ואדי פיראן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נווה מדבר בוואדי פיראן (צולם ב-1968)
דייק בוואדי פיראן

ואדי פֵירָאן[1]ערבית: وادي فيران) הוא נחל מרכזי בדרום מערב חצי האי סיני שבמצרים. הנחל מנקז את אזור ההר הגבוה שבדרום סיני וערוצו פונה מערבה עד לשפכו במפרץ סואץ בסמוך לראס שרתיב (כ-20 קילומטר דרומית לאבו רודס).

הנחל הוא נחל אכזב, אך מצויות בו נביעות מים. ריכוז גדול של נביעות נמצא בנווה פיראן, נוה המדבר הגדול בסיני.

הדרך העוברת בנחל הייתה במשך רוב ההיסטוריה הדרך המרכזית לאתרים שנחשבו על ידי רבים כהר סיני המקראי. בתחילה - ג'בל סרבל שפסגתו מתנשאת 1,200 מטר מעל ערוץ הנחל ולאחר מכן - ג'בל מוסא הנמצא במרכז גוש ההר הגבוה ולידו מנזר סנטה קתרינה.

אגן הנחל[עריכת קוד מקור | עריכה]

גבולות אגן נחל פיראן הם: בצפון: הגבול אינו ברור. קיים מעבר הדרגתי לאזור "הרי המכרות" שמכוסים באבן חול (בניגוד להרכב המאגמתי של אגן ואדי פיראן). ניתן לראות בוואדי סֶאח את קו הגבול הצפוני. במזרח: הרמות השטוחות של קו פרשת המים המחלק את אזור ההר הגבוה, הנקראות עִלוּ אל-עַגְ'רַמִיה (מישורי היפרוקים). בדרום: ההתרוממות של הרי דרום סיני שנמצאת מדרום לוואדי סֻלאף. במערב: קו ההעתק שמפריד בין ההר הגבוה ומפרץ סואץ.[2]

מזרח ומרכז אגן הנחל בנויים מגרניט אפור ובולטים בו דייקים חיוביים שחורים. במרכז האגן מצוי גם גוש גדול של גרניט אדום. (אזור ביר אִקְנֵה). במזרח ובדרום אגן הנחל קיימת רצועה רחבה של סלעים מותמרים.[2] הכיוון העיקרי של רוב נחלי המשנה העיקריים הוא מערב-דרום-מערב. נחלים אלו הם רחבים ברובם, קרקעיתם שטוחה, מרוצפת בחצץ והם בעלי פיתולים.[2]

צמחייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במעלה הערוצים שולטים שיחי יפרוק המדבר, פגוניה,[3] רותם המדבר ולענת יהודה.[4] בחלק התחתון של הערוצים נמצאים עצי שיטה ושיחי חמדת השיח.[5] באזור נאות המדבר המצויים לאורך הנחל נטועים אלפי תמרים, כמו גם בוסתני עצי פרי וגינות ירקות.[2]

יישובים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך הנחל נמצאים ריכוזים שונים של בארות ונביעות. סביבם מתנהלת פעילות חקלאית והאוכלוסייה הבדואית באזור מתרכזת סביבם. במיוחד בולט נוה פיראן המשתרע על 30 קילומטר לאורך הנחל ובו ישוב הקבע הבדואי היחיד באזור (נכון ל-1979).[2] נווה פיראן נמצא בגובה של 800 מטר מעל פני הים ומרוחק כ-65 קילומטר ממנזר סנטה קתרינה.[6] חלק גדול מהתמרים ומהבוסתנים שבנוה פיראן שייכים למנזר סנטה קתרינה. באזור נווה פיראן מתגוררים בני שבט הגָרַרְשֶה (או קרארשה). בני השבט עומדים על זכותם הבלעדית להיות מורי דרך באזור ובמיוחד בהעפלה לפסגת ג'בל סרבל.[7] בני השבט גם עוסקים, בין היתר, בגידול פרג לאופיום.[6] ובהברחת חשיש.[7] את כספם הם משקיעים בפיתוח המגורים בחלקים שונים של הוואדי, בנייה מודרנית יחסית, שאינה מתאימה למסורות הבדואיות. בני שבט זה גם ממעטים בנדידה והיא מתקיימת רק בתחומי הוואדי.[7] השלטון הישראלי בשנות ה-70 פגע באפשרויות הברחת הסמים, דבר שהביא להגירת חלק גדול מבני השבט למצרים. ב-1978 נותרו בסיני כ-1,000 נפש משבט זה.[7]

ריכוזי אוכלוסייה נוספים באגן הנחל נמצאים בטַרְפַת אל קִדְרֵין, ואדי סֻלָאף, ואדי עָגֶר ושיח' פַרַנְגִ'י.[2] בחלק ממקומות אלו מתגוררים גם בני שבטים אחרים. שבט המֻזֵינָה נמצא בעיקר בחלקו המזרחי של אגן הנחל, באזור שיח' פרנג'י - קבר שיח' המקודש לבני המזינה.[7] שבט הגַ'בֶּלִיַה, שאנשיו נמצאים ברובם באזור מנזר סנטה קתרינה, נמצא גם במקומות שונים לאורך הנחל; בטרפת קדרין ובנוה פיראן בו הם גם מטפלים במטעי התמרים ובבוסתנים השייכים למנזר.[7] שבט נוסף שחלקו נמצא באזור ואדי פיראן הוא שבט צֻוָּאלְחָה, שהיה בעבר השבט הגדול והמכובד בשבטי סיני אך נמצא בדעיכה.[7] עקבותיו פזורים באזור אגן הנחל וחלק מהתמרים בנוה פיראן שייכים לאנשיו הנמצאים בעיקר באזור ואדי סאח וואדי סדרי.[7]

בחלקו המערבי של הנחל, ממערב לג'בל סרבל ונוה פיראן, מתגורר חלק משבט חֻוֵּיטָאת (שבט ענק שמפוזר במקומות שונים במזרח התיכון). מיעוט מאנשיו הגיע לאזור בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20 והתיישבו באזור בהסכמת שבטי הגרארשה והצואלחה ללא שזכו למעמד כלשהו בקרקע.[7]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בישראל נהגה לרוב, ואדי פִיראן. התעתיק על פי מדריך ישראל
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 מדריך ישראל, סיני וחבל עזה, הוצאת כתר ומשרד הביטחון-ההוצאה לאור, 1979, עמ' 129-128
  3. ^ פגוניה רכה, באתר "צמח השדה", ב"מדריך ישראל נרשם בהקשר של ואדי פיראן רק "פגוניה". ההפניה ל"פגוניה רכה" היא על פי תיאור הצומח במדריך ישראל באזור דרום מזרח סיני (עמ' 123).
  4. ^ לענת יהודה, באתר "צמח השדה"
  5. ^ חמד השיח, באתר "צמחיית ישראל ברשת"
  6. ^ 6.0 6.1 גילי חסקין, טיולים בסיני, באתר "גילי חסקין, מדריך חובק עולם"
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 7.4 7.5 7.6 7.7 7.8 מדריך ישראל, סיני וחבל עזה, הוצאת כתר ומשרד הביטחון-ההוצאה לאור, 1979, עמ' 184-172

קואורדינטות: 28°43′07″N 33°37′13″E / 28.71867°N 33.62019°E / 28.71867; 33.62019