הפיגועים בכווית (1983)
| תאריך | 12 בדצמבר 1983 |
|---|---|
| מקום | כווית סיטי, כווית |
| מטרה | מבנים (שגרירויות, נמל תעופה וכדומה) |
| סוג | פיגוע התאבדות |
| נשק | פצצות |
| הרוגים | 6 (כולל אחד המפציצים) |
| פצועים | 86[1] |
| מספר מפגעים | 6 |
  | |
הפיגועים בכווית ב-1983 (באנגלית: 1983 Kuwait bombings) היו פיגועים בשישה מתקנים זרים וכוויתים מרכזיים שהתרחשו ב-12 בדצמבר 1983, חודשיים לאחר הפיגועים בבסיסי הכוח הרב-לאומי בביירות. הפיגועים המתואמים ארכו כ-90 דקות והתרחשו בשתי שגרירויות, נמל התעופה הראשי של המדינה ותחנה פטרוכימית. הפיגועים היו ידועים בעיקר בגלל ההרס שהם היו אמורים לגרום, ולא ההרס שנגרם. מה שהייתה יכולה להיות "האפיזודה הטרוריסטית הנוראית ביותר במזרח התיכון במאה ה-20" הרגה רק שישה אנשים בגלל הנצרות המשובשות של הפצצות.[2]
המארגנים של ההפצצות אינם ידועים אך הם מתיימרים להיות קשורים לרפובליקה האסלאמית של איראן. המניע של ההפצצות הוא ככל הנראה עונש כנגד כווית, ארצות הברית וצרפת בגלל הצבאות והעזרה הפיננסית שלהם לעיראק במהלך מלחמת איראן–עיראק.[3]
ההפצצות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-12 בדצמבר 1983, משאית לאדן עם 45 צילינדרים גדולים של גז מחוברים לחומרי נפץ פלסטיים פרצה דרך השערים הקדמיים של שגרירות ארצות הברית בכווית סיטי ונכנסה לתוך הסיפוח המנהלי בעל שלוש הקומות של השגרירות, במהלך שהשמידה חצי מהמבנה. גל הלם פוצץ חלונות ודלתות בבתים וחנויות רחוקות.
רק 5 אנשים נהרגו (2 כוויתים, 2 פלסטינים וסורי אחד),[4] בעיקר מפני שרק רבע מהפצצות ניצתו, ובין השאר מפני שהנהג לא פגע בחלק היותר מאוכלס של השגרירות. דיפלומט אמריקאי אמר לעיתונאית רובין רייט: "אם כל הפצצות היו ניצתות, המקום הזה היה הופך לחניון".[5]
מארגני הפיגוע ניסו לבצע 5 פיגועים נוספים בשעה שלאחר הפיגוע. כשעה לאחר מכן, מכונית שחנתה מחוץ לשגרירות הצרפתית התפוצצה, והשאירה חור בגודל של כ-10 מטרים בקיר הביטחון של השגרירות. אף אחד לא נהרג אך 5 אנשים נפצעו.
היעד שנועד להתרחש בו הפיצוץ החזק ביותר היה בית הזיקוק לנפט ומתקן התפלת המים העיקריים של כווית, המפעל הפטרוכימי שואיבה. 150 מכלי גז על משאית שהובילה 200 מכלים התפוצצו כ-150 מטרים מבית הזיקוק מספר 2 ורק מטרים ספורים מערמה דליקה מאוד של כימיקלים מבוססי סולפה. אילו הפיגוע היה מוצלח, הוא היה פוגם בייצור הנפט של אחד מיצואניות הנפט הגדולות בעולם והיה גורם לסגירת מרבית אספקת המים של המדינה.[6]
מכוניות תופת נוספות התפוצצו במגדל הפיקוח של נמל התעופה הבינלאומי כווית, מרכז בקרת החשמל והמגורים של עובדים אמריקאים בריית'יאון, שעדיין התקינה מערכת טילים בכווית. שתי פצצות ניצתו בריית'יאון, כאשר מטרתה של הראשונה הייתה להבריח את העובדים מחוץ לבניין ומטרתה של השנייה הייתה להרוג. ניסיון הפיגוע נכשל מכיוון שהדיירים לא יצאו מהבניין. טכנאי מצרי נהרג בגלל הפצצה במגדל הפיקוח,[7] אך אף אחד מהפיגועים האחרים לא גרמו להרוגים נוספים.
