מיקונוס
ערך זה עוסק באי בים האגאי. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו  | |
| מרחובות העיר מיקונוס, בירת היחידה האזורית | |
| מדינה |
 יוון |
|---|---|
| מחוז | דרום הים האגאי |
| חבל ארץ | האיים הקיקלדים |
| רשויות מוניציפליות ביחידה האזורית | 1. מיקונוס |
| בירת היחידה האזורית | מיקונוס |
| שטח | 105.2 קמ"ר |
| אוכלוסייה | |
| ‑ ביחידה האזורית | 10,134 (נכון ל־2011) |
| ‑ צפיפות | 96 נפש לקמ"ר (2011) |
| קואורדינטות | 37°27′00″N 25°20′00″E / 37.45°N 25.333333333333°E |
| אזור זמן | UTC+2 |
| http://www.mykonos.gr/ | |
|
מיקומה של היחידה האזורית של מיקונוס (מסומנת באדום) במחוז דרום הים האגאי  החלוקה המנהלית של מיקונוס לרשויות מוניציפליות. | |
מיקונוס (ביוונית: Μύκονος) הוא אי יווני בים האגאי, השייך לארכיפלג האיים הקיקלאדיים, ומהווה, יחד עם דלוס, ריניה (אנ') ומספר איים לא מיושבים אחרים, יחידה אזורית נפרדת במחוז דרום הים האגאי. מיקונוס שוכנת בין האי איקריה (אנ') במזרח, נקסוס ופארוס בדרום, סירוס במערב, וטינוס (אנ') בצפון מערב.
העיר הגדולה באי, שהיא גם עיר הבירה של היחידה האזורית, קרויה אף היא "מיקונוס" ולעיתים "חורה"[1], והיא שוכנת בחלקו המערבי של האי. ישנם כעשרה יישובים נוספים באי מלבד הבירה, כאשר היישוב המשמעותי היחיד שלא שוכן בשפת הים הוא אנו-מרה, המרוחק כ-9 קילומטר מהעיר מיקונוס.
מיקונוס היה אחד מהאיים היווניים הראשונים שהתפתחו כיעד תיירותי, והיא מהווה את אחד ממוקדי המשיכה העיקריים לתיירות ביוון. מאז 1960 נהרו תיירים בהמוניהם לאי. כיום חיי הלילה במיקונוס נחשבים כתוססים והפעילים ביותר באירופה, והוא נחשב יעד ידידותי לקהילת הלהט"ב.[2]
האתר המפורסם ביותר באי מכונה "ונציה הקטנה"[3], בעקבות דמיונו לוונציה.
תושב האי מכונה "מיקוניוס" או "מיקוניאטיס"[4].
ראש העיר הנוכחי של מיקונוס הוא קונסטדינוס קוקאס (יוו').
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיתולוגיה ועתיקות[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי המיתולוגיה, האי נקרא על שם הגיבור מיקונוס, בנו של אניוס מקריסטוס[5] - שהיה בנו של אפולון והנימפה ריוס מזריקוס[6] - בתו של דיוניסוס (על פי סטפנוס מביזנטיון). מיקונוס היה אביה של קסנת'יפי (יוו'), שהניקה אותו כשהיה כלוא כדי למנוע ממנו למות ברעב.
האי יושב בתחילה בידי המצרים, האיקרים, הפיניקים והמינואים, ולאחר מכן על ידי האיונים, בהנהגתו של היפוקלאוס מהנילוס[7].
מסורת מיתולוגית אחרת במיקונוס העתיקה מתייחסת לרצח הענקים בידי הרקולס (על פי סטראבון), ממנו הגיע ככל הנראה הביטוי: "הכל תחת מיקונוס אחת"[8]. סטראבון מציין שתושבי מיקונוס היו קרחים, כשסופרים אחרים אף ציינו שהם נותרו חסרי שער מגיל צעיר.
במפרץ פטליה, בחופו הצפוני של האי, על גבעה נמוכה, זוהתה התיישבות מהתקופה הנאוליתית. המבנים העתיקים יותר, תוארכו ל-5000 לפנה"ס. המקום יושב במשך מספר מאות שנים וננטש במהלך האלף החמישי לפנה"ס, בערך באותו הזמן שבו ננטשה ההתיישבות באי סאליאגוס (אנ').
מבחינה היסטורית, מיקונוס מוזכרת לעיתים נדירות בלבד. במיקונוס שני מנזרים מרכזיים, האחד ב"אנו מרה"[9] והשני ב"פלאוקסטרו"[10].
המיקונים, שהשתייכו לברית הדלית, שילמו לאתונאים מס, על פי תקנות הברית.
הם סגדו, לצד האלוהויות הפאן הלניות, גם לאלים אולימפיים, במיוחד לדיוניסוס, לפוסידון ולאמה של סמלי (אנ'), דמטר. לכבודם נערכו פסטיבלים חגיגיים, בהם הוקרבו חזירים, כבשים ואיילים.
