חוקת יפן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הרישום המקורי של מבוא החוקה היפנית.
סמל יפן
ערך זה הוא חלק מסדרת
ממשל ופוליטיקה של יפן

חוקת יפןיפנית: 日本国憲法) כוננה ב-3 במאי 1947, בעקבות כניעתה של יפן במלחמת העולם השנייה.

בחוקה מוגדרות מחדש סמכויותיו של הקיסר כסמליות בלבד, אשר שואב את שלטונו מריבונות העם. בחוקה זו יפן שוללת מעצמה הזכות להיות צד במלחמה ולהחזיק כוחות צבאיים, ובשל כך החוקה נקראת גם החוקה שלאחר המלחמה וחוקת השלום. החוקה נוסחה בתקופת הכיבוש האמריקאי של יפן אחרי מלחמת העולם ונועדה לשנות את שיטת הממשל המונרכית האבסולוטית בעלת המאפיינים המאפשרים פתח למיליטריזם לכדי דמוקרטיה ליברלית יציבה. החוקה, בהתחשב בזמן ובגורמים שהביאו לכתיבתה, הושפעה והוכתבה בחלקה בידי רשויות שלטון הכיבוש האמריקאיות, מה שהביא לכך שהחוקה מושפעת בחלק נרחבת מן החוק הבריטי וחוקת ארצות הברית. מאז כינונה לא הוכנסו שינויים בחוקה, למרות ניסיונות לעשות כן.

חוקה זאת היא החוקה השנייה של יפן במהלך ההיסטוריה שלה והיא החליפה את חוקת מייג'י (על שם מוצוהיטו (מייג'י), קיסר יפן) אשר פעלה משנת 1890 וחלק גדול ממנה התבסס על החוקה הסמכותנית ביסודה של הקיסרות הגרמנית. בחוקה 103 סעיפים והיא מחולקת בין 11 פרקים: הקיסר, ויתור על הזכות להכריז מלחמה (סעיף 9 לחוקת יפן), זכויות וחובות של העם, הפרלמנט, הממשלה, מערכת המשפט, כספים, שלטון מקומי, כללים עבור תיקון החוקה, החוק העליון ותוספות. לפי החוקה, יפן היא מונרכיה חוקתית ודה פקטו מדינה פרלמנטרית ריכוזית, כאשר העם הוא הריבון (בשונה מחוקת מייג'י שקבעה כי הקיסר הוא הריבון, הסדר שהיה סמלי בעיקרו). החוקה קובעת חלוקה בין שלוש הרשויות השלטוניות ביפן, ומחלקת את הפרלמנט (הרשות המחוקקת; הדיאט של יפן) בין בית הנבחרים ובית היועצים. הרשות המבצעת מונהגת בידי הקבינט (ממשלה) אשר בראשה עומד ראש ממשלת יפן. בראש הרשות השופטת עומד בית המשפט העליון של יפן. חלק קטן וייצוגי בעיקרו מסמכויות הרשות המבצעת לא נתונות בידי הממשלה אלא בידי הקיסר.

החוקה נחתמה בידי הקיסר היפני, הירוהיטו, ב-1946.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקת מייג'י[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – חוקת מייג'י

חוקת מייג'י משנת 1890 הייתה החוקה של הקיסרות היפנית החל מתקופת מייג'י. החוקה כוננה לאחר הרסטורציה של מייג'י בשנת 1868 והניחה את הבסיס להקמת מונרכיה שהיא בין חוקתית לאבסולוטית, בהתבסס על המשטרים של פרוסיה והממלכה המאוחדת באותה העת. להלכה, היה הקיסר השליט העליון, והממשלה, שהעומד בראשה נבחר על ידי מועצה קיסרית, הייתה מורכבת מנאמניו. לפי אותה חוקה, הממשלה לא נבחרה בהכרח מהנציגים בדיאט הקיסרי.

הצהרת פוטסדאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – הצהרת פוטסדאם

ב-26 ביולי 1945 יצאו מנהיגי בעלות הברית, וינסטון צ'רצ'יל, הארי טרומן וצ'יאנג קאי שק, בהצהרת פוטסדאם, שהכתיבה את התנאים לכניעת יפן במלחמת העולם השנייה. הצהרה זו גם גיבשה את המטרות המרכזיות של הכיבוש של בעלות הברית לאחר הכניעה: "המשטר היפני יסיר כל מכשול מפני החייאת המגמות הדמוקרטיות בעם היפני ומפני חיזוקן. יעוגנו חופש הביטוי, הדת והמחשבה, כמו גם כיבוד זכויות אדם בסיסיות". בנוסף, קבעה ההצהרה: "הכוחות הכובשים של בעלות הברית ייסוגו מיפן כאשר תושגנה מטרות אלו וכאשר תוקם, בהתאם לרצונו החופשי של העם היפני, ממשלה אחראית ובעלת נטיות לשלום". בעלות הברית חיפשו לא רק להעניש או לדרוש פיצויים מהאויב המיליטריסטי שלהן, אלא גם להחדיר שינויים מן היסוד באופי הממשל.

תהליך ניסוח החוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מילותיה של הצהרת פוטסדאם, "המשטר היפני יסיר כל מכשול...", יחד עם הפעולות הראשונות שביצע דאגלס מקארתור, המפקד העליון של צבא הכיבוש של בעלות הברית ומושלה של יפן, לאחר כניעתה של יפן, רומזות כי לא היה בכוונתם של האמריקאים לכפות על יפן מערכת פוליטית חדשה באופן חד-צדדי. במקום זאת, האמריקאים רצו לעודד את מנהיגיה החדשים של יפן ליזום רפורמות דמוקרטיות בעצמם. אולם, אנשיו של מקארתור לא ראו עין בעין עם הבכירים היפנים בנושא כינון החוקה. הקיסר הירוהיטו, ראש הממשלה קיג'ורו שידהרה ומרבית שרי הממשלה הסתייגו מאוד מהצעד החד של החלפת חוקת מייג'י במסמך ליברלי יותר. בסוף 1945 מינה שידהרה את ג'וג'י מצומוטו, שר בלי תיק בממשלתו, לעמוד בראש ועדה של מומחים חוקתיים להציע תיקונים לחוקת מייג'י. המלצותיה של ועדת מצומוטו שהתפרסמו בפברואר 1946 היו יחסית שמרניות, ומקארתור דחה אותן מידית והורה לאנשיו לנסח מסמך חדש לחלוטין.

מרבית המסמך החדש נוסח על ידי שני קציני צבא בכירים בעלי תואר במשפטים, מיילו ראוול וקורטני ויטני, אם כי גם לאחרים הייתה יד בניסוחה. אף שלא היו יפנים, לקחו מחברי החוקה בחשבון בעת ניסוחם את חוקת מייג'י, את דרישותיהם של משפטנים יפנים ואת דעותיהם של מנהיגים פוליטיים יוניים כשידהרה וכמחליפו בתפקיד, שיגרו יושידה. מקארתור הקציב למנסחי החוקה פחות משבוע להשלים את הטיוטה, אשר הוצגה לבכירים יפנים ב-13 בפברואר 1946. ב-6 במרץ פרסמה הממשלה היפנית את קווי המתאר של החוקה המתגבשת, וב-10 באפריל נערכו בחירות לבית הנבחרים של הדיאט התשעה-עשר, אשר דנה בחוקה המוצעת. בטרם הבחירות שונה החוק כך שיתיר הצבעה של נשים.

טיוטת מקארתור, אשר הציעה בית אחד לגוף המחוקק, שונתה לאחר דרישת היפנים לכונן שני בתים, שבשניהם הנציגים יעמדו לבחירה. ברוב ההיבטים המשמעותיים האחרים, לעומת זאת, אומצו הרעיונות שנוסחו במסמך מיום 13 בפברואר בהחלטת ממשלה ב-6 במרץ. במסגרת רעיונות אלה, המאפיינים ביותר את החוקה, נמנים תפקידו הסמלי של הקיסר, הבטחת זכויות אדם ואזרח ושלילת המלחמה.

