מאחז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מאחז חוות גלעד שבלב השומרון
מבנה טיפוסי במאחז (התמונה צולמה במאחז חוות סקלי)

מאחז הוא הכינוי להתנחלות בלתי מאושרת שהוקמה ללא החלטת ממשלה, שאין לה תוכנית בניין עיר, והבניה בה היא לא חוקית. החל מ-2018, תומכי הסדרת המאחזים בחוק הישראלי קוראים להם "ההתיישבות הצעירה".

מבחינת המשפט הבינלאומי, מעמדם של המאחזים זהה למעמדן של שאר ההתנחלויות. בישראל, התומכים בפירוקם טוענים גם שהם הוקמו בניגוד לחוק הישראלי, והתומכים בהסדרתם טוענים שאין זה נכון להגדירם כבלתי חוקיים. כך למשל משה יעלון אמר כי "כל המאחזים הוקמו ברשות ורק הליכי התכנון לא הושלמו".[1]

מאחזים וגבעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעבר כונו המאחזים גם "גבעות". בעשור השני של המאה ה-21 נהוג להבחין בין "מאחז", מקום ממוסד שיש בו בדרך כלל מזכירות, אספת חברים ומיסים, לבין "גבעה", שהיא מקום התיישבות של יחידים, בדרך כלל בני נוער, ללא מוסדות ומערכת מיישבת. צעירים אלה מכונים "נוער הגבעות". החוקרת אתי בורשטיין ציינה כי בשנים 3–2002 חיו בכל "גבעה" כארבעה או חמישה בני נוער ואדם בוגר או זוג, אשר נעזרים בראשי הרשויות הסמוכות לצורך חיבור לחשמל ולמים.[2]

מניעי ההקמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרון רכבת מצרפת - מגורים במאחז
בית קפה במאחז
גבעת גל יוסף במזרח גוש שילה בבנימין. המגורים בתוך הרכב והחממה

בין השנים 1982–1984, הייתה תנופה גדולה של הקמת יישובים ביהודה ושומרון, לאחר שוועדת השרים להתיישבות, בראשות יובל נאמן החליטה על הקמת עשרות יישובים. לאחר הקמת ממשלת האחדות הלאומית, פסק תהליך הקמת היישובים ורק יישובים בודדים הוקמו על ידי ממשלת יצחק שמיר. לאחר שבהסכמי אוסלו, ולאחר מכן הסכם חברון והסכם וואי, נקבע ששטחים בהם יש יישובים ישראליים יישארו בשליטה ישראלית מלאה, עשו אנשי הימין מאמצים רבים להרחיב את גבולות ההתיישבות הישראלית על ידי הקמת יישובים נוספים, ללא החלטת ממשלה על הקמת היישובים.

חלק מהמאחזים הוקמו בצמוד ליישובים קיימים, במרחק של כקילומטר או שניים מהבתים הקיצוניים של היישוב הקיים, במטרה להרחיב את שטח היישוב. ההרחבה נועדה לא רק לצרכים מדיניים, אלא גם מטעמים ביטחוניים. עם הרעת המצב הביטחוני בהתנחלויות לאחר הסכמי אוסלו ובמיוחד לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, כאשר במספר מקרים חדרו מחבלים לתוך התנחלויות ורצחו תושבים ביישוב, הורגש צורך להרחיב את שטחי היישובים כדי להרחיק את גבול היישוב ממרכזו ולהקשות על חדירת מחבלים ליישוב.

מאחזים אחרים הוקמו על צירים ראשיים, במיוחד לאחר פיגועים על הצירים. טענת המתנחלים הייתה שהקמת יישובים על הצירים תקשה על מחבלים לפגע בנוסעים בדרכים. בין השאר במסגרת זאת הוקם המאחז גבעת אסף, לאחר רצח אסף הרשקוביץ על כביש 60.

הקמת המאחזים השתלבה עם נטייה של חלק מהדור הצעיר של המתנחלים לחזור אל הטבע. צעירים אלו חיפשו אפשרות להקים יישובים בעלי אופי חקלאי או טבעי ומצאו את מבוקשם בהקמת מאחזים. במאחזים אלו, למשל אלו שבסביבות איתמר, עוסקים התושבים ברעיית צאן, גידול עצי פרי, גידול עופות וגידול דבורים. מבחינה חוקית היה קל יותר להקים מאחזים סביב חווה חקלאית, מכיוון שהחוק ביהודה ושומרון אינו מחייב קבלת רישיון כדי להקים מבנים חקלאיים.

זריקת עידוד להקמת המאחזים נתן שר החוץ אריאל שרון באביב 1999, כאשר קרא למתנחלים "לרוץ ולתפוס את הגבעות".[3]

יצירת רצף התיישבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמת רצף התיישבות יהודית הייתה בין המטרות להקמת המאחזים. כך חוברו התנחלויות מבודדות אל גושי התנחלויות באמצעות עורקי תנועה. רצף כזה הוקם באזורים הבאים:

מנכ"ל מועצת יש"ע עדי מינץ סבור כי: "לאורך שנים סבר הדרג המדיני, שרצוי וניתן ליצור את הרצפים ההתיישבותיים הללו. מדובר בתכנון מדוקדק. בתפיסה של מקומות אסטרטגיים. המאחזים תואמו עם ראש הממשלה. המאחזים כולם עלו בתיאום עם הדרג המדיני. הליך האישור והרישוי של מרבית המאחזים יצא לדרך". רק בשלב מסוים, "אריק שרון שינה את גישתו במאה ושמונים מעלות. באותו שלב, המערכת חדלה לשתף פעולה, אבל בשטח כבר היו מאה מאחזים, חלקם מאושרים, חלקם בתהליכי אישור. הכל היה מתואם. אנחנו לא פורעי חוק ולא היינו האיש הרע בסיפור הזה".[4]

הקמת המאחז וארגונו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדמת מדינה במורד נחל קנה
מקבץ מבני מגורים בגבעת אסף, 11/08
יחידת דיור בתוך משאית. גבעת גל יוסף

המאחז מוקם על ידי קבוצה קטנה של צעירים וצעירות, מיהודה ושומרון או מחוץ לאזור, בסיוע פעיל של תושבי היישוב השכן ובדרך כלל גם של הרשות המקומית. הרשות מאתרת אדמות מדינה בסביבות יישוב, מוצאת מבנים לדיור (בדרך כלל מפורקים - מבנים שלמים לא ניתן להניע ביו"ש ללא רישיון) והיזמים עולים על הקרקע - ללא הכנה מוקדמת במקום. מרגע שהם על האדמה, מתחילות הפעולות להכשרת השטח: יישור השטח, בניית יסודות למבנים, הקמת הקירות והגג ופריצת דרך נוחה למאחז - כולל סלילה חלקית שלה. באתר יוצב גנרטור חשמלי ומכל מים. המים יגיעו למקום במכליות. אחד המבנים או חלקו יהיה לבית כנסת. במרוצת הזמן יתווסף מבנה למעון ולגן ילדים - אלו הם שלושת מבני הציבור הראשונים של המאחז.

מכיוון שהצבא מונע הובלת קרוואנים ברחבי יהודה ושומרון ללא היתר, נמצאים במאחזים מגוון רחב של קרוונים, אשקוביות וצריפים, ישנים וחדשים, המשמשים למגורים, כולל קרון רכבת שיובא מצרפת ומבנה של לול שהוסב לבית מגורים.

רשויות המדינה מספקות למאחזים שירותים ישירות או באמצעות יישובים שכנים, לרבות אבטחת המאחזים באמצעות חיילי צה"ל. חלק מהמאחזים חוברו לרשתות חשמל, מים וטלפון קוויים, בעוד אחרים אינם מקבלים אחד או יותר מהשירותים הללו.

המבנה הארגוני הוא בדרך כלל של אגודה שיתופית חקלאית. יש מאחזים בבעלות פרטית ובעל הקרקע הוא בעל המאחז. תושבי המאחז מוצאים פרנסתם ביו"ש: חלק מהצעירים לומדים בישיבות או לומדים במוסדות לימוד אחרים כמו אוניברסיטת אריאל. חלק אחר, יוצא לעבודה במרחבי הארץ, כמו רבים מתושבי יו"ש. הצעירות לומדות במדרשות תורניות לנשים אשר מפוזרות בכל רחבי יו"ש. במאחזים שהם חוות יש תושבים העוסקים בחקלאות, בייחוד במאחזי גב ההר, אזור שילה ודרום הרי חברון.

מספרם של המאחזים נאמד בלמעלה ממאה. כל אחד קשור מוניציפלית לרשות מקומית, אשר פורסת עליו חסות מינהלית. אוכלוסיית המאחזים היא בעיקר של זוגות צעירים, לא בהכרח בעלי מודעות פוליטית חזקה, אשר טרודים היטב בדאגות הקיום היום-יומיות ובמיוחד שמירה על תקינות המבנה מפני קריסה ודאגה לילדים, ההולכים וגדלים, בדרכם מהמאחז וביציאה ממנו.

משנת 2000 החל דגם מאחזים כדוגמת גבעת גל יוסף בהם בתי המגורים ממוקמים בתוך משאיות שמסוגלות לנוע (ללא צורך בטסט) ובכך מתאפשרת חוקיותם.

יחסה של ממשלת ישראל למאחזים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאחזים הוקמו בלא היתר רשמי מהרשויות המוסמכות. עם זאת, לעיתים קרובות סייעו רשויות ציבוריות וגופי מדינה, ואף יזמו בעקיפין הקמתן של נקודות התיישבות אלה.[5] למרות סיוע עקיף זה, כל ההתיישבויות החדשות מוגדרות כ"בלתי-מורשות" או "בלתי-חוקיות" מבחינת החוק הישראלי, כיוון שלא קיבלו את כל ההיתרים הנדרשים מהרשויות המוסמכות.

סוגיית המאחזים מצויה בכותרות ובין השאר הם מהווים מרכיב בדיונים על היחסים בין ממשל ארצות הברית לבין ממשלת ישראל. במרץ 2002 שמעון פרס, כשר החוץ בממשלה בראשות אריאל שרון, התחייב בשם הממשלה כי לא יוקמו יישובים חדשים ביש"ע. בעקבות כך הוכנס סעיף בתוכנית מפת הדרכים על פיו ממשלת ישראל תפנה את המאחזים שהוקמו לאחר תאריך זה. לאור זאת, בשנת 2005 הוגשה על ידי עורכת הדין טליה ששון חוות דעת ביניים על מאחזים בלתי מורשים.

ראש הממשלה, אהוד אולמרט, הנחה את רשויות הביטחון להכין תוכנית לפינוי המאחזים ולפעול "מן הקל אל הכבד": להתחיל בפינוי מאחזים שקל לפנות אותם ולהמשיך באלה שקשה יותר לעשות כן. ראשי המועצות אזוריות קיימו מגעים בניסיון למציאת הסדר ברוח הסכם המאחזים משנת 2000. מועצת יש"ע שאפה להסדר כולל אשר יסיר את הנושא מסדר היום הציבורי. עיקרו של ההסדר: חלק מן המאחזים שהוקמו לאחר מרץ 2001 יפונו, חלק אחר יועתקו וחלק נוסף יישארו במקומם. מועצת יש"ע טוענת כי כמעט כל המאחזים הוקמו באישור שרים, קצינים ופקידים, אפילו לפי דו"ח ששון.

ביולי 2007 הממשלה אישרה מינויו של המשנה לראש הממשלה, חיים רמון, ליו"ר ועדת השרים לטיפול במאחזים הבלתי-חוקיים בשטחים. בדיון בנושא שהתקיים בספטמבר 2007 קבע חיים רמון כי: "עיקר עבודת הוועדה היא קביעת הנהלים לגבי הבנייה ביהודה ושומרון, להמשך. זאת לאחר 40 שנה שאין נהלים שכאלה. אין בין כך לבין המאחזים הבלתי חוקיים כפי שנקבע כבר בעבר, דבר". ראש המינהל האזרחי ביהודה ושומרון, תת-אלוף יואב מרדכי, אמר לשרים שיש הרחבה של המאחזים, אולם אין בנייה של מאחזים חדשים. לטענת מרדכי, המינהל האזרחי מקיים פעילות אכיפה מוגברת נגד המאחזים הכוללת החרמת כלים, הריסות מבנים ומעצר של הבנייה בשלבים ראשונים, תוך הוצאת צווים משפטיים .[6]

בנובמבר 2008, במסגרת דיון בממשלה שהוקדש לנושא אכיפת החוק בשטחים, החליטה ממשלת ישראל להפסיק באופן מידי תמיכה ישירה או עקיפה במאחזים ובתשתיות שלהם, וכן הוטל על שר הביטחון, אהוד ברק, ליזום תיקוני חקיקה בכל מקרה בו ימצא כי החקיקה הקיימת אינה יעילה באופן מספק למאבק במאחזים. מועצת יש"ע ביקרה בחריפות את ההחלטה, וטענה שמדובר בהחלטה שערורייתית ודמגוגית שיש בה משום ענישה קולקטיבית.[7]

בהקמתם של חלק מהמאחזים היו מעורבות רשויות מקומיות,[8] במקרים מסוימים באמצעות ארגון אמנה.[9]

ערכים ואידאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרופ' שלמה קניאל הבחין בין שתי קבוצות של תושבי המאחזים: "נוער הגבעות" (ברובם צעירים בגיל ההתבגרות) ו"מתיישבי הגבעות" (משפחות צעירות ומעט רווקים, שגילם נע בין 18 לשנות ה-30). במחקר שפרסם ב-2003 כתב קניאל כי כ-63% מהמתיישבים ציינו את מצוות יישוב ארץ ישראל כסיבה העיקרית לעלייתם לגבעה. כ-53% מגדירים עצמם כדתיים מאוד וכחרדים לאומיים, ואינם צורכים טלוויזיה או עיתונים. הדברים החשובים ביותר בעיני 49% מהם היו אהבת ה', עבודת ה', קיום מצוות, מלכות ה' ומוסר יהודי. כ-74% אמרו כי הפתרון לבעיה היהודית-ערבית הוא "גירוש, מלחמה ונקמה", ומיעוטם צידד בסיפוח לפי ההלכה והפיכת הערבים לגרים-תושבים. לפי קניאל, 40% מהתושבים תמכו בהתנגדות אקטיבית במקרה של פינוי, כ-20% הביעו התנגדות לשירות בצה"ל בנימוק שההוא אינו פועל לפי דרכי ה'.[10]

חוות דעת ביניים על מאחזים בלתי מורשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חוות דעת ביניים על מאחזים בלתי מורשים

ביולי 2004 הורה ראש הממשלה אריאל שרון לעורכת הדין טליה ששון, לשעבר מנהלת המחלקה לתפקידים מיוחדים בפרקליטות המדינה, להגיש לו חוות-דעת בנושא "המאחזים הבלתי מורשים באזורי יהודה שומרון ועזה". הדו"ח כולל 12 פרקים ב-343 עמודים. בסיכומי הפרקים ובפרק האחרון מובאות ההמלצות.

במסגרת הדו"ח התבקשה בדיקה של הנושאים הבאים:

  1. מיקום המאחזים, תיאורם, גודלם ומועד הקמתם.
  2. דרך הקמתם.
  3. הרשויות השונות - ציבוריות ואחרות - המעורבות בהקמתם, הרחבתם ותחזוקתם השוטפת.
  4. וכן התבקשה חוות דעת לגבי הצעדים המשפטיים הנדרשים להפסקת "תופעת המאחזים" ופינויים, כולל נקיטת צעדים משפטיים.

הדו"ח קבע שהקמת מאחזים בלתי מורשים כרוכה בביצוע עבירות פליליות, ועל כן יש צורך בטיפול משפטי ממשלתי הן בדרך של פתיחת תיקים פליליים והן באמצעות נקיטת הליכים מנהליים נגד תושבי המאחזים עצמם. עוד ממליץ הדו"ח על שורה של תיקוני חקיקה נדרשים, ועל הפסקת העלמת העין הממשלתית מהתופעה. הדו"ח מציין עוד שמשטרת ישראל מתקשה להתמודד עם התופעה, שכן חלק מאוכלוסיית המאחזים רואה בה נציגים של "שלטון זר" כמעט, וכן בשל חוסר מידע מספיק בידי המשטרה, והעדר שיתוף פעולה מספקת מצד האוכלוסייה הפלסטינית לצורך חקירת העבירות.

הדו"ח הוגש לממשלה, אשר הקימה ועדת שרים מיוחדת ליישומו. עד כה, הצעדים שננקטו היו הפסקת כל מימון ממשלתי לבניית התשתיות למאחזים. חוות הדעת התקבלה בביקורת על ידי הגורמים אשר היו אחראיים להקמת המאחזים, אשר טענו כי המאחזים הוקמו בשיתוף פעולה עם רשויות המדינה ובמימונה.

חמ"ל מאחזים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 2012 הוגשו כתבי אישום נגד חמישה בני אדם, אשר הפעילו חמ"ל שמטרתו לעקוב אחר תנועות הצבא, במטרה לסכל פינוי מאחזים. בכתבי האישום נזכר חבר הכנסת זאב אלקין כאחד מהמקורות של הקבוצה.[11]

רשימת מאחזים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רשימת מאחזים

על פי דוברת מועצת עלי, בשנת 2020 היו ביהודה ושומרון 70 מאחזים.[12] על פי ארגון שלום עכשיו בשנת 2020 היו ביהודה ושומרון 124 מאחזים;[13] משנת 1996 עד 2005 הוקמו כ-100 מאחזים, משנת 2012 עד 2019 הוקמו 31 מאחזים נוספים,[14] חלקם מסונפים ליישובים חוקיים קיימים וחלקם עצמאיים. יש מאחזים, כגון מגרון בהם הוקמו אף מבני קבע. מאחזים אחרים פונו ונהרסו מספר פעמים על ידי הממשלה, אך המתנחלים חזרו ואיישו אותם. ידוע במיוחד מאחז עמונה, בו פרצו בשנת 2006 בעת הריסת תשעה מבנים בתוכו תגרות אלימות במיוחד בין המשטרה למתנחלים. בשנת 2017 נהרס המאחז כולו, ועבור המפונים הוקם ישוב חדש.

יישובים שאושרו על ידי הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק מהיישובים שהוקמו בשטחי יהודה ושומרון בלא היתר מהרשויות המוסמכות קיבלו לאחר זמן-מה אישור מהממשלה.

בין היישובים שאושרו בדיעבד ניתן למנות את היישובים הבאים:

  • רחלים – אושר על ידי ממשלת נתניהו ב-1998 בהסכם הקואליציוני עם מולדת.
  • הנקודה – אושר על ידי ממשלת ברק ב-2001 ב"הסכם המאחזים". מאחז זה מהווה חלק מוניציפלי מהתנחלות איתמר.
  • גבעות עולם – אושר על ידי ממשלת ברק ב-2001 ב"הסכם המאחזים", אך הוגדר כ"ישוב מוקפא" שאיננו מיועד להתרחבות.[15]
  • אלוני שילה - אושר.
  • רמת גלעד - אושר בהסכם בשנת 2012.

מאחזים שפורקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

להלן חלק מהמאחזים שפורקו:

  • כרם עצמונה היה יישוב קטן בגוש קטיף שהכיל כ-20 משפחות, רובם אברכים בישיבת תורת החיים, שהתגוררו בקרוואנים. היישוב לא הוכר על ידי מדינת ישראל ונחשב כמאחז. כמו שאר יישובי גוש קטיף, פונה היישוב בשנת 2005 במסגרת תוכנית ההתנתקות.
  • אלון מורה דרום, 3.5 ק"מ דרומית מזרחית לאלון מורה, נבנה באוגוסט 2002, פורק ביוני 2003.
  • שבי שומרון מערב, 500 מ' דרומית מערבית לשבי שומרון, נבנה בדצמבר 2001, פורק ביולי 2003.
  • שחרית, 1.6 ק"מ צפונית לברוכין, נבנה בינואר 2003, פורק ביוני 2003.
  • גינות אריה, 1.4 ק"מ מזרחית לעפרה, נבנה בפברואר 2001, פורק במאי 2004.
  • טל בנימין 590 מ' דרומית לעפרה, נבנה ביולי 2002, פורק במאי 2004.[16]
  • תפארת ישראל היה מאחז בפאתי נווה דקלים. פונה פעמיים - ראשית בנובמבר 2004, ומאוחר יותר במסגרת תוכנית ההתנתקות בקיץ 2005.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שרים בכירים בממשלה בסיור בשומרון: אין דבר כזה "מאחזים בלתי חוקיים"
    חיים לוינסוןיותר מאלף משתתפים בכינוס לזכרו של אלירז פרץ: מאור חינוכי בחייו ובמותו, באתר הארץ
  2. ^ "נוער הגבעות - בערוגות שלנו", מכון המחקר של המכללה לביטחון לאומי, ספטמבר 2016
  3. ^ אליקים העצני, שרון II,‏ 25.5.04
  4. ^ נדב שרגאימאחז ועוד מאחז - כך יוצרים בגדה "רצף התיישבות" יהודי, באתר הארץ
  5. ^ טליה ששון, חוות דעת (ביניים) בנושא מאחזים בלתי חוקיים, 2005. עמ' 115: "בדיקתי מעלה כי רשיות ציבוריות וגופי מדינה מעורבים בהקמת מאחזים בלתי מורשים, וזאת ללא החלטה מוסמכת של ממשלת ישראל, ולא פעם תוך הפרת החוק".
  6. ^ מקור: רוני סופר, רמון: ועדת השרים לא תעכב פינוי המאחזים, ynet
  7. ^ מקור: אלוף בן, בין מיגרון למיגרנה, הארץ
  8. ^ מקור: שלום עכשיו, קומבינת המאחזים ממשיכה, אתר שלום עכשיו
  9. ^ מקור: הגר שיזף, מועצת גוש עציון מימנה מאחזים לא חוקיים בשטחה ב-1.6 מיליון שקל דרך אמנה, הארץ
  10. ^ לפי המאמר של אבירמה גולן בהארץ, 11.5.2004
  11. ^ חיים לוינסוןכתבה, באתר הארץ, 8 בינואר 2012
  12. ^ תמר אסרף, להסדיר את המאחזים ה"לא חוקיים". עכשיו, באתר ynet, 26 בנובמבר 2020
  13. ^ אוכלוסיית המתנחלים, באתר שלום עכשיו, ‏2020.
  14. ^ קומבינת המאחזים ממשיכה תחת שלטון נתניהו – דוח מיוחד, באתר שלום עכשיו (עמ' 17), ‏22 ביולי 2019
  15. ^ אביב לביאאימת הגבעות, באתר הארץ, 8 באפריל 2003
  16. ^ דו"חות > מאחזים בשטחים - סיכום שנת 2004, באתר תנועת שלום עכשיו