על המטבעות של מיקונוס חרוטים גופו המלא של דיוניסוס, או ראשו של פוסידון.
מיקונוס נכבשה, יחד עם איים אחרים, בידי האימפריה הרומית, לאחר מכן הפכה לפרובינציה של ויזנטינון[11] ושמרה על המנהגים ועל הדת האורתודוקסית עד תחילת המאה ה-13, אז נכבשה בידי ונטוס[12].
האי דלוס, השייך ליחידה האזורית, וממוקם כשלושה ק"מ צפונית מזרחית לאי מיקונוס, מילא תפקיד חשוב מבחינה מדינית, דתית ותרבותית ביוון העתיקה, בשל כך שנחשב למקום לידתם המיתולוגי של האלים אפולו וארטמיס. דלוס המודרני מהווה מוקד משיכה תיירותי בשל עושרו באוצרות ארכאולוגיים, ובשנת 1990 הוכרז כאתר מורשת עולמית.
ימי הביניים, ביזנטיון, שלטון ונציאני[עריכת קוד מקור | עריכה]
איסטנבול (קונסטנטינופול) נכבשה בידי הלטינים שהשתתפו במסע הצלב הרביעי, במהלכו נוצרה האימפריה הלטינית. בשנים שלאחר מכן, החלו הצלבנים את כיבוש האיים בים האגאי. האי טינוס (אנ') ומיקונוס נכבשו בידי האחים אנדראה (אנ') וג'רמיה (ירמיה) גיזי (אנ'), שהשתייכו למשפחת האצולה הונציאנית גיזי (אנ'), והיו אחייניו של הדוג'ה אנריקו דאנדולו.
אנדראה גיזי היה השליט הלטיני הראשון של האי תחת הריבונות של דוכסות הארכיפלג (אנ'), שהונהגה בידי הדוכס מרקו סנודו (אנ'). בנו של אנדראה, ברתולומיאו גיזי הראשון (אנ'), ירש אותו ב-19 במרץ 1277. זמן קצר לפני מותו של אנדראה בשנת 1303, קיבל במתנה את האיים קיאה וסריפוס. איים אלו נכבשו מחדש בידי הוונציאנים מידי האימפריה הביזנטית.
משפחת גיזי שלטה באי במשך כמאתיים שנה, ובני המשפחה הופלו לרעה.
ג'ורג' גיזי הראשון (אנ'), בנו של ברתולומיאו הראשון, נישא לבתו של גואי מדרמלאיי (אנ'), ובשל כך קיבל את התואר ברון של חלנדריצה (אנ') בנסיכות אכאיה (1286-1311). ב-1292, הוא קיבל את הכינוי קסטלן (אנ') מקלמטה.
בעקבות נישואיו השניים של ג'ורג' גיזי הראשון לאליס דלה קארצ'רי[13], נולד ברתולומיאו גיזי השני (אנ'). ברתולומיאו גיזי השני הפך להיות אחד משלושה שליטים ששלטו בממלכת נגרופונטה באי אוויה[14], והוא ירש אותה מאמו בשנת 1313. מאביו ירש את הריבונות באי טינוס (אנ').
במהלך תקופת השלטון של ג'ורג' גיזי הראשון במיקונוס הוצתה מצודת האי בידי האדמירל האראגוני רוג'יירו די לאוריה (אנ').
הצאצא האחרון של משפחת גיזי ששלט במיקונוס ובטינוס היה ג'ורג'יו גיזי השלישי (יוו'), עם מותו ללא צאצאים (1390), האי הועבר לרפובליקה של ונציה. הוונציאנים שלטו במיקונוס עד שנת 1537. בשנה זו הותקף האי בידי ח'יר א-דין ובידי סולטאן האימפריה העות'מאנית סולימאן הראשון. מאז, נפלה מיקונוס לידי הטורקים, בניגוד לטינוס השכנה שנשארה בשליטת הרפובליקה של ונציה למשך כמאתיים שנים נוספות.
שלטון עות'מאני[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאז תחילת יוון העות'מאנית במהלך התקופה הראשונה, נרדף האי על ידי קבוצה של נוצרים. לאחר שנת 1669, התבצעה גביית מיסים באי באמצעות ועדה, ומונו נציגים ששימשו כשליטים.
על דייריה המפורסמים של מיקונוס נמנים פנאגיוטאקיס ניקוסיוס[15] ואלכסנדרוס מברוקורדאטוס (1669-1709). טינוס, בניגוד למיקונוס, נשארה למשך מאתיים שנה נוספות בידי הוונציאנים. זה היה האי האגאי האחרון שנכבש על ידי העות'מאנים (1718).
במהלך מרד אורלוב נכבשה מיקונוס בידי הרוסים, והיא הייתה בשליטתם בשנים 1770-1774.
במהלך השלטון העות'מאני, סיפקה מיקונוס לצי העות'מאני ספינת משוטים ואנשי צוות. בזמנים ההם, שכנו באי שודדי ים ונמצאו בו פריבטירים, שהטילו מורא על האיים הסמוכים, ועל ספינות סוחרים שעברו בים האגאי.