אימוץ החוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוחלט כי באימוץ המסמך החדש לא תופר חוקת מייג'י, אלא תתקיים רציפות חוקית. כתוצאה מכך, החוקה החדשה אומצה למעשה כתיקון לחוקת מייג'י בהתאם להוראות סעיף 73 לזו האחרונה. במסגרת סעיף זה הוגשה החוקה החדשה לדיאט הקיסרי על ידי הקיסר בצו קיסרי מיום 20 ביוני, ושם נדונה כ"הצעת חוק לשינוי החוקה הקיסרית". החוקה הישנה קבעה כי דרוש רוב מיוחס של שני שלישים בשני בתי הדיאט כדי להפוך לחוק. לאחר תיקונים להצעה בשני בתי הדיאט, אישר בית האצילים (הבית העליון) ב-6 באוקטובר את החוקה, ובית הנבחרים אישרהּ ביום למחרת, עם חמש הצבעות נגד בסך הכול. ב-3 בנובמבר חתם הקיסר על החוקה, ובכך הפך אותה לחוק. החוקה נכנסה לתוקפה חצי שנה לאחר מכן, ב-3 במאי 1947.

מבוא החוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנו, בני העם היפני, הפועלים באמצעות נציגינו שנבחרו באופן חוקי לפרלמנט, נחושים בדעתנו להבטיח לעצמנו ולדורות הבאים את פירות השלום ושיתוף הפעולה עפ שאר האומות ואת ברכת החירות בכל הארץ הזאת, ונחרצים למנוע את האפשרות שבגלל מעשי הממשלה יחזרו אלינו אימי המלחמה - מכריזים כי הריבונות שייכת לעם וקובעים בזאת את החוקה. השלטון הוא פיקדון יקר של העם, השואב את כוחו מן העם, מופעל על ידי נציגי העם, ונועד למען טובת העם. זהו עיקרון בסיסי של המין האנושי שעליו מושתתת החוקה הזאת. אנו שוללים ומבטלים את כל החוקות, החוקים, התקנות והמנשרים הסותרים את העיקרון הזה. אנו, בני העם היפני, שואפים לשלום נצחי ומודעים לאידיאלים הנעלים השוררים ביחסים בין בני-האדם. לפיכך החלטנו לבסס את ביטחוננו וקיומנו על אמון בצדק וביושר של כל העמים שוחרי השלום. אנו משתוקקים לתפוס מקום מכובד בקהילה הבינלאומית השוחרת שלום והשואפת לסלק מן העולם את הרודנות, העבדות, הדיכוי וחוסר הסובלנות. אנו מכירים בזכותן של כל האומות לחיות בשלום, חופשיות מפחד וממחסור.

אנו מאמינים ששום עם אינו אחראי רק כלפי עצמו, וכי כל האומות, המעוניינות לשמור על ריבונותן ולקיים יחסי שוויון עם אומות אחרות, חייבות לקיים את חוקי המוסר המדיני.

אנו, בני העם היפני, נשבעים, בשם הכבוד הלאומי שלנו, לחתור בכל מאודנו להגשמת האידיאלים הנשגבים הללו.

בחוקת מייג'י, שהושפעה בעיקרה מחוקתה של הקיסרות הגרמנית, היה זה הקיסר שהעניק את הזכויות וקבע את חוקי היסוד הרשומים בחוקה עבור שלל נתיניו. בשונה מכך, בחוקה החדשה, העם הוא הריבון והוא שמעניק חסות ולגיטימציה לעצם קיומה של החוקה ולתוכנה. החוקה החדשה מבוססת בעיקרה על עקרונות חוקת ארצות הברית והחוק הבריטי[1], אשר מייחסים לעם את הריבונות על המדינה, משאביה וכל אשר בה, וממשמים סמכות זאת דרך נציגים היושבים בפרלמנט או לחלופין בקונגרס. אישים כגון הפרופסור למדעי החוק, סאסאקי סואיצ'י, טענו כי החוקה, בהגדירה את העם כריבון וכנותן המנדט עבור החוקה, משנה את המערכת החברתית הקיימת ביפן, שלפיה הקיסר הוא החוק העליון מבחינה סמלית ותרבותית. שר המדינה, קנאמורי טוקוג'ירו (אנ') (שהיה מבין המנסחים העיקריים של החוקה)[2], בתמיכתו של ראש הממשלה שיגרו יושידה, השיב בשלילה לטענה זאת ואמר, במהלך דיון פרלמנטרי שנסוב על אודות החוקה החדשה, כי הרישום הסמלי בה אינו משפיע כלל על הסדר החברתי הקיים ביפן[3].

פרק א': הקיסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 1; מעמדו של הקיסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקיסר יהיה סמל של המדינה וסמל של אחדות העם, ומעמדו יהיה מושתת על רצונו של העם, שבידיו נמצאת הריבונות.

בסעיף זה קבועה ההפרדה בין מעמדו הסמלי של הקיסר לבין הריבונות על המדינה. הקיסר היפני הוא הסמל לעצם המדינה וגורם מאחד של העם, אך במקביל, היותו ראש המדינה הוא תפקיד סמלי בלבד, ואין לו כל ריבונות, שכן היא נתונה בידי העם שמיוצג בבית המחוקקים דרך נציגים.

בחוקת מייג'י התקיימו בדו-קיום המושגים של סדר ירושה קיסרי "בלתי שביר לעידנים ונצחי" וקיסר שריבונותו התבססה על החוקה והתנהלה בהתאם, כך שעמדת הקיסר נשען על איזון עדין. מבחינה מקומית, נכנס לתמונה קו הגיון שהשתמש בקיסר כסמל לכוח להפלת שוגונות טוקוגאווה, בעוד שבבמה העולמית, הוא הוצג כנוכחות שתשלוט ביפן בהתאם לשלטון החוק, בהתאם לחוק, לפי נורמות של הקהילה הבינלאומית. שתי התפיסות הללו היו נחוצות על מנת שהקיסרות בידי מייג'י תתפקד ותתפתח באופן מואץ לעבר המערב. ביפן שלפני המלחמה, שני המושגים הללו הוכנסו למשחק במגוון דרכים, כאשר האחד גובר על השני בהתאם לתקופה. בפועל, בתקופת שלטונם של יושיהיטו והירוהיטו, הקיסרים היו לרוב חותמת על חוקים ופעלו בעיקר לפי דרישות יועציהם וקביעות הפרלמנט והממשלה. רק לקראת סוף מלחמת העולם השנייה לכך הירוהיטו חלק פעיל בניהולה של המדינה והביא, על דעת עצמו, לכניעת האימפריה היפנית[4].

לאחר התבוסה של יפן ב-1945, החלו רשויות השלטון האמריקאיות לקדם את המחוקקים היפנים לקראת רפורמה במערך סמכויות השלטון הקיסריות. גברו קריאות ממעצמות בעלות הברית להטיל את האחריות על המלחמה על הקיסר, שלפי סמכויותיו בחוקה אכן היה אמור להיות האחראי לכך. המטה הכללי של כוחות הברית, לעומת זאת, ראה את העניין אחרת. המושל האמריקאי דאגלס מקארתור שם לו למטרה לעקוב אחר תהליך הדמוקרטיזציה באופן שיביא לכך שיפן לא תתנגד לבעלות הברית בעתיד[5], ובהתבסס על ממצאים אמריקאים על המצב המדיני-חברתי ביפן שהחלו זמן רב לפני תום המלחמה, קבע שחיוני להשאיר את המערכת הקיסרית במקומה על מנת לקיים את הכיבוש בהצלחה וללא התקוממות אזרחית[6][7].

