמרות אבדות כבדות שספגו הצליחו להבקיע את קו ההגנה הבולגרי השני. מפקד הגיס הבריטי הגנרל מילן ציין שעזרת הצבא היווני הייתה חיונית להצלחת המתקפה[3]. מפקד החזית, הגנרל לואי פראנשה ד'אספרה, ציין את אוגדת הרגלים "סרס" של הצבא היווני (על שם העיר הכבושה סרס), אשר היוותה את הגורם העיקרי להצלחת ההבקעה של קו ההגנה הבולגרי לאחר שהכוחות הבריטיים ספגו אבדות כבדות בקרב דויראן השלישי והאטו את התקדמותם[4].

רוב הכוח היווני הורכב מחיל רגלים, ארטילריה וחיל רפואה והוכפף לפיקוד עליון בריטי או צרפתי. חוליות מתמחות של חיל הנדסה, לוחמה כימית, להביורים וכדומה סופחו ליחידות היווניות מצבאות צרפת ובריטניה לפי הצורך.

התפתחויות פנים ביוון במהלך המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-11 ביוני 1917, כשסכנת מלחמת אזרחים מרחפת מעל ממלכתו וללא גיבוי גרמני, החליט קונסטנטינוס הראשון לוותר על המלוכה וגלה לשווייץ. בנו אלכסנדר הומלך תחתיו.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת הסכם סוור שנחתם באוגוסט 1920, זכתה יוון בנכסים טריטוריאליים רבים. רשמית נותר אלכסנדר הראשון מלך יוון, אך בפועל הוא היה למעשה שליט בובה ועושה דברו של וניזלוס. באוקטובר 1920, נפטר המלך אלכסנדר הראשון לאחר שלקה באלח דם. בבחירות הכלליות שנערכו בנובמבר הפסיד אלפתריוס וניזלוס והודיע על פרישתו מהחיים הפוליטיים. תומכי המלוכה ביוון העלו הצעה להשבתו של קונסטנטינוס הראשון והחזרת סמכויותיו. ביוון נערך משאל עם וכמליון בוחרים שהיוו 99 אחוזים מהמצביעים תמכו בחזרתו של קונסטנטינוס הראשון לשלטון. ב-19 בדצמבר 1920 שב קונסטנטינוס הראשון למלוך על יוון. הוא הרחיב את מלחמת יוון-טורקיה תוך אמונה בעליונותו המוחלטת של צבא יוון על פני צבא טורקיה, אך המלחמה הסתבכה והיוונים הוכו. ב-11 בספטמבר 1922 פרצה הפיכה צבאית בממלכה וב-22 בספטמבר ויתר קונסטנטינוס הראשון על כסאו, גלה לאיטליה ושם הלך לעולמו חודשים ספורים מאוחר יותר. בנו של קונסטנטין הראשון, גאורגיוס הומלך תחתיו. בהמשך, אולצו היוונים לחתום על שביתת הנשק של מודניה אשר עקרונותיה הוכללו בהסכם לוזאן והחל פרק חילופי האוכלוסייה בין טורקיה ויוון.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]