הפיגוע בשגרירות האמריקאית היה דוגמה מוקדמת לפיגועי התאבדות במזרח התיכון, ביחד עם הפיגוע של חזבאללה בשגרירות האמריקאית והפיגוע שבצריפים של חיל הנחתים של ארצות הברית בלבנון, בו חשוד כי חזבאללה הוא המתכנן, שהתרחשו מוקדם יותר באותה השנה.[8]
אחריות[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר הפיגוע דווח כי ארגון הג'יהאד האסלאמי (אנ') ומפלגת הדעוה היו מעורבים בפיגועים.[9] זמן קצר לאחר הפיגועים, הג'יהאד האסלאמי קרא לרשויות הכוויתיות לקחת אחריות על הפיצוצים. הטענה נלקחה ברצינות לאחר שההתרברבות של המתקשרים שישנה "פצצה שביעית" הוכחה כנכונה לאחר הגילוי של מכונית תופת ליד לשכת ההגירה.
הדעוה האסלאמית היה מקושר לפיגועים לאחר ששרידים של אצבע אנושית נמצאה במקום וטביעת האצבע זיהתה כי מדובר באצבע של רא'אד מורטין אייל, עיראקי שיעי בן 25 וחבר של הדעוה. לבסוף, 21 נאשמים עמדו למשפט (17 נתפסו לאחר מצוד לאורך המדינה ו-4 עברו משפט בהיעדרותם). לאחר משפט באורך 6 שבועות, 6 נשפטו למוות (3 מהם היו נעדרים), 7 למאסר עולם ו-7 לעונשים בין 5 ל-15 שנים.[10] אחד מהנאשמים בבית המשפט בכווית בפברואר 2007 היה ג'מאל ג'עפר מוחמד עלי אבראהימי, הידוע יותר בכוניה שלו, אבו מהדי אל-מוהנדס, שהיה חבר בגדודי חזבאללה ובפרלמנט העיראקי, והיה מפקד צבאי באל-חשד א-שעבי.[11][12]
מניע[עריכת קוד מקור | עריכה]
מספר נתחנים טוענים כי הפיגועים היו עבודתה של איראן, בשיתוף פעולה עם בני ברית שיעים מעיראק ולבנון.[13] כווית נתנה תמיכה ניכרת לעיראק במלחמת איראן–עיראק שהתרחשה בין 1980 ל-1988.[14] בין השנים 1983 ו-1984, כווית סיפקה עזרה כלכלית בסך 7 מיליארד דולר, והייתה הראשונה, אחרי ערב הסעודית, שסייעה לעיראק.[15] הרס עצום ואובדן חיים בכווית היה נותן דוגמה לשאר המונרכיות הערביות, עתירות הנפט והעניות באוכלוסייה שממוקמות במפרץ הפרסי, וגם מסייעות לעיראק נגד שכנתה האסלאמית המהפכנית הגדולה, הלא ערבית והאנטי-מונרכיסטית. ב-1985, המדינות הערביות של המפרץ הפרסי סיפקו לעיראק תרומות כספיות, בהיקף של כ-40 עד 50 מיליארד דולר.[16]
על פי החשד, האמריקאים והצרפתים היו מטרות בכווית בגלל סיוען לעיראק והיעדר העזרה שלהן לאיראן. אמריקה עצרה את כל משלוחי הנשק לאיראן והרחיבה את אשראי הסחר לעיראק ב-2 מיליארד דולר ב"מבצע סטאנץ'" ב-1983.[17]
תגובה[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי הדיווחים, הפיצוצים כבשו את ממשלת כווית "לגמרי בהפתעה" והותירו אותה המומה, מבועתת ומזועזעת שפעולת טרור מאורגנת כל כך התרחשה מתחת לאף שלהם.[6][18] לפי העיתון "מאנדיי מורנינג", האומה הרגועה עד כה הפכה ל"מדינת משטרה", עם אסיפות של עובדים זרים, מספר רב של חסימות דרכים, בדיקות זהות ושומרים שפועלים על פי פקודות "לירות במי שסירב לעצור או שיחפשו אותו".[19]
לחץ על כווית לשחרר את המפציצים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מתוך ה"כווית 17", 12 היו עיראקים במפלגת הדעוה[20] ו-3 היו לבנונים. אחד מהם היה מוסטפא בדר א-דין, שהיה נידון למוות. הוא גם היה בן דודו וגיסו של אחד מהקצינים הבכירים של חזבאללה, עימאד מורנייה.[21] "נתחנים אומרים,... אין ספק שמורנייה וא-דין עזרו לתכנן את הפיגועים בדצמבר 1983 בכווית נגד שגרירויות ארצות הברית וצרפת...".[20][22]
גם ארגון חזבאללה, הרפובליקה האסלאמית של איראן וגם המפקדה של הדעוה עזרו לשחרר את חבריהם המהפכנים השיעים בכווית.