עם זאת, השארת המערכת השלטונית ביפן כפי שהייתה לא הייתה מספקת את דעת הקהל במדינות בעלות הברית. זה מה שהוביל את המטה הכללי של כוחות הברית להדגיש את הליך הדמוקרטיזציה של שיטת הקיסרות, למשל עם "הצהרת האנושות" של הקיסר הירוהיטו, במסגרתה הכריז בפומבי כי היה בן אנוש מן המניין ולא צאצא של אלת השמש אמטראסו. המעמד הסופי של הקיסרות שנבע מכך הייתה מעמדו כ"סמל המדינה" כפי שנכתב בסעיף הראשון לחוקה. על ידי הגבלת חובות הקיסר לתפקידים טקסיים, הרשויות היפניות ומשטר החסות האמריקאי הצליחו לתאר את המערכת הקיסרית כשונה לחלוטין בבחינה חוקית.

הצד היפני במשא ומתן על דמות החוקה החדשה היה להוט לשמור על מערכת קיסרית קרובה לזו של תחילת המאה העשרים, גם לאחר התבוסה. בסופו של דבר, לא הייתה להם ברירה אלא לקבל את הצעת רשות המושלות האמריקאית, שפעלה בפועל כפקודה[8], והקיסר הפך ל"סמל" בלבד דה יורה. טבעה של סמליות זו היה מעורפל מאוד, אם כי; בהתאם לפרשנות שלו, היא די דומה בסך הכל למצב שהיה בפועל גם טרם המלחמה בחוקת מייג'י[9].

סעיף 2; ירושת הקיסרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקס הכתרתו הרשמי של נארוהיטו, קיסר יפן, 13 בדצמבר 2019.
משפחת המלוכה היפנית, במרכז יישובים הקיסר אקיהיטו והקיסרית מיצ'יקו, 2013. חוקי הירושה היפנים נשמרו בחוקה החדשה כפי שהיו בחוקת מייג'י, על בסיס חקיקה פרלמנטרית.

תפקיד הקיסר יעבור בירושה בהתאם לחוק משפחת הקיסר שהתקבל בפרלמנט.

ירושת התואר קיסר ביפן מעוגנת בחוקי הפרלמנט. על פי החוקים הקיימים בימינו (החל מ-1867, קודם לכן היו קיסריות ביפן, פעמים רבות קיסרים התפטרו מתפקידם באותם בחיים וקיסר יכול היה לאמץ חבר ממשפחת המלוכה כבנו ויורשו) לא יועבר התפקיד לבתו של הקיסר אלא רק לאחד מבניו הזכרים. בסעיף 2 לחוקת מייג'י נרשם: ”בתפקיד הקיסר יכהנו גברים ממשפחת הקיסר, בהתאם לחוק משפחת הקיסר.”[10] קביעה זאת, המבוססת על חוק פרלמנטרי, נותרה בתוקף גם עם הסדרה של החוקה החדשה בעקבות המלחמה. חוק בית המלוכה הקיסרי (אנ') שנחקק ב-1947 בידי המושב האחרון של הפרלמנט הקיסרי, שימר את הקביעה של חוקת מייג'י להבא. בנוסף, הקביעה הבסיסית של הסעיף, כי ירושת הקיסר תבוצע למעשה לפי קביעת הפרלמנט, נרשמה בחוקה לפי עצת רשויות השלטון הזמני האמריקאיות ביפן, שראו בכך צעד מגביל מבחינה סמלית של סמכות מוסד הקיסרות ומכפיף אותו לפרלמנט הדמוקרטי.

עוד נקבע בחוק כי יורשו של הקיסר יהיה בנו הבכור, ובמקרה שזה נפטר ירש את הקיסר בנו הבכור של בנו הבכור. רק במקרה שלבן הקיסר הבכור אין צאצאים זכרים כלל, ירש אותו אחד מבניו הצעירים. במקרה שלקיסר אין כלל צאצאים זכרים, ירש אותו אחיו[11]. ב-2005 נשקלה בפרלמנט היפני האפשרות לשנות חוק הגבלת הירושה של נשים כיוון שליורש העצר באותו הזמן, הנסיך נארוהיטו, בנו של הקיסר שכיהן אז, אקיהיטו, יש רק בת אחת. בחורף 2006 הושעה הדיון לגבי שינוי החוק עד שיתקדם הריונה של הנסיכה קייקו, אשתו של הנסיך פומיהיטו, בנו השני של הקיסר. ב-6 בספטמבר 2006 נולד לנסיכה קיקו בן זכר, ובכך נפתרה לעת עתה סוגיית הירושה, אשר העסיקה את המשפחה הקיסרית ואת העם היפני.

ב-2017 העביר הפרלמנט היפני תיקון לחוק, המאפשר לקיסר לפרוש מתפקידו בעודו בחיים, זאת בעקבות בקשתו של הקיסר המכהן, אקיהיטו[12]. ב-1 במאי 2019 נארוהיטו החליף את אביו בתפקיד הקיסר. בכך אקיהיטו הפך למעשה לאדם החי היחיד שמחזיק בתואר של קיסר לשעבר. במקביל, הנסיך פומיהיטו התמנה ליורש העצר לקיסר ובנו, היסאהיטו, נסיך אקישנו, הוא המיועד לרשת את הכתר אחריו[13].

סעיפים 3 ו-4; סמכויות הקיסר ביחס לממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף שלוש:

כל פעולה של הקיסר בענייני מדינה תיעשה רק בעצתה ובאישורה של הממשלה, והממשלה תישא באחריות לכך.

הסעיף קובע כי חתימה על חוקים, אמנות והסכים, כמו גם מסעות בינלאומיים ממלכתיים שיבצע הקיסר, יעשו כולם לפי קביעות הממשלה או הפרלמנט במקרים ל חקיקה (הקיסר חותם על חוקים לאחר שהם מאושרים בפרלמנט). למען מסעות וביקורים ממלכתיים מחוץ ליפן. הקיסר, כמו גם ראש הממשלה וחבריה ופעילי ממשל בדרג גבוהה, משתמשים בשני מטוסי בואינג 777 המכונים Japanese Air Force One ו-Japanese Air Force Two (אנ')[14]. אלו מטוסים באחזקת המדינה, שתפעולם נעשה בידי כוח ההגנה העצמית האווירי של יפן (חיל האוויר היפני) והם מיועדים לפינוי אזרחים וגיוס חיילים ממשלחות בחו"ל בשעת חירום.

סעיף ארבע:

הקיסר יבצע רק את אותן פעולות בענייני מדינה שהחוקה קבעה לו, ולא תהיה לו שום סמכות שלטונית משל עצמו. הקיסר יוכל להאציל את התפקיד של ביצוע הפעולות הללו לאחרים, כפי שייקבע בחוק.

הקיסר מוגבל בתחום פעילותו המדינית לקבוע עבורו בחוקה (הסעיפים הנוגעים לסמכויותיו מפורטים להלן) ואין ביכולתו לפעול מעבר להם על דעת עצמו. כמו כן, הקיסר יכול להאציל את סמכויותיו ותפקידיו לגורמים שונים לפי הקבוע בחוק הפרלמנטרי. לדוגמה: הקיסר יכול לשלוח מטעמו חבר משפחת המלוכה לייצג אותו באירוע טקסי או ביקור ממלכתי בחו"ל. החוקה היפנית למעשה מפצלת את הרשות המבצעת בין שני גופים ממלכתיים: הקבינט (ממשלה) והקיסר.

