יוון הקלאסית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יוון העתיקה
המעצמות ההלניסטיות העיקריות: מצרים התלמיית (כחול כהה), הממלכה הלסאוקית (צהוב), אפירוס (ורוד), מוקדון ויוון (ירוק), ממלכתו של ליסימכוס שהתפצלה אחרי מותו לשלל ממלכות  קטנות כגון ביתיניה ופרגמון (כתום)
פורטל יוון העתיקה
Flag of Greece.svg
ערך זה הוא חלק מסדרת
היסטוריה של יוון

היסטוריה של יוון העתיקה

יוון המינואית
יוון המיקנית
תקופת המעבר ביוון
יוון הארכאית
יוון הקלאסית
יוון ההלניסטית
יוון תחת שלטון רומא

יוון תחת שלטון ביזנטיון

יוון העות'מאנית

מלחמת העצמאות היוונית

יוון העצמאית מהמאה ה-19

יוון

יוון הקלאסית הייתה תקופה בת כ-150‏-200 שנים בתולדות יוון העתיקה, שתחילתה במאה ה-5 לפנה"ס וסופה במאה ה-4 לפנה"ס. תקופה זו הייתה לתקופת פריחה אדירה בכל תחומי החיים ביוון, ובה הגיעה התפתחות הפוליס לשיאה ונוסדו אסכולות מובילות בפילוסופיה.

את הטון בתקופת יוון הקלאסית נתנו הפולייס‏[1] הגדולות – אתונה, ספרטה, ובמאה הרביעית גם תבאי. פולייס אלה נאבקו במשך כמאה שנה במאבק עיקש להשגת ההגמוניה ביוון, מאבק אשר הגיע לשיא במלחמה הפלופונסית בין אתונה לספרטה במחצית השנייה של המאה ה-5. אולם הניצחון הספרטני במלחמה הפלופונסית לא הביא שקט ליוון, והמלחמות על ההגמוניה נמשכו עד אמצע המאה ה-4 עם עליית תבאי לעמדת בכורה זמנית. סופה של התקופה הגיע עם שקיעתה של העצמאות היוונית ועלייתה לגדולה של השכנה הצפונית, מוקדון, שבתקופת חייו של פיליפוס השני כבשה את עמדת הבכורה בכוח הנשק.

תקופה זו, אף שהיא קצרה יחסית, הייתה אות הפתיחה לתחילתו של עידן בתולדות אירופה. כיבושיו של אלכסנדר הגדול הפיצו את התרבות היוונית, וכינונה של התקופה ההלניסטית בכל רחבי העולם ההלניסטי, יחד עם כיבוש יוון בידי רומא, הפיצו את התרבות היוונית בחלקים נרחבים של אירופה המערבית ואסיה.

תוכן עניינים

כרונולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החתך הכרונולוגי לתחילת התקופה הקלאסית מוגדר אחרת בין הגישות השונות. גישה אחת קובעת את ראשית התקופה הקלאסית במרד האיוני בשנת 500 לפנה"ס,‏[2] בעוד גישות אחרות קובעות את תחילת המאבק המזוין עם פרס, ולעתים את מלחמת פרס-יוון בשנת 480 לפנה"ס, או אף את תבוסת הפלישה הפרסית בשנת 478, כנקודת ההתחלה של התקופה.‏[3] לפי הגישות המתארכות את תחילת התקופה למאוחרת יותר, התקופה שבין הרפורמות של קלייסתנס לתחילת מלחמות פרס-יוון נחשבת לתקופת מעבר. כך או כך, נהוג לסיים את התקופה בסוף תקופת שלטונו של פיליפוס השני, מלך מוקדון, בשנת 336 לפנה"ס,‏[4] או עם מותו של אלכסנדר הגדול בשנת 323 לפנה"ס.‏[5]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יוון העתיקה

רקע גאוגרפי ופוליטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

העולם היווני
אזורים עיקריים ביוון

בתקופה הקלאסית בתולדות יוון העתיקה המשיכו להתקיים המבנים המדיניים והפוליטיים העיקריים שנוצרו עוד בתקופה הארכאית. יוון הייתה מפוצלת בין ערי מדינה רבות המכונות בשם פוליס. כל פוליס שלטה על שטח מצומצם ומספר תושביה היה נמוך. היוצאות מהכלל היו אתונה וספרטה ששלטו על שטחים גדולים יחסית שהגיעו לכמה אלפי קמ"ר. מלבד ארץ האם היוונית, תהליך הקולוניזציה היוונית הרחיב מאוד את גבולות ההתיישבות היוונית. מושבות יווניות התפתחו לערים גדולות והיוונים שלטו על שטחים ניכרים באזורים רבים. עיקר ההתיישבות היוונית הייתה: במערב באזור המכונה יוון הגדולה – החלק הדרומי של חצי האי האפניני והחלק המזרחי של סיציליה; במזרח באיוניה – החלק המערבי של אסיה הקטנה – ולאורך חופי הים השחור; ובדרום באזור קירנאיקה. ההתיישבות היוונית התרכזה בחופים, כאשר החדירה לפנים היבשת בדרך כלל לא הייתה גבוהה ולא עלתה על כמה עשרות קילומטרים.

במאה ה-5 הייתה אתונה המעצמה הימית המובילה של יוון העתיקה, בעוד ספרטה הייתה המעצמה היבשתית. התבוסה האתונאית במלחמה הפלופונסית שברה לא רק את כוחה הימי, אם כי היא עדיין נותרה מעצמה בעלת צי חזק, אלא גם פירקה את הליגה האטית-דלית שאתונה עמדה בראשותה. האבדות הכבדות של ספרטה וניסיונותיה לשלוט ביוון ניצלו את משאביה יתר על המידה וכך אפשרו לתבאי, מעצמה מהדרג השני במאה ה-5, לעלות לעמדת בכורה במאה ה-4.‏[6] באמצע המאה ה-4 עלתה מוקדון תחת שלטונו של פיליפוס השני לגדולה. פיליפוס הצליח לאחד את המרכיבים השונים של ממלכתו, להרחיק את האיום התראקי והאילירי ולהתרכז בשכנותיו היווניות מדרום. בסדרת מהלכים דיפלומטיים מתוחכמים וקרבות רבים הצליח בסופו של דבר להביא את ממלכתו מהמעמד הזוטר שהייתה בו להגמוניה מלאה על יוון, להוציא את ספרטה.

האירועים ביוון גופא הושפעו מאוד משכנתה הגדולה ממזרח, האימפריה הפרסית. אמנם ההתערבות הפרסית הישירה הייתה קצרה, אך הבחישה הפרסית בפוליטיקה היוונית הייתה גדולה מאוד. הפרסים מימנו צדדים שונים במלחמות הפנים-יווניות ובכך הטיחו את היוונים האחד בשני במקום שאלה יתאגדו יחד וילחמו בה.

מדינות מן הדרג השני בתקופה הקלאסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד המעצמות החשובות שנתנו את הטון – אתונה וספרטה במאה ה-5 ותבאי באמצע המאה ה-4 – התקיימו גם מעצמות מן הדרג השני והשלישי ביוון. בדרום-מערב יוון, בחצי האי הפלפונסי לצד ספרטה, שהייתה הפוליס הדומיננטית בחצי האי, התקיימו מספר ערים חשובות נוספות: קורינתוס, שהייתה יריבה חשובה של אתונה על הסחר במימי הים התיכון, וארגוס, שהייתה היריבה העיקרית של ספרטה בתקופה הארכאית. היריבות העתיקה בין ספרטה לארגוס נמשכה אל תוך התקופה הקלאסית, ופעמים אחדות שילבו הארגיבים כוחות עם פולייס נוספות כדי להלחם בספרטנים. מלבדם היו מספר גורמים חשובים נוספים כגון ההליגה הארקדית ואליס.

במרכז יוון שכנה תבאי שהייתה מעצמה מן הדרג השני במאה ה-5 ועלתה לגדולה באמצע המאה ה-4. תבאי הייתה ראש הליגה הבויאוטית, שמקורה עוד בתקופה הארכאית, והיא נתנה את הטון במרכז יוון. במאה ה-5 הצטרפה תבאי לברית ההלנית נגד פרס, אך אחר כך חזרה בה ושילבה כוחות עם פרס. לאחר התבוסה הפרסית הייתה בעלת בריתה חשובה של ספרטה, ובהמשך הצליחה לבסס את עצמה כפוליס הדומיננטית באמצע המאה ה-4.

צפונית לתבאי שכנה תסליה, שבה נמצא ההר הקדוש ליוונים – האולימפוס. התסלים לא היו מאורגנים בערי מדינה, בדומה לחלקים הדרומיים של יוון, אם כי במאה ה-5 החלו להופיע כמה ערים גדולות יחסית. המעמד האריסטוקרטי היה בעל עצמה גדולה בהרבה בתסליה מאשר בחלקים הדרומיים של יוון. התסלים גם לא היו מאורגנים בברית מסודרת כלשהי, אף על פי שהיה להם מבנה פדרלי רופף, והם נותרו כוח משני בלבד בתקופה הקלאסית. יאסון מפראי ניסה לאחדם באמצע המאה ה-4, אך כשל בכך.

אזורים נוספים, כגון פוקיס, שבה נמצא האורקל המפורסם של דלפי, ויריבתה לוקריס, היו כוחות משניים. בעת מלחמת הקודש השלישית השתלטה פוקיס על דלפי, אך נסיונותיה לזכות בעמדת בכורה במרכז יוון עלו בתוהו והיא נותרה חסרת השפעה של ממש על הפוליטיקה היוונית. אטוליה שעלתה לגדולה בתקופה ההלניסטית התאפיינה בחברה אגררית ולא נבנו בה ערי מדינה בולטות.

בצפון, בגבול עם תרקיה ועם מוקדון, שכנו מספר ערים, החשובה בהן הייתה אולינתוס. חשיבותה עלתה במאה ה-4 לאחר ירידת כוחה של אתונה ופירוק הליגה האטית-דלית. מלבד אזורים אלה, פולייס רבות התקיימו באיי הים האגאי. האיים החשובים ביותר מבחינה זו היו כיוס, ובמאה ה-4, ואחר כך ביתר שאת בתקופה ההלניסטית, רודוס.

יחסים בין פולייס[עריכת קוד מקור | עריכה]

היחסים בין הפולייס השונות נעו בין יריבות גלויה וארוכת שנים שנמשכה לעתים לאורך דורות לבין כריתת בריתות. חלק מהבריתות הפכו ל"ליגות" קבועות כמעט בראשותה של פוליס דומיננטית: כמו הליגה האטית-דלית, הליגה הבויוטית והליגה הפלופונסית או ליגות אחרות כמו האיגוד הארקדי. לעתים, המדינות הוכנסו בכפייה לליגה ונאסר עליהן לפרוש ממנה תחת איום צבאי מצד הפוליס הדומיננטית בליגה.

יחד עם זאת, הבריתות לא היו קבועות. כך, למשל, אתונה כרתה ברית עם תבאי בשנת 395 לפנה"ס, למרות העובדה שתבאי דרשה את הריסתה בתום המלחמה הפלופונסית, רק עשור אחד לפני כן, ואילו באמצע המאה ה-4 כרתה ברית עם ספרטה, יריבתה הוותיקה, נגד תבאי כשנדמה לה שתבאי מתחזקת יתר על המידה ומשתלטת על יוון.

מוסדות דיפלומטיים מקצועיים לא התקיימו ביוון, אך היו מנהגים שונים שהבטיחו את שלום הנציגים. לעתים החוזים הבטיחו גם פתרון מחלוקות בדרכי שלום, למשל בתיווכו של צד נייטרלי,‏[7] אם כי לא היה מוסד משפטי מוסכם שבו ניתן היה לערוך משפט מסודר.