בלבנון הוחזקו בני ערובה מערביים, כולל פרנק רג'יר האמריקאי וכריסטיאן ז'וברט הצרפתי, בידי רדיקלים שיעים שדרשו לשחרר את מחבלי אל-דעוה כמחיר שחרור בני הערובה. ב-27 במרץ 1984, בעקבות הרשעתם של הנאשמים מאל-דעוה, איימו חוטפי בני הערובה להרוג אותם שלהם אם ממשלת כווית תמשיך בהוצאתם להורג המתוכננת של אסירי אל-דעוה.[23] חודש לאחר מכן, האמריקאי בנג'מין וייר נחטף על ידי שחקנים שדרשו את אותו הדבר. טרי וייט, מנהל המשא ומתן לגבי בני הערובה, ערער לאמיר כווית וניסה להשיג אשרה כדי להגיע לכווית. כישלונו בהתקדמות בשחרור המחבלים המורשעים נחשב לסיבה שהוא עצמו נחטף ובילה חמש שנים כבן ערובה.[24]
אף על פי שאלו שנידונו למוות היו אמורים להיתלות בתוך כ-30 יום, אמיר כווית לא חתם על עונש המוות שלהם.[25] ההוצאות להורג נדחו לאורך שנים,[26] עד שהנידונים ברחו.
איראן[עריכת קוד מקור | עריכה]
עבד-אל עזיז חוסיין, הדובר הראשי של ממשלת כווית, קרא לפיגועים "המבצע האיראני המרוכז הראשון לייצוא המהפכה ולערער את יציבות המפרץ הפרסי לאחר שאיראן לא הצליחה לחדור לחזית [המלחמה] העיראקית".[27] איימו על כווית בפיגועים נוספים אם הנאשמים לא ישוחררו,[28] כאשר רדיו טהראן שידר באופן תדיר אזהרות מהדעוה שכווית תסבול מ"השלכות חמורות" אם ה"גיבורים" העומדים למשפט ייפגעו.[10]
חזבאללה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאורך השנים הבאות, חזבאללה ביצע שורת חטיפות ופיגועים, כאשר המטרה שלהם הייתה להכריח את הממשלה הכוויתית לשחרר את כל אסירי אל-דעוה. לבן הערובה טרי אנדרסון נאמר כי הוא ושאר בני הערובה נחטפו בביירות כדי "להשיג את חירותם של שבעה-עשר חבריהם בכווית".[25]
לאחר מכן, 17 האסירים בכווית "שיחקו" תפקיד משמעותי בפרשת איראן–קונטראס: המנהלים של איראן-קונטרה הציעו לסחוף את כווית לשחרר את 17 האסירים כאחד מכמה תמריצים לשחרור בני ערובה אמריקאים בלבנון. עם זאת, כאשר נודע לנשיא ארצות הברית רונלד רייגן על ההצעה הזו, הוא הגיב לכאורה "כאילו בעטו בו בבטן".[29]
חטיפות מטוסים[עריכת קוד מקור | עריכה]
טיסה 221 של כווית איירווייז[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-3 בדצמבר 1984, טיסה של כווית איירווייז מכווית סיטי לקראצ'י, פקיסטן נחטפה על ידי 4 חוטפים שיעים לבנונים ושינתה מסלול לטהראן. הדרישה של החוטפים הייתה שחרורם של 17 האסירים, אך דרישה זו לא נענתה. במהלך העימות שוחררו נשים, ילדים ומוסלמים, ושני פקידים אמריקאים מהסוכנות האמריקנית לפיתוח בינלאומי, צ'ארלס הגנה וויליאם סטנפורד, נורו למוות והושלכו על רחבת החניה. כמה עשרות נוסעים שנותרו על הסיפון, במיוחד אמריקאים, אוימו ועונו. "כל 5 דקות הייתה תקרית מפחידה. לא הייתה הפוגה כלל", סיפר מהנדס הטיסה הבריטי ניל ביסטון ל-BBC.