במהלך ה"מאבק הקדוש"[16] ניצחה מיקונוס בגבורה עם ספינותיה, שאוחדו עם שאר הצי תחת משפחת טובאזי (יוו') (משפחה ימית ותיקה מהאי הידרה) והתנגדו לטורקים שוב ושוב, הודות לגיבורה מנטו מברוגנוס. בהנהגתה, גוננו אנשי האי מיקונוס בחירוף נפש על ביתם מפני חילות האויב.
שוב ושוב אדמירל הצי הטורקי ניסה לרדת מהאונייה, אבל תושבי מיקונוס הבריחו את הטורקים, הרגו או פצעו אותם.
ב-1825, הותקפה מיקונוס באכזריות בידי האדמירל האוסטרי פבלוקאס[17], בתואנה שתושבי מיקונוס ביצעו הפרעות פיראטיות. אולם במציאות פעל פבלוקאס לפי פקודות ממשלתו, שהייתה עוינת והתנגדה למאבק היווני.
היסטוריה מודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1923, לאחר הקטסטרופה של אסיה הקטנה (יוו') וחילופי האוכלוסין בין יוון וטורקיה, התיישבו באי משפחות פליטים מאסיה הקטנה (יוו'), שהעשירו את חיי החברה והתרבות באי, והוסיפו ידע חדש כדוגמת התמחות באריגה. כך הפכה מיקונוס למרכז טקסטיל.
אתרים ארכאולוגיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
קבר מיקני[עריכת קוד מקור | עריכה]
באנגליקה[18] התגלה קבר מיקני מסוף המאה ה-15 לפני הספירה. הקבר הוא עגול, ובעל קוטר של 5.80 מטר. הוא נמצא על ראש גבעה, בסמוך למלון ליטרה[19]. כל חפצי הקבורה והמתנות, כדי חרס, תכשיטים מוזהבים, אבני חותם העשויים מקריסטל - מוצגים במוזיאון הארכאולוגי של מיקונוס[20].
בית קברות עתיק התגלה באזור של קאטו מילון[21].
האתר הארכאולוגי "דיבוניה"[22][עריכת קוד מקור | עריכה]
באותו הכף התגלו שרידי מגורים שמתוארכים החל מתקופות פרהיסטוריות ונמשכים עד תקופת האימפריה הרומית.
בחצי האי "דימאסטו"[23] שמפריד את מפרץ "קלאפאטי"[24] במיקונוס מחוף "קאלו ליבאדי"[25], יש אינדיקציות של קיום אפשרי של עיר פרהיסטורית נוספת.
במברוספיליה[26] נמצאו כלים רבים וחפצים מהתקופה הנאוליתית.
מתקן קטן על הגבעה, מעל מגדל הפעמון, מתוארך כנראה לתחילת האלף החמישי לפני הספירה.
באנאוולוסה[27] ובפאליוקסטרו[28] קיימים יישובים מהעידן הקיקלדי המוקדם והאמצעי, בהתאמה.
היישוב הנאוליתי של פטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]
החפירה התחילה ב-1995, ולאחר הפסקה של שנתיים היא נמשכת כיום באופן סיסטמטי על ידי האוניברסיטה האגאית[29]. היישוב הנאוליתי ממוקם בפטליה[30], בפתחו של מפרץ פאנורמוס[31] וצפונית לדרך המובילה לכפר אנו מרה[32]. היישוב היה מכוון לכיוון צפון, לפיכך היה חשוף לרוחות, עובדה שהפכה את המגורים בו לבעיתיים רוב הזמן. עם זאת, קיימים יישובים נאוליתיים הבנויים בכיוון דומה, שהתגלו באיים קיקלאדיים אחרים, כגון קפאלה קאס[33], סאליאגוס מאנדיפארוס[34], גרוטה נקסו[35], במספר אתרים בקיתנוס[36] ובמקומות אחרים.
מתחילת המחקר התחילו להתגלות שרידי מבנים של ישוב פרהיסטורי גדול. בחפירות האחרונות שהתקיימו בין השנים 2002-2003, נחפר רובו של בניין עם קירות בגובה 1.50 מטר, בעל צורה של «μεγάρου» (אולי: מגרון), בעוד שנמצאו מבנים מקומרים (עם קשתות) ושני מבנים עגולים שגובהם 1.80 מטר, שכנראה השתמשו בהם כאסם. בניינים מסוג זה חריגים לתקופה הנאוליתית. למעשה, עבודת השימור שלהם היא חסרת תקדים באזור האגאי. מחקר גיאומורפולוגי הראה שפטליה הייתה אזור מגורים בעל שטח של 7-8 סטרמות (אנ'), שפרח במהלך התקופה הנאוליתית המאוחרת. כיום, פטליה מפורסמת בשל היישוב הנאוליתי הידוע של סאליאגוס של אנדיפארוס (יוו')[37]. סדרה של כרונולוגיות רדיו מתארכות את המגורים באזור בין השנים 5100 ועד סביבות 4500 לפני הספירה.
