אוניות המערכה מסדרת קולורדו

אוניות המערכה מסדרת קולורדו

אוניית צי ארצות הברית קולורדו מפליגה מחוץ לניו יורק, 1932
אוניית צי ארצות הברית קולורדו מפליגה מחוץ לניו יורק, 1932
תיאור כללי
סוג אונייה	אוניית מערכה
צי	צי ארצות הברית
דגל הצי
סדרה קודמת	אוניות המערכה מסדרת טנסי
סדרה עוקבת	אוניות המערכה מסדרת דקוטה הדרומית (מתוכנן) אוניות המערכה מסדרת קרוליינה הצפונית (בפועל)
אוניות בסדרה	קולורדו (BB-45), מרילנד (BB-46), וושינגטון (BB-47), וירג'יניה המערבית (BB-48)
ציוני דרך עיקריים
מספנה	New York Shipbuilding Corporation
תחילת הבנייה	1917
הושקה	1920
תקופת הפעילות	1921–1947 (כ־26 שנים)
אחריתה	1 בוטלה, 3 נגרטו
מלחמות וקרבות	מלחמת העולם השנייה
נתונים כלליים
הֶדְחֶק	33,100 טון (סטנדרט)
אורך	190.27 מטר
רוחב	29.67 מטר
שוקע	9.30 מטר
מהירות	21 קשרים
גודל הצוות	1,080 קצינים ומלחים
טווח שיוט	15,000 ק"מ
הנעה	טורבינות קיטור בהספק 28,900 כוחות סוס (21.6 מגה-וואט)
חימוש	שמונה תותחים בקוטר 16 אינץ' (406 מ"מ) 12 או 14 תותחים בקוטר 5 אינץ' (127 מ"מ) 2 צינורות טורפדו בקוטר 21 אינץ' (533 מ"מ)

אוניות המערכה מסדרת קולורדו היו קבוצה של ארבע אוניות מערכה סופר-דרדנוטים של צי ארצות הברית, האחרונה מבין אוניות המערכה שלה לפני ההסכם. הסדרה תוכננה במהלך מלחמת העולם הראשונה, בנייתם חפפה את סופו של אותו סכסוך והמשיכה מיד לאחריו. למרות שכל ארבעת השדריות הונחו, רק שלוש אוניות נכנסו לשירות: קולורדו, מרילנד ווירג'יניה המערבית. יותר מ-75% מוושינגטון הושלמו כאשר היא בוטלה על פי תנאי הסכם הצי של וושינגטון ב-1922. כיוון שכך, אוניות ה-16 אינץ' מסדרת קולורדו היו אוניות המערכה האחרונות והחזקות ביותר שנבנו על ידי הצי האמריקני עד שסדרת קרוליינה הצפונית נכנסה לשירות ערב מלחמת העולם השנייה.

אוניות הסדרה היו הקבוצה האחרונה של אוניות המערכה הסטנדרטיות, שתוכננו להיות בעלות מהירות וטיפול דומים כדי לפשט את התמרונים עם מערך הקרב. סדרת דקוטה הדרומית שעתידה הייתה לעקוב אחריה, הייתה בכמה מובנים חריגה מהנוהג הזה. מלבד שדרוג בכוח הפגיעה עם שמונת תותחי ה-16 אינץ' שלהם, הקולורדו היו למעשה חזרות על אוניות המערכה מסדרת טנסי. אוניות הסדרה היו גם אוניות הראשה האמריקאיות האחרונות שנבנו עם ארבעה צריחי חימוש עיקריים ותותחים תאומים.

לכל שלוש האוניות היו קריירות נרחבות במהלך מלחמת העולם השנייה. מרילנד ווירג'יניה המערבית היו שתיהן נוכחות במהלך המתקפה על פרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941. בעוד מרילנד נמלטה ללא פגע, וירג'יניה המערבית הוטבעה במים הרדודים של הנמל, אך לאחר מכן נמשתה ותוקנה. כל שלוש האוניות שימשו כספינות תמיכה בירי ימי במהלך פעולות אמפיביות רבות. מרילנד ווירג'יניה המערבית היו נוכחות בפעולת השטח האחרונה בין אוניות מערכה, קרב מצר סוריגאו במהלך קרב מפרץ לייטה באוקטובר 1944. כל שלוש האוניות הוכנסו לצי העתודה לאחר תום המלחמה ונגרטו עד סוף שנות ה-50.

תכנון

גוף מרילנד בבנייה בערך 1917

בניית אוניות מערכה חמושות בתותחי 16 אינץ' נחזו על ידי המועצה הכללית של הצי ומשרד הבנייה והתחזוקה (C&R) של ארצות הברית כבר ב-1913, שכן השדרוג בקליבר התותח הבטיח פי שניים מהאנרגיה הקינטית של תותח ה-12 אינץ' שהיה אז בשירות ושוב חצי מתותח ה-14 אינץ' שהוצג אז. תותח ה-14 אינץ' שלט בעיצוב אוניות המערכה בין 1913 ל-1916, בדיוק כפי שתותח ה-12 אינץ' הכתיב עיצובים מ-1908 עד 1910. עם זאת, בעוד שהמועצה הכללית אישרה את תותח ה-16 אינץ' כבר ב-1911, ג'ורג' וון לנגרקה מאייר, מזכיר הצי, הרגיש שמעבר לקליבר הנשק הגדול יותר יגרום לאוניות ראשה שעדיין נמצאות על לוח השרטוט למיושנות. מסיבה זו, הוא הגביל את משרד החימוש להתקדם מעבר לשרטוטים של התותח החדש כהגנה מפני התפתחויות זרות. לבסוף הוא אישר את בניית התותח הזה באוקטובר 1912 והתותח נוסה בהצלחה באוגוסט 1914. הצלחה זו, יחד עם החדשות הלא רשמיות במספר פרסומים ימיים של כלי נשק בקוטר 15 ו-16 אינץ' שאומצו על ידי בריטניה, איטליה, גרמניה ויפן, הביאו את המועצה לשקול לבטל את בניית אוניות המערכה מסדרת פנסילבניה לטובת שדרוג תכנון התותח. מהלך כזה פירושו גידול של 8,000 טון לכל אונייה, פי שניים מהקפיצה מאוניות המערכה מסדרת נבדה לאוניות המערכה מסדרת פנסילבניה. הוויכוח נמשך בשלוש השנים הבאות. בכל שנה, מזכיר הצי של הנשיא וודרו וילסון, ג'וזפוס דניאלס, נרתע מהעלייה הפוטנציאלית בעלויות והורה במקום זאת להמשיך את התכנון של הסדרה הסטנדרטית, אך בסופו של דבר התפשר עם אוניות המערכה שתוכננו משנת 1917 בכך שאפשר את שדרוג החימוש שלהן. עם זאת, זה היה השינוי המהותי היחיד שהותר.