[30] באופן פרדוקסלי, החוטפים שחררו הצהרה שבה טענו ש"אין לנו שום איבה כלפי אף אחד ואנחנו לא מתכוונים למנוע את החופש מאף אחד או להפחיד אף אחד...". ביום השישי של הדרמה, כוחות הביטחון האיראניים הסתערו על המטוס ושחררו את בני הערובה הנותרים. הרשויות אמרו שהם יובאו למשפט, אבל החוטפים שוחררו והורשו לעזוב את הארץ. כמה נוסעים וגורמים רשמיים הציעו שאיראן הייתה שותפה לחטיפה ושהחילוץ של בני הערובה היה מבוים. נוסע כוויתי ושני נוסעים פקיסטנים טענו שהחוטפים קיבלו כלי נשק וציוד נוסף כשהמטוס נחת, כולל אזיקים וחבלי ניילון, ששימשו אותם כדי לקשור נוסעים למושביהם.[31]
מחלקת המדינה של ארצות הברית הכריזה על פרס של 250,000$ למידע שיוביל למאסרם של אלו שהיו מעורבים בחטיפה אבל היא לא ביצעה פעולה צבאית בנושא. דיווחים מאוחרים יותר בעיתונות קשרו את עימאד מורנייה מחזבאללה לחטיפות.[21]
טיסה 847 של TWA[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – חטיפת טיסה 847 של TWA
ב-14 ביוני 1985, טיסה 847 של TWA נחטפה במהלך מסלול מאתונה לרומא. אחת מהדרישות של החוטפים הייתה שחרורם של 17 האסירים שמוחזקים בכווית.
טיסה 422 של כווית איירווייז[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-5 באפריל 1988, טיסה 422 של כווית איירווייז נחטפה מבנגקוק לכווית, וכללה 111 נוסעים ואנשי צוות, כולל 3 חברים של משפחת המלוכה הכוויתית. 6 או 7 גברים לבנוניים[32] (כולל חסן עז-א-דין, שהשתתף גם בחטיפת טיסה 847 של TWA[33]) שהיו חמושים ברובים ורימוני יד כפו על הטייס לנחות במשהד, איראן, ודרשו את שחרורם של 17 לוחמי גרילה מוסלמים שיעים שהוחזקו בכווית. החטיפה נמשכה 16 ימים ועברה יותר מ-5100 ק"מ, ממשהד בצפון מזרח איראן ללרנקה, קפריסין ולבסוף לאלג'יר, וזוהי חטיפת המטוס הארוכה ביותר עד כה. שני נוסעים כוויתים, עבדאללה חאלידי, בן 25, וחאליד איוב באנדר, בן 20, נורו למוות בידי החוטפים ונזרקו אל רחבת החניה בקפריסין.[34] כווית לא שחררה את 17 האסירים, והחוטפים הורשו לעזוב את אלג'יר.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Car Bomb Kills 2 in Kuwait, AP NEWS (באנגלית)
- ^ Wright, Robin (2001). Sacred Rage: The Wrath of Militant Islam. Simon and Schuster. p. 112. נבדק ב-23 באוקטובר 2010.
sacred rage.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Ranstorp, Hizb'allah in Lebanon, 1997, עמ' 117
- ^ Associated Press article, 30 January 1984
- ^ Robin Wright, Sacred Rage: The Wrath of Militant Islam, Simon and Schuster, 2001-12-04, ISBN 978-0-7432-3342-2. (באנגלית)
- ^ 1 2 Wright. Sacred Rage. p. 113.