בתוך הבניינים נמצאו שברים של כלי חרס אך גם עשרות כלים שלמים, המציגים מגוון רחב במונחים של איכות פני השטח וצורות הכלים. נראה שבית מלאכה מקומי הכיל אלפי שברים של כדים מקושטים בצבעי לבן ואדום. הכדים נצבעו בצבעים אלו לאחר שרפת המשטח השחור המלוטש של הכלים, מבפנים ומבחוץ.
בנוסף לממצאים של כלי החרס, נמצאו בשפע רב כלים העשויים אובסידיאן, ביניהם בולטים עשרות רבות של ראשי חץ וחניתות באיכות מצוינת, המעידים על מומחיות מיוחדת בציד. ראשי חץ דומים נמצאו בסאליאגוס של אנדיפארוס, אך גם באתר של המערה השחורה,"מאברי ספיליה"[38], שהיא לא רחוקה מפטליה. למרות זאת, הקילופים שנאספו מפני השטח, כמו גם משכבות החפירה, בנוסף לליבות אובסידיאן רבות, מבהירים שהתרחש עיבוד בו במקום של החומר שהגיע ממלוס.
הממצאים כוללים שני פסלוני חרס של נשים, שנמצאו בעומק לא רב מתחת לפני השטח. אחד הפסלונים הוא מסוג סטאטופיגיה (אנ'), האופייני לתקופה הנאוליתית בכל רחבי יוון. הפסלון השני, שגובהו 0.30 מטר לפחות, הוא יוצא דופן. הוא כולל צוואר ארוך, ראש אובלי, גוף משולש וטבור עמוק, וגם בו יש מאפיין של סטאטופיגיה.
הכמות הקטנה של צדפות ודגים מבהירה שתושבי היישוב היו בעיקרם בעלי אוריינטציה חקלאית, הכוללת עיבוד אדמה, מרעה וציד, ובעלי אוריינטציה פחותה בדיג.
שרידים מהתקופה הנאוליתית אותרו על גבעות, מזרחית לפטליה, אך גם בחלקים אחרים של האי, עניין המראה כי המגורים היו צפופים החל מתקופה מוקדמת מאוד.
גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שטח האי עומד על 85.5 קמ"ר. הגובה המקסימלי באי עומד על 341 מטר. אורך קו החוף של האי עומד על 89 קילומטרים. האי ממוקם 150 ק"מ מזרחית לאתונה.
אוכלוסיית היחידה, המרוכזת כמעט כולה באי מיקונוס בלבד, מונה 10,134 נפשות, בהתאם לסקר מפקד אוכלוסין שנערך ב-2011.
באופן כללי, מיקונוס היא בעלת צורה של משולש בלתי רגיל, המקוטע על ידי מפרצונים קטנים, העיקריים שבהם הם פאנורמוס[39] בצפון, טורלוס[40] במערב, שם שוכן הנמל הראשי, וחורה[41], עיר הבירה. לשונות היבשה העיקריות של מיקונוס הן אליגומאנדרה[42] (בכיוון דרום מערב), ארמניסטיס[43] (בכיוון צפון מערב) ולשון היבשה המזרחית, מול טראגוניסי (יוו'). במרחק של 2 מיילים דרום מערבית מהאי שוכנת דלוס ההיסטורית, וממערבה לה שוכנת ריניה (אנ'), שיחד עם איים סלעיים (אנ') אחרים, אשר כולם לא מיושבים, שייכים אדמיניסטרטיבית למיקונוס.
פני השטח של מיקונוס הם בעיקר סלעיים ומעט חלקים,ומורכבים בעיקר מגרניט. קיימים בה רק שני הרים, שניהם בגובה בינוני: "אליהו הנביא" אנומריטיס[44] בגובה של 341 מטר (במזרח האי) ו"אליהו הנביא" וורניוטיס[45] בגובה של 372 מטר (בצפון)[46]. שתי פסגות ההרים מכונות "אליהו הנביא" ("Προφήτης Ηλίας").
מיקונוס חסרת יערות, ויש בה מעט מטעים. בהתאם לכך, יש בה יבול מצומצם, ועל מוצריה החקלאיים נמנים בעיקר חיטה, שעורה, ענבים ותאנים. כמו כן, יש בה גידול בעלי חיים במידה מוגבלת.
יש במיקונוס טורנטים (איט') רבים ואין בה נהרות, אך יש בה מספר רב של נחלים עונתיים, שניים מהם הוסבו למאגרי מים. אספקת המים בעבר הגיעה מבארות. כיום, אספקת המים מגיעה ממפעל התפלה, הפועל בשטח של קורפוס[47], כמו גם משני סכרים, מאראת'י[48] ומאוס[49][50]
התשתית של מיקונוס מאופיינת בעושר של מרבצי מנגן, ברזל, נחושת וגלנה. עם זאת, הם נותרו לא מנוצלים. חימר ובריט באיכות גבוהה (מינרל המשמש כחומר סיכה בקידוחי נפט), נכרו בצד המזרחי של מיקונוס עד שנת 1900.
