הנעה וקטורית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הוקר סידלי הרייר, המטוס הראשון בעולם בעל הנעה וקטורית, המאפשרת המראה ונחיתה אנכית.

הנעה וקטורית (או דחף וקטורי) היא היכולת של כלי טיס סילוני או רקטי להטות את סילון הפליטה מן המנוע, ומאפשרת שליטה בכיוון הטיסה או בסיבוב כלי הטיס.

הנעה וקטורית היא האופן היחיד שבו ניתן לשלוט בטילים בליסטיים ובלוויינים, מחוץ לאטמוספירה היות שנמצאים בריק ללא התנגדות. ולכן אמצעי ניהוג אחרים למשל הגה גובה, מדפי כנף של מטוס או כנפיים בטיל, המבוססים על התנגדות האוויר, לא רלוונטיים.

הנעה וקטורית פותחה עבור מטוסים בתחילה כדי לאפשר המראה ונחיתה קצרה (STOL) ואף אנכית (VTOL). בהמשך התברר שהנעה וקטורית מאפשרת תמרונים שאינם אפשריים עבור מטוסים ללא הנעה וקטורית, תכונה הנקראת "זריזות-על" (supermaneuverability) המקנה להם יתרון גדול בקרבות אוויר.

המורכבות מאחורי שיטת ההנעה הווקטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשונה משיטת הניהוג האווירודינמי, שיטת הניהוג הווקטורי מורכבת יותר מבחינה חישובית. בשיטת הניהוג האווירודינמי, יש פשוט לשנות את זווית הכנפיים בכיוון מסוים כדי לייצר כוח אווירודינמי בכיוון ניצב למהירות הטיל, מה שמאפשר פנייה. בשיטת הניהוג הווקטורי, לעומת זאת, ביצוע פנייה מתואמת הינו בלתי אפשרי, משום שבכל כיוון שנפעיל דחף תיווצר פנייה של מרכז המסה וסיבוב של הטיל סביב ציר מסוים (אחת מדרגות החופש של הסיבוב שלו) שהן במגמות הפוכות. נניח למשל שברשותנו טיל במצב אנכי ושאנו רוצים לפנות ימינה. לשם כך יש להטות את הדחף מעט ימינה כך שיווצר רכיב דחף ימינה. אולם, במצב זה יווצר מומנט סיבוב על הטיל בכיוון הפוך לכיוון השעון, ולכן לא יהיה תיאום בין כיוון ציר הטיל וכיוון התנועה שלו, כלומר תהיה זווית התקפה שונה מאפס.

Gimbaled thrust animation.gif השגת ניהוג בשיטה הווקטורית לעולם אינה מתקבלת באמצעות שימוש בכיוון דחף יחיד. בפועל כדי לפנות בכיוון מסוים, יש להפעיל דחף בכיוון מסוים ומהר מאוד לשנות אותו (תוך ניצול מהירות הסיבוב בציר המתאים שהטיל צבר), כמוראה באנימציה משמאל.

Aeroclipart.JPG ערך זה הוא קצרמר בנושא תעופה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.