המאה ה-5 לפנה"ס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמות פרס יוון[עריכת קוד מקור | עריכה]

זירת המלחמה
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת פרס-יוון

המרד האיוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המרד האיוני

בראשית התקופה הקלאסית, ניצבה יוון מול איום פרסי. הפרסים כבשו את אסיה הקטנה עוד בימיו של כורש, מייסד האימפריה הפרסית, באמצע המאה ה-6 לפנה"ס. כך נפלו המושבות היווניות באסיה הקטנה שמקורן בקולוניזציה היוונית של המאות הקודמות תחת המשטר הפרסי.

במשך שני דורות התנהלו הדברים על מי מנוחות והפרסים לא התערבו בענייני הפנים של היוונים, אך בסוף פרץ מרד גדול, הידוע בשם המרד האיוני, נגד הפרסים בשנת 500 לפנה"ס. הרודוטוס הוא המקור המשמעותי היחיד למהלכי המרד. על פי הרודטוס אריסטאגוראס (Aristagoras Αρισταγόρας), החתן של היסטיאיוס (Histiaeus Ἱστιαῖος), מושל מילטוס היה יוזם המרד כי לא יכול היה לשלם את חובו על איסוף צבא לכיבוש נקסוס.‏[8] יחד עם זאת, כנראה שהיו סיבות עמוקות יותר למרד זה‏[9]

יהיו אשר יהיו הסיבות למרד, הוא דוכא תוך כמה שנים וכבר בשנת 494 תמו מעשי האיבה האחרונים עם התבוסה היוונית בקרב לאדה. בכך היה אמור להסתיים הפרק הזה של המפגש בין היוונים לפרסים, אלמלא שלחו המורדים בתחילת המרד בקשת עזרה לאתונה ועוד מספר פולייס. האתונאים הסכימו ושלחו כוח צבאי קטן. לכוח קטן זה לא הייתה השפעה של ממש על מהלך המרד, אך הפרסים נטרו טינה לאתונאים.

הפלישות ליוון[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל מודרני לזכרו של לאונידס הראשון, הגיבור של קרב תרמופילאי

הנקמה הפרסית לא איחרה לבוא וכמה שנים לאחר דיכוי המרד שלחו הפרסים בשנת 490 לפנה"ס משלחת עונשין גדולה שכללה כמה עשרות אלפי חיילים להעניש את אתונה על תמיכתה במרד. הפלישה הפרסית נהדפה בקרב מרתון.

בינתיים עלה מדינאי בולט באתונה בשם תמיסטוקלס. תמיסטוקלס חשש שהפרסים עשויים לחזור, הפעם עם כח גדול יותר. הוא הצליח לשכנע את האתונאים להשתמש בהכנסות מפיתוח מכרות כסף להרחבת הצי האתונאי. ראיית הנולד של תמיסטוקלס הניחה את היסודות לניצחון היווני במלחמה נגד הפרסים ובהמשך לכינון הכוח הימי של אתונה.

תמיסטוקלס אכן לא טעה. הפרסים לא אמרו נואש בגלל תבוסתם וגייסו בשנת 480 לפנה"ס צבא עצום בממדי העולם העתיק - 300,000 רגלים ועוד 60,000 פרשים בראשותו של מלך פרס, חשיארש הראשון.‏[10]

זה לא היה מסע עונשין, אלא מסע כיבוש של ממש והיוונים התייחסו אליו בהתאם. כונסה ועידת פסגה גדולה בקורינתוס והוסכם על הקמת ברית הגנה כלל יוונית נגד האיום הפרסי. תמיסטוקלס היה בין יוזמי הברית ומקדמיה. הברית, המכונה הליגה הקורינתית, כללה את כל הפולייס החשובות של יוון העתיקה באותה תקופה ובראש כוחותיה הצבאיים הועמד מפקד ספרטני. הייתה זאת הפעם הראשונה והאחרונה שבה כמעט כל היוונים שילבו כוחות יחד נגד פולש זר. למרות האיחוד, כוחות הברית היו קטנים בהרבה מהכח הפרסי ולא עלו בהרבה על 100,000 לוחמים.‏[11]

הפרסים נחלו הצלחות אחדות והצליחו לפרוץ את דרכם במרכז יוון אחרי ניצחונם בקרב מרתון ובקרב ארטמיסיון. הפרסים אף הצליחו לשרוף את אתונה, אך ניגפו בקרב ימי ליד סלמיס ליד אתונה. לאחר הפסדם בקרב, הסיג חשיארש את מרבית צבאו חזרה לפרס, תוך כדי שהוא משאיר צבא גדול בראשותו של מרדוניוס. צבא זה הובס בקרב פלטאיה בשנת 479 ובכך תמה הפלישה היבשתית ליוון.

התבוסה הפרסית לא סיימה את המלחמה. אתונה הקימה ברית גדולה ויצאה לבדה בלי עזרתה של ספרטה, להלחם בפרסים. מעשי האיבה האחרונים תמו בשנת 449 לפנה"ס.

עליית אתונה וכינון הברית האטית דלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הליגה הדלית בשיאה
פריקלס, אחד המדינאים הבכירים של אתונה וממקימי גדולתה


Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הליגה האטית-דלית

הברית האטית דלית, נוסדה במקור בשנת 478/477 כדי להלחם בפרסים ולשחרר את היוונים באסיה הקטנה מעול השלטון הפרסי. מרכז הברית הייתה באתונה וחברותיה העיקריות כללו את איי הים האיגאי והחוף המערבי של אסיה הקטנה. הברית אכן המשיכה את המלחמה בפרסים, פולייס רבים באסיה הקטנה שוחררו, משלחות צבאיות נשלחו עד מצרים בשנת 460 כדי לתמוך במרד המצרי נגד הפרסים.

בהתחלה הייתה הברית שיוויונית, אך עד מהרה השתלטתה אתונה על הברית. גם קופת הברית שנשמרה באי דלוס הועברה על ידי פריקלס לאתונה בשנת 454 לפנה"ס. אפילו תום המאבק נגד פרס, הסיבה הרשמית לכינון הברית, לא סיים את השליטה האתונאית. פולייס שביקשו לפרוש נענשו קשות על ידי אתונה.

הכפסים הרבים שהתקבלו כמס שהוטל על חברות הברית נוצל לא רק למלחמה נגד הפרסים, אלא בעיקר לביצור מעמדה של אתונה. מיזמי בנייה ענקיים שיזמו האתונאים מומנו על ידי כספי הברית.

מלחמות בין אתונה לספרטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלחמה הפלופונסית הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המלחמה הפלופונסית הראשונה

האחדות היוונית הייתה קצרת ימים. פחות מ-20 שנים לאחר תבוסת הפלישה הפרסית פרצה מלחמה גדולה בין בעלי הברית לשעבר. היחסים בין ספרטה לאתונה היו טובים והאתונאים אפילו הגלו את תמיסטוקלס באוסטרקיזם ובמקומו עלה קימון, הפרו-ספרטני, לקדמת הבמה הפוליטית באתונה. יחד עם זאת, אתונה ביטלה את הברית שלה עם ספרטה ואף חברה לארגוס, יריבתה הוותיקה של ספרטה. רעידת האדמה בלאקוניה בשנת 464 גרמה למרד גדול של הלוטים נגד ספרטה. קימון שיכנע את האתונאים לשלוח כח גדול לעזרת הספרטנים, אך הספרטנים לא רצו את עזרתם והחזירו את החיילים בחזרה לאתונה. האתונאים רתחו על קימון והגלו אותו באוסטרקיזם. אירועים אלה ואחרים היו הגורמים לפרוץ המלחמה בשנת 460.

הצדדים הלוחמים היו הליגה הפלופונסית בראשותה של ספרטה ובעלות ברית נוספות והליגה האטית דלית בראשותה של אתונה. הספרטנים נהנו מעדיפות בצבא היבשה ואילו האתונאים היו בעלי הצי היותר חזק. המלחמה התחילה בהצלחה אתונאית, אך התבוסה של חיל המשלוח האתונאי למצרים בשנת 454 הייתה מהלומה קשה לאתונה. אבדו לפחות 40 אוניות על צוותיהן - כ-8,000 אנשים.‏[12] אירועים אלה גרמו לאתונאים לפנות לקימון, שהגלייתו הסתיימה, כדי שהוא ינהל משא ומתן לשביתת נשק עם ספרטה. קימון הצליח להגיע לשביתת נשק לחמש שנים ובכך תמו מעשי האיבה בין הצדדים. אתונה ניצלה את ההפוגה לחיזוק כוחה בים האיגאי, אך נאלצה לוותר על אחזקותיה במרכז יוון אחרי תבוסתה בידי תבאי בשנת 447 לפנה"ס בקרב קורונאה. שביתת הנשק שהשיג קימון אושררה על ידי הצדדים ונחתם חוזה שלום בין אתונה לספרטה ל-30 שנים.

המלחמה הפלופונסית השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המלחמה הפלופונסית
תיאור שלבי המלחמה העיקריים

המלחמה הפלופונסית השנייה, הידועה יותר בשם המלחמה הפלופונסית (431 לפנה"ס - 404 לפנה"ס) נפתחה, על פי עדותו של תוקידידס, בעיקר בגלל חששה של ספרטה מעליית כוחה של אתונה.‏[13] ההיסטוריונים המודרניים מקבלים עת הערכתו‏[14] נהוג לחלק את המלחמה לשלושה שלבים: המלחמה הארכידמית (431 - 421, המשלחת האתונאית לסיציליה (415 - 413) ומפלתה של אתונה (413 - 404).

המלחמה הארכידמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלב הראשון, שנמשך עשר שנים ומכונה "המלחמה הארכידמית" על שמו של מלך ספרטה ארכידאמוס, התנהל בפשיטות ספרטניות לאטיקה ופעולות נגד של הצי האתונאי נגד בעלות בריתה של ספרטה ופשיטות על חופי לאקוניה. בשיטת הלוחמה הזאת, הספרטנים לא הצליחו לגרום לנזק ממשי לכלכלה האתונאית. הם הצליחו אמנם לפגוע באופן חלקי בספר החקלאי האתונאי, אך חיל הפרשים האתונאי מנע מהספרטנים את ההחרבה המוחלטת של השדות. יתרה מכך, הצי הסוחר הגדול של אתונה אפשר לה לייבא את כל צרכי המזון שלה מבחוץ, כך שלא היה בפשיטות אלה די כדי להכניע את אתונה.

האתונאים מצדם גם לא הצליחו לגבור על הליגה הפלופונסית. חרף ניצחונותיהם הימיים כמו הניצחון בקרב ריון ובקרב נאופקטוס לא הצליחו לגרום לפגיעה משמעותית בספרטה או בבעלות בריתה.

יחד עם זאת הפשיטות התכופות על אטיקה אילצו את האתונאים להצטופף בתוך אתונה עצמה והצפיפות הרבה סייעה להתפשטות המגפות. באחת המגפות נפטר המנהיג הפוליטי הבולט ביותר של אתונה - פריקלס. פריקלס, שהיה בין המדינאים החשובים של אתונה הצליח לכוון את העם להחלטות סבירות שלא סיכנו את עצם קיום הברית האטית דלית. לאחר מותו, נוצר חלל גדול שלא מולא די צורכו עד סוף המלחמה. התוצאה הייתה החלטות פזיזות רבות שקיבלה אסיפת העם שהביאו בסופו של דבר להפסד אתונאי במלחמה.

בסופו של דבר המלחמה הסתיימה אחרי ניצחון אתונאי בקרב פילוס. המצביא האתונאי, הצליח לכתר כמה מאות הופליטים ספרטנים, מהם כ-200 בני ספרטה. הספרטנים לא יכלו להרשות לעצמם לאבד כמות גדולה כל כך של לוחמים (מספרם של כל בני ספרטה בשירות צבאי לא עלה על כמה אלפים) וביקשו שלום. שלום ניקיאס נכרת בשנת 421 לפנה"ס.