לכן התכנון של סדרת קולורדו הותאם מהסדרה הקודמת טנסי; מלבד השיפור המשמעותי של שמונה תותחי 16 אינץ' (406 מילימטרים) /45 קליבר בארבעה צריחים כפולים שתפסו את מקומם של שנים עשר תותחי 14 אינץ' (355 מ"מ) /50 קליבר בארבעה צריחים משולשים של סדרת טנסי, לא היה הבדל גדול בין שני התכנונים. כמו כן, הטנסי היו תוצאות של שינויים בסדרת ניו מקסיקו, שהיו אוניות הראשה המודרניות ביותר של הצי האמריקני שראו שירות במלחמת העולם הראשונה ומשכה את תשומת לבם של יצרנים בריטים ששירתו עם ומחוץ ל-C&R. הדמיון הזה יעבור לסדרות לקסינגטון ודקוטה הדרומית כאשר הצי האמריקני יתקן עוד יותר את עיצובי אוניות הראשה שלו. זה היה בחלקו תוצאה של ניסיון בזמן מלחמה, כאשר מעל 250 משחתות ויותר מ-450 צוללות היו צריכים להיבנות במהירות לשירות בצפון האוקיינוס האטלנטי. הצי האמריקני עשה זאת בתהליך כמעט דומה לפס ייצור, תוך הקפדה על תכנון בסיסי אחד לכל סדרה עם כמות מקסימלית של סטנדרטיזציה ורציונליזציה. מכיוון שחוק הצי של 1916 פירושו בנייה קרובה של 16 אוניות מערכה ושש סיירות מערכה, היה צורך לייעל את הייצור כדי לחסוך זמן ועבודה.

אף על פי כן, בעוד שאוניות מערכה אמריקאיות היו סטנדרטיות ככל האפשר, שולבו שיפורים בתכנון בכל עת שניתן. רוב השינויים בקולורדו שולבו לפני הנחת כל אחת משדרית האוניות. עם זאת, תוכניות להגנה התת-ימית - ההגנה העיקרית של הספינות מפני טורפדו ופגזים שהחטיאו את האונייה אך פגעו במים כדי לפגוע מתחת לקו המים - לא ניתנו לביצוע בזמן. הבעיה הייתה שבדיקות בקייסונים - ניסויים שהוכיחו בסופו של דבר שסדרה של תאים המחולקים בין מילוי בנוזל לבין השארת ריקים תהיה הגנה יעילה מאוד נגד טורפדות - עדיין לא הושלמה. על מנת להתחיל בבניית האוניות בהקדם האפשרי, בהצעות שנשלחו לתאגידי בניית ספינות צוין כי אם ייבחרו לבנות את האוניות, יש לאפשר שינויים בעיצוב האוניות שלושה חודשים לאחר הנחת השדרית.

מאפיינים כלליים

USS מרילנד במרץ 1944

אוניות הסדרה קולורדו היו דומות מאוד בסך הכל לאוניות הסדרה טנסי, עם אורך כולל של 624 רגל (190 מטרים) ורוחב בקו המים של 97 רגל (30 מטרים). היה להם הדחק של 32,600 טונות ארוכות (33,100 טונות) בתפוסה סטנדרטית ו-33,590 טונות ארוכות (34,130 טונה מטרית) במעמס מלא ושוקע של 30.5 רגל (9.3 מטרים). כמו בסדרות ניו מקסיקו וטנסי, הם תוכננו עם חרטום מקוצץ כדי לעזור לשמור על האוניות יבשות בים סוער, וכן שמרו את החימוש המשני במבנה העילי ולא בגוף העליון (פנסילבניה וסדרות מוקדמות יותר), שם הוכח כי התותחים נרטבו יתר על המידה בים סוער ולפיכך היו לעיתים קרובות בלתי שמישים.

הנעה

תיבת הילוכים טורבו-חשמלית, שהייתה בשימוש בסדרה הקודמת, נשמרה גם בסדרה זו. היתרונות כללו את היכולת של הטורבינות לפעול במהירות אופטימלית ללא התחשבות במהירות המדחף, מה שהוביל לחסכון גבוה יותר בדלק ולטווח ארוך יותר, וחלוקת משנה קלה יותר של מכונות, שהגדילה את יכולתן של האוניות לעמוד בפני פגיעות טורפדו. כל אחד מארבעת צירי המדחף הופעל על ידי מנוע חשמלי בהספק של 5,424 קילוואט, המוזן על ידי שני גנרטורים דו-פאזיים טורבו (ג'נרל אלקטריק למרילנד, וסטינגהאוס לקולורדו ווירג'יניה המערבית) בדירוג של 5,000 וולט). שמונה דוודי צינור מים של Babcock & Wilcox המופעלים על ידי נפט, כל אחד בתא האישי שלו, סיפקו קיטור לגנרטורים. בסך הכל, תחנת הכוח של האוניות דורגה ב-28,900 כוחות סוס (EHP) כדי לספק מהירות של 21 קשרים (39 קמ"ש). עם קיבולת מחסנים מקסימלית של 4,570 טון, הטווח של הקולורדו ללא תדלוק בים היה 10,000 מיילים ימיים (19,000 ק"מ).