תפקידו של הקיסר המוגדר בחוקה דומה במידה רבה לתפקיד הסמלי בו אחזו קיסרי יפן לאורך תקופת שלטון השוגון. תחת אלף שנות שלטון השוגונות ביפן, היה הקיסר דמות סמלית בלבד (שמקום מושבו היה בקיוטו), בעוד הסמכות השלטונית הואצלה בידי השוגון וחצרו - הבָּאקוּפוּ (שמאז ימי טוקוגאווה איאיאסו ישבו בעיר אֵדוֹ, היא טוקיו המודרנית)[15]. בשונה ממונרכיות חוקתיות באירופה, הקיסר אינו ריבון ולכן המשלה גם לא פועלת באופן סמלי מטעמו[16].

סעיף 5; שלטון עוצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר ימונה עוצר, בהתאם לחוק משפחת הקיסר, הוא יבצע את הפעולות בענייני המדינה בשמו של הקיסר. במקרה זה תחולנה עליו כל ההגבלות שפורטו בסעיף הקודם.

סעיף זה מבוסס על סעיף 17 מחוקת מייג'י הקובע כי: ”אם ימונה עוצר, בהתאם לחוק משפחת הקיסר, הוא יפעל בשם הקיסר ויקבל לידיו את סמכויות הקיסר.”[10] בהיסטוריה היפנית החוקתית (מאז 1890) רק פעם אחת מונה עוצר למלא את סמכותו ותפקידו של הקיסר המכהן: בין 1921 ל-1926 (תקופת טאישו) כיהן יורש העצר הנסיך הירוהיטו כעוצר האימפריה היפנית במהלך תקופת הקיסרות של אביו, יושיהיטו, שלקה כבר מילדות בדלקת קרום המוח, מה שערער את בריאותו הגופנית, הנפשית והשכלית. הוא הוסתר מהציבור היפני ככל שניתן, גם לאחר הכתרתו כקיסר בשנת 1912[17]. בשונה מאביו ומבנו, יושיהיטו היה מעורב במידה מועטה יחסית בנושאי המדינה. על כן, ליועצי הגנרו, שומרי החותם הפרטי ויועצים אחרים בחצר הקיסרית הייתה השפעה רבה על קבלת ההחלטות שלו. ב-1926 נפטר הקיסר יושיהיטו והוא בן 47 ובנו העוצר הירוהיטו ירש אותו[18].

סעיפים 6 ו-7; סמכויותיו של הקיסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף שש:

הקיסר ימנה את ראש הממשלה שהפרלמנט יחליט עליו. הקיסר ימנה את נשיא בית המשפט העליון שהממשלה תחליט עליו.

בדומה למונרכיות חוקתיות אחרות, הקיסר, לפי הרכב הפרלמנט, ממנה את ראש ממשלת יפן[19]. מאז קינונה של החוקה החדשה ועד היום, רוב שנותיה של יפן הייתה המפלגה הליברלית-דמוקרטית מפלגת השלטון. כמו כן, נשיא בית המשפט העליון נבחר על ידי ממשלת יפן וממונה על ידי הקיסר. לצדו שופטים 14 שופטים נוספים הנבחרים אף הם על ידי הממשלה. נשיא בית המשפט העליון הנוכחי הוא נאוטו אוטאני (אנ'), שמונה לתפקיד ב-2018 בידי הקיסר אקיהיטו[20]. סעיף שבע:

הקיסר יבצע, בעצת הממשלה ובאישורה, את הפעולות המדיניות הבאות בענייני המדינה, בשם העם: א. הכרזה על תיקונים בחוקה, חוקים, צווי ממשלה וחוזים בינלאומיים. ב. כינוס הפרלמנט. ג. פיזור בית הנבחרים. ד. הכרזה על בחירות לפרלמנט. ה. אישור מינוייהם ופיטוריהם של שרי ממשלה ופקידים בכירים, כפי שייקבע בחוק, והסמכתם של שגרירים וצירים. ו. אישור חנינות כלליות ומיוחדות, המתקת עונשים, דחיית עונשים והשבת זכויות. ז. הענקת אותות כבוד. ח. חתימה על מסמכי אשרור ומסמכים דיפלומטיים אחרים, כפי שייקבע בחוק. ט. קבלת שגרירים וצירים מארצות אחרות. י. עריכת טקסים.

סמכויות אלו של הקיסר הן אלו שמפצלות למעשה את הרשות המבצעת בינו לבין הקבינט. כל פעולה של הקיסר בתחום סמכויות אלו הוא ייצוגי בעיקרו ונעשה מבחינה תאורטית מטעם העם, כפי שפעולות הממשלה נעשות לפי מנדט שניתן לה לבצע אותם מהעם. בשלושה תחומים יכול הקיסר למעשה לפעול באופן עצמאי: הענקת אותות כבוד מטעמו; ביצוע חנינה עבור עוברים על החוק (בדומה לחנינה נשיאותית בארצות הברית וחנינה נשיאותית בישראל[21]); ועריכת טקסים, שחלק גדול מהם טקסים דתיים שעל הקיסר להעביר במסגרת היותו הכהן הגדול (מנהיג) דת השינטו.

ליפן אין דת מדינה רשמית, אבל האמונה הלאומית המסורתית היא שינטו, (ביפנית: "דרך האלים"). ההיסטוריה של הדת קשורה קשר הדוק לקיומו של מוסד הקיסרות ולפי השינטו משפחת המלוכה היא מצאצאי אלת השמש אמטראסו. נכון ל-2019 יש ביפן כ-88,000 מקדשי שינטו, והפולחן בהם נעשה על ידי כ-80% מהאוכלוסייה (בערך). באופן מסורתי, הקיסר הוא כאמור הכהן הגדול של אמונת השינטו, והוא עורך מספר טקסים דתיים שונים. הקיום של טקסים דתיים בידי הקיסר עולה על מסלול התנגשות עם עצם היותה של יפן מדינה שבה מתקיימת הפרדת הדת מהמדינה[22]. כיוון שהקיסר הוא אישיות ממלכתית המייצגת את המדינה, העם והחוקה, העובדה שהוא מקיים טקסים דתיים מסמלת התערבות של המדינה בתוך הדת מבחינה חוקית. מתוך כך, מקובל שהטקסים הדתיים שמבצע הקיסר הם טקסיים פרטיים ולא ממלכתיים, ומכאן שהמדינה לא מעניקה להם חסות מטעמה[23][24].

בין רכושו של הקיסר ומשפחת המלוכה הם שלושת אוצרות הקודש של דת השינטו. אוצרות אלו לעולם אינם נראים בציבור ואין ציור או צילום ידוע שלהם. הם אמורים להיראות רק על ידי הקיסר וקבוצה נבחרת ומצומצמת מאוד של כמרים. הם נוכחים בטקסים הפרטיים שבהם נכנס הקיסר לתפקיד, ולפחות שניים מהם היו נוכחים במהלך טקסי הכתרתם של הקיסרים אקיהיטו ונארוהיטו כאחד[25].

סעיף 8; העברת רכוש למשפחת המלוכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצגת שניים מבין שלושת אוצרות הקודש של המיתולוגיה היפנית בפני אקיהיטו, קיסר יפן, בעת הכתרתו ב-1989. שלושת אוצרות הקודש הם בעלות חשיבות דתית עבור השינטו והם רכוש בחזקת משפחת המלוכה הקיסרית.

אסור להעניק רכוש למשפחת הקיסר, אסור לה לקבל רכוש במתנה, ואסור לה להעניק מתנות, אלא אם כן אישר הפרלמנט את הפעולות הללו.