המסע לסיציליה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אלקיביאדס, מיוזמי המסע לסיציליה
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מסע המלחמה לסיציליה

שלום ניקיאס שהיה מלא במעשי איבה כמו קרב מנטינאה, שהיה בין הקרבות היבשתיים הגדולים ביותר בתולדות יוון, לא החזיק מעמד זמן רב. תוך שש שנים פרצה מלחמה כוללת. בשנת 415 לפנה"ס החליטו היוונים לתקוף את סירקוסאי, העיר החשובה ביותר בסיקיליה (כיום סיציליה). אלקיביאדס, שהיה התומך הבולט ביותר בעד היציאה למסע סולק בסופו של דבר מהנהגת הצבא שנשלח לסיקיליה וסילוקו היה בעוכרי חיל המשלוח. ניקיאס, שבהתחלה התנגד ליציאה למסע זה, מונה בסופו של דבר למפקדו.

למרות ההכנות הקפדניות וצבא גדול שכלל כ-6,000 הופליטים, מהם כ-5,000 מאתונה והיתר מבנות בריתה ו-1,300 חי"ר קל לא הצליחו האתונאים לגבור על סירקוסאי. היו לכך שתי סיבות. ראשית, האתונאים לא לקחו איתם פרשים כי סמכו על שיתוף פעולה של פולייס עוינות לסירקוסאי באי ושנית המשלחת הייתה פשוט חלשה מדי. סירקוסאי הייתה פוליס גדולה מאוד במונחי היוון העתיקה‏[15] תוקידידס טוען שהיה לה צבא של למעלה 5,000 הופליטים ועוד 1,200 פרשים‏[16] (לעומת כ-10,000 - 13,000 הופליטים ועוד כ-1,200 פרשים באתונה).

במקום לנטוש את המשימה ולחזור הביתה, החליטו אתונאים לשלוח עוד 5,000 הופליטים וחיילים רבים קלי חימוש. הסירקוסאים יצרו קשר עם ספרטה ואלה שלחו לסירקוסאי את אחד ממצביאיהם בשם גליפוס. גליפוס הצליח לארגן את ההגנה הסירקוסאית ולמרות התגבורות האתונאיות, הצליחה סירקוסאי לנצח את כח המשלוח בשנת 413. הניצחון היה כה מלא שכל חיילי המשלחת נהרגו או נפלו בשבי ונמכרו לעבדות.

התאוששות אתונה ומפלתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפלה האתונאית הפיחה רוח קרבית חדשה בספרטנית. הם בנו צי של 100 אוניות וחלק מבעלות בריתה של אתונה החלו לנטוש אותה. האתונאים נאלצו להשתמש בעתודה הכספית האחרונה שלהם שנשמרה לעת צרה לבניית צי חדש. גרוע מכך, ספרטה החלה להתקרב לפרס ובשנת 412 כרתו הספרטנים ברית עם הפרסים. ברית זו זכתה לאישרור מחדש בשנת 411. הספרטנים הסכימו להחזרת המצב באסיה הקטנה לקדמותו, לפני שחרור הערים היווניות על ידי הברית האטית דלית. הפרסים הביטחו עזרה צבאית (שלא הגיעה מעולם) ומימון כספי בהיקף ניכר.‏[17]

התבוסה בסיציליה הייתה זרז לחידוש המאבק הפוליטי מבית באתונה. האוליגרכים שמזה זמן רב טפחו תקווה לשוב לשלטון הצליחו להשתלט על השלטון בשנת 411 וכוננו משטר המכונה הארבע מאות. המשטר לא היה פופולרי ושרד רק חודשים אחדים.

בינתיים, האתונאים הצליחו להתאושש, הצליחו להדביר את המרידות בערים החשובות בברית האטית דלית ואף זכו במספר ניצחונות חשובים כמו קרב קיזיקוס (410) וקרב ארגינוסאי (406). יחד עם זאת, בקרב ארגינוסאי ספגו האתנואים אבדות כבדות כי מלחים רבים טבעו בים. האתונאים זעמו על המצביאים שלא עשו די להצלת הנפשות והוציאו אותם להורג. ההוצאה להורג הייתה מהלומה קשה למאמץ המלחמתי והתבוסה לא איחרה לבוא. יתרה מכך, האירועים גרמו לחזרתו של ליסנדרוס הפעלתן לעמדת בכורה. בעזרת תושייתו ניצחו הספרטנים בקרב אייגוספוטמוי (404). הצי האתונאי הושמד והאתונאים, שהיו נתונים במצור נאלצו להיכנע.

תוצאות המלחמה היו קשות לאתונה. הספרטנים המנצחים כוננו את משטר אוליגרכי - משטר שלושים הטיראנים ואף מינו נציב (הרמוסט) בעיר. המשטר האוליגרכי החדש לא החזיק מעמד ובדומה למשטר ה-400 נפל עד מהרה. בנוסף לכך, ספגה אתונה מכה כלכלית קשה. מחצית מאוכלוסייתה נהרגה במלחמה והצי המלחמתי צומצם לכדי 12 אוניות בלבד.‏[18] כתוצאה מירידת כוחה של אתונה עלו במאות הבאות ערים אחרות, במיוחד רודוס כמרכזי סחר חשובים בים האיגאי.

מסע הרבבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אירועים שסגרו את המאה התרחשו לא על אדמת יוון, אלא על אדמת פרס. דריווש השני, מלך פרס, נפטר ובנו, ארתחששתא השני, ירש אותו בשנת 404/405 לפנה"ס. אך אחיו הצעיר של ארתחששתא השני, כורש הצעיר, לא קיבל את הדין. כורש היה בעל עמדת כח גדולה במערב אסיה הקטנה והחליט לגייס צבא גדול ואף שכר חיל שכירים יוון גדול שמנה כ-12,000 חיילים, מהם 10,000 הופליטים שעל שמם נקרא המסע "מסע הרבבה". אירועי המסע מתוארים בספרו של קסנופון, אנבסיס, שלקח חלק במסע והיה אחד ממפקדי הכח היווני. המרד נכשל בסופו של דבר, אך השפעת קרב קונקסה על פרס הייתה גדולה. הקרב סימן נקודת מפנה ביחס הפרסים לשכירי חרב יוונים ומאותו הקרב גייסו פרסים שכירי חרב רבים מקב היוונים.

חשוב מכך, היה הרושם שהותיר מסע חיל השכירי היוונים בחזרה לביתם בתוך לבה של ארץ עוינת בלי שהשלטון הפרסי או המושלים המקומיים מצליחים לעכב אותם. המסע היה קרקע פורייה לתעמולה אנטי-פרסית במאה ה-4 לפנה"ס והיווה השראה ליוונים רבים לצאת למסע מלחמה נגד פרסים.‏[19] בסופו של דבר, מימש אלכסנדר הגדול את החזון הזה וכבש את פרס.

המאה ה-4 לפנה"ס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההגמוניה הספרטנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כינון ההגמוניה הספרטנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרטה יצאה מנחצת מהעימות הארוך עם אתונה. במקום לשחרר את חברות הליגה האטית דלית, ניכסה אותם לעצמה. בנוסף, החליטה בעצמה כיצד לנהוג באתונה המובסת, בלי התחשבות בטענות בעלות בריתה.‏[20]

כדי להתאים את עצמה למצב החדש נאלצה ספרטה, שהייתה רגילה לבדלנות, לצאת את גבולות פלופונסוס. מבנה החברה הספרטנית לא התאים למצב החדש. ספרטה ניסתה לשמר את כוחה ככח הדומיננטי ביוון. לצורך כך פעלו הספרטנים להחלפת השלטון הדמוקרטי בפולייס רבות לאוליגרכי ובראשן קבוצה של עשרה נאמנים ועליהם הועמד בדרך כלל נציב ספרטני.‏[21] האוליגכרים, שהיו בעלי קרקעות, נטו פחות להרפתקאות מלחמתיות ונטו לשמור על השלום, בניגוד למשטרים דמוקרטיים. ליסנדרוס היה אחד המצביאים הספרטנים הבולטים שניסה לממש את החזון הזה, אך למרות מאמציה של ספרטה, הדבר לא עלה בידה. המשטרים האוליגרים לא החזיקו מעמד. ספרטה הטילה מס כבד על הערים היווניות אותן "שחררה" מהשלטון האתונאי וגרמה למרמור רב בקרבם. וגם בעלות בריתה לשעבר לא נטו לה חסד וביקשו להצר את דרכיה.

ספרטה עצמה, אף שיצאה מנצחת מהמלחמה הפלופונסית נלחשה מבפנים. רעידת האדמה הגדולה של שנת 464 פגעה באוכלוסייתה והאבדות במלחמה גרמו לירידה נוספת במספר האזרחים. גרוע מכך, זרם הממון למדינה בדלנית זו שאפילו מטבעות כסף לא היו מקובלות בה גרם לזעזוע עמוק בחברה. בנוסף, נראה שבתקופה זו משפחות רבות ויתרו על חלקות האדמה שלהם ובכך איבדו את אזרחותן.‏[22] מגמה זו המשיכה לאורך המאה ה-4 וגרמה לדלול הולך וגובר במספר האזרחים הספרטנים ועל ידי כך להקטנת צבאה. מספר הספרטנים ירד מכ-9,000 בשיא במאה ה-7 לכ-1000 בשנת 330.‏[23]

הפעולה הצבאית הראשונה שנקטה ספרטה לאחר מלחמת פלופוסוס הייתה הפלישה לאליס, חבל ארץ בצפון מערב חצי האי פלופונסוס בשנת 401.‏[24] הסיבות לפלישה נעוצות בהסתלקותה של אליס לאחר מהליגה הפלופונסית לאחר שלום ניקיאס או ייתכן אפילו שהסיבות היו אימראילסטיות גרידה ונגעו לרצון הספרטני לספח חלק מהשטחים של אליס.‏[25] המלחמה עצמה הייתה חסרת מאורעות. אליס לא יכולה להתנגד לעצמה הספרטנית ואחרי פלישה הסכימה לדרישות הספרטניות.

המלחמה בין ספרטה לפרס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד מלחמותיה ביוון, הסתבכה ספרטה במלחמה עם פרס. הפולייס היווניות באסיה הקטנה ששוחררו בעקבות מלחמת יוון-פרס של ראשית המאה ה-5 נמסרו לידי פרס בהסכם שנכרת בשנת 411 בין ספרטה לפרס כדי להבטיח את העזרה הכספית הפרסית למלחמתה נגד אתונה. ערים אלה, כמו גם פולייס ביוון גופה תמכו בכורש הצעיר. לאחר תבוסת המרד והחזרת השלטון הפרסי חשו מאויימות. ערים אלה את עזרת הסרפטנים כדי שהיא תגן עליהם מהפרסים.‏[26] בסתיו 400‏[27] או בראשית 399‏[28] הספרטנים שלחו צבא שכלל כ-5,000 חיילים רגלים ו-400 פרשים בראשותו של המצביא תיברון.

בהמשך, צירף תיברון כ-6,000 חיילים משרידי מסע הרבבה.‏[29] תיברון לא הצליח להביס את ספרטה והוחלף על ידי דרקילידס, אך גם הוא לא היה טוב ממנו. בעקבות כשלונם של תיברון ודקרילידס החליטה ספרטה לשלוח את מלכה, אגסילאוס השני, בראש כח של 8,000 חיילים נוספים.‏[30] אגסילאוס הצליח לגבור על הצבא הפרסי שהוצב נגדו להגיע עד סרדיס, אך העדר ציוד מצור ונחיתותו בחיל הפרשים לא אפשרה לו להשיג הכרעה.‏[31] הפרסים העדיפו להימנע מקרבות הכרעה ובמקום לצאת למאבק גלוי בחיל המשלוח הספרטני החזק, בחשו בתוך הפוליטיקה היוונית והפיחו את אש המלחמה בתוך יוון.