באי מתבצעת הפקה של 4500 מטרים מעוקבים של מים מדי יום, באמצעות תהליך של אוסמוזה הפוכה של מי ים, במטרה לענות על צורכי האוכלוסייה המקומית והמבקרים.
בעבר, היוותה מיקונוס אזור ציד נרחב של שלוים ותורים. בנוסף, תושבי המקום עוסקים בדיג, אך הוא אינו מספיק לצורכי האי.
השתייכות כנסייתית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילה, הייתה מיקונוס חלק מבישופות דלוס[52]. כאשר סרבה להיות חלק מהבישופות הזו, סופחה לבישופות של טינוס.
במהלך שלטון הצלבנים חלקה מיקונוס גורל משותף, מבחינה כנסייתית, כמו זה של שאר האיים הקיקלאדיים. באופן ספציפי, כאשר נשלטה מיקונוס בידי משפחת גיזי, נוסדה הבישופות הלטינית של מיקונוס, ונשתמרה עד שנת 1449. בשנה זו, בעקבות מחסור במאמינים קתוליים, איחד ניקולאוס החמישי את הבישופות של מיקונוס יחד עם בישופות טינוס.
ב-1537 נכבשה מיקונוס בידי העות'מאנים. הפטריארכיה האקומנית של קונסטנטינופול ארגנה מחדש את המטרופולין הקדוש של פרונקסיה (יוו'). ב-1646 השתייך המטרופולין לבישופות סיפנוס ומלוס. ב-1833, התמזג המטרופולין עם בישופות הקיקלאדים[53]. כיום, שייך המטרופולין למטרופולין הקדוש של סירוס, טינוס ואנדרוס (אנ').
אטרקציה מרכזית במיקונוס היא מנזר פנאגיה טורליאני (יוו') באנו מרה[54][55][56][57]. המנזר קיבל את שמו הנוכחי, לאחר שאיקונה של מריה הבתולה נמצאה באזור הסמוך של טורלוס. המנזר נוסד ב-1542, בידי שני נזירים ממנזר קטפוליאני (אנ') בפארוס, אשר חיפשו מקלט במיקונוס. בקומפלקס של המנזר קיים המוזיאון הכנסייתי של מיקונוס.
בחוֹרה קיימים המקדשים: "מגאלי פנאגיה"[58][59] או בשמה השני: "מיטרופולי"[60][61]; מקדש "אגיה קיריאקי"[62][63]; מקדש "פנאגיה פנאחרנדוס"[64] או "פנאחרה"[65]. בכל רחבי האי קיימות למעלה מ-500 כנסיות וקפלות, "אחת לכל יום בשנה" כמו שאומרים המקומיים.
נקודות ציון[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ספריה עירונית - אחוזה מהמאה ה-18 הכוללת למעלה מ-8000 כרכים ואוסף עצום של תמונות מהמאות ה-18 וה-19, מסמכים ומטבעות קיקלאדיים וחותמים ישנים, כמו גם שרטוטים וספרים מהספרייה האישית של האמן האמריקאי ג'ון רטקין (John Ratekin), שעבר להתגורר במיקונוס ב-1966. הספרייה ממוקמת בכיכר "אגיה קיריאקי" בחוֹרה[66].
- פטרוס השקנאי (אנ') - זהו הקמע הרשמי של מיקונוס במשך למעלה מ-60 שנה.
- טחנות הרוח של מיקונוס (אנ') - טחנות הרוח הן מאפיין של הנוף במיקונוס. ישנן טחנות רוח רבות הפזורות ברחבי האי, אך רובן מרוכזות בעיר חוֹרה. טחנות הרוח ב"קאטו מילי"[67][68] בחוֹרה ניצבות בשורה על גבעה המשקיפה לים, כדי לנצל את רוחות הצפון החזקות. מכוסות בעץ וקש, טחנות הרוח נבנו בידי הוונציאנים במאה ה-16 כדי לטחון קמח, והן נשארו בשימוש עד תחילת המאה ה-20. רבות מהן שופצו ושוחזרו למטרת מגורים לתושבים מקומיים ואחסון של מסמכים מיקוניים רבים[69].
- ונציה הקטנה - שורות של בתי דייג נפרשות לאורך קו המים, עם מרפסותיהם התלויות מעל הים. הבתים הראשונים נבנו באמצע המאה ה-18. הבתים השתייכו במקור לסוחרים עשירים או רבי חובלים. הדלתות הקטנות שסיפקו גישה ישירה לים ולמחסנים התת-קרקעיים, גרמו לאנשים להאמין שבעלי בתי הדייג היו שודדי ים. כיום, כמה מהבתים הוסבו לבארים ובתי קפה, כמו גם לחנויות קטנות ולגלריות. ונציה הקטנה נחשבת לאחד המקומות הרומנטיים ביותר באי, ואנשים רבים מתאספים בה כדי לצפות בשקיעה. האזור מושך אמנים רבים, המגיעים לצייר את קו החוף הציורי.