הסעיף מגביל את האפשרות של אזרחים להעביר רכוש לידי משפחת הקיסר, בין היתר במטרה לשמור על הממלכתיות של המוסד הקיסרי ובין היתר בשביל לשמר את הרכוש המוגדר כרכוש בבעלות המוסד הקיסרי כפי שהוא. ליפן יש מספר נכסי מדינה ברחבי שהוקצו לשימוש המשפחה הקיסרית בידי המדינה. הבולט שבהם הוא הארמון הקיסרי בטוקיו (אנ'), מקום מגוריהם של הקיסר והקיסרית של יפן (הארמון יושב על טירת אדו לשעבר, מקום מושבם של מנהיגי שוגונות טוקוגאווה)[26]. בנוסף לארמון הקיסרי בטוקיו ישנם עוד מספר ארמונות ומושבים מלכותיים בכל רחבי יפן המיועדים עבור משפחת המלוכה הקיסרית[27]. הארמון הקיסרי של קיוטו היה באופן מסורתי מקום מושבו של הקיסר ועדיין משמש את הזוג המלכותי כאשר הם מבקרים באזור[26].

פרק ב': ויתור על מלחמה (סעיף 9 לחוקה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – סעיף 9 לחוקת יפן

מתוך שאיפה כנה לשלום בינלאומי, המבוסס על צדק וסדר, מוותר העם היפני לעד על זכותו לנהל מלחמה, להפעיל כוח צבאי או לאיים בכוח צבאי כאמצעי לפתרון סכסוכים בינלאומיים. כדי להגשים מטרה זאת לא תקיים יפן כוחות יבשה, ים ואוויר, או כל פוטנציאל מלחמתי אחר. זכותה של המדינה להיות צד במלחמה לא תוכר.

מטוס הקרב מיצובישי F-15J "עיט" (הגרסה היפנית של המטוס מקדונל דאגלס F-15 איגל) בשירות כוח ההגנה העצמית האווירי של יפן. חילות הצבא מעוגנות בחוקה, על סמך סעיף מספר 9, כזרועות של המשטרה הלאומית וכוחות ביטחון פנים.

הסעיף, שהוא השנוי במחלוקת והמוכר בציבור ביותר מכל החוקה, אוסר על יפן לצאת למלחמות מטעמה ומונע ממנה להקדיש לצורכי ביטחון מעל שני אחוזים מהתקציב המדיני השנתי. מקור הסעיף אינו ברור. על פי המפקד העליון של כוחות הברית דאגלס מקארתור, את הסעיף הציע ראש ממשלת יפן קיג'ורו שידהרה, שראה בכל גוף צבאי ביפן של אחרי המלחמה חסר משמעות מכיוון שהרעיון של מלחמה יזכה לגינוי מצד הציבור היפני. מצד שני, ייתכן שאת הסעיף הציע צ'ארלס קיידס, אחד מעוזריו של מקארתור. הדיאט של יפן אישר את הסעיף ב-3 בנובמבר 1946[28].

החזון האמריקאי של יפן לא חמושה שחיה בשלום תחת פיקוח של ממשלה עולמית היה קצר מועד, מכיוון שהסצנה הבינלאומית השתנתה במהירות בסוף שנות ה-40 עם הקמת הרפובליקה העממית של סין ואובדן בעלת בריתה הגדולה של ארצות הברית במזרח אסיה. בשנת 1950 מלחמת קוריאה הובילה להפיכתה של המלחמה הקרה למאבק מזוין דרך מדינות חסות של שני הגושים. לפיכך, ב-1950 מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון פוסטר דאלס מונה להתחיל במשא ומתן על הסכם שלום עם יפן לסיום הכיבוש האמריקאי. במשא ומתן על הסכם השלום שיסיים את הכיבוש ויחזיר את השליטה הפוליטית לממשלת יפן, ביקש דאלס גם ללחוץ על היפנים להתחמש מחדש ולנהל ברית צבאית עם ארצות הברית. אף על פי שרוב מדינות בעלות הברית חתמו על אמנת השלום, שהוצגה בסן פרנסיסקו ב-1951, כמה מדינות באסיה לא חתמו, כולל הרפובליקה העממית החדשה של סין (שנציגיה לא הוזמנו לוועידה) וברית המועצות[29].

בסוף הכיבוש היו אלה האמריקאים שלחצו להתחמשות מחדש של יפנית בעוד שממשלת יפן התנגדה לחימוש מחדש בשם החוקה שנכתבה בהשראה האמריקאית. היפנים הסכימו לבסוף לפשרה המינימלית שהאמריקאים קיבלו, שהיא יצירת "שמורת משטרה לאומית", כוח צבאי למחצה של 75,000 איש להגנה על האיים היפנים. ב-1952 אשרר הקונגרס האמריקאי את הסכם השלום שסיים רשמית את הכיבוש האמריקאי של יפן. במקביל הוא אשרר את 'אמנת הביטחון של ארצות הברית-יפן'. אמנה זו אפשרה לצבא האמריקני להמשיך ולהשתמש בבסיסים חשובים ביפן להגנת המזרח הרחוק ולהתערב ביפן כדי למגר התקוממות פנימית אם ממשלת יפן תבקש סיוע כזה. הסכם זה ומעמדה הצבאי של יפן הפכו לנושא למחלוקת ציבורית ופוליטית[30].

בתחילת שנות ה-80 הגיעו רוב המפלגות הפרלמנטריות לכדי תמיכה בברית ההגנה עם ארצות הברית. גם לתוך המאה ה-21 ארצות הברית מחזיקה בסיסים צבאיים מטעמה ביפן אשר חיוניים למעמדה האסטרטגי במזרח אסיה, וממשלת יפן ממשיכה לראות בבסיסים אלו חיוניים להגנה על יפן. ממשלת יפן משלמת חלק ניכר מההוצאות עבור הבסיסים האמריקאים על שטחה[31]. סעיף 9 אינו אוסר רק שימוש בכוח ליישוב סכסוכים בינלאומיים, אלא אף אוסר על קיום צבא, חיל ים וחיל אוויר. לפיכך, מבחינה משפטית, כוחות ההגנה העצמית של יפן אינם כוחות לוחמים אלא זרועות של המשטרה הלאומית. לחלוקה זו השפעות רבות בנושאי מדיניות חוץ והביטחון. לפי ממשלת יפן, הכוונה ב"פוטנציאל מלחמתי" הוא לכוח העוקף את הצורך הבסיסי בהגנה עצמית, וכל כוח מתחת לצורך זה אינו מהווה פוטנציאל מלחמתי. בית המשפט העליון חיזק את חוקיות כוחות ההגנה העצמית במהלך השנים במספר פסיקות, וקבע שליפן זכות להחזיק כוחות להגנה עצמית בלבד.

החל במאה ה-21, מהלכים פוליטיים ומדיניים בינלאומיים קידמו את יפן לקראת האפשרות של תיקון חוקתי בעניין סעיף 9. בין המהלכים הללו פרוץ המלחמה העולמית בטרור, המאבק בשוד ימי לחופי סומליה, איומים רקטיים וגרעיניים של קוריאה הצפונית וסכסוך טריטוריאלי בדבר גורלם של איי סנקאקו מול סין העממית. עקב כך, ממשלותיו של שינזו אבה (מהמפלגה הליברלית-דמוקרטית) ניסו מספר פעמים להביא לקידום שינוי חוקתי שיאפשר מרחב תמרון צבאי רחב יותר[32].

ראש הממשלה שינזו אבה, כיהן מ-2006 ל-2007 ובין 2012 ל-2020. ניסה להביא ללא הצלחה לשינוי חוקתי בסעיף 9 לחוקת יפן.