המלחמה הקורינתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המלחמה הקורינתית
הצדדים היריבים במלחמה; הספרטנים בסגול יריבותיה באדום

העילה המידית למלחמה הייתה סכסוך גבול פעוט בין פוקיס, שנתמכה על ידי ספרטה ללוקריס, שנתמכה על ידי תבאי,‏[32] אך שורשיו ברגשי הזעם שעוררה ספרטה נגדה והחשש היווני מעלייתה של רודנות ספרטנית.‏[33] המלחמה פרצה בשנת 395 לפנה"ס. היריבים התחלקו לשני מחנות: המחנה הספרטני יחד עם בעלות בריתה בליגה הפלופונסית נגד אוסף מדינות חשובות ביוון כגון אתונה, תבאי שהייתה בעבר בעלת ברית ספרטנית וכעת אחת היריבות החשובות, ארגוס, קורינתוס ועוד כמה בעלות ברית פחות בולטות. בנוסף לכך, ממלכת פרס החזקה צידדה באויביה של ספרטה ותמכה בהן מבחינה כספית ואף שלחה כוחות צי ניכרים.

הספרטנים יצאו עם ידם על העליונה בקרב הגדול הראשון במלחמה - קרב נמאה, אך הובסו בים קרב קנידוס (שניהם בשנת 394). התבוסה הימית שברה את כוחו של הצי הספרטני שהושמד למעשה. כתוצאה מתבוסת הצי הסתלקה ספרטה מרב אחזקותיה בחלקו המערבי של הים האיגאי ובמיוחד לאורך חופיה איוניה. הדבר לא הטריד את ספרטה יתר על המידה, שכן כוחה תמיד היה בצבא היבשה ולא בצי. אתונה ניצלה את התבוסה ספרטנית כדי לחזור ולבנות את החומות הארוכות שחיברו את העיר עם הנמל פיראוס. חומות אלה נהרסו בסוף המלחמה הפלופונסית וכעת חשו האתנואית בטוחים בעצמם די הצורך כדי לשקמם. במלחמה נמשכה עם ניצחונות ספרטנים נוספים, מלבד תבוסם בקרב לכאיון (391) שבמהלכו איבדו כ-250 הופליטים מידיו של איפיקרטס.‏[34]

כוחה של ספרטה לא עמד לה נגד כוחן המשולב של בעלות הברית שאליהן נוספה העצמה הפרסית. בסופו של דבר, נאלצה ספרטה לבקש את תיווך הפרסים. הפרסים איימו שאם בעלות הברית היווניות לא יקבלו את תנאי ההסכם, יעניקו את תמיכתם לספרטה ובכך גרמו להפסקת המלחמה. ההסכם שסיים את המלחמה ידוע בשם שלום אנטלקידס[35] (387 לפנה"ס). על פי ההסכם קיבלו הפרסים השפעה ניכרת בתוך הפוליטיקה היוונית ואף קיבלו לידם בחזרה את כל ערי איוניה ואת קפריסין. ספרטה יצאה מנצחת מהמלחמה וחיזקה את אחיזתה ביוון. ההגמוניה שלה הוכרה על ידי קבלת הסכם אנטלקידס. אחיזתה של תבאי על בויוטיה נשברה ופלטאיה הוקמה מחדש. ייתכן שאף נאלצה להיכנס בעל כורחה‏[36] לברית עם ספרטה.

שיא ההגמוניה הספרטנית וקריסתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ירידה במספר האזרחים הספרטנים בתקופה הקלאסית - אחת הסיבות החשובות לקריסתה של ההגמונה הספרטנית

בדומה למעשיה לאחר סיום המלחמה הפלופונסית, גם אחרי המלחמה הקורינתית בשנת 385 יצאה ספרטה למלחמה נגד בעלת ברית סוררת - הפעם מנטינאה. העונש היה חמור - חומות העיר נהרסו והפוליס חולקה לכמה כפרים.

לאחר מכן יצאה בשנת 382 להסדיר עניינים בכלקידיקי ולהצר את צעדיה של אולינתוס שביקשה לבסס את עצמה כפוליס הדומוננטית באזור. תבאי סירבה לקחת חלק במסע המלחמה והגנרל הספרטני פבידס כבד את המצודה התבנית - הקדמאה וכונן משטר פרו ספרטני בה ובערי בויוטיה אחדות. הפעולה נעשתה ללא אישור הרשויות הספרטניות, אך בסוף הוחלט להשאיר את הנוכחות ספרטנית בקדמאה. הספרטנים החליפו מספר מפקדים ובסוף המלחמה הסתיימה בשנת 379 בניצחון הגנרל הספרטני פוליביאדס במצור על אולינתוס. העיר נעשה בצורה מתונה ורק נאלצה להיכנס לברית עם ספרטה ונאלצה לוותר על הליגה הכלקידיקית בראשותה. באותו הזמן אגיסלאוס ניצח את פילוס, עיר קטנה בצפון מזרח פלופונסוס. זה היה שיא ההגמוניה הספרטנית.

הצרות החלו בשנת 379/8 - הגולים התבנים חזרו והפילו את המשטר הפרו-ספרטני והמפקד הספרטני נסוג מקדמאה. הספרטנים פלשו כמה פעמים לבויטיה. פולייס נוספות, ביניהן אתונה התערבו לטובת תבאי. הצרות הספרטניות לא תמו. בשנת 375 שתי מורות ספרטניות הובסו בקרב טגירה על ידי התבנים. בסופו של דבר, הכל נשבר בקרב לאוקטרה בשנת 371. המצביא התבני אפמינונדס הצליח להביס את הצבא הספרטני העיקרי תחת קלאומברוטוס הראשון, שנפל בקרב. ההפסד הספרטני היה הסוף של ההמוגניה הספרטנית ביוון. הבכורה עברה לזמן קצר לתבאי, מנצחת קרב לאוקטרה. המשבר הגדול קרה לא רק בגלל מותו של מלך ספרטה והאבדות הכבדות שספגו הספרטנים - היו קרבות שבהם הספרטנים הפסידו והיו קרבות שבהם ספגו אבדות כבדות, אך הייתה זו הפעם הראשונה שבה כח כלשהו הצליח להביס בצור המוחצת כל כך צבא ספרטני שנהנה מעדיפות בכוח אדם. זה היה שברו של מיתוס העצמה הצבאית הספרטנית.

שיקומה של אתונה והקמת הברית האתונאית השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתונה שנפגעה בצורה קשה מאוד במלחמה הפלופונסית וירדה מגדולתה, אם כי המשיכה להיות פוליס חשובה. חלק ניכר מהמסחר עבר לרודוס וקורינתוס, אך עדיין נותר מקור הכנסה איתן לאתונה, גוף האזרחים קוצץ באופן דרסטי מלמעלה מ-50,000 בתחילת המלחמה הפלופונסית לכ-25,000 בסופה.‏[37] למרות צירופה לברית עם הספרטה, נותרה אתונה אויבת לספרטה ומשיכה לבחוש בפוליטיקה היוונית. היא נמנעה לצאת בגלוי נגד ספרטה, אך סייעה לכוחות אופוזיציוניים לספרטה. כך למשל קיבלה פליטים מתבאי ואולינתוס אחרי שאלה הסתבכו עם ספרטה ואילו המצביא האתונאי קונון היה מפקד הצי הפרסי בקרב קנידוס (394) שבו הם שברו את העצמה הימית הספרטנית.

אתונה השתמש במעורבותה של ספרטה במלחמה הקורינתית והחלה לשקם את עצמה במהירות. חומות פיראוס נבנו מחדש בשנת 394/395 ובשנת 392 החלה לשקם את צייה ולהחזיר לעצמה כמה מהאיים שאבדו לה.‏[38] מסירת השליטה על היוונים באסיה הקטנה לפרס על פי תנאי שלום אנטיקלדס נראתה רבים כבגידה מבישה‏[39] והיווה קרקע פורייה ליצירת ברית אתונאית חדשה‏[40] בשנת 378 לפנה"ס, אם כי ניצניה נזרעו עם כריתת ברית הגנה עם כיוס בשנת 384/3. בניגוד לברית הראשונה שכוונה בראש ובראשונה נגד פרס, הברית הנוכחית כוונה נגד ההגמוניה הספרטנית, אך לא זנחה גם את אחיהם באסיה הקטנה.‏[41] אתונה הבטיחה שיתוף רב יותר של בעלות הברית בקבלת החלטות, אם כי עד מהרה חזרה לשלוט בברית ביד רמה.‏[42] הקלרוכיות השנואות (צורת התנחלות צבאית) נאסרו ויתרה מכך אזרחים אתונאים לא הורשו להחזיק ברכוש כלשהו על אדמות חברות הברית.‏[43] בעקבות כינון הברית וחוסר שביעות הרצון הכללית נגד ספרטה העיזה אתונה לצאת בגלוי נגדה. כבריאס הביס את הצי הספרטני בקרב נקסוס בשנת 376 ובהמשך כרתה ברית עם תבאי אחרי התבוסה הספרטנית בקרב לאוקטרה (371).

למרות שיקומה ויסוד הברית החדשה לא חזרה אתונה לעמדת הבכורה שהייתה לה במאה ה-5. אמנם מסחרה שגשג וחיי התרבות פרחו עם פעילות הפילוסופים הבולטים של העת העתיקה, אך זה לא הספיק. הברית השנייה פורקה בעקבות מלחמה עם בעלות בריתה בשנים 357-355 ודור אחד לאחר מכן עברה ההגמוניה באופן סופי לידי מוקדון אחרי תבוסתן של אתונה ותבאי בקרב כירונאה (338 לפנה"ס) וכך נותרה אתונה פוליס בולטת, אך לא חשובה כמו מקודם.

ההגמוניה התבנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוון בשנת 362 ערב קרב מנטינאה - שיא כוחה של תבאי

תבאי הייתה פוליס חשובה בבויטויה וחלק ניכר מהזמן הנהיגה את הליגה הבויאוטית, אך השפעתה הייתה מוגבלת לתחומי ביוטיה בלבד והיא נותרה מעצמה מהדרג השני בתקופה הקלאסית. הניצחון הדרמטי בקרב לקאוקטרה פתח תקופה חדשה בתולדותיה. תבאי הוזנקה לעמדת בכורה בפעם הראשונה בתולדותיה.

שחרור קדמאה והחזרת המשטר הדמוקרטי הציבה את תבאי במסלול התנגשות ישיר מול ספרטה. מעשי האיבה לא איחרו לבוא. קרב טגירה הסתיים בניצחון תבני בשנת 375 ואחריו באו ניצחונות בפוקיס ובפלאטיה שנהרסה על ידי תבאי בשנת 373/2. בנוסף, כרתה ברית עם יאסון מפראי, מדינאי תסלי חשוב שניסה לאחד את תסליה תחת הנהגתו. בשנת 372/1 שוב יצאה תבאי נגד פוקיס והפעם הספרטנים הגיבו במלוא כוחם. צבא ספרטני גדול נשלח בפיקודו של המלך קלאומברוטוס הראשון, אך הניצחון התבני המפתיע בקרב לאוקטרה בפיקוד אפמינונדס שבר את הכח הספרטני.

התבנים לא הסתפקו בניצחון בלאוקטרה, אלא פלשו לתוך פלופונסוס עצמו בחורף שנת 370/369. המדינות האחרות חששו מעליית כוחה של תבאי. אתונה ניתקה את עצמה מהברית עם תבאי וצידדה בספרטה. מעשי האיבה חודשו בשנת 362 בהתנגשות גדולה בקרב מנטינאה. התבנים ניצחו, אך אפמינונדס נהרג בקרב. תבאי נותרה הפוליס החזקה ביותר ביוון עד סוף מלחמת הקודש השלישית, אך איבדה את ההגמוניה עם מותו של אפמינונדס שהיה אחראי במידה רבה להצלחותיה.‏[44]

שידוד המערכות בפלופונסוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

האבדות הכבדות במלחמה נגד תבאי הותירו את ספרטה מרוקנת מכוחה. גרוע מכך הליגה הפלופונסית התפרקה למעשה. מנטינאה שחומותיה נהרסו רק לפני 15 שנים הקימה את חומותיה מחדש בשנת 370 והליגה הארקדית התכנסה מחדש. מסניה נקרעה ממנה ופגעה באופן קשה ביותר בסיס כוחה הכלכלי.‏[45] יסוד מגלופוליס הייתה בעיה חריפה נוספת שספרטה נאלצה להתמודד עמה. בהמשך נוסדה הליגה האכאית בחלקו הצפוני של פלופונסוס. כל אלה הביאו לירידה תלולה בכוחה של ספרטה שירדה מעמדת הבכורה שלה לעמדה משנית בתקופה ההלניסטית.