- טריה פיגאדיה - שלוש בארות זהות ניצבות בשורה במרכז חוֹרה. הן נבנו ב-1722 כדי לספק לעיר מים. בניגוד לרוב הבארות המודרניות שעומקן עולה על 30 מטרים, עומקן של הבארות עומד על 5-6 מטרים בלבד, היות שהן נחפרו בשטח חולי, שם המים היו נגישים יותר.
- המגדלור של ארמניסטיס - ב-1887, לאחר טביעתה של ספינת הקיטור האנגלית "VOLTA", בחוף הצפוני של האי, הוחלט על בניית מגדלור באתר "ווארוולאקאס"[70], כיום ארמניסטיס[71]. המגדלור ממוקם באזור "פאנארי", במרחק 6.5 ק"מ מחורה, בצפון מערבה של מיקונוס. לבסוף, השתלטה חברת מגדלורים צרפתית על המגדלור, השלימה את בנייתו והפעילה אותו ב-1890, כשהאזור היה בשליטת האימפריה העות'מאנית. גובהו של המגדלור הוא 19 מטר. מנגנון המנורה המקורי נוצר בידי החברה הצרפתית "סוטה למונייה" (SAUTER LEMONIER), והוא זכה בפרס בתערוכה בינלאומית שנערכה בפריז באותה העת. מנגנון זה פעל בראש המגדלור עד שנת 1983, אז הוחלף בציוד חשמלי[72]. מאז אותה שנה, הוצג המגדלור בחצר המוזיאון הימי האגאי, ששוכן במבנה קיקלאדי מסורתי מהמאה ה-19, במרכז מיקונוס, ב"טריה פיגאדיה"[73].
מוזיאונים[עריכת קוד מקור | עריכה]
המוזיאון נבנה ב-1902 למטרות אחסון של הממצאים מהשנים 465-466 לפני הספירה, אשר נמצאו באי ריניה. הבניין הנאוקלאסי המקורי קיבל את צורתו המקורית ב-1934. מבין הממצאים שנמצאו במיקונוס, מרשים במיוחד "הפית'וס (אנ') של מיקונוס"[74], מהמאה ה-7 לפני הספירה, בעל תבליטים עשירים ממלחמת טרויה, הכוללים לוחמים אכאיים עם סוס טרויאני.
המוזיאון נוסד ב-1983 בידי התושב המיקוני ג'ורג' דרקופולוס (George M. Drakopoulos), ונפתח ב-1985. מטרת המוזיאון היא שימור, קידום ולימוד של ההיסטוריה והמסורת הימית היוונית, במיוחד התפתחות ופעילות של אוניות סוחרים (אנ'), בעיקר באזור ההיסטורי האגאי. בנוסף לדגמים המקוריים, יש במוזיאון העתקים של ספינות היסטוריות ואוספי מטבעות שעליהן סצנות ימיות מהמאה החמישית לפנה"ס ועד המאה הרביעית לספירה, כמו גם מגוון של כלי ספנות.
- מוזיאון הפולקלור של מיקונוס[76]
המוזיאון ממוקם בקסטרו ליד כנסיית פאראפורטיאני[77]. למוזיאון יש שני נספחים: הראשון, "הבית של לנה"[78][79]. מדובר בבית מייצג של מעמד הביניים מהמאה הקודמת, באזור "טריה פיגאדיה" בחוֹרה. השני, "המוזיאון החקלאי - הטחנה של בוני"[80][81]. מדובר במוזיאון באוויר הפתוח המציג מתקנים חקלאיים מסורתיים, שבהם משתמשים במיקונוס לייצור ועיבוד של מוצרים חקלאיים (גורן, תנור, באר, גת וכדומה), תוך התמקדות בטחנה הישנה של בוני במצב פעולה מלא.
אקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]
במיקונוס שורר אקלים חם, צחיח למחצה, בשל כמות המשקעים הכוללת הנמוכה היורדת בה. זאת, למרות שהיא בעלת מאפיינים ים תיכוניים רבים, והיא מושפעת רבות מהים התיכון. השמש זורחת עד 300 ימים בשנה. עונת הגשמים נמשכת מאוקטובר עד מרץ. הצמחייה צומחת בסביבות אמצע הסתיו, עד אמצע הקיץ. הטמפרטורה היומית הממוצעת בחורף היא בסביבות 15°C, ובקיץ היא עומדת על 27°C. הטמפרטורה הממוצעת בלילה עומדת על 11°C בחורף ו-23°C בקיץ.