באביב 2012, המפלגה הליברלית-דמוקרטית פרסמה טיוטה של ​​חוקה מתוקנת המאשרת במפורש את זכותה של יפן להגנה עצמית ואת התפקיד הלגיטימי של הכוחות המזוינים של יפן, ששמה ישונה לכוח ההגנה הלאומי. טיוטת סעיף 9 המתוקן של הליברלים-דמוקרטים משמרת את העיקרון הפציפיסטי בסעיף הקיים, אך היא מוחקת חלקו האוסר על יפן לשמור על פוטנציאל צבאי לקראת מלחמה אפשרית. במקומו רשום מתווה למטרתו ותפקידיו הבסיסיים של הצבא[33]. לעומתה, המפלגה הדמוקרטית באופוזיציה הכריזה על תמיכה בשימור הסעיף כמות שהוא. למרות הרוב הפרלמנטרי של אבה, לא הייתה לו תמיכה מספקת להעביר שינוי לחוקה (הדורש רוב של שני שלישים בפרלמנט) - במיוחד לאור קשיים מתמשכים שהעיבו על ממשלתו במהלך העשור השני של המאה ה-21. גם ללא חקיקה, בינואר 2019 פרשנה ממשלת אבה את הסעיף כלא מונע מיפן להחזיק טילי שיוט[34].

ב-1990 דורגה יפן במקום השלישי בעולם בהוצאות ההגנה שלה, אחרי ברית המועצות וארצות הברית, והאחרונה קראה לה לקחת חלק גדול יותר בהגנה על האוקיינוס השקט[28]. בעקבות זאת איבד סעיף 9 מחשיבותו, אך נותר על כנו על מנת למנוע התרחבות צבאית נוספת. בנוסף, על אף השנים שחלפו מאז המלחמה, נותרה דעת הקהל ביפן בעד הסעיף. סקר על עמדת הציבור ביחס לחוקה שנערך על ידי תאגיד השידור הלאומי NHK באפריל 2016 מצא תמיכה נמוכה יחסית לתיקון של סעיף 9. רק 22.1% מהנסקרים ענו כי "יש צורך בתיקון [של סעיף 9]", בעוד 39.2% השיבו כי "התיקון מיותר[35]". תומכי סעיף 9 הדגישו שהסעיף נוגע גם לאנרגיה גרעינית, וכי על יפן להימנע מהקמת תחנות כוח גרעיניות, בייחוד על רקע האסון בתחנת הכוח הגרעינית פוקושימה 1 בעקבות רעידת האדמה בסנדאי ב-2011.

פרק ג': זכויות וחובות של העם[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 10; אזרחות יפנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנאים הנחוצים כדי להשתייך לעם היפני ייקבעו בחוק.

מהגרי עבודה יפנים בשדה גידול קפה בברזיל, 1930. ברזילאים יפנים הם הקהילה האתנית היפנית הגדולה ביותר מחוץ ליפן עצמה. החוקה היפנית לא מכירה בהיותם שייכים לעם היפני, ומתייחסת רק לאזרחותם.

בהמשך לקביעה בחוקה, ב-1950 עברה בפרלמנט הצעת חוק שהוצגה מטעם משרד המשפטים בעניין ההתאזרחות והלאום, הצעת חוק זו מוכרת בתור 'חוק הלאום היפני'. החוק קובע שילד שלפחות אחד מהוריו אזרח יפני מקבל באופן מיידי אזרחות יפנית. לצד זאת, ילד הנולד ביפן אינו בהכרח אזרח יפני אלא אם כן מצד שכזה מביא לכך שאותו הילד חסר שיוך לאומי. תושבים זרים יכולים לעבור התאזרחות יפנית כעבור לפחות חמש שנים של מגורים ביפן ובתנאי של ביטול כל אזרחות זרה למדינה אחרת[36]. ב-2008, חבר בית הנבחרים טארו קונו ניסה לקדם הצעת חוק שילד שאחד מהוריו יפניים יוכל להיות בעל אזרחות כפולה[37]. לפי החוק היפני המונח יפני מבוסס אך ורק על הלאום ולא על מוצא אתני. החוק היפני לא מבצע הפרדה בין קבוצות אוכלוסין על בסיס אתני ומתוך כך אין רישומי אוכלוסין על בסיס אתני[38].

מערכת המקלט והפליטים של יפן פועלת להימנע מהענקת מעמד של פליט לתושבים. בשנת 2018, משרד המשפטים קיבל 10,493 בקשות לקבלת מעמד של פליט, בעיקר על ידי אנשים מנפאל, סרי לנקה וקמבודיה. המשרד הכיר ב-42 בני אדם כפליטים, בעוד ש-40 מבקשי מקלט נוספים סווגו כזקוקים לסיוע הומניטרי, מה שאפשר להם להישאר ביפן. באוקטובר, קבוצת עורכי דין הגישה תביעה לקבוצת העבודה של האו"ם נגד נוהלי המעצר הממשלתיים של מהגרים בלתי-חוקיים, שאינם מצריכים את נחיצות המשפט עבור קיום המעצר ועלולים להימשך שנים[39].

בעוד יפן סובלת החל בעשור השני של המאה ה-21 במחסור חמור בכח עבודה[40], באפריל 2020 נכנס לתוקף חוק הגירה מתוקן, המאפשר ליותר מ-300,000 זרים לקבל אשרות עבודה במגזרים הכוללים חקלאות, דיג וסיעוד. בעבר, יפן קיבלה רק עובדים זרים מיומנים; בעוד עובדים זרים בעלי צווארון כחול נדרשו בדרך כלל להגיש בקשה לוויזה כמתמחים או כסטודנטים. בנפרד לכך המשיכה הממשלה את "תוכנית ההשתלמות הטכנית של זרים", הקושרת עובדים למעסיקיהם המממנים ללא אפשרות לשנותם. חוק זה נקבע כדי לגייס עובדים זרים נוספים, רובם מדרום-מזרח אסיה. התוכנית הובילה לביקורת ציבורית על הפרות זכויות אדם בידי מעסיקים של עובדים זרים, לרבות תשלום שכר תת-מינימלי, שעות נוספות לא חוקיות, החזרה כפויה של חושפי שחיתויות למדינות מולדתם ותנאי עבודה מסוכנים או לא היגייניים. במרץ 2020, משרד המשפטים קבע כי 171 "חניכים" (עובדים זרים) מתו בין 2012 ל-2017, 17 מהם בהתאבדות[41][42].

סעיפים 11, 12 ו-13; זכויות האזרח[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 11:

אסור יהיה לשלול מבני העם אף אחת מזכויות האדם היסודיות. זכויות אלה, שהחוקה הזאת ערבה להן, מוענקת לבני העם של היום ושל העתיד כזכויות לעד שאסור לפגוע בהן.

סעיף 12:

החירויות והזכויות, שהחוקה הזאת מבטיחה לבני העם, תישמרנה על-ידיהם במאמץ מתמיד על ידי כך, שלא יעשו בהן שימוש לרעה וישתמשו בהן באופן אחראי למען טובת הכלל.

סעיף 11 למעשה קובע את היות זכויות האדם אבסולוטיות ועומדות בראש סדר העדיפויות של החוק באופן שהם מוגנות בצורה חד משמעית בידי החוקה. סעיף 12 מהווה קריאה לעם עצמו לשמר את זכויות האדם כפי שהן קבועות בתוך החוקה. לחוקת יפן יש מגילת זכויות משוכללת. היא מגינה על זכויות הפרט כ"זכויות אדם בסיסיות", והגנה כזו אכן נתפסת כאחד מעקרונות היסוד של החוקה. ההכרח בהגנה על זכויות אדם בסיסיות עמד כבר במדיניות של כוחות הכיבוש האמריקאים והיה גלום באחד משלושת העקרונות היסודיים הכלולים בהערות שהכין הגנרל מקארתור לטיוטה של ​​כוחות הכיבוש עבור החוקה. רעיון 'זכויות האדם הבסיסיות'. עקרון זה היה מושרש בפילוסופיית המשפט הטבעי והתאימה לעמדה שנמצאה בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם[43], שלפיה כל אדם מוגן בידי זכויות אדם אוניברסליות מסוימות. אכן, עצם המושג "זכויות אדם יסודיות" עצמו היה ביטוי ברור לטבען האוניברסלי שלהן[44].