עליית מוקדון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוקדון לפני פיליפוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפשטותה של ממלכת מוקדון

מוקדון הייתה מלוכה בצפונה של יוון. היוונים ראו את המוקדונים כחצי ברברים,‏[46] אך המוקדונים עצמם ראו עצמם כבני התרבות היוונית.‏[47] במשך מאות בשנים הייתה מוקדון מחוץ למשחק הפוליטי היווני. השלטון המרכזי בה היה חלש, מלכיה היו תלויים בגורמים פוליטיים רבי עצמה וצבאה היה חסר סיכוי מול היוונים.

בתקופה הקלאסית המוקדונים נותרו בשולי הפוליטיקה היוונית. בעת הפלישה הפרסית לסקיתיה נכנע אמינטס הראשון לפרסים בשנת 514 לפנה"ס. בעת הפלישה הפרסית בשנים 480 - 479 אלכסנדר הראשון, מלך מוקדון היה בעל ברית פרסי, אך שמר על יחסים טובים עם היוונים והשתתפותו במלחמה הייתה מועטה. בעת המלחמה הפלופונסית הצליח פרדיקס הראשון לנווט את ארצו בין המחנות הנצים בלי להסתבך במלחמה עצמה. יורשו ארכלאוס ביסס את הממלכה, חיזק את השלטון המרכזי והעביר את הבירה מ'אגַ‏אי (כיום ורגינה) לפלה. מותו של פרדיקס השלישי בשנת 359 הובילה להכתרתו של פיליפוס.

הכתרתו של פיליפוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיליפוס השני, מלך מוקדון בילה את שנות נעוריו בתור בן ערובה בתבאי ועלה לכס המלוכה בשנת 359 היה השליט החשוב ביותר של מוקדון בכל שנות קיומה מאז הווסדה של הממלכה ועד יום מותו. הוא ירש ממלכה מרוששת ומפולגת, נתונה לאיומי האילירים והתראקים מבחוץ ושסועה ממאבקים פוליטיים מבפנים. הוא הצליח לייצב את הממשל המרכזי, פתח מכרונות ישנים וביסס את כלכלת הממלכה וערך רפורמות מקיפות בצבא המוקדוני.

פיליפוס לא הסתפק בביסוס הכלכלי של הממלכה, אלא יזם שורה ארוכה של מסעות כיבוש. נלחם עם שכניו התראקים והאילירים ובסדרת מאבקים ארוכה הצליח להכניע אותם. המערכה נגד התראקים והאילירים הייתה הארוכה מכולן ונמשכה למעשה עד סוף שלטונו ורק בנו, אלכסנדר הגדול, הצליח להדביר אותם באופן סופי.

מלבד שכנותיו הברבריות, ניהל מלחמה ארוכה נגד אמפיפוליס. המאבק נגד אמפיפוליס היה חשוב במיוחד כי פתח בפני מוקדון את הגישה לים, שנמנעה ממנה לפני כן.‏[48] המאבק הסתיים בכיבוש העיר בשנת 357 לפנה"ס. אתונה לא ראתה בעין יפה את בחישותיו בשטח שהיה בתחום השפעתה, אך לא הייתה יכולה למנוע ממנו את כיבושיו.

מלחמת הקודש השלישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת הקודש השלישית (355‏[49] - 346) פרצה כתוצאה מהשתלטות פוקית על אוצרות המקדש בדלפי. פוקיס הייתה אזור בצפון מרכז יוון בעל חשיבות משנית בתקופה הארכאית והקלאסית ולא היו לה שאיפות להגמוניה. יחד עם זאת, המלחמות הבלתי פוסקות שהרעידו את יוון במשך המאה השנים האחרונות פתחו את הדרך לנסיונות פוקיים לבסס את מעמדם באזור.

השתלטות הפוקית על אוצרות המקדש גרמה להכרזת מלחמת קודש מצדה של הליגה האמפיקטיונית - ליגה שראשיתה עוד בתקופה שקדמה להווסדות הפוליס. הליגה הייתה חסרת השפעה פוליטית של ממש, אך דאגה לניהול תקין של המקדש בדלפי. כמו כן, הייתה לה סמכות דתית להעניש את החוטאים על פגיעתם בקדושת דלפי. הפוקים השתמשו בכסף הרב שהיה אגור במקדש להקמתו של צבא שכירי חרב גדול והמלחמה עירבה את מרבית הערים החשובות ביוון, כשחלקן תמכו בפוקים מסיבותיהן שלהן וחלקן, ובראשותן תבאי, התנגדו לה.

המלחמה הייתה חסרת אירועים חשובים הסתיימה בתבוסתה של פוקיס כשרונקו אוצרות המקדש ולא היה באפשרותם לשלם לשכירים. המלחמה הייתה חסרת אירועים חשובים מלבד מעורבותו של פיליפוס. הוא נכנס למלחמה לצדה של תבאי ובשנת 352 הצליח לנצח את הפוקים בקרב שדה הכרכום. הניצחון זה היה חשוב במיוחד כי כתוצאה ממנו נפלה תסליה נפלה לידיו והוא התמנה לטגוס - שליטה של תסליה.‏[50] יתרה מכך, הפוקים שהפסידו במלחמה איבדו את מושביהם במועצת האמפיטיונית ואלה עברו לפיליפוס - וכך קיבל פיליפוס דריסת רגל חשובה בתוך הפוליטיקה היוונית. תוצאה חשובה נוספת היא דלול כוחן של הערי המדינה העיקריות ביוון. תבאי שלקחה חלק פעיל במלחמה נחלשה והדבר הפריע לה להעמיד התנגדות שערה לנסיונותיו של פיליפוס לכבוש את יוון כמה שנים לאחר סיום המלחמה.

ביסוס כוחה של מוקדון וכיבוש יוון[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיליפוס השתמש במעורבותן של ערי המדינה העיקריות במלחמת הקודש השלישית וביסס את אחיזתו בצפון יוון ובתרקיה. עיקר פועלו נגד היוונים היה באזור כלקידי. היריה העיקרית באזור הייתה אולינתוס - העיר החשובה ביותר באזור זה. פיליפוס ניהל מערכה דיפלומטית מתוחכמת נגדה. בהתחלה אף כרת עמה ברית הגנה נגד אתונה ומסר לה את פוטידיה בשנת 356. יחד עם זאת, המשיך לכתור נגדה ללא לאות ובשנת 349, כשחש עצמו בטוח בניצחונו, הטיל עליה מצור. אתונה שקלה להתערב ויריבו הראשי, דמוסתנס כמעט שכנע את האסיפה לתמוך באולינתוס, אך פיליפוס ניצל את המרד באביה נגד אתונה והצליח להימנע מהתנגשות עם אתונה. הוא כבש את אולינתוס בשנת 348. דמוסתנס טען שפיליפוס הוא זה שמימן את המורדים והפך ליריבו המר.‏[51]

פיליפוס המשיך בהרחבת גבולותיו הוא בשנות ה-40 ותחילת שנות ה-30 עסק בעיקר בהרחבת השפעתו בתראקיה ובאיליריה בגבולו הצפוני והמזרחי. האזורים האלה היו חסרי שלטון מרכזי ולכן ניצחון נגד שבט אחד לא הבטיח את כניעתו של השבט האחר. הדבר גרם לכך שהיה צורך במסעות מלחמה רבים כדי להכניעם ולמנוע מהם את האפשרות לפלוש למוקדון למטרות שוד וביזה.

אתונה מצדה הייתה מעורבת במלחמה נגד בעלות בריתה. המלחמה הייתה קצרה (357 – 355) והסתיימה בתבוסתה של אתונה ובפירוקה של הליגה האתונאית השנייה. הדבר הותיר את אתונה חלשה וחשופה להתקפתו של פיליפוס שהגיעה לאחר שביסס את מעמדו.

בשנת 339 פרצה מלחמת קודש נוספת. הפעם על טענות פעוטות על חילול קודש אתונאי. המועצה קראה לפיליפוס כדי שיגן על האל אפולו והוא שמח להיענות לבקש, כשהוא בשיא כוחו הפוליטי והצבאי. דמוסתנס טען שהכל מזימתו של פיליפוס והוא שיחד את הנציגים במועצה.‏[52]

אתונה הצליחה לשים בצד את מחלקותיה אורכות הימים עם תבאי וכרתה עמה ברית. ערים נוספות הצטרפו והקרב הסופי נערך במישור כירונאה בשנת 338. פיליפוס יצא מקרב כירונאה כשידו על העליונה, הצבא היווני מובס וצבאותיו מאיימות על אתונה ותבאי. בכינוס בקורינתוס שנערך בשנת 337 הכריז פיליפוס על כינונה של הליגה הקורינתית וכל היוונים מלבד ספרטה קיבלו על עצמם את בכורותו. חילות מצב הוכנסו בכמה ערי מדינה, ביניהן תבאי וקורינתוס. אתונה איבדה את מרבית אחזקותיה מלבד כמה איים. כך זכה פיליפוס בהגמוניה על יוון.

הספרות היוונית בתקופה הקלאסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצד השירה האפית והשירה הלירית מן התקופה הארכאית, התפתחו בספרות היוונית בתקופה הקלאסית סוגות חדשות: בשירה, התפתחו שירי המקהלה של התקופה הארכאית לדרמה, המשלבת דיקלום ושירי מקהלה. בפרוזה, שראשיתה ב"לוגוגראפים" של שלהי התקופה הארכאית, התפתחה הכתיבה ההיסטורית, הפילוסופית, והרטורית.

פרוזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיעוד אירועים היסטוריים לא התחיל ביוון בכלל ובתקופה הקלאסית בפרט. קדמו להם לוחות עם תיאור קצר של אירועים, כתיבת דברי ימיו של מלך מסוים תיאור אירועים על קירות מקדשים וכיוצא באלה. יחד עם זאת, כתיבה היסטורית המבוססת על חקירה (פירוש המלה "היסטוריה" ביוונית הוא "חקירה") פעילה של העבר החלה ביוון בתקופה הקלאסית. הרודוטוס, המכונה "אבי ההיסטוריה" בגלל הצורה שבה הציג את האירועים והמחקר הענף שביצע, התחיל את פועלו בראשית התקופה הקלאסית. כתיבה היסטורית המשיכה גם אחרי מותו. תיאורים של תוקידידס, קסנופון ואחרים מתארים בפירוט רב אירועים מהמאה ה-5 וה-4 לפנה"ס. כתיבת ההיסטוריה לא הייתה מוגבלת לתיאור קורותיו של שליט מסוים או עיר מסוימת, אלא נעשה נסיון לתאר את האירועים החשובים שעברו על כלל יוון והארצות הגובלות בה.

הפרוזה הפילוסופית נכתבה הן בצורת דיאלוגים והן כחיבורים עיוניים. שיאה במחצית השנייה של התקופה הקלאסית, החל מהמאה ה-4 לפנה"ס. סוקרטס פעל אמנם במאה ה-5, אך לא השאיר כתבים אחריו וחלקים ממשנתו הגיעו לעת המודרנית הודות לתלמידיו וממשיכי דרכו שפעלו במאה ה-4 והעלו את הדברים על הכתב.

שירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שירה לירית, כלומר שירת יחיד המלווה נגינה בלירה, הייתה אחת הצורות הנפוצות של שירה ביוון העתיקה (לצד שירי מקהלה). שיאה של השירה הלירית היה בתקופה הארכאית, אך היא המשיכה גם לחלק הראשון של התקופה הקלאסית. פינדרוס, אחד מתשעת המשוררים הלירים החשובים פעל בתקופה זו. בעת העתיקה, הסוגה נקבעה על פי המשקל ולא על פי התוכן, כמקובל כיום.

השירה האפית, שמשורריה העיקריים הם הומרוס והסיודוס הייתה הבסיס לפירוש הדת היוונית והשפיעה מאוד בתקופה הקלאסית.

דרמה שראשיתה בשירת מקהלה בחגיגות דתיות קיבלה תנופה גדולה מאד בתקופה הקלאסית. הדרמה התחלקה לשלוש סוגות עיקריות: קומדיה, טרגדיה ומחזה סטירים. המחזות שהשתמרו הם בעיקר ממקור אתונאי וכתובים בניב האטי של השפה היוונית. השפעת הדרמה היוונית חרגה מעבר לגבולות התקופה והמשיכה לעבר התקופה ההלניסטית ועברה גם לרומא העתיקה. הדיאלוגים נכתבו בדרך כלל במשקל הטרימטר היאמבי ואילו שירי המקהלה נכתבו על פי כללי המקהלה הלירית.

תיאטרון ביוון הקלאסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תיאטרון ביוון העתיקה

התיאטרון ביוון העתיקה (השירה הדרמטית היוונית), התפתח והגיע לשיאו בסוף המאה ה-6 ובמהלך המאה ה-5 לפנה"ס ומרכזו היה באתונה. שירה זו השפיעה רבות על הספרות המערבית כולה והתוותה את יסודות הספרות הדרמטית עד ימינו. פריחתה הפוליטית והמדינית של אתונה השליכה על התפתחות החיים הרוחניים והתרבותיים כפועל ישיר של הקשר ההדוק בין הפוליס לחיי האזרחים, ובמרכזם הטרגדיה שהתפתחה בתקופה זו, העמיקה והעשירה עד שהפכה להיות המחזה הפיוטי הגדול המוכר כיום.

הקומדיה נולדה כנראה מה"קומוס" – תהלוכה עממית של שיכורים עליזים בחגיגות הפריון של דיוניסוס, שהתפתחה להילולה כפרית של דרמה, שירים, ריקודים וסאטירה. משתתפי התהלוכה היו מתחפשים בתלבושות של בעלי חיים וכשהם חמושים בפסלי פאלוס גדולים, היו מביימים מריבה קולנית ביניהם או פונים בגידופים סאטיריים לקהל. הכרתה של הקומדיה כסוג אמנות חדש על ידי הפוליס באתונה הדמוקרטית, ושילובה בחגיגות הלנאיה והדיוניסיה שבהן הוצגה בפני אלפי אנשים (החל מ-486 לפנה"ס), גרמו לה לעלות מדרגה ממחזה היתולים כפרי לכדי יצירה ספרותית של ממש בצורה ובתכנים. מאלתור ליצירה ספרותית, מסאטירה אישית לסאטירה פוליטית וחברתית תרבותית נוקבת, שמשקפת את חיי הפוליס האתונאית על כל רבדיה.

פילוסופיה ביוון הקלאסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפלטון (משמאל) ואריסטו. פרט מתוך אסכולת אתונה של רפאל
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פילוסופיה יוונית

הפילוסופיה הפרה-סוקראטית עסקה בעיקר בקוסמולוגיה, אונטולוגיה ומתמטיקה. ייחודה היה בדחיית הסברים המתבססים על המיתולוגיה, העדפה של דיון מנומק המתבסס על עובדות ובניסיון למצוא חוקים כלליים. הפילוסופים הפרה-סוקרטים הסתובבו ברחבי יוון ולימדו רטוריקה, אסטרונומיה, קוסמולוגיה וגאומטריה.

בתקופה הקלאסית הפילוסופיה עברה להתמקד באדם במקום עולם הטבע. הפילוסוף הרומי קיקרו אמר על כך כי "סוקרטס הוא הראשון שהוריד את הפילוסופיה מהשמיים, הציבה בערים, ואף אל תוך הבתים הביא אותה, והכריחה לבחון את דרכי החיים, המנהגים, הטוב והרע".‏[53]

הפילוסופים סוקרטס, אפלטון ואריסטו הניחו בחקירותיהם את היסודות למטאפיזיקה, אפיסטמולוגיה, אתיקה, לוגיקה, תורת הספרות, תורת המדינה והמתודה המדעית. הם חקרו שאלות של ידע ואמת וכיצד ניתן להגיע אליהם.

הפילוסופיה הקלאסית התווה את נתיב הפילוסופיה והמדע במשך אלפיים השנה שלאחריה. בתקופה ההליניסטית היא השפיעה על האסכולה הסטואית, האסכולה האפיקוראית, הפירוניזם והנאופלאטוניזם. ומאוחר יותר גם על הפילוסופיה המוסלמית והנוצרית בימי הביניים. השפעה מכריעה זו מתבטאת בדבריו של הפילוסוף בן המאה העשרים אלפרד נורת' וייטהד כי "הפילוסופיה האירופאית מאופיינת כסדרה של הערות למשנתו של אפלטון".‏[54]

מדע בתקופה הקלאסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת השאלות העיקריות שהעסיקו את הפילוסופיה בתקופה זו הייתה "ממה מורכב העולם". תשובתו של אמפדוקלס היא כי כל המצוי בעולם מורכב מתערובות של ארבעת היסודות הראשוניים: אש, אוויר, אדמה ומים. יסודות אלה, טען אמפדוקלס, הנם כשלעצמם נצחיים ובלתי משתנים - התקיימו מעולם ויתקיימו לנצח. כתוצאה מכך טען כי כל השינויים הנראים בעולמנו הנם שינויים כמותיים ולא איכותיים. כגורם לשינויים המתרחשים בעולמנו הציע אמפדוקלס שני כוחות אותם כינה "אהבה" ו-"מריבה".

לוקיפוס ודמוקריטוס הגו את הרעיון שכל חומר מורכב מיסודות בלתי נראים שלהם קרא "אטומים". לטענתם כל תחושותינו מקורן באטומים המהווים את החומר שממנו עשוי היקום. היקום מורכב מחלל ריק ומאטומים המתאחדים עם אטומים דומים ויוצרים את כוכבי הלכת ואת כל הכוכבים האחרים. אטומים אלה נבדלים בצורתם, גודלם ומשקלם. אין בנמצא כל כוח עליון המכוון את האטומים. כמות החומר שבטבע איננה משתנה. שום חומר לא נוצר ולא נעלם, אלא רק משנה צורה על ידי שינוי הרכבם של האטומים.

פיתגורס קבע שכדור הארץ הוא עגול (כדור). אבחנה זו ביסס הן על קביעתו של תאלס שבעת ליקוי ירח מכסה צל הארץ את הלבנה. מאחר שצל הארץ על הירח בעת ליקוי ירח עגול, הסיק פיתגורס שהארץ עגולה ככדור. בנוסף נימק את קביעתו בכך שבעת שצופים בספינות המגיעות מעבר לאופק נחשפת הספינה בהדרגה מקצהה העליון ומטה - תופעה זו לא ניתן להסביר במרחק כפשוטו. בעיסוקו באסטרונומיה ובאסטרולוגיה עסק פיתגורס ביחסים המספריים שבין הפלנטות. לפי פיתגורס, היחסים המושלמים שבין הכוכבים מפיקים מוזיקה שמיימית. פיתגורס גם החזיק בדעה שכדור הארץ אינו נייח אלא נע. תפיסה זו השפיעה על אסטרונומים במשך אלפי שנים, ובהם על יוהנס קפלר, שהציג את מודל האליפטי לתנועת הכוכבים. לאחר מותו המשיכה תיאנו את עבודתו. עבודתה החשובה ביותר עסקה ביחס הזהב.

אריסטו עסק גם במחקר מדעי, כתביו המדעיים הם הספרים המדעיים השיטתיים הראשונים אשר קבעו את היסודות למדע למשך כאלפיים שנה. התאוריה של אריסטו הייתה הבסיס למחקרים שעסקו בתחומי האסטרונומיה והפיזיקה, ומערכת הכוכבים התלמאית (המודל הגאוצנטרי), המבוססת על האסטרונומיה שלו הייתה הבסיס למחקר השמיים, והייתה לאסכולה הבלתי מעורערת עד לתקופתם של קופרניקוס וגלילאו.

אמנות בתקופה הקלאסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמנות עברה שינוי גדול בתקופה הקלאסית, היא הפכה למזוהה יותר עם הלכי רוח דמוקרטיים ומפסלי הקורוי שאפיינו את הדומיננטיות האריסטוקרטית עברו לפסלים מציאותיים יותר דוגמת הרכב מדלפוי. ניכרת גם השאיפה לממדים אידאליים הפסלים היו גם נפוצים יותר ומקדשים רבים, דוגמת הפרתנון קושטו בעשרות פסלים שונים. כמו כן, שמותיהם של חלק מהפסלים, דוגמת פידיאס, שפעלו בתקופה הקלאסית ידועים לנו. ציור הכדים המוכר מתקופה זו מתאפיין בדמויות אדומות על רקע שחור.

פיסול[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פיסול יווני

ניתן לראות את ההתפתחות מן הפיסול של התקופה הארכאית אל הפיסול בתקופה הקלאסית בשני מישורים. ראשית, התפתחות יכולת התיאור האנטומי של גוף האדם. התפתחות זו בולטת בייחוד בתיאור גופות הגברים, כיוון שבתיאור דמויות הנשים עדיין לא הגיעו האמנים לכדי תיאור חופשי, אפילו בעיטורים המאוחרים יותר. התקדמות נוספת בתיאור הגוף היא העובדה כי נעדר מן הדמויות "החיוך הארכאי" המאפיין את הפיסול מן התקופה הארכאית. שנית, ניכרת התפתחות בבניית מערך הפיסול לקראת תכנון מערך פיסולי דינאמי יותר ובעל עומק פיסולי רחב יותר. הדמויות מותאמות לצורתו המשולשת של הגמלון בתנוחות טבעיות.

בפיסול הקלאסי הדמויות שידרו בעיני החוקרים שלווה סטואית והתעלו מעל מצוקות הגוף והנפש. עבור גוטהולד אפרים לסינג "מהותה של שפת העיצוב היוונית מתגלה בכל זאת במרותו של האיפוק הרגשי, הכפוף לאידאל היופי וההרמוניה הפלאסטית של הגוף" .‏[55] מבחינה אמנותית הציגה האמנות הקלאסית את יכולת פתרונן של בעיות פיסוליות אשר העסיקו את האמנות היוונית בדורות הקודמים - שלמות ביכולת תיאור האנטומי של הגוף ויכולת תיאור תנוחת גוף טבעית. בעזרת אלו פנתה האמנות אל תיאור עלילתי של האדם והעולם היווני.

עבודתו של פוליקליטוס גיבשה את נוסח הפיסול של האמנות הקלאסית. הישג פיסולי מרכזי בעבודתו היה יצירתו של קאנון פיסולי, המכונה גם "הקאנון של פוליקליטוס" (או "הקאנון הפוליקליטי") ובמסגרתו גובשו מעין כללים לתיאור הגוף ולפרופורציות בין חלקי הגוף השונים, באופן המקביל לפילוסופיה של האסכולה הפיתגוראית ולהגדרות הפרופורציה של הסדרים הקלאסיים באדריכלות. הקאנון הפוליקלטי גילם לא רק את היחס הגופני הפנימי, אלה ביסס אסתטיקה המוצאת כי במהות מידות הגוף מתגלה "גם קביעה ביחס לסטרוקטורה בגוף האדם וליחסים הפנימיים השוררים בטבע".‏[56]

תרומה משמעותית נוספת הייתה גיבוש תנוחת ה"קונטרה פוסטו". התנוחה, על פיה עוצבה עמידתן של דמויות פיסוליות רבות, איפשרה ליצור שילוב בין מתח לרפיון השרירים בתנוחת הגוף. לשם כך יצרו הפסלים מערכת של צירי תנועה בין חלקי הגוף השונים, צירים המנוגדים זה לזה. כל איבר שרוי בתנועה אינדיבידואלית משלו וחיבורם בגוף השלם יצר תיאור הרמוני. בתנוחת ה"קונטרה פוסטו" רגל אחת היא פעילה, והשנייה רק משיקה לקרקע. היד הנגדית לרגל הפעילה, פעילה, וכל הגוף (והראש בפרט) נוטה לכיוון הרגל הפעילה. תנוחה זו גרמה לפסלים להיות היקפיים, ניתן לנוע סביבם ולהבין את האיזון שלהם מכל כיוונם, ולא רק מהחזית.