בשל הרוחות האטזיות (אנ') וההשפעה הממתנת של הים, ימי הקיץ קרירים יחסית, יבשים ושטופי שמש. החורפים באופן כללי מתונים ורטובים, עם ימי שמש רבים אפילו באמצע החורף. שלג יורד לעיתים נדירות.
| אקלים במיקונוס | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| חודש | ינואר | פברואר | מרץ | אפריל | מאי | יוני | יולי | אוגוסט | ספטמבר | אוקטובר | נובמבר | דצמבר | שנה |
| טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°) | 13.7 | 14.6 | 16.4 | 17.9 | 22.7 | 25.9 | 26.8 | 27.2 | 26.4 | 23.6 | 19.8 | 17 | 21 |
| טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°) | 10.3 | 11.1 | 12.7 | 14 | 17.5 | 22.1 | 23.6 | 24.2 | 23.1 | 20.1 | 16.6 | 13.7 | 17.4 |
| משקעים ממוצעים (מ"מ) | 75.3 | 66 | 36.3 | 32.8 | 1.1 | 0.2 | 0 | 0 | 7.7 | 29.1 | 36.3 | 67.4 | 352.2 |
| מקור: http://penteli.meteo.gr/stations/mykonos/ (ממוצעים של השנים 2019 ו-2020) | |||||||||||||
עיריית מיקונוס[עריכת קוד מקור | עריכה]
עיריית מיקונוס כוללת את האי של מיקונוס, את האיים ריניה (אנ') ודלוס, כמו גם איים קטנים יותר בסביבות מיקונוס. היא מורכבת משני מחוזות עירוניים.
המחוזות העירוניים, האיים והישובים המרכיבים את עיריית מיקונוס:
- היחידה העירונית של מיקונוס
בגבולות היחידה העירונית כלולים היישוב המודרני של פטליה, כמו גם היישוב הפרהיסטורי שלו.
מטבח[עריכת קוד מקור | עריכה]
הגבינה האופיינית במיקונוס היא הקופניסטי (אנ'), והיא בעלת טעם פיקנטי-חריף. גבינה מקומית נוספת היא ה"טירובוליה"[91] - גבינה ללא מלח שממנה מייצרים שמנת חמוצה, פשטידות מסורתיות (למשל, פשטידות בצל[92]) ועוגות זנגביל[93].
גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
תצפית על העיר מיקונוס
בתים במיקונוס
הכפר אנו מרה
טחנות רוח במיקונוס
אורנוס (Ορνός) לאחר הגשם
קאטו מילי (Κάτω Μύλοι)
טחנות הרוח בחורה
"ונציה הקטנה" בחורה
כנסיית פאראפורטיאני (Εκκλησία Παραπορτιανή) בחורה
סמטה בחורה
חורה
פטרוס השקנאי (אנ') - הקמע של מיקונוס
חוף אליה (παραλία Ελιά)
גבעות במיקונוס
חוף קלפאטיס (παραλία του Καλαφάτη)
מבט לים במיקונוס
מגדל הפעמונים של מרים, הבתולה הגדולה (Μεγάλης Παναγιάς)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של מיקונוס- מדריך לתיירים במיקונוס בויקימסע האנגלי (באנגלית)
- אתר מידע בעברית בשיתוף לשכת התיירות היוונית
- מיקונוס מתוך אתר איי יוון
- דובי זכאי, מיקונוס, אפשר גם אחרת, באתר ynet, 1 באוגוסט 2002
מיקונוס: המתכון לחופשה יוונית קסומה, באתר הארץ, 28 במאי 2018- שירי הדר, מיקונוס: למה כולם רוצים פיסה מהאי הזה?, באתר ynet, 26 ביולי 2018
- מיקונוס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
מדריך למטייל בוויקימסע: 
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: 
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ ביוונית: Χώρα.
- ^ Mediterranean Europe, Duncan Garwood, 2009
- ^ ביוונית: μικρή Βενετία.
- ^ ביוונית: Μυκόνιος או Μυκονιάτης, תושבת האי מכונה מיקוניאטיסה: Μυκονιάτισσα.
- ^ ביוונית: Αινίου του Καρύστου.
- ^ ביוונית: Ρυούς της Ζάρυκος.
- ^ ביוונית: Ιπποκλέους του Νήλου.
- ^ ביוונית: Πάντες υπό μία Μύκονον.
- ^ ביוונית: Ανω Μερά.
- ^ ביוונית: Παλαιόκαστρο.
- ^ ביוונית: Βυζαντινών.
- ^ ביוונית: Βενετούς.
- ^ באיטלקית: Alice dalle Carceri.
- ^ ממלכה הנשלטת בידי שלושה שליטים מכונה טריארכיה. ממלכת נגרופונטה חולקה לשלוש ברונויות, שבכל אחת מהן עמד שליט.
- ^ ביוונית: Παναγιωτάκης Νικούσιος
- ^ ביוונית: Ιερό Αγώνα.
- ^ ביוונית: Παυλούκα.
- ^ ביוונית: Αγγελικά.
- ^ ביוונית: Λύτρα.
- ^ ביוונית: Αρχαιολογικό Μουσείο Μυκόνου.