סעיף 11 משקף הבנה זו בהצהרה כי "אסור יהיה לשלול מבני העם אף אחת מזכויות האדם היסודיות". לפיכך, בניגוד לזכויות העם המוצגים על פי חוקת מייג'י, זכויות אדם בסיסיות מוקנות לכל הפרט כזכויות טבעיות שהיו קיימות לפני חקיקת החוקה. הם אוניברסליים וטבועים לכל בני האדם מרגע שנולדו על בסיס ההכרה שלהם כאוניברסליים ולא תלויים בדבר[45].

סעיף 13:

כל בני העם יכובדו כיחידים. זכותם של האנשים לחיים, לחירות ולהשגת אושר תהיה השיקול העיקרי בכל חקיקה ופעולה ממשלתית, בתנאי שהדבר אינו פוגע בטובת הכלל.

יתרה מקביעת האוניברסליות בשני הסעיפים הקודמים, ההכרזה ש"כל בני העם יכובדו כיחידים" בסעיף 13 עוררה את הדעה כי חוקת יפן הציבה יחידים לפני המדינה או החברה, יציאה מוחלטת מהעבר כאשר בני העם נאלצו להקריב את עצמם למען טובת המדינה או למען החברה. סעיף 13 הוא למעה קביעת כבוד האדם של החוקה היפנית. אינדיבידואליזם נתפס כעיקרון מנחה של החוקה. יתרה מזאת, כיבוד הפרט נתפס כמחייב את כבוד האדם על כל התושבים, ובכך ממקם את כבוד האדם כערך העליון בחוקה החדשה, במקום המדינה והקיסר בחוקת מייג'י[45].

ההגנה על זכויות אדם בסיסיות אינה נושאת כל הגבלה ספציפית במסגרת הצורך להגנתה. עם זאת, סעיף 12 קובע כי על העם לשמור על הזכויות ולמנוע ניצול שלהן לרעה. משמעות הדבר היא שהשמירה על הזכויות כאשר הן אינן מפריעות לרווחת הציבור, היא השיקול העליון בחקיקה ובעניינים ממשלתיים אחרים[46]. אף על פי שבית המשפט העליון של יפן הפעיל שני סעיפים אלה (12 ו-13 לחוקה) כדי לאפשר לממשלה להגביל זכויות אדם בסיסיות על מנת כדי להגן על רווחת הציבור, רוב כולל בציבור היפני ובקהילה המשפטית של העולם המערבי מסכים על כך שצורך הפרט עולה על צורך החברה[47].

סעיף 14; שוויון אזרחי בפני החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל בני העם יהיו שווים בפני החוק. לא תהיה שום אפליה פוליטית, כלכלית או חברתית על בסיס של גזע, דת, מין מעמד חברתי או מוצא משפחתי. אצילים ואצולה לו יוכרו. שום זכויות יתר לא תתלווינה להענקת אותות הצטיינות, עיטורים או אותות כבוד אחרים. כיבודים אלה יתקיימו רק למשך חייהם של האנשים המחזיקים בהם או שיקבלו אותם בעתיד.

כמו בחוקות רבות אחרות של מדינות דמוקרטיות, החוקה היפנית קובעת בסעיף 14 כי כל היפנים זכאים לזכות לשוויון.

בשונה מבמדינות דמוקרטיות אחרות, החוק ביפן לא מבצע כל הפרדה בין קבוצות אתניות, דתיות ומעמדות חברתיים. החוק היפי רואה ביפן עצמה חברה הומוגנית ואחידה וכאמור אין ביצועים של רישומי אוכלוסין על בסיס רקע אתני. כמו כן, חוק זה למעשה קובע ביפן חופש דת[48], שהיה קיים למעשה גם כקודם לכן בימי חוקת מייג'י. בנוסף, ביפן ישנה הפרדה בין הדת והמדינה שמונעת התערבות של האחד בשני. הסעיף קובע כמו כן שלא ניתן להעניק לאזרח אחד מעמד גבוהה משל אזרח אחר, אף לא דרך הענקת אותות הצטיינות ועיטורים ולא דרך היות אזרח אחד בין למשפחת המלוכה או למשפחת אצולה.

על בסיס אי ההכרה בהבדלים אתניים אלא רק בשייכות לאומית, החוקה היפנית לא מכירה בזכויות מיעוטים ולא מכירה אף בקיומם. לפי החוקה, לא קיימת כל הבדלה בין בני הקבוצה האתנית איינו (המתגוררים בהוקאידו[49]) לבין הקבוצה האתנית הגדולה של בני היאמטו. ב-2008 עברה בפרלמנט קריאה, שנתמכה בידי שתי הסיעות הגדולות, להביא את הממשלה להכיר בבני האיינו כעם ילידי[50].

סעיף 15; זכות האזרח מעל הממשל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לבני העם תהיה זכות בלתי מעורערת לבחור את אנשי השלטון ולפטרם. אנשי השלטון יהיו משרתי העם כולו - ולא משרתיה של קבוצה אחת בלבד. בבחירת אנשי השלטון תובטח זכות הבחירה לכל המבוגרים. בכל סוגי הבחירות תהיה ההצבעה חשאית, ולא יהיה אפשר להפר עיקרון זה. הבוחר לא יישא באחריות בפומבי או באופן פרטי להצבעתו.

בבחינה תאורטית התושבים והעם עומדים מעל לממשלה ולמדינה. משמעות הדבר בפועל שהעם מבקר ומשגיח על פעילות הממשלה, יכול לקרוא לחברי הממשלה, מעצם היותם משרתי העם, להתפטר ולהחליפם בבחירות. העם הוא שנותן את המנדט עבור הממשלה לפעול, ובלעדי תמיכת רוב בעם הממשלה היא חסרת כל לגיטימציה. דרך בחירות ניתן מנדט מהעם לממשלה. העם זכאי להעמיד לדין משפט צדק את משרתיו הציבוריים במקרים שונים כגון שחיתות שלטונית[51]. כל סוגי הבחירות שיתקיימו יהיו בחירות מוסתרות, כך שהאזרח המצביע לא יידרש לפרסם בפומבי את המפלגה או הסיעה שעבורה הצביע והוא לא יישא באחריות על כך שהצביע למפלגה מסוימת, משמע שאין לפגוע, להאשים או לתבוע אזרח על שהצביע עבור מפלגה מסוימת - זכות הבחירה[52]. עוד ב-1925 העבירה ממשלת קאטו טקאקי חקיקה בפרלמנט שהעניקה זכות בחירה אוניברסלית לכל בני 25 ומעלה (חקיקה שבזמנה העלתה את כמות בעלי זכות הבחירה מ-3,341,000 ל-12,534,360)[53]. חקיקה מתקנת מאוחר יותר הורידה את גיל ההצבעה המינימלי ל-20[54].

סעיפים 16 ו-17; זכות לתביעת פיצויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

16 במרץ 2011: תצלום לוויין של תחנת הכוח הגרעינית פוקושימה 1, חמישה ימים לאחר רעידת האדמה, בו נראים הנזקים לכורים 1(מימין) עד 4.
בריכת דלק גרעיני בתחנת הכוח הגרעינית פוקושימה 1 של חברת החשמל של טוקיו. 27 בנובמבר 2013, לאחר חזרתה לפעולה.

סעיף 16:

כל אחד יוכל לפנות אל השלטונות, בצורה נאותה, כדי לתבוע תשלום פיצוי על נזק שנגרם לו, פיטורין של עובד ציבור, חקיקה, תיקון או ביטול של חוק, וכל עניין אחר. אף אחד לא ייענש על שהגיש תביעה כזאת.

סעיף 17:

כל מי שנגרם לו נזק כתוצאה ממעשה בלתי חוקי של עובד ציבור, יוכל לתבוע פיצויים מן המדינה או מרשות ציבורית, כפי שייקבע בחוק.

