הנעה וקטורית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הוקר סידלי הרייר, המטוס הראשון בעולם בעל הנעה וקטורית, המאפשרת המראה ונחיתה אנכית.

הנעה וקטורית (או דחף וקטורי) היא היכולת של כלי טיס סילוני או רקטי להטות את סילון הפליטה מן המנוע, ומאפשרת שליטה בכיוון הטיסה או בסיבוב כלי הטיס.

הנעה וקטורית היא האופן היחיד שבו ניתן לשלוט בטילים בליסטיים ובלוויינים, מחוץ לאטמוספירה היות שנמצאים בריק ללא התנגדות. ולכן אמצעי ניהוג אחרים למשל הגה גובה, מדפי כנף של מטוס או כנפיים בטיל, המבוססים על התנגדות האוויר, לא רלוונטיים.

הנעה וקטורית פותחה עבור מטוסים בתחילה כדי לאפשר המראה ונחיתה קצרה (STOL) ואף אנכית (VTOL). בהמשך התברר שהנעה וקטורית מאפשרת תמרונים שאינם אפשריים עבור מטוסים ללא הנעה וקטורית, תכונה הנקראת "זריזות-על" (supermaneuverability) המקנה להם יתרון גדול בקרבות אוויר.

Aeroclipart.JPG ערך זה הוא קצרמר בנושא תעופה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.