חימוש

התותחים הראשיים

סדרת קולורדו הייתה חמושה בשמונה תותחי 16 אינץ' (406 מ"מ) /45 קליבר Mark 1, אשר ירו פגזים חודרי שריון (AP) במשקל 2,110 ליברות (960 קילוגרם) במהירות לוע של 2,600 רגל לשנייה (792 מטר לשנייה) וקצב של כ-1.5 מטחים לדקה לטווח של 34,300 יארד (31,400 מטרים) בהגבהת צריח מקסימלי של 30 מעלות. פיתוח של נשק זה החל באוגוסט 1913, תוך שימוש בתותח 13 אינץ' (330 מילימטרים) משוחזר ומחודש Mark 2, עם הבטחה של פי שניים אנרגיית הלוע של תותח ה-12 אינץ' (305 מ"מ) /50 קליבר Mark 7 ו-50 אחוז יותר מתותח ה-14 אינץ' /45 קליבר בשימוש על אוניות המערכה מסדרת ניו יורק. לאחר ירי הוכחה ראשוני ביולי 1914 ושינויים קלים, תותח ה-16 אינץ' Mark 1 הוכח מחדש במאי 1916 והייצור אושר בינואר 1917. כאשר אוניות הסדרה קולורדו עברו מודרניזציה בשנות ה-30, תותחים אלו נבנו מחדש לפי שיטות רגילות של הצי ועוצבו מחדש כתותחי 16 אינץ' (40.6 ס"מ) /45 קליבר Mark 5 ו-Mark 8.

תותחים משניים

14 תותחי 5 אינץ' (127 מ"מ) /51 קליבר Mark 15 הותקנו להגנה מפני משחתות אויב. זה צומצם ל-12 ב-1922. ה-Mark 15 ירה פגזים במשקל 50 ליברות (23 קילוגרם) במהירות לוע של 3,150 רגל לשנייה (960 מטר לשנייה) לטווח מרבי של 15,850 יארד (14.5 ק"מ) בהגבהה של 20 מעלות בקצב של שבעה מטחים לדקה והיה מדויק ביותר, עם מרחב סכנה ארוך מהטווח למטרה למרחקים של פחות מ 3,000 יארד (2,700 מטרים). כמו בסדרות ניו מקסיקו וטנסי, אלו הורכבו בקזמטים לא משוריינים על הסיפון הראשי, סיפון אחד גבוה יותר מאשר בסדרות קודמות, כדי לאפשר לאייש אותם במזג אוויר סוער במידת הצורך.

לאחר שניזוקה בכבדות בפרל הארבור, בשנת 1942 החלה וירג'יניה המערבית בשיפוץ גדול שבו תותחי ה-Mark 15 שלה הוסרו והוחלפו ב-16 תותחי 5 אינץ' (127 מ"מ) /38 קליבר Mark 12 תותחים דו-תכליתיים בצריחים תאומים. מרילנד וקולורדו שהיו נחוצות בדחיפות באוקיינוס השקט, שמרו על 8 תותחי ה-Mark 15 שלפני המלחמה, במקרה של קולורדו עד סוף המלחמה; הצריחים התאומים שתוכננו והותקנו מאוחר יותר היו במחסור באותה תקופה, ורק במאי 1945 מרילנד קיבלה 16 תותחי 5 אינץ'/38 קליבר ב-8 צריחים תאומים כמו בווירג'יניה המערבית. תותח ה-Mark 12 ירה פגזים במשקל 55.18 ליברות (25.03 קילוגרם) לטווח מרבי של 17,392 יארד (15,903 מטרים) וגובה מרבי של 37,200 רגל (11,300 מטרים) בהגבהה של 45 מעלות. היה להם קצב אש גבוה בשל היותם נטענים ביד אך עם נגח חשמלי ויכולתם להעמסה קלה בכל זווית גובה. הצגתם של פגזי נ"מ עם מרעום קירבה ב-1943 הפכה את תותח ה-5 אינץ'/38 קליבר אפילו חזק יותר בתפקיד הזה.

תותחים נגד מטוסים

USS וירג'יניה המערבית בתצורתה הסופית, יוני 1944.

ארבעה תותחי 3 אינץ' (76 מ"מ) /23 קליבר הותקנו תחילה להגנה נגד מטוסים (AA). זה הוגדל לשמונה תותחים ב-1922. תותחים אלו ירו פגז 3 אינץ' (76 מילימטרים) במהירות לוע של 1,650 רגל לשנייה (500 מטר לשנייה) לטווח מרבי של 8,800 יארד (8,000 מטרים) ותקרה של 18,000 רגל (5,500 מטרים) בהגבהה של 45.3 מעלות ובקצב של בין שמונה לתשעה מטחים לדקה. כלי נשק אלו הוחלפו בשנים 1928–1929 במספר זהה של תותחי 5 אינץ' (127 מ"מ) /25 קליבר, תותח הצי הראשון שתוכנן במיוחד לשימוש נ"מ. הם ירו פגז במשקל 54 ליברות (24 קילוגרם) במהירות לוע של 2,155 רגל לשנייה (657 מטר לשנייה) בקצב של בין 15 ל-20 מטחים לדקה לטווח מקסימלי של 14,500 יארד (13,300 מטרים) בהגבהה של 45 מעלות ותקרה של 27,400 רגל (8,400 מטרים) בהגבהה מרבית של 85 מעלות. כלי נשק אלו נוספו עם תותחים 1.1 אינץ'/75 קליבר בצריח מרובע בשנים 1937–1938.

בשנת 1942, מערכת ההגנה האווירית באוניות אלו עברה שיפוץ מוחלט. בנוסף לתותחי ה-5 אינץ'/25 קליבר, הם נשאו 16 תותחי בופורס 40 מ"מ בצריחים מרובעים ועד 32 תותחי אורליקון 20 מ"מ בצריחים בודדים. תותח 40 מ"מ בופורס ירה פגז במשקל 1.985 ליברות (0.900 קילוגרם) בקצב של 120 מטחים לדקה לכל קנה נומינלי, 140 עד 160 מטחים לדקה בירי אופקי (סיוע בכוח הכבידה), לטווח מרבי של 11,133 יארד (10,180 מטרים) ב-45 מעלות ותקרה של 22,299 רגל (6,797 מטרים). תותח האורליקון 20 מ"מ ירה פגז במשקל 0.271 ליברות (0.123 קילוגרם) במהירות לוע ממוצעת של 2,725 רגל לשנייה (831 מטר לשנייה) וקצב מעשי של בין 250 ל-320 מטחים לדקה לטווח מקסימלי של 4,800 יארד (4,400 מטרים) ב-45 מעלות ותקרה של 10,000 רגל (3,000 מטרים).