קביעה זאת בחוקה נועדה לסבסד ערבות של המדינה לאזרחים שנפגעו כתוצאה מחקיקות מסוימות ולקדם מדינת רווחה (נושא שעליו יורחב בהמשך, בסעיפים 19 עד 23 לחוקה). דוגמה מפורסמת לכך היא קביעה של בית המשפט העליון של יפן ב-2022 כי על חברת החשמל של טוקיו (TEPCO) לשלם 1.4 מיליארד ין (12 מיליון דולר) פיצויים לכ-3,700 תושבים שחייהם נפגעו מהאסון הגרעיני בפוקושימה ב-2011. זוהי ההחלטה הסופית הראשונה הנוגעת לפיצויים הנוגעים לאסון והיא מכסה שלוש תביעות ייצוגיות מתוך יותר מ-30 שהוגשו נגד החברה, בממוצע של כ-380,000 ין (3,290 דולר) לתובע[55].

ב-2011 רעידת האדמה והצונאמי בסנדאי הם שהובילו לאסון הגרעיני בתחנת הכוח פוקושימה שבהמשך התברר בה מחדל בטיחות שבית המשפט קבע כי החברה נושאת באחריות לו. תחנת הכוח הייתה באחזקת TEPCO, ובעקבות האסון החברה נאלצה להתמודד עם הפסד של 2 טריליון יואן (כ-23.6 מיליארדים דולרים) עד מרץ 2012[56] והיא הוכנסה כחלק מתוכניות ממשלת יפן להעמיד אותה תחת שליטה אפקטיבית של המדינה כדי להבטיח תשלומי פיצויים לאנשים שנפגעו מהתאונה[57]. אסון פוקושימה גרם לעקירת 50,000 בתי אב באזור הפינוי בשל דליפות של חומרים רדיואקטיביים לאוויר, לאדמה ולים[58].

סעיף 18; עבודות פרך[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 18:

אף אחד לא יוחזק בשעבוד מכל סוג שהוא. עבודת כפייה, פרט לזו המוטלת כעונש על פשע, אסורה.

סעיפים 19 עד 23; חירויות האזרח[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 19:

זכות המחשבה והמצפון היא זכות שאינה ניתנת לערעור.

סעיף 20:

חירות הדת תובטח לכל. שום גוף דתי לא יקבל זכות יתר מן המדינה ולא יחזיק בשום סמכות פוליטית. אף אדם לא יחויב להשתתף בטקס, חג, חגיגה או פולחן דתיים. המדינה ומוסדותיה לא ישתתפו בשום חינוך דתי או פעילות דתית אחרת.

סעיף 21:

תובטח חירות ההתכנסות, ההתאגדות, הדיבור, הפרסום וכל צורה אחרת של התבטאות. לא תתקיים צנזורה ולא תיפגע הסודיות של ההתכתבות וההתקשרות.

סעיף 22:

כל אדם יהיה חופשי לבחור ולשנות את מקום מגוריו ועיסוקיו, כל עוד אינו פוגע בטובת הציבור. לא תיפגע זכותו של אף אדם להגר לארץ אחרת או לוותר על אזרחותו היפנית.

סעיף 23:

יובטח חופש אקדמי.

סעיף 24; נישואים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנישואין ייערכו רק על פי הסכמה של בני הזוג, והם יתנהלו על בסיס של שיתוף פעולה ושוויון זכויות בין הבעל והאישה. ייקבעו חוקים בקשר לבחירת בני הזוג, זכויות הרכוש, ירושה, בחירת מקום מגורים, גירושין, ונושאים אחרים הקשורים לנישואים ולמשפחה. חוקים אלה יתבססו על שמירת כבוד הפרט ועל השוויון הבסיסי בין בני הזוג.

סעיפים 25 עד 27; רווחת האזרח[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 25:

לכל בני העם תהיה זכות לרמה מינמלית של חיים בריאים ומתורבתים. המדינה תפעל לקידום הרווחה, הביטחון האישי והבריאות של בני העם.

סעיף 26:

לכל בני העם תהיה זכות לקבל חינוך שווה, בהתאם לכישוריהם, כפי שייקבע בחוק. כל בני העם יהיו חייבים להקפיד על כך, כי הילדים והילדות הנמצאים תחת חסותם יקבלו את החינוך המקובל, כפי שייקבע בחוק. חינוך החובה יהיה חינם.

סעיף 27:

לכל בני העם תהיה זכות לעבוד ולכולם תחול חובה לעבוד. החוק יקבע תקנים לגבי שכר, שעות עבודה ומנוחה ושאר תנאי עבודה. ניצול ילדים יהיה אסור.

סעיף 28; זכות ההתאגדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תובטח זכותם של העובדים להתארגן, לפעול יחד ולנהל משא ומתן קיבוצי.

הסעיף מבטיח את חופש ההתאגדות של עובדים ופועלים. ביוני 2020, יפן הצביעה בעד האמנה פורצת הדרך בנושא אלימות והטרדה, אמנה שהגיש ארגון העבודה הבינלאומי, לאחר שהפרלמנט העביר חקיקה במאי המחייבת תאגידים ליישם צעדים למניעת הטרדת עובדים[59].

סעיף 29; שימור זכויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא יהיה אפשר לשלול את זכותו של אדם להחזיק ברכוש. זכויות הבעלות תיקבענה בחוק, תוך התחשבות בטובת הציבור. ניתן יהיה להפקיע רכוש פרטי לשימוש ציבורי תוך מתן פיצוי הוגן.

סעיף 30; חובת תשלום מיסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בני העם יהיו חייבים לשלם מיסים, כפי שייקבע בחוק.

סעיפים 31 עד 34; זכויות הנוגעות למשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 31:

אסור יהיה ליטול את חייו או את חירותו של אדם או להטיל עליו עונש אחר, שלא בדרך משפטית שתיקבע בחוק.

סעיף 32:

לא תישלל זכותו של אדם לפנות לבית-משפט.

סעיף 33:

שום אדם לא ייעצר ללא צו של רשות משפטית מוסכמת, שיציין את העבירה שבה הוא נחשד, אלא אם כן הוא נעצר בזמן ביצוע העבירה.

סעיף 34:

שום אדם לא ייעצר ולא ייאסר מבלי שייאמר לו מיד במה הוא נחשד ומבלי שיתירו לו להיפגש מיד עם עורך דין. אין לעצור ללא עילה מספקת. אם העצור ידרוש זאת, תפורסם העילה למעצרו מיד בדיון משפטי פתוח, בנוכחות העצור ועורך דינו.

סעיף 35; זכות הפרט על רכוש אישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לכל אדם יש זכות שביתו, ניירותיו וחפציו יהיו מוגנים מפני חדירה, חיפוש ותפיסה, פרט למקרה שהוזכר בסעיף 33, אלא אם כן ניתן צו חיפוש, על סמך עילה מספקת, ונאמר בפירוש היכן ייערך החיפוש ואיזה חומר ייתפס. לכל חיפוש או תפיסת חומר יהיה צורך בצו נפרד של רשות משפטית מוסכמת.

סעיפים 36 עד 40; זכויות נאשם בהליך משפטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 36:

חל איסור מוחלט על עובדי ציבור ולגרום עינויים או להטיל עונש אכזרי.

סעיף 37:

בכל משפט פלילי תהיה לנאשם הזכות למשפט מהיר, פומבי וללא משוא פנים. לנאשם תינתן הזדמנות לחקור כל עד, ותהיה לו הזכות לדרוש מבית המשפט לזמן עדים מטעמו על חשבון הציבור. לעזרת הנאשם יעמוד סנגור, ואם ידו לא תשיג לשכור עורך דין, ימונה לו סנגור על חשבון המדינה.

סעיף 38:

לא יהיה אפשר לחייב אדם להעיד נגד עצמו. הודאה שתושג