בתקופה הקלאסית המאוחרת מזוהה התקדמות בתיאור הגוף הנשי. בעבודותיהם הצליחו הפסלים היוונים הקלאסיים, אשר הנורמות החברתיות של התקופה מנעו מהם לתאר עירום נשי, לתאר את הגוף הנשי דרך תיאור עיצובם של בגדי הדמויות וליצור קפלי בד מפוסלים בטבעיות. בנוסף מתחולל ערעור על מעמדם של האלים על ידי הצגתם באור אנושי. לצד שינוי תפיסת האלים, מוצגת בסיום התקופה שבירה של תנוחת הפיסול הקלאסי. אנו מוצאים ביטוי להיעלמותו של האיפוק הפיסולי בעיצוב דמות האישה. הגוף מתואר כדינאמי ומלא בתנועה ויוצר דגמים המנותקים מן התיאור האנטומי של הגוף.

התקופה הקלאסית השפיעה רבות על סגנונות פיסול מערביים מאוחרים יותר. הפיסול הרומי היה המשך ישיר להתפתחותו של הסגנון היווני. פסלים רומים, כמו גם אמנים ואנשי רוח רומיים בתחומים אחרים, ראו עצמם כממשיכי דרכם של הפסלים של יוון העתיקה. פסלים רומיים רבים אף העתיקו בשלמותם פסלים יווניים ידועים תוך נסיון ליצור העתק מושלם ללא שום פרשנות חדשה. בתקופת הרנסאנס והבארוק, ניסו פסלים שונים באיטליה להחיות את סגנון הפיסול היווני, גם אם "סגנון" זה לא תאם תמיד לרוח הפיסול היווני כפי שידוע לנו כיום .‏[57] פסלים כגון מיכלאנג'לו וברניני יצרו פסלים של דמויות תנ"כיות, במקום דמויות מן המיתולוגיה היוונית, ואימצו את סגנון הפסלים העתיקים אשר נתגלו מחדש בתקופתם. בפיסול מתקופת הרנסאנס נעשתה הקפדה על שלמות, פרופורציות ודיוק אנטומי בדומה לפיסול היווני. כמו כן הושם דגש על מרכזיותו של האדם ואידאליזציה של המציאות, בדומה לפיסול של התקופה הקלאסית. פסל דוד של מיכלאנג'לו הוא דוגמה ידועה ומוצלחת במיוחד של החייאת הסגנון הפיסולי.

ציור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בציורי כדים בתקופה הקלאסית מופיע סגנון "אדומי הדמויות" (מאופיין על ידי דמויות אדמדמות על רקע שחור), בטכניקה זו יכלו ציירי הכדים להכניס פרטים רבים יותר כגון פיתולים של הגוף והקצרות ניסיוניות. החלל שטות והפורטרטים עדיין זהים אך ניתן להבחין בהתפתחות בתיאור העין בפרופיל שהופכת למעט משולשת. בתקופה זו מתחילים להופיע כדי לקיטוס (כדי אפר מתים) לבנים ועליהן דמוית בקו מתאר שחור. מופיע הכיתוב של חתימת הצייר בסגנון "איקיטאוס עשה אותי".

אדריכלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אדריכלות יוון העתיקה

האדריכלות היוונית התרכזה בבניית מקדשי שיש והמקדש היווני התקיים לאורך כל התרבות היוונית. סביב המאה ה־5 לפנה"ס הגיע סגנון הבנייה לשלמותו בסגנון הדורי ובסגנון האיוני. בתקופה ההלניסטית יתפתח ההסגנון הקורינתי.

באדריכלות היוונית המוקדמת הצורות בהן נעשה שימוש היו בעיקר תוכניות אורטוגונליות (מבוססות על זויות ישרות) וגמלונים משולשים פשוטים בחזיתות מבנים. כאשר סגנון הבנייה הבשיל לקראת המאה ה-6 לפנה"ס המבנים התאפיינו בקווים נקיים ומדויקים ובעלי פרופורציות מתוכננות היטב. המבנים הקפידו על סימטריה כמעט מושלמת. עם זאת, בתכנון המרחב לא הייתה סימטריה כלל - על אף שכל מבנה כשלעצמו הקפיד על סימטריה, הבניינים היו מפוזרים בהתאם לטופוגרפיה ואלמנטים נופיים שונים. הדבר בא לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר בתכנון האקרופוליס של אתונה. האקרופוליס, שבמרכזה הפרתנון, נבנתה על הר והמבנים השונים מפוזרים עליה כאשר הם משתלבים בהרמוניה עם הטבע והסביבה. הפרתנון ומבנים אחרים שנבנו באקרופוליס תוכננו להיתפס בפרספקטיבה מכל הכיוונים תוך כדי עלייה להר ולא במבט חזיתי מסודר בו נראית החזית בסימטריה מושלמת. הרומאים, שאימצו את הסגנון היווני, בחרו להבליט את הסימטריה ונתנו לצופה בבניין לראות את המקדש מהחזית הראשית בלבד וגם לרוב בנו מבנים נוספים מצידי המקדש שחיזקו את הסימטריה הכוחנית.

כלכלה ביוון הקלאסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדרכמה האתונאית - מהמטבעות הנפוצים בתקופה

חקלאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

החקלאות הייתה הענף הכלכלי העיקרי ביוון העתיקה בכלל ובתקופה הקלאסית בפרט. הקרקעות היו מחולקות בדרך כלל לחלקות משפחתיות קטנות שאפשרו את פרנסת המשפחה הגרעינית, כאשר תנובת מזון מזון על חלקה של עשרה דונמים הספיק לתזונתו של אדם אחד.‏[58]

החקלאות התבססה על משקעים טבעיים והשקייה מלאכותית הייתה מועטה.‏[59] באדמות החקלאיות הפוריות גידלו את "השלישייה הים תיכונית": ענבים, דגנים (בעיקר חיטה ושעורה) וזיתים. מזונות אלה סיפקו כ70-75% מהצריכה הקלורית.‏[60] גידול הדגן ביוון לא הספיק לצורכי האוכלוסייה והיוונים נאלצו לייבא כמויות דגן גדולות בעיקר מהחופים הצפוניים של הים השחור, אפריקה וסיציליה. ענבים וזיתים לעומת זאת היו בעודף והיו מוצר יבוא.‏[61] גידולים חשובים נוספים היו קטניות שונות שהשלימו את התזונה וסייעו להחזרת החנקן לקרקע. עצי פרי השלימו את הגידול החקלאי.

למעלמה ממחצית מהאדמות ביוון לא התאימו לגידול דגנים. אדמה זו נוצלה לראיית צאן, בעיקר כבשים ועזים. בנוסף, גדלו בשטח זה אגוזים, עשבי תבלין ונבנו בה כוורתות.‏[62] בנוסף, אדמות אלה סיפקו חרס לתעשיית הקדרות, עצים ואבנים לבנייה, מתכות מהמכרות וכיוצא באלה.

כוח עבודה והון[עריכת קוד מקור | עריכה]

כח העבודה הגיע משני מקורות עיקריים: אנשים חופשיים ועבדים. דרישות המשק האגררי דרשו נפח עבודה גבוה וכך מרבית האוכלוסייה עבדה בעבודות קשות מבחינה פיזית, מלבדה שכבה קטנה שהתרפנסה מעמלם של אחרים.‏[63] מרבית האנשים עיבדו את חלקותיהם ועבודתו של אזרח בשכר אצל אחרים לא הייתה מקובלת, מלבד כשכיר חרב או חותר באוניות משוטים.. בדרך כלל מי שיבקש לעבוד כשכיר בתחום אחר היגר לפוליס אחרת והיה למטויקוס.‏[64] אפשרות תעסוקה אחרת הייתה בעבודות ציבוריות בפוליס עצמה.

אוכלוסייה מוחלשת במיוחד היו העבדים. עבדות ביוון העתיקה הייתה עניין מקובל. לעתים אוכלוסיות שלמות דוגמת ההלוטים שועבדו לפוליס. העבדים עסקו בכל קשת העבודות החל מעבודות בית קלות עד לעבודות קשות ומסוכנות במכרות.

מטבעות הונהגו ביוון עוד בתקופה הארכאית במאה ה-6 לפנה"ס, אך ריכוז ממון נזיל ניכר בידיים פרטיות לא היה נפוץ עד המאה ה-4. מרבית ההון הנזיל רוכז בידי המדינה שניצלה אותו לעבודות ציבוריות שונות והקמת חיל שכירים.‏[65] יחד עם זאת, לא הייתה מערכת מיסוי מסודרת ולא נוהל תקציב מדינה במובן המודרני של המילה. לרוב הוטלו מסים עקיפים בשיעור נמוך ובנוסף לכך האזרחים העשירים תרמו כסף לפרויקטים ציבוריים או למלחמה.

מרבית המטבעות היו עשויים כסף והמקור העיקרי להן היה מכרות כסף בסיפנוס שליד לאוריון באטיקה, רכס פנגואיה ליד אמפיפוליס בחוף הצפוני של הים האיגאי וליד תסוס שבאפולוניה. מקורות משניים הגיעו ממקורות זרים דוגמת הפרסים ששכרו את שירותי היוונים בצבאם. כל פוליס טבעה את מטבעותיה אך השימוש הכללי בכסף איפשר את המסחר בין הפולייס השונים. ספרטה הייתה יוצאת דופן וטבעה מטבעות ברזל שלא היה להן שימוש מחוץ לשטחה.

מסחר ושינוע סחורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמצעי השינוי הפשוטים של העת העתיקה הקשו מאוד על שינוע סחורות לעבר מרחקים גדולים על גבי יבשה. בנוסף לכך, חופיה המפורצים של יוון הזמינו את השינוע דרך הים, שהיה יעיל בהרבה וכך פולייס רבות הקימו נמלים לקליטת סחורה. הים האיגאי סוער בחורף ומרבית השינוע הימי התקיים בחודשים נוחים יותר לשיט.

הסוחרים ניהלו חוזי מסחר מסודרים וייתכן שאף קיימו רישום חשבונאי פשוט.‏[66] המסחר הקימונאי התנהל בדרך כלל באגורה. מחירי הסחורות לא היו קבועים ונקבעו על פי תנאי השוק, אם כי מחירי דגן גבוהים הובילו לעתים לנסיונות המדינה להתערב באופן מלאכותי במחירים כדי להבטיח אספקת דגן לאוכלוסייה.‏[67] אף על פי שהמדינה לא נטתה להתערב במחירים, המסחר באגורה היה מפוקח על ידה. תפקיד המפקחים היה לדאוג לתקינות סחורה ולהבטיח את איכותה.‏[68]

לוחמה בתקופה הקלאסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – לוחמה יוונית בעת העתיקה

לוחמה ביבשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

איור המציג את הפלנקס - המבנה הטקטי העיקרי של מרבית הצבאות היווניים בתקופה הקלאסית

התקופה הקלאסית הייתה לא רק עת פריחת הפילוסופיה, האמנות והחיים האזרחיים. גם הלוחמה התפחתה מאוד בתקופה זו. מקורם של מרבית המבנים הטקטיים והחידושים הטכנולוגיים עוד בתקופה הארכאית, אך בתקופה זו קיבלו חידושים אלה פיתוח אדיר שהגיעה לשיאו בשלהי התקופה עם פלישתו של אלכסנדר הגדול בראש צבא יווני-מוקדוני לפרס.