- ^ Incident profile
- ^ Chronology of terrorism against Americans, 1979-1988
- ^ The Lebanese Dawa party is thought to have been absorbed into the "umbrella"-like Hezbollah movement in the early 1980, (Wright, Sacred Rage, (2001), p.95) and Islamic Jihad is thought to have been a nom de guerre of Hezbollah. (Ranstorp, Hizb'allah (1997), p.63)
- ^ 1 2 Wright. Sacred Rage. p. 125.
- ^ Glanz, James; Santora, Marc; Fathi, Nazila; Mazzetti, Mark; Kiffner, John (7 בפברואר 2007). "Iraqi Lawmaker Was Convicted in 1983 Bombings in Kuwait That Killed 5 Americans". The New York Times. p. 8. נבדק ב-6 במרץ 2013.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Weiss, Michael; Pregent, Michael (2015-03-28). "The U.S. Is Providing Air Cover for Ethnic Cleansing in Iraq". Foreign Policy. נבדק ב-2017-05-26.
- ^ Ranstorp, Hizb'allah in Lebanon (1997), p.91, 117
- ^ Shireen T. Hunter, Iran and the World: Continuity in a Revolutionary Decade, (Bloomington, IN: Indiana University Press, 1990), p.117
- ^ Bahman Baktiari, "Revolutionary Iran's Persian Gulf Policy: the Quest for Regional Supremacy", in Iran and the Arab World, Hooshang Amirahmadi and Nader Entessar, Macmillan, (1993), p.77
- ^ "Iran and Iraq: the Next Five Years" (The Economist Intelligence Unit (EIU), 1987), p.20.
- ^ Anthony H. Cordesman, The Iran–Iraq War and Western Security, 1984-1987: Strategic Implications and Policy Options, Janes Publishing Company, 1987, p.79
- ^ Jaber, Hala. Hezbollah : born with a vengeance, New York : Columbia University Press, c1997, p.127-129
- ^ Monday Morning Magazine, 19 December 1983
- ^ 1 2 Bombs, Hostages: A Family Link (אורכב 05.04.2020 בארכיון Wayback Machine), The Washington Post, 24 July 1990.
- ^ 1 2 "Terrorist Attacks On Americans, 1979-1988 - Target America". Frontline. PBS. נבדק ב-21 באפריל 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Another source, Ranstorp, Magnus, Hizb'allah in Lebanon, 1997, p.91, lists another name, Elias Fouad Saab, as that of the brother-in-law and cousin to Imad Mughniya.
- ^ Ranstorp, Hizb'allah in Lebanon, (1997), p.92
- ^ Ranstorp, Hizb'allah in Lebanon, (1997), p.99
- ^ 1 2 Hezbollah: Born with a vengeance by Hala Jaber, p.127-129
- ^ Wright (4 בדצמבר 2001). Sacred Rage. p. 133. ISBN 9780743233422.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ New York Times, 12 December 1983
- ^ Reuters, 9 February 1984
- ^ Excerpts from the Walsh Report (אורכב 13.07.2007 בארכיון Wayback Machine) on the Iran-Contra affair.
- ^ BBC World Service 24 Dec. 1984
- ^ The New York Times, 23 December 1984
- ^ "1988: Hijackers free 25 hostages." BBC. Retrieved on 4 March 2009.
- ^ Ranstorp, Hizb'allah in Lebanon, (1997), p.95
- ^ Greenwald, John, Sam Allis, and David S. Jackson. "Terrorism Nightmare on Flight 422." TIME. Monday 25 April 1988. Retrieved on 4 March 2009.