שיפוץ שני של הגנת הנ"מ בוצע בין 1944 ל-1945, מכיוון שהצי מצא כי פגזי 20 מ"מ קלים מכדי לעצור מטוסי קמיקזה יפניים; זה בתוספת מהירויות הגישה הגבוהות יותר של המטוסים האלה הפכו את התותחים הנשלטים ידנית למיושנים. במקומם, הותקנו יותר צריחים מרובעים של תותחי 40 מ"מ בופורס. מרילנד נשאה בסופו של דבר 40 תותחי 40 מ"מ ב-10 צריחים מרובעים ו-36 תותחי 20 מ"מ ב-18 צריחים תאומים (לפי מקור אחר היו לה 44 תותחי 40 מ"מ ב-11 צריחים מרובעים ו-44 תותחי 20 מ"מ ב-20 צריחים תאומים ו-1 מרובע). לקולורדו היו 32 או 40 תותחי 40 מ"מ בצריחים מרובעים ובנוסף הרכב של תותחי 20 מ"מ ב-39 בודדים, 8 תאומים ו-1 מרובע. וירג'יניה המערבית נשאה 40 תותחי 40 מ"מ בצריחים מרובעים ו-64 תותחי 20 מ"מ בהרכב של 58 יחידים, תאום אחד ואחד מרובע.

שריון והגנה מתחת למים

תוכנית השריון "הכל או כלום" שהוצגה באוניות המערכה מסדרת נבדה נמשכה כאן, כמו בכל אוניות המערכה הסטנדרטיות, עם חבילת שריון כמעט זהה לסדרת טנסי הקודמת. היוצא מן הכלל היה עלייה בחגורת השריון ליד מכונות חיוניות ל-16 אינץ' (406 מילימטרים) שהיה זהה לקליבר התותח הראשי המוגדל. בשאר המקומות, העובי המינימלי לאורך החגורה נשאר 14 אינץ. שריון הסיפון העליון היה 3.6 אינץ' (91 מילימטרים) בתחילה ולאחר מכן הוגדל ל-4.1 אינץ' (104 מילימטרים). שריון הסיפון התחתון נע בין 2.25 and 1.5 אינץ' (57 and 38 מילימטרים) והתחזק ככל הנראה בעת השיפוץ.

כמו האוניות מסדרת טנסי, אוניות הסדרה קולורדו עברו מודרניזציה בשנות ה-30 כדי לשפר את כוח העמידה שלהם. תוכנית הגנה תת-ימית חדשה כללה חמישה תאים מופרדים על ידי מחיצות משוריינות בעובי 0.75 אינץ' (19 מילימטרים) משני צידי האוניה: חיצוני ריק, שלושה מלאים ופנימי ריק. בנוסף, שמונת הדוודים הועברו ממקומם בתכנונים קודמים והוצבו בחללים נפרדים מימין ומשמאל תחנת הכוח הטורבו-חשמלית. הסדר זה היווה קו הגנה נוסף, שיאפשר לאוניה להפליג אם אחד או אפילו צד שלם של דוודים לא יפעל. התוצאה הייתה השינוי האסתטי העיקרי בין ניו מקסיקו וטנסי: הארובה הגדולה היחידה של הראשונה הוחלפה בשתי ארובות קטנים יותר בשנייה. שריון הצריח היה בעובי 5 אינץ' על הגגות, 8 אינץ' בצדדים ובחלק האחורי, ו-18 אינץ' בחזית.

שיפורים אחרים שיובאו מסדרת טנסי כללו ניסיון להרחיק את חדר הטורפדו הקדמי ממחסני התחמושת בקוטר 16 אינץ', מכיוון שהחדר נתפס כפגיע. כמו כן, התכנון דרש שימוש בחגורת שריון חיצונית, ולא פנימית, כדי שלא יתקיים "שבר בהמשכיות מבנה הצד", דבר שימזער את הגרר במים וכל בזבוז כוח מקביל.

שינויים

איור של העיצוב של קולורדו, שנוצר ב-1917

עם ההקצבות לשנת הכספים 1917, הצעות על ארבעת אוניות הסדרה קולורדו נפתחו ב-18 באוקטובר 1916; למרות שהשדרית של מרילנד הונחה ב-24 באפריל 1917, שלוש אוניות המערכה האחרות הונחו רק בשנים 1919–1920. עם ביטול אוניות המערכה מסדרת דקוטה הדרומית, אוניות הסדרה קולורדו היו אוניות המערכה האחרונות של ארצות הברית שנכנסו לשירות במשך כמעט שני עשורים. הם גם היו אוניות המערכה האחרונות של ארצות הברית שהשתמשו בצריחי תותחים תאומים - בסדרות קרוליינה הצפונית ודקוטה הדרומית היו תשעה תותחי 16 אינץ'/45 קליבר ובסדרת איווה השתמשו בתשעה תותחי 16 אינץ'/50 קליבר בשלושה צריחים משולשים.

מודרניזציה בין מלחמות

תוכניות למודרניזציה של סדרות טנסי וקולורדו נעשו באוקטובר 1931, בין השאר כדי לנצל את הפרצות בהסכם הצי של וושינגטון. בעוד שבנייה מחדש על פי אמנה זו הותרה רק כדי להגביר את ההגנה מפני התקפות אוויר והתקפות תת-מימיות, הוא יכל לכלול שיפורים בבקרת האש והגדלה של חימוש ראשי מכיוון שהפריטים הללו לא היו רשומים באמנה. כמו כן, כל שינוי שנעשה בתוך גוף האונייה יכל להיות מוצדק כמטרתו להגביר את ההגנה, גם אם התוצאה פירושה מהירות מוגברת או טווח פעולה ארוך יותר, שכן המונח "בליטה" צוין כדי להגביל שינויים רק מחוץ לגוף, כגון עובי חגורת השריון הראשית וקליבר התותחים הראשיים. שינויים בסוללה המשנית היו גם מחוץ לתחום אמנת וושינגטון.