- ^ ביוונית: Κάτω Μύλων.
- ^ ביוונית: Διβούνια.
- ^ ביוונית: Δίμαστο.
- ^ ביוונית: όρμο Καλαφάτη.
- ^ ביוונית: Καλό Λιβάδι.
- ^ ביוונית: Μαυροσπηλιά.
- ^ ביוונית: Αναβολούσα.
- ^ ביוונית: Παλιόκαστρο.
- ^ ביוונית: Πανεπιστήμιο Αιγαίου.
- ^ ביוונית: Φτελιά.
- ^ ביוונית: Κόλπος Πανόρμου.
- ^ ביוונית: ΄Ανω Μερά.
- ^ ביוונית: Κεφάλα Κέας.
- ^ Σάλιαγκο της Αντιπάρου.
- ^ ביוונית: Γκρόττα Νάξου.
- ^ ביוונית: Κύθνος.
- ^ https://mcooker-iw.icdself.com/index.php@option=com_content&task=view&id=1507.html
- ^ ביוונית: Μαύρη Σπηλιά.
- ^ ביוונית: Πάνορμος.
- ^ בייונית: Τούρλος.
- ^ ביוונית: Χώρα.
- ^ ביוונית: Αληγόμαντρα.
- ^ ביוונית: Αρμενιστής.
- ^ ביוונית: Προφήτης Ηλίας Ανωμερίτης.
- ^ ביוונית: Προφήτης Ηλίας ο Βορνιώτης.
- ^ https://www.greeka.com/cyclades/mykonos/geography/
- ^ ביוונית: Κόρφος.
- ^ ביוונית: Φράγμα Μαράθι.
- ^ ביוונית: Μαούς.
- ^ קיים גם סכר נוסף באנו מרה (ביוונית: Φράγμα Άνω Μερας).
- ^ ביוונית: Παναγία Παραπορτιανή.
- ^ ביוונית: Επισκοπής της Δήλου.
- ^ ביוונית: επισκοπή Κυκλάδων.
- ^ ביוונית: Μοναστήρι της Παναγιάς της Τουρλιανής.
- ^ בתרגום חופשי: מנזר מריה הבתולה מטורלוס.
- ^ https://kinglikeconcierge.com/panagia-tourliani-monastery-mykonos
- ^ https://www.travel-zone-greece.com/blog/mykonos-churches-monasteries-devoted-saint-mary/
- ^ ביוונית: Μεγάλη Παναγιά.
- ^ בתרגום חופשי: מקדש הבתולה הגדולה.
- ^ ביוונית: Μητρόπολη.
- ^ https://www.e-mykonos.gr/ekklisia-megalis-panagias-mykonos/
- ^ ביוונית: Αγία Κυριακή.
- ^ בתרגום חופשי: מקדש יום ראשון הקדוש.
- ^ ביוונית: Παναγία Πανάχραντος.
- ^ ביוונית: Πανάχρα.
- ^ https://www.greeka.com/cyclades/mykonos/sightseeing/category-museums/municipal-library/
- ^ ביוונית: Κάτω Μύλοι.
- ^ "קאטו מילי": "טחנות נמוכות יותר", ביוונית.
- ^ https://www.mykonostour.gr/sightseeing/mykonos_windmills.html
- ^ ביוונית: Βαρβούλακας.
- ^ ביוונית: Αρμενιστής.
- ^ https://laveranda-mykonos.com/armenistis-lighthouse-faros-armenistis/
- ^ ביוונית: Τρία Πηγάδια.
- ^ פית'וס (ביוונית: Πίθος) הוא כד גדול ממדים, או בכלליות: כלי אחסון גדול.
- ^ אתר המוזיאון: https://aegean-maritime-museum.gr/en/
- ^ אתר המוזיאון: https://www.mykonosfolkloremuseum.gr/en/
- ^ ביוונית: Παναγία Παραπορτιανή.
- ^ ביוונית: Το Σπίτι της Λένας.
- ^ https://museumfinder.gr/item/laografiko-moyseio-mykonoy-spiti-tis-lenas/
- ^ ביוונית: Αγροτομουσείο-Μύλος του Μπόνη.
- ^ https://www.mykonosdaily.gr/places/29_Agrotomoyseio---Mylos-toy-Mponh-/-Agrotomouseio---Boni%CE%84s-Windmill
- ^ ביוונית: Άγιος Ιωάννης Διακόφτης.
- ^ ביוונית: Κλουβάς.
- ^ ביוונית: Ορνός.
- ^ ביוונית: Πλατύς Γιαλός.
- ^ ביוונית: Πλιντρί.
- ^ ביוונית: Τούρλος.
- ^ ביוונית: Φάρος Αρμενιστής.
- ^ ביוונית: Ψαρρού.
- ^ ביוונית: Καλαφάτη.
- ^ ביוונית: τυροβολιά.
- ^ ביוונית: κρεμμυδόπιτα.
- ^ ביוונית: μελόπιτα.
