השטחים הפלסטיניים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Israel Map by The Legal Status of The Territories-6.svg

השטחים הפלסטינייםאנגלית: Palestinian territories) ו-השטחים הפלסטיניים הכבושים (occupied Palestinian territories או בקיצור, OPT) הוא ביטוי המשמש לעיתים קרובות בפי הקהילה הבינלאומית, כדי לתאר את יהודה ושומרון, מזרח ירושלים) ורצועת עזה, שעל פי טענת הקהילה הבינלאומית נמצאים תחת כיבוש ישראלי[1][2]. מנגד, על פי ממשלת ישראל הם שטחים הנתונים במצב של תפיסה לוחמתית (פרט למזרח ירושלים שסופחה לישראל והממשלה רואה בה שטח ישראלי לכל דבר), הגדרה קבילה בעיני בג"ץ ויש לה תימוכין במשפט הבינלאומי הפומבי.

המונח "השטחים הפלסטינים הכבושים" שימש את האומות המאוחדות וארגונים בינלאומיים אחרים בין השנים 19982013 כדי להתייחס לשטחים שבשליטת הרשות הפלסטינית. בדצמבר 2012, מזכירות האו"ם (אנ') החליפה מונח זה במונח מדינת פלסטין[1]. ארגון התקינה הבינלאומי (ISO) אימץ את שינוי השם בשנת 2013[3]. נכון לינואר 2017, מועצת הביטחון של האו"ם ממשיכה להתייחס ל"מדינת פלסטין" כישות לא סוברנית;[4] הדבר מונע את קבלתה של "מדינת פלסטין" כחברה בעצרת הכללית של האו"ם.

בין 1948 ל-1967 היו "השטחים הפלסטיניים" כבושים על ידי מצריים (רצועת עזה) וירדן (יהודה ושומרון ומזרח ירושלים).

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-24 באפריל 1920 אימצה ועידת סן רמו את הצהרת בלפור והחליטה כי שטחי ארץ ישראל יימסרו למנדט בריטי. ב-10 באוגוסט 1920 נחתם הסכם סוור בו אושר כי שטחי ארץ ישראל יהיו בעתיד למדינה עצמאית. ב-24 ביולי 1922 קיבלה מועצת חבר הלאומים את נוסח כתב המנדט, שהפך למסמך בינלאומי מחייב. עבר הירדן המזרחי הופרד מהמנדט הבריטי מטעם חבר הלאומים על פלשתינה (א"י) ויועד לאמירות עבר הירדן. ארץ ישראל המערבית בין נהר הירדן לים התיכון יועדה להקמת בית לאומי לעם היהודי והתיישבות יהודית צפופה. בשטח זה התגוררו יהודים וערבים, בדרך כלל ביישובים נפרדים, אך גם בערים מעורבות (חברון, ירושלים, חיפה, יפו, צפת ועוד).

ב-29 בנובמבר 1947 קיבלה העצרת הכללית של האו"ם את תוכנית החלוקה, לחלוקת ארץ ישראל שממערב לנהר הירדן לשתי מדינות, יהודית וערבית, ולשטח בינלאומי. המדינה הערבית המוצעת כללה בעיקר את השטחים המכונים "השטחים הפלסטיניים" ושטחים נוספים. למחרת החלטת האו"ם פתחו ערביי ארץ ישראל במהומות דמים כדי למנוע את יישומה. במהלך מלחמת העצמאות, ביום האחרון של המנדט הבריטי, 14 במאי 1948, הכריזה מדינת ישראל על הקמתה, ומיד אחר כך פלשו לשטחי ארץ ישראל והמדינה היהודית הצבאות הסדירים של מדינות ערב. בהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות נקבע הקו הירוק כגבול זמני, עד שתושג הסכמה בין הצדדים על גבולות הקבע. מאז ועד למלחמת ששת הימים היו שטחי המדינה הערבית - רצועת עזה בשליטת מצרים ויהודה ושומרון בשליטת ירדן, ריקים מיהודים. על שטחים נוספים שנועדו למדינה הערבית ואותם כבשה המדינה היהודית במהלך מלחמת העצמאות הוחל רטרואקטיבית במהלך המלחמה המשפט הישראלי[5] וכך הם היו לחלק ממדינת ישראל. על תקופה זו ראו בהרחבה בערכים יהודה ושומרון ומזרח ירושלים תחת שלטון ירדן ורצועת עזה תחת שלטון מצרים.

במלחמת ששת הימים עברו השטחים, שהיו בשליטת ירדן ומצרים, לשליטת ישראל, וזו הקימה בהם יישובים יהודיים רבים - התנחלויות, מאחזים ושכונות מזרח ירושלים. מאז שהשטחים עברו לשליטת ישראל הם נמצאים בתפיסה לוחמתית, שבמסגרתה חוקק הממשל הצבאי חקיקה ביטחונית שעסקה בפעילותו ובפעילות רשויות ישראליות אחרות בשטחים אלה, וכן חקיקה אזרחית (על פי היתר שניתן למדינה הכובשת על פי אמנת האג לענייני הלוחמה ביבשה) שהנהיגה הסדרים השונים מן הדין הירדני בתחומים אזרחיים כגון ביטוח רכב, או תמרורי תנועה. את מזרח ירושלים סיפחה ישראל לשטחה[6], אך מרבית הקהילה הבינלאומית אינה מכירה בהחלת החוק הישראלי שם.

מאז מעבר השטחים לשליטת ישראל סוברות ממשלות ישראל שאלה הם שטחים במחלוקת במסגרת סכסוך טריטוריאלי[7]. שלטון פלסטיני מוגבל הוקם בחלק משטחים אלה במסגרת הסכמי אוסלו, שבהם חולקו השטחים לשלוש קטגוריות:

  • שטחי A: שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של הרשות הפלסטינית.
  • שטחי B: שטחים בשליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית ושליטה ביטחונית של מדינת ישראל.
  • שטחי C: שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של מדינת ישראל.

במסגרת תוכנית ההתנתקות פינתה ישראל בקיץ 2005 באופן חד צדדי את כל תושבי ההתנחלויות מרצועת עזה, וכוחות צה"ל נסוגו ממנה לגבולות המדויקים של הקו הירוק באזור זה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא השטחים הפלסטיניים בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]