בתוכניות הראשוניות הייתה כלולה הגנה מסוימת מפני פגזים כימיים שהכילו גז רעיל, אם כי המועצה הכללית קבעה בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20 כי טיהור אוניית מערכה שנפגעה בפגזים אלו לא יהיה אפשרי - יהיה צורך להטביע את האונייה. כמו כן, שריון הסיפון היה אמור להתחזק ב-80 ליברות (36 קילוגרם) - פלדה לטיפול מיוחד (STS) - שתוסיף 1,319 טונות ארוכות (1,340 טונות; 1,477 טון קצר) להדחק האוניות - השריון בראש הצריחים הראשיים היה אמור להיות עבה יותר, בקרות האש היו אמורות להשתפר בטכנולוגיה העדכנית ביותר, ולתכנן פגזים חדשים לתותחים הראשיים. תוכנן להוסיף שני (מאוחר יותר ארבעה) צריחים מרובעים של תותחי 1.1 אינץ', וכל המכונות שהיו במקום יוסרו לטובת ציוד חדש יותר כדי שהאוניות לא יאבדו מהירות עם העלייה הגדולה במשקל. בליטות נגד טורפדו היו אמורות להיות מותקנות גם כדי לשפר את כושר הציפה אך לא להגדיל את רוחב האוניות יותר מ-106 רגל (32 מטרים) כך שהם עדיין יוכלו להשתמש בתעלת פנמה בעת מעבר מהאוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט ולהפך. שיפורים אלו נאמדו בעלות של כ-15,000,000 דולר לכל ספינה (71,723,000 דולר סה"כ). עם זאת, מאחר שהמדינה הייתה במצוקה של השפל הגדול, לא היה הרבה כסף זמין עבור הצי. חיסכון של 26,625,000 דולר יכל להתממש על ידי שיפוץ מכונות ההנעה במקום החלפתן, מה שיוריד את מהירות האוניות. הוספת הגנה מפני פגזים כימיים יכלה להישמט, יחד עם פיתוח הפגזים החדשים. עם זאת, מרכיבי החיסכון בעלות של ההצעה המאוחרת בוטלו מאוחר יותר. הצי ביקש ממזכיר הצי לבקש כסף בשנת הכספים 1933 כדי לחדש את שתי הסדרות מהקונגרס, אך השפל החמיר. למרות שעדיין הוגשו הצעות לשינויים, התוכניות הוקפאו ומעולם לא בוצעו.

וירג'יניה המערבית באוקטובר 1935 מול הוואי

בתחילת 1934 הציעה לשכת הבנייה והתיקון ש"חמשת הגדולות" - שתי האוניות מסדרת טנסי ושלוש האוניות מסדרת קולורדו - יהיו מצוידות בבליטות נגד טורפדו, כך שהספינות יוכלו ליהנות מציפה מוגברת; בגלל, בין היתר, הנוהל הרגיל של יציאה מהנמל עם כמות הדלק המקסימלית האפשרית על הסיפון, חמש האוניות סבלו מעודף משקל וצפו נמוך במים. לדוגמה, ביוני 1935, לטנסי היה תפוסה סטנדרטית של 38,200 טונות ארוכות (38,800 טונות; 42,800 טון קצר) - יותר מ 2,000 טונות ארוכות (2,032 טונות; 2,240 טון קצר) מעל עומס החירום המרבי שהתכנון המקורי שלה דרש. זה העלה את השוקע שלה - כלומר קו המים של האונייה ירד 5 רגל 4 אינץ' (1,630 מילימטרים). משרד הבנייה והתחזוקה דרש בליטה בקולורדו בתפוסה של כ-2,000 טונות ארוכות (2,032 טונות; 2,240 טון קצר) ולהעלות את השוקע של האוניות ב-20 אינץ' (510 מילימטרים). התקנתה תדרוש שנה של עבודה, כאשר כל אונייה תבלה שישה חודשים מזה במבדוק יבש - בחודש הראשון היא תעגון כך שניתן יהיה לקבוע את צורת גוף האונייה, בששת החודשים הבאים היא תוכל להפליג בזמן בניית הבליטה, ובחמשת החודשים האחרונים היא תחזור למבדוק כדי שניתן יהיה להוסיף את הבליטה לאונייה.

שלוש שנים מאוחר יותר (1937), לשכות הצי השונות קיימו פגישה משותפת כדי לדון במודרניזציה חלקית אפשרית של סדרות טנסי וקולורדו. הם היו שונים בהרבה מהשינויים שהוצעו ב-1933; לא היו הוראות לשריון סיפון נוסף, אלא תוספות והחלפות רבות. כדי להשיג מקום למערכות בקרת אש חדשות יותר, הספינות היו אמורות לעבור התקנת דוודים מחדש. בקרות האש של הסוללות הראשיות והמשניות היו אמורות להיות מוחלפות, כולל מדי טווח חדשים ומכשירי תכנון ראשיים, בעוד שתוכננו מנהלי בקרת אש חדשים Mark 33 נגד מטוסים. התורן הראשי ומקלעי ה-M2 בראונינג יוסרו, ודובר על היתכנות של בליטת טורפדו, שתגדיל את הרוחב ל-108 רגל (33 מטרים) ותפוסה ל-39,600 טונות ארוכות (40,200 טונות; 44,400 טון קצר). תוכניות שונות עבור אלה הושלמו עד אוקטובר 1938. אף אחד מהם לא היה שיפוץ מלא; העלויות נעו בין $8,094,000 ל-$38,369,000 לאונייה. עם זאת, מכיוון שהכסף עבור השיפורים יפחית את הסכום הזמין לבניית אוניות מערכה חדשות, ואלו יהיו טובות יותר מכל אוניית מערכה ישנה משופצת, מזכיר הצי דחה את התוכניות הללו בנובמבר. הקונגרס ייעד 6,600,000 דולר ב-1939 עבור חלק מהשיפורים הללו, כולל הבליטות.

שינויים במלחמת העולם השנייה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה באירופה, הצי החל ליישם לקחים שלמדו הבריטים על ספינות אמריקאיות. המועצה בפיקודו של ארנסט ג'יי קינג בשנים 1940–1941 הציעה שינויים מפליגים בחימוש המשני של אוניות המערכה כדי להגביר את ההגנה שלהן מפני התקפות אוויריות. אלה כללו הסרה של כל תותחי ה-5 אינץ'/25 קליבר וה-5 אינץ'/51 קליבר לטובת התותחים הדו-תכליתיים 5 אינץ'/38 קליבר, תוספת של שישה צריחים מרובעים של תותחי 1.1 אינץ', וחיתוך מבנים עיליים כדי לנקות קשתות אש עבור כלי הנשק החדשים נגד מטוסים. סוללה משנית אולטימטיבית של 16 תותחי 5 אינץ'/38 קליבר בצריחים כפולים, 16 תותחי בופורס 40 מ"מ בצריחים מרובעים ושמונה תותחים יחידים של אורליקון 20 מ"מ נדרשו על ידי הדירקטוריון ב-1941, למרות שהם לא היו בטוחים שהאוניות יכולות להתמודד עם המשקל הנוסף וייקח זמן רב במבדוק היבש עד שהשינויים הללו יתבצעו. עם חששות אלו, הציעה מועצת המנהלים אמצעי ביניים של ארבעה תותחי 1.1 אינץ'. עם זאת, התותח לא הופק בכמות גדולה במהירות רבה, ולכן יושם פתרון ביניים שני. תותחי 3 אינץ' (76 מ"מ)/50 קליבר נוספו לכל אוניות המערכה של ארצות הברית למעט אריזונה ונבדה עד יוני 1941; אלה הוחלפו בשלוש אוניות המערכה באוקיינוס האטלנטי בצריחים מרובעים של תותחי 1.1 אינץ' עד נובמבר - הם קיבלו אותם תחילה כי היו קרובים יותר לאזור מלחמה.

כאשר השינויים הללו בוצעו באוניות המערכה השונות, התווסף משקל נוסף על האוניות שסבלו מעודף משקל, מה שאילץ להוסיף בליטות טורפדו כדי שניתן יהיה לשמור על לוח חופשי הגון. אלה היו אמורים לעלות 750,000 דולר ובערך שלושה או ארבעה חודשים במבדוק יבש. המועצה הציעה לחזק את שריון הסיפון ולהוסיף תותחים דו-תכליתיים 5 אינץ'/38 קליבר, אך ראש המבצעים הימיים קבע שכל שינוי גדול כמו אלו נאלץ להמתין עקב המלחמות שהתחוללו ברחבי העולם באותה תקופה. עם זאת, הוספה של בליטות אושרה עבור "חמשת הגדולות", כאשר כל אונייה מבלה שלושה חודשים ברציף יבש במספנת הצי Puget Sound. מרילנד תהיה הראשונה (17 בפברואר 1941 עד 20 במאי), ואחריה וירג'יניה המערבית (10 במאי עד 8 באוגוסט), קולורדו (28 ביולי עד 28 באוקטובר), טנסי (19 בינואר 1942 עד 21 באפריל) וקליפורניה (16 במרץ עד 16 יוני). עם זאת, ההערכות לכמה זמן תימשך תוספת הבליטות היו נמוכות מדי; פוג'ט סאונד האמין שהם יכולים להשלים את העבודה במרילנד תוך 123 ימים קלנדריים (כארבעה חודשים) - אם העבודה תקבל עדיפות שווה לזו של השיפוץ של סרטוגה וגבוהה יותר מבנייה חדשה.

רק שתיים מהאוניות נוספו להן בליטות באמצעות תוכנית זו, מרילנד (הסתיימה ב-1 באוגוסט 1941) וקולורדו (26 בפברואר 1942); ההתקפה על פרל הארבור קטעה את החידושים המיועדים לווירג'יניה המערבית ולשתי האוניות מסדרת טנסי. מכת הפתע לא פגעה בקולורדו, שהייתה בפוג'ט סאונד, ולא פגעה מאוד במרילנד; עם זאת, וירג'יניה המערבית נפגעה קשות והייתה זקוקה לשיפוץ גדול לכל הפחות.

מרילנד ב-9 בפברואר 1942, מעט השתנה מהתצורה שלה לפני המלחמה

שינויים קטנים לא בוצעו בשתי האוניות הפעילות מסדרת קולורדו בחודשי הפתיחה של כניסתה של ארצות הברית למלחמה; לכל אוניות המערכה בצי האוקיינוס השקט הייתה פקודה מתמדת להיות מוכנות להפלגה תוך 48 שעות במקרה של ניסיון יפני לפלוש להוואי או לחוף המערבי ולא ניתן היה להשבית אותן לשיפוץ גדול במספנה. קולורדו מיהרה לעבור את המשך השיפוץ שלה עם תוספת של פריטים חיוניים כמו מכ"ם, הגנה מפני רסיסים, 14 תותחי אורליקון 20 מ"מ וארבעה צריחים מרובעים של תותחי 1.1 אינץ'; מרילנד קיבלה טיפול דומה מאוחר יותר, ההבדל היחיד היה 16 תותחי 20 מ"מ וללא תותחי 1.1 אינץ'. למרות שנבנו תרני מגדלים עבור קולורדו ומרילנד ורוב תרני הכלוב האחוריים שלהם הוסרו על ידי צוותי האוניות בתחילת 1942, לא ניתן היה להשבית את האוניות למשך הזמן הדרוש להתקנת התרנים החדשים. תרני המגדל הוכנסו לאחסון ולא נעשה בהם שימוש עד תחילת 1944.

קולורדו ומרילנד היו נחוצות מאוד באזור המלחמה, וככאלה לא עברו שיפוץ גדול עד 1944, למרות שביניהם בוצעו תוספות והסרות קטנות, בעיקר לנשק הנ"מ. לאורך המלחמה, שתי האוניות ראו את סוללת הנ"מ שלהן משתנה ללא הרף. החל משנת 1942, הם נשאו שמונה תותחי 5 אינץ'/25 קליבר, ארבעה תותחי 1.1 אינץ', מספר משתנה מאוד של תותחי 20 מ"מ, ושמונה מקלעים קליבר 0.50. ביוני 1942, לקולורדו היו ארבעה עשר תותחי 20 מ"מ; רק חמישה חודשים לאחר מכן, זה הועלה לעשרים ושתיים, כאשר שלושים ושישה אושרו באופן זמני למועד מאוחר יותר. בפברואר 1943, גם לקולורדו וגם למרילנד נוספו שני צריחים מרובעים של תותחי 1.1 אינץ' (בסך הכל שישה צריחים) ובסך הכל 48 תותחי 20 מ"מ; חודש לאחר מכן היא קיבלה עשרה מקלעים נוספים בקליבר 0.50. בנובמבר 1943 הוסרו שניים מתותחי ה-5 אינץ'/51 קליבר, ששת תותחי 1.1 אינץ', ומספר קטן של תותחי 20 מ"מ (שישה בקולורדו ושמונה במרילנד) לטובת 32 תותחי בופורס 40 מ"מ - שישה מרובעים ושני תאומים.

שתי האוניות עברו לבסוף שיפוצים גדולים ב-1944, במהלכם הורידו את תרני הכלוב האחוריים הנותרים לטובת תרני המגדל, שני הצריחים התאומים של תותחי 40 מ"מ הוחלפו בצריחים מרובעים, מרובע 20 מ"מ נוסף, והותאם מכ"ם חדש. למרות שיפוצים נרחבים יותר שהוצעו על ידי אדמירל ארנסט ג'יי קינג, כולל תוספת של שמונה צריחים תאומים של תותחי 5 אינץ'/38 קליבר, מערכות בקרת אש מתקדמות יותר וציפוי סיפון מגן שני, לשכת הספינות, לאחר שהדגימה את מה שצריך להסיר כפיצוי על המשקל שנוסף לרעיונותיו של קינג, הציעה בתגובה כי שיפוץ קטן יותר, כמו אלה שניתנו לסדרת ניו מקסיקו, יהיו רצויים יותר. עם זאת, לא ננקטה כל פעולה עד שמרילנד נפגעה על ידי מטוס קמיקזה. תוך כדי תיקון, שמונה צריחי תותחים תאומים 5 אינץ'/38 קליבר נוספו, אבל שום דבר אחר לא התווסף; מגדל הניווט שלה הוסר והוחלף במבנה פלדה 50 ליברות (23 קילוגרם) שעבר טיפול מיוחד כדי לאזן את המשקל הנוסף של תותחי ה-5 אינץ'.

אוניות הסדרה

נתוני בנייה

שם האונייה	מספר גוף	המספנה	הנחת השדרית	הושקה	כניסתה לשירות	יציאתה משירות	גורל
קולורדו	BB-45	תאגיד בניית ספינות של ניו יורק, קמדן, ניו ג'רזי	29 במאי 1919	22 במרץ 1921	30 באוגוסט 1923	7 בינואר 1947	נמחקה ב-1 במרץ 1959; נמכרה לגרוטאות, 23 ביולי 1959
מרילנד	BB-46	Newport News Company Building Shipbuilding, ניופורט ניוז, וירג'יניה	24 באפריל 1917	20 במרץ 1920	21 ביולי 1921	3 באפריל 1947	נמחקה ב-1 במרץ 1959; נמכרה לגרוטאות, 8 ביולי 1959
וושינגטון	BB-47	תאגיד בניית ספינות של ניו יורק, קמדן, ניו ג'רזי	30 ביוני 1919	1 בספטמבר 1921	—	—	בוטלה לאחר חתימת הסכם הצי של וושינגטון; הוטבעה כספינת מטרה, 25 בנובמבר 1924
וירג'יניה המערבית	BB-48	Newport News Company Building Shipbuilding, ניופורט ניוז, וירג'יניה	12 באפריל 1920	17 בנובמבר 1921	1 בדצמבר 1923	9 בינואר 1947	נמחקה ב-1 במרץ 1959; נמכרה לגרוטאות, 24 באוגוסט 1959

USS קולורדו

USS קולורדו

USS קולורדו (BB-45) הייתה האונייה השלישית של צי ארצות הברית שנקראה לכבוד המדינה ה-38. השדרית שלה הונחה ב-29 במאי 1919 על ידי תאגיד בניית הספינות של ניו יורק בקמדן, ניו ג'רזי. היא הושקה ב-22 במרץ 1921 ונכנסה לשירות ב-30 באוגוסט 1923, בפיקודו של קפטן ר.ר. בלקנאפ. במהלך הקריירה שלה, קולורדו הייתה מעורבת בטקסים שונים ובתרגילי צי, וסייעה לתושבי לונג ביץ', קליפורניה בעקבות רעידת האדמה של 1933. בשנת 1937, היא הייתה אחת מכמה ספינות שחיפשו את אמיליה ארהארט לאחר שהיא ומטוסה נעלמו. קולורדו הייתה בפוג'ט סאונד ועברה שיפוץ בזמן ההתקפה על פרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941.

לאחר תרגילי אימונים נרחבים לאורך החוף המערבי, חזרה קולורדו לפרל הארבור באפריל 1942. מנובמבר 1942 עד ספטמבר 1943 היא הוצבה בדרום מערב האוקיינוס השקט. בנובמבר 1943, היא השתתפה במבצעים נגד היפנים במהלך המערכה של איי גילברט ומרשל והמערכה על איי מריאנה ופלאו, והפגיזה את לוזון ואוקינאווה לפני ההתקפות האמפיביות המתוכננות שם. לאחר תום מלחמת העולם השנייה, השתתפה קולורדו במבצע מרבד הקסמים לפני שהוצאה משירות ב-1947. היא נמכרה לגרוטאות בשנת 1957.

USS מרילנד

USS מרילנד

USS מרילנד (BB-46) הייתה האונייה השלישית של צי ארצות הברית שנקראה לכבוד המדינה השביעית. השדרית שלה הונחה ב-24 באפריל 1917 על ידי חברת ניופורט ניוז לבניית ספינות בניופורט ניוז, וירג'יניה. היא הושקה ב-20 במרץ 1920 ונכנסה לשירות ב-21 ביולי 1921, בפיקודו של קפטן C.F. פרסטון. במהלך הקריירה שלה היא ערכה מסע רצון טוב לאוסטרליה וניו זילנד ב-1925, והובילה את הנשיא הנבחר הרברט הובר במסע הפסיפי של סיורו באמריקה הלטינית ב-1928. לאורך שנות ה-20 וה-30, היא שימשה כעמוד התווך של מוכנות הצי באמצעות תרגילי אימון מרובים.

ב-1940 שינתה מרילנד את בסיס הפעילות שלה לפרל הארבור. היא עגנה ב-Battleship Row ליד האי פורד במהלך המתקפה היפנית על פרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941. מרילנד ניזוקה במהלך המתקפה, אולם הפליגה לפוג'ט סאונד, שם היא תוקנה ושופצה. מרילנד תמכה בנחיתות האמפיביות במהלך קרב טאראווה, ולאחר מכן השתתפה במערכה באיי גילברט ומרשל, במערכה על איי מריאנה ופלאו, בקרב פלליו, במערכה בפיליפינים ובקרב אוקינאווה. לאחר תום מלחמת העולם השנייה השתתפה מרילנד במבצע מרבד קסמים לפני שהוצאה משירות ב-1947. היא נמכרה לגרוטאות בשנת 1959.

USS וושינגטון

USS וושינגטון

USS וושינגטון (BB-47) הייתה האונייה השנייה של צי ארצות הברית שנקראה לכבוד המדינה ה-42. השדרית שלה הונחה ב-30 ביוני 1919 על ידי תאגיד בניית הספינות של ניו יורק בקמדן, ניו ג'רזי. היא הושקה ב-1 בספטמבר 1921, אך ב-8 בפברואר 1922, יומיים לאחר החתימה על הסכם הצי של וושינגטון, פסקו כל עבודות הבנייה כאשר 75.9% מהאונייה הושלמה.

האונייה נגררה אל הים ליד כף וירג'יניה בנובמבר 1924 כדי לשמש כמטרה לירי. ביום הראשון של הניסויים, האונייה נפגעה בשני טורפדות של 400 ליברות (180 קילוגרם) ושלושה פצצות של 1 טון קצר (0.91 טונות) שכמעט פגעו עם נזק קל ונטייה של שלוש מעלות. באותו יום 400 קילוגרמים של TNT התפוצצו על סיפון האונייה, אבל היא נשארה על פני המים. יומיים לאחר מכן, האונייה נפגעה על ידי ארבעה עשר פגזי 14 אינץ' (360 מילימטרים) שנורו מטווח של 4,000 רגל (1,200 מטרים), אבל רק אחד חדר. האונייה הוטבעה לבסוף ב-26 בנובמבר 1924 על ידי אוניות המערכה ניו יורק וטקסס עם ארבע עשרה פגיעות של 14 אינץ'. לאחר הבדיקה, נקבע כי שריון הסיפון הקיים על אוניות מערכה אינו הולם, וכי יש להצטייד באוניות מערכה עתידיות בתחתית משולשת.

USS וירג'יניה המערבית

USS וירג'יניה המערבית

USS וירג'יניה המערבית (BB-48) הייתה האונייה השנייה של צי ארצות הברית שנקראה לכבוד המדינה ה-35. השדרית שלה הונחה ב-12 באפריל 1920 על ידי חברת ניופורט ניוז לבניית ספינות בניופורט ניוז, וירג'יניה. היא הושקה ב-17 בנובמבר 1921 ונכנסה לשירות ב-1 בדצמבר 1923, בפיקודו של קפטן תומאס ג'יי סן. למרות תקרית קרקע בתחילת הקריירה שלה, וירג'יניה המערבית זכתה להערכה רבה על תותחנות והגנת שריון, והייתה מעורבת בתרגילים לבדיקת ההגנות של איי הוואי בשנות ה-30. בבוקר 7 בדצמבר 1941, וירג'יניה המערבית הוטבעה בעמדתה ב-Battleship Row על ידי פגיעות טורפדו ופצצות יפניות מרובות, אך במידה רבה הודות לשיטפונות הנגד, אוניית המערכה נחתה על השדרית שלה באופן אחיד, בדומה לקליפורניה. היא נמשתה מחדש ב-17 במאי 1942, וירג'יניה המערבית קיבלה מספיק תיקונים זמניים כדי להפליג לפוג'ט סאונד לצורך שיקום ומודרניזציה.

ביולי 1944 היא עזבה את פוגט סאונד והצטרפה מחדש לצי האוקיינוס השקט לפעולות קרב ערב המערכה בפיליפינים. שם היא השתתפה בקרב על מצר סוריגו, דו-קרב אוניות המערכה האחרון של מלחמת העולם השנייה, שם מכ"ם בקרת האש ה-Mk 8 החדש שלה אפשר לה לפגוע בימאשירו עם המטח הראשון שלה - בחושך - במרחק של 22,800 יארד (20,800 מטרים). בפברואר 1945 השתתפה וירג'יניה המערבית בקרב איוו ג'ימה, תחילה על ידי הפגזות טרום הפלישה, ולאחר מכן על ידי תמיכה באש לכוחות הקרקע באי. פעולות הלחימה האחרונות שלה היו במהלך קרב אוקינאווה; לאחר כניעת יפן, השתתפה במבצע מרבד קסמים. היא הוצאה משימוש ב-1947, ונמכרה לגרוטאות ב-1959.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אוניות המערכה מסדרת קולורדו בוויקישיתוף