המבנה הטקטי הבסיסי בשדות הקרב נותר כשהיה הפלנקס. שורות צפופות של הופליטים נלחמו אלה באלה להשגת הכרעה. יחד עם זאת חלו שינויים חשובים בצבא. בתקופה הארכאית כמעט שלא היה נהוג להשתמש בפרשים או בכוחות רגלים קלים. השינויים הטקטיים בשדות הקרב בתקופה הקלאסית הפריחו שדה זה. ניצחונו של איפיקרטס בקרב לכיון בשנת 391 בראש כוחות קלים על מורה שלמה (כ-600 הופליטים) סימן את סוף שליטת ההופליטים בשדות הקרב. גם הפרשים קיבלו תנופה גדולה. פולייס שלא החזיקו כוחות פרשים בתקופה הארכאית התחילו להקים חילות פרשים. אתונה הצליחה להקים חיל בן 1,200 פרשים. אפילו ספרטנים שאף פעם לא היו חזקים בתחום זה הקימו חיל פרשים קטן. שיתוף הפעולה בין החילות השונים היה עדיין בחיתוליו, אך לעתים כמו בקרב דליום (424) היה מכריע.

החידושים היו לא רק בתוספת חילות חדשים, אלא גם חידושים טקטיים חשובים. המצביא התבני אפמינונדס שפעל במחצית הראשונה של המאה ה-4 ושבר סופית את ההגמוניה הספרטנית נודע בחידשויו הטקטיים. החלוקה הלא שוויונית של אגפי הפלנקס כדי ליצור יתרון מקומי בנקודת הכובד היא ההמצאה שלו. חידושיו קיבלו תנופה גדולה בדורות הבאים בשכנתה הצפונית של יוון - מוקדון. פיליפוס שהעלה את מוקדון לגדולה ובמיוחד אלכסנדר ניצלו היטב את הגמישות הטקטית שהקנה להם צבאם כדי להשיג הכרעה בקרב.

היו חידושים גדולים גם בתחום החימוש האישי. ההופליטים ויתרו על שריון גוף כבד והסתפקו לרב בשריון בד - לינותורקס. זהו שריון העשוי משכבות פשתן דבוקות זו לזו. ראשיתו של השריון הזה עוד בתקופה הארכאית. שריון זה היה קל בהרבה משריון הארד הנהוג בתקופה הקלאסית והיה חזק די הצורך כדי לעמוד בתנאי שדה הקרב. בשלהי התקופה הקלאסית ויתרו מרבית ההופליטים על שריון גוף כלל והסתפקו בהגנה שסיפק להם המגן הגדול. גם הקסדה עברה שינוי. מקסדה קורינתית שכיסתה את כל הגוף עברו להשתמש מרבית הצבאית בקסדה מסוג פילוס שנראית כמו חרוט ולא מסתירה את אוזני הלוחם ומשאירה פתח רב יותר בפנים כדי לאפשר מבט טוב יותר על שדה הקרב. חנית הדורי היוונית שאורכה כ-2 מטר התפתחה במוקדון לרומח בשם סריסה באורך שהגיע עד 5 או 6 מטרים בשלהי התקופה הקלאסית.

השימוש בשכירי החרב התחיל עוד בתקופה הארכאית, אך התרחב מאוד בתקופה הקלאסית וביתר שאת במאה ה-4. אפילו פולייס כמו ספרטה התחילו לגייס שכירי חרב ופולייס אחדות כמו פוקיס ביססו את רוב כוחן על השכירים. שכירי החרב היו בדרך כלל מאומנים טוב יותר מהמיליציה העירונית, אך היו אמינים פחות.‏[69]

חידושים רבים נוספו בשיטות המצור. בתקופה הארכאית הצורה העיקרית לכיבוש עיר בצורה הייתה מצור: הקפת העיר בכוחות צבא שמנעו הספקה והרעבת האוכלוסייה. שיטות אלה השתכללו במאה ה-5 והגיעו לשיאן במאה ה-4. במאה ה-4 הומצאו כלי מצור מתקדמים מאוד כגון קטפולטה ובליסטרה שאפשר את פריצת החומות ולא רק המתנה לכניעת העיר.

הלוחמה הימית[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם תחום הלוחמה הימית השתנה. אוניית הקרב העיקרית של התקופה הקלאסית היא התלת-חתרית, שמקורה עוד בתקופה הארכאית. תלת חתרית היא ספינת משוטים מהירה המסוגלת להכריע את האויב בניגוח. פולייס רבים החזיקו ציים גדולים של תלת חתריות ואחדות מהן דוגמת אתונה החזיקו ציים שהגיעו ל-100 אוניות ויותר. אוניות אלה אפשרו את ביסוס השליטה על הימים ומסעות הרחק מבסיס האם.

כמו ביבשה, החידושים לא נעצרו רק בחידוש סוג אוניית הקרב, אלא גם בטקטיקה. תמרונים טקטיים מורכבים שהיו מעורבות בהן אוניות רבות היו נפוצים מאוד בתקופה הקלאסית. האוניות ניסו להתקרב לצד האחורי והלא מוגן של היריב (פריפלוס) או לשבור את משוטיו דייקפלוס היו שיטות תקיפה נפוצות. להגנה נהגו להסתדר בשורה או מול כוח עדיף במעגל כך שאיילי הניגוח בולטים החוצה (קיקלוסיס).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות עתיקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריונים עתיקים רבים עסקו בתיאור התקופה הנדונה. יצירות רבות אבדו, אך חלק גדול שרדו עד ימינו. להלן רשימה של היצירות העיקריות ששרדו מהעת העתיקה שעניינן התקופה הקלאסית בתולדות יוון.

מקורות מודרניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • P. J. Rhodes, A history of the Classical Greek world: 478–323 B.C., Blackwell, 2010

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פולייס היא צורת הריבוי של המילה פוליס
  2. ^ Thomas R. Martin, Ancient Greece, Yale University Press, 1996, p. 94
  3. ^ כך למשל בסדרת הספרים של קיימברידג' על העולם העתיק: Cambridge Ancient History
  4. ^ כך למשל משה עמית, בספרו תולדות יוון הקלאסית
  5. ^ כך למשל ג.ב. ברי, בספרו תולדות יוון הקלאסית
  6. ^ D.J Muray. Diplomacy and Dissunion .in Ancient Greece, Phoenix, Vol. 25, No. 4 (Winter, 1971), p. 319
  7. ^ D.J Muray, Diplomacy and Dissunion in Ancient Greece, p. 318
  8. ^ הרודוטוס, היסטוריה 5.30-38
  9. ^ George Cawkwell, The Greek Wars, pp. 61 - 62, Oxford University Press, 2005
  10. ^ המספרים העתיקים שמוסר הרדוטוס מגיעים למיליונים, אך חוקרים מודרניים מצמצים את המספר לכמה מאות אלפים. ההערכה הכתובה לעיל היא הרווחת ביותר ראו: משה עמית, ע"מ 265
  11. ^ משה עמית, ע"מ 265
  12. ^ Donald Kagan, The Outbreak of the Peloponnesian War 1969, p. 97
  13. ^ תוקידידס, תולדות מלחמת פלופונסוס, ספר ראשון, פרק 23
  14. ^ משה עמית, תולדות יוון הקלאסית, ע"מ 354
  15. ^ D.M. Lewis, Cambridge Ancient History, 2008, Vol 6, p. 124
  16. ^ תוקידידס, תולדות מלחמת פלופונסוס, ספר 6, פרק 67, פסקה 2
  17. ^ P. J. Rhodes, A history of the Classical Greek world: 478–323 B.C., Blackwell, 2010 pp. 151 - 152
  18. ^ P. J. Rhodes, A history of the Classical Greek world: 478–323 B.C., Blackwell, 2010, p. 161
  19. ^ משה עמית, תולדות יוון הקלאסית, ע"מ 425
  20. ^ P. J. Rhodes, p. 224
  21. ^ משה עמית, ע"מ 422
  22. ^ P. J. Rhodes, p. 242
  23. ^ Robin Lane Fox, The Classical World, Penguin books, 2006, p. 86
  24. ^ ישנם תאריכים מקובלים נוספים. לפרטים אודות התאריכים האחרים ראו: C. Falkner, Sparta and the Elean War, ca 401/400 B. C.: Revenge or Imperialism?, Phoenix, Vol. 50, No. 1 (Spring, 1996), pp. 17-25
  25. ^ C. Falkne, p. 17
  26. ^ P. J. Rhodes, A history of the Classical Greek world: 478–323 B.C., Blackwell, 2010, p. 226
  27. ^ P. J. Rhodes, p. 226
  28. ^ משה עמית, ע"מ 427
  29. ^ משה עמית, ע"מ 427
  30. ^ משה עמית, ע"מ 428
  31. ^ משה עמית, ע"מ 229
  32. ^ P. J. Rhodes, p. 227
  33. ^ P. J. Rhodes, p. 227
  34. ^ קסנופון, הלניקה, ספר 4, פרק 5, פסקאות 11 - 18
  35. ^ ידוע גם בשם שלום המלך
  36. ^ Cambridge Ancient History, Vol 6, 2008, p. 156
  37. ^ Robin Lane Fox, The Classical World, Penguin books, 2006, p. 176
  38. ^ P. J. Rhodes, p. 262
  39. ^ P. J. Rhodes, p. 263
  40. ^ ברית זו נקראת לעתים "האימפריה האתונאית השנייה"
  41. ^ P. J. Rhodes, p. 265
  42. ^ P. J. Rhodes, p. 268
  43. ^ P. J. Rhodes, pp 265-6
  44. ^ P. J. Rhodes, p. 291
  45. ^ P. J. Rhodes, p. 265
  46. ^ לעניין היחס היוונים למוקדונים ראו: Peter Green, Alexander of Macedon 356 - 323, university of california press, pp. 6-7
  47. ^ לעניין יווניות המוקדונים העתיקים בעיני היוונים ראו: Ian Worthington, Alexander the Great, Routledge, 2003, p. 122
  48. ^ משה עמית, ע"מ 500
  49. ^ משה עמית ע"מ 501
  50. ^ משה עמית, ע"מ 503 - 504
  51. ^ משה עמית, ע"מ 506 - 508
  52. ^ משה עמית, ע"מ 516 - 519
  53. ^ Marcus Tullius Cicero, Tusculan Disputations, V 10–11 (or V IV).
  54. ^ Alfred North Whitehead, Process and Reality, Part II, Chap. I, Sect. I
  55. ^ דובב, לאה, "העלמה המוזיקה, המוות", סטודיו, גיליון מס' 47, נובמבר 1993.
  56. ^ ברש, משה, פרקים בתאוריה של אמנות הרנסאנס והבארוק, מאגנאס, ירושלים, 1989, ע"מ 16.
  57. ^ הדוגמה הבולטת לכך היא ההנחה המוטעת כי הפיסול היווני היה פיסול של דמויות שיש לבנות.
  58. ^ John K. Davies, The Cambridge Economic History of the Greco-Roman World (edited by Walter Scheidel, Ian Morris, Richard Saller), Cambridge University Press, 2008, p. 349
  59. ^ John K. Davies p 342
  60. ^ John K. Davies, p. 342
  61. ^ John K. Davies, p. 343
  62. ^ John K. Davies, p. 339
  63. ^ John K. Davies, p. 352
  64. ^ John K Davies, pp. 352 - 353
  65. ^ John K Davies, p. 355
  66. ^ Astrid Moller, The Cambridge Economic History of the Greco-Roman World (edited by Walter Scheidel, Ian Morris, Richard Saller), Cambridge University Press, 2008, p. 369
  67. ^ Astrid Moller, p. 373
  68. ^ Astrid Moller, p. 374
  69. ^ P. J. Rhodes, p. 284