השמדת הצוענים במלחמת העולם השנייה

צוענים עומדים להישלח לגירוש מאספרג בגרמניה, מאי 1940

צוענים באושוויץ (מלחמת העולם השנייה)

השמדת צוענים במלחמת העולם השנייה (ברומאני: פוראימוס, Porajmos, "הטריפה") הייתה חלק מרדיפת הצוענים על ידי גרמניה הנאצית. מעשי רצח העם שבוצע בצוענים, נעשו בד בבד עם השמדת היהודים בשואה. מדיניות הנאצים כלפי אוכלוסיית בני הרומה והסינטי (הצוענים) באירופה לא הייתה אחידה וקוהרנטית, ובמהלך מלחמת העולם השנייה נטבחו מאות אלפי צוענים. מספרם המדויק של הצוענים שהושמדו אינו ידוע, מכיוון שקהילות הצוענים היו מאורגנות פחות ובחלק מהמקרים חסר רישום אוכלוסין מסודר לגביהן. לפי תורת הגזע הנאצית הצוענים היו בני הגזע הארי, לכן לא נרדפו בגלל טעמים גזעניים, אך נרדפו בגלל היותם יסודות "אנטי חברתיים", במיוחד הצוענים הנוודים, לפי דעת השלטונות הנאציים.

מרבית ההיסטוריונים מעריכים כי מספר הקרבנות נע בין 220,000 לחצי מיליון צוענים שנרצחו והוצאו להורג ללא משפט במחנות הריכוז, מחנות השמדה, ועל ידי האיינזצגרופן. מספר זה הוא בין רבע למחצית ממספר הצוענים שחיו אז באירופה, שנאמד בפחות ממיליון. מחקרים מאוחרים יותר, שצוטטו בידי החוקר הצועני איאן הנקוק , טוענים כי מיליון וחצי נרצחו מתוך אוכלוסייה בת כשני מיליון צוענים באירופה.

השמדת הצוענים נקראת בלשון רומאני (צוענית) פּוֹרָאימוֹס (טרִיפה או חורבן; מונח שטבע איאן האנקוק) או סָאמוּדָרִיפֶּן (רצח המונים). בהשוואה למחקרים ההיסטוריים העוסקים בשואה, הוקדש מעט מאוד מחקר היסטורי בלעדי לרצח העם הצועני. אם כי בשנים האחרונות הולכים ומתפרסמים יותר ויותר מחקרים העוסקים בנושא זה.

יום הזיכרון להשמדת הצוענים מצוין בעולם מדי שנה ב-2 באוגוסט, היום שבו בשנת 1944, חוסל מחנה הצוענים באושוויץ, וכל יושביו נשלחו לתאי הגזים.

צוענים וטוהר הגזע

במשך אלף השנים בהן נדדו הצוענים ברחבי אירופה, הם היו נתונים לרדיפות והשפלה; הם סבלו מסטיגמה של פושעים, מנודים ונוודים. כיוון שכך, הם היו מטרה קלה למדיניות טוהר הגזע הארי של הנאצים, שנטתה להתמקד במיעוטים בעלי היסטוריה של רדיפות ושנאה. עוד לפני שנוסדה המפלגה הנאצית בגרמניה, הוקם משרד מיוחד לענייני צוענים, בבוואריה ב-1899, שהיה אחראי למדיניות מפלה ומבזה כלפיהם. ב-1929 הפך המשרד למרכזי עבור גרמניה כולה (בווינה הוקם משרד דומה). בין השאר, תוקנו תקנות שאפשרו להטיל עבודות כפייה על צוענים שלא הייתה להם עבודה קבועה.

על כל פנים, הצוענים הציבו בפני האידאולוגים הנאצים בעיה - רומאני, השפה הצוענית, היא אחת השפות האינדו-אריות, ומוצאה בצפון הודו. מוצאם של הצוענים הוא בשבטים אריים מהודו, ולכן, על פי תפיסת הנאצים, הצוענים לא פחות אריים מן הגרמנים עצמם.

טלאי המשולש החום שניתן לצוענים במחנות ריכוז

האנס גינתר, מומחה נאצי ל"תורת הגזע", מצא פתרון לבעיה בכך שצמצם את הגדרת הגזע הארי. הוא הודה שהצוענים הם ממוצא ארי, אבל מן המעמד הנמוך ביותר של הארים המקוריים; בשנות נדודיהם הם התערבו ללא הכר בגזעים "נחותים", וזו הסיבה לעוניים ולנוודותם. אף כי הוא הסכים שכמה קבוצות מביניהם הן אריות טהורות, רוב הצוענים מהווים איום על ההגמוניה הארית בשל עירוב הגזעים ביניהם. בקבוצת נחותי-הגזע נמצאים רוב ככל הצוענים בני שבטי ה"רומה", וחלק מצועני ה"סינטי". הבעיתיות של ההבחנה הזאת בשטח, הביאה לא-אחת לשחרור צוענים או לעיכוב השמדתם. חשוב לציין, שבנוגע לבני-רומה השייכים במובהק ל"טוהרת הגזע הנמוך", היו היינו-הך כיהודים, והם רוכזו ברבעים מיוחדים של גטאות מרכזיים בפולין, ונטבחו במחנות ההשמדה: סוביבור, טרבלינקה ואושוויץ (שם ערך ד"ר יוזף מנגלה בילדיהם ניסויים).

ב-1936 הקימו הנאצים את מחלקת המחקר לענייני היגיינה גזעית וביולוגיית באוכלוסייה (Rassenhygienische und bevölkerungsbiologische Forschungsstelle), או מחלקה L3 של משרד הבריאות של הרייך. גוף זה, שבראשו עמדו ד"ר רוברט רִיטֶר ועוזרתו אווה יוּסטין, נתבקש לנהל מחקר מעמיק בעניין "השאלה הצוענית" (die Zigeunerfrage), ולספק את המידע הנדרש לצורך חקיקת 'חוק צוענים' חדש. אחרי עבודת שדה מקיפה באביב 1936, שכללה ראיונות ובדיקות רפואיות לשם איסוף מידע גנטי וגניאלוגי, נקבע שרוב בני רומה מהווים סכנה לטוהר הגזע הגרמני, ושיש להיפטר מהם - הוא הציע לעקר אותם או לשלוח אותם למחנות עבודה. באשר לנותרים (כעשרה אחוזים מכל הצוענים באירופה, רובם משבטי סינטי ולָלֶרִי) לא נפלה החלטה, אם כי הועלו מספר הצעות. בשלב מסוים אף הציע היינריך הימלר להקים שמורה מיוחדת במקום מרוחק, שבה יוכלו הצוענים הטהורים להמשיך באורח חייהם הנוודי. הוא אמר כי:

מטרתם של הצעדים שתנקוט המדינה כדי להגן על הומוגניות העם הגרמני חייבת להיות הפרדתם הפיזית של הצוענים מן האומה הגרמנית, מניעת נישואי-תערובת ולסיום, הסדרת אורח החיים של הצוענים ושל הצוענים-למחצה.

ב-3 בינואר 1936 הורחבו חוקי נירנברג והוחלו גם על הצוענים; כמו מן היהודים, גם מן הצוענים נשללה זכות ההצבעה ב-7 במרץ 1936. החל באותה שנה נשלחו צוענים גרמנים למחנות ריכוז, שם הם סומנו כ"יסודות אנטי-סוציאליים", ביחד עם חסרי-בית וזונות. בספטמבר 1939 הורה ריינהרד היידריך להעביר את כל הצוענים מגרמניה לתחומי הגנרלגוברנמן, אך הוראה זו בוצעה רק חלקית.

אחת התמונות המפורסמות מתקופת השואה. ילדה עם כיסוי ראש היא תמונה של סטלה שטיינבאך הלקוחה מסרט על החיים במחנה וסטרבורק שצולמה על ידי רודולף ברסלאוור. שטיינבאך זוהתה בטעות כיהודייה ובשנת 1994 התגלתה שייכותה האתנית

ההשמדה

מפת המחנות והגטאות העיקריים שבהם הייתה אוכלוסיית צוענים גדולה.

על פי היסטוריון הפוראימוס, איאן האנקוק, שיעור הנרצחים היחסי בקרב אוכלוסיית הצוענים השתווה "וכמעט בוודאות אף עלה על שיעור הקורבנות בין היהודים". כמו היהודים, גם הם נכלאו בגטאות, כולל גטו לודז' וגטו ורשה (אפריל-יוני 1942), שם הם היוו מעמד נפרד. על פי היסטוריון הגטו עמנואל רינגלבלום נשלחו הצוענים לגטו משום שהגרמנים רצו

להשליך לגטו את כל המלוכלך, הבלוי, המוזר, שממנו... יש לפחד ושבכל מקרה יש להשמיד.

מזרחה משם, צוותי איינזצגרופן איתרו מחנות נודדים של צוענים ורצחו את יושביהם במקום, מבלי שנותרו עקבות או רישומים. בינתיים המשיך ריטר בחקירת הצוענים הגרמנים, ומיין אותם לחמש חטיבות שונות: צוענים טהורי דם, "יותר צוענים מגרמנים", בני תערובת (מישלינגה), "יותר גרמנים מצוענים" ו"גרמנים בעלי התנהגות צוענית". לצוענים טהורים הותר חופש תנועה רב יותר, ולצוענים מעורבים "באופן מועט" הוצע לשלב אותם מחדש בקהילות סינטי "טהורות". כמו כן ניתנו הקלות לצוענים ששירתו בוורמאכט ובתעשיות חיוניות, אך הוצע לעקר אותם. לגבי כל האחרים (קרוב ל-30,000) הוציא היינריך הימלר פקודה לשלוח אותם לאושוויץ.

גם במדינות ששלטו בהן ממשלות בובות בחסות הנאצים התבצע רצח עם בצוענים, ובמיוחד בקרואטיה תחת שלטון האוסטאשה. עשרות אלפי צוענים נרצחו במחנה יאסנובאץ (אולי כ-50,000), לצדם של סרבים ויהודים. הצוענים הובאו לאתר תחת כיפת השמיים, בתנאים ירודים מאלו של שאר האסירים, ונשלחו כולם לטבח. קבוצה אחת של צוענים ביאסנובאץ הושארה בחיים ושימשה כקבוצת קברנים שהשתתפה ברצח. משתפי-פעולה רומנים וקרואטים לפעמים שנאו צוענים או התעללו בהם, אף יותר מביהודים.

ב-16 בדצמבר 1942 ציווה הימלר לשלוח לאושוויץ צוענים שדינם מוות. עבור בני רומה באירופה קיבלה פקודה זו משמעות דומה למשמעות ועידת ואנזה עבור היהודים. כשנה לאחר מכן, ב-15 בנובמבר 1943, ציווה הימלר שצוענים וצוענים-למחצה ייחשבו "באותה רמה כמו היהודים ויישלחו למחנות ריכוז".^{[דרוש מקור: מדויק]}

ממשלותיהן של המדינות ששיתפו פעולה עם הגרמנים, ביניהן הונגריה ורומניה, תרמו גם הן לתוכנית הנאצית לחסל את צועני אירופה, אך בקנה מידה קטן יותר; רוב הצוענים בשתי מדינות אלו ניצלו. ממשלת הונגריה שלחה לאושוויץ 30,000-70,000 צוענים, וממשלת קרואטיה 26,000. צוענים נשלחו למחנות ריכוז והשמדה גם מהולנד, בלגיה, לוקסמבורג, איטליה, צרפת, פולין, השטח הכבוש של ברית המועצות והמדינות הבלטיות. ממשלת רומניה של יון אנטונסקו הפעילה מחנות ריכוז משלה בטרנסניסטריה, שם מתו כ-11,000 מבין 25,000 הצוענים שנשלחו לשם.

בפרוטקטוראט של בוהמיה ומוראביה (שמה של צ'כיה תחת שלטון הנאצים) נשלחו הצוענים למחנות לטי והודונין, לפני ששולחו לאושוויץ.

דרכי רדיפת הצוענים על ידי הנאצים השתנו ממקום למקום. במקומות מסוימים השמידו את כל הצוענים ללא הבחנה; במקומות אחרים (בעיקר גרמניה ואוסטריה) ניסו להבדיל בין סוגים שונים של צוענים, על בסיס גזעי; בברית המועצות והמדינות הבלטיות הכבושות תחת הנאצים הייתה הוראה לפגוע רק בצוענים המקיימים אורח חיים נוודי, ולהתייחס לצוענים יושבי-קבע כאילו היו אזרחים רגילים - וזאת בניגוד לאידאולוגיית הגזע שראתה דווקא בנוודים טהורי-גזע. לפעמים הודחו צוענים משורות הצבא ונשלחו לאושוויץ, אך במקרים אחרים נלקחו אסירים צוענים מן המחנות וגויסו לצבא, שם הם עסקו בעיקר בתפקידים שכרוכה בהם סכנת חיים, כמו פינוי שדות-מוקשים, או קבירת גופות של יהודים וקורבנות אחרים של הנאצים ועוזריהם.

ראו גם

• מחנה ריכוז ברלין-מרצאן
• השמדת לא-יהודים במלחמת העולם השנייה

לקריאה נוספת

• גלעד מרגלית, ג'נוסייד: גרמניה הנאצית והצוענים, האוניברסיטה הפתוחה, 2006, באתר פא"ר
• גלעד מרגלית, "גרמניה האחרת" והצוענים, ירושלים, הוצאת מאגנס, 1998
• יהודה באואר, יהודים, צוענים וסלבים : מדיניותו של הרייך השלישי, ילקוט מורשת, מ"ו, תשמ"ט-1989, עמ' 17–42.
• מרטין הולר, "כמו יהודים?" רדיפתם והשמדתם של "צוענים" בידי הנאצים בשטחי ברית המועצות תחת המנהל הצבאי הגרמני : פרשנות חדשה המבוססת על מקורות סובייטיים, דפים לחקר השואה, כ"ד, תש"ע-2010, עמ' 111–143.
• קאתלין כץ, זיכרון מודחק - סיפורי שואה של צוענים מהונגריה, רסלינג, 2017.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא השמדת הצוענים במלחמת העולם השנייה בוויקישיתוף

• השמדת הרומה (צוענים), באתר הוועד למאבק ברצח עם
• צוענים (בני רום), מרכז המידע אודות השואה, באתר יד ושם
• מיכאל צימרמן, הפתרון הנציונל-סוציאליסטי של השאלה הצוענית, בתוך: אולריך הרברט (עורך), מדיניות ההשמדה הנאצית 1939 – 1945: מחקר ופולמוס בהיסטוריוגרפיה הגרמנית החדשה, ירושלים: יד ושם, 2000, עמ' 13–69, באתר יד ושם
• יהודה באואר, הצוענים, בתוך: ישראל גוטמן ודניאל ברנבאום (עורכים), אושוויץ: אנטומיה של מחנה ריכוז, ירושלים: יד ושם, 2003, עמ' 445–467, באתר יד ושם
• על רצח העם של הצוענים בגרמניה הנאצית, האוניברסיטה הפתוחה, סרטון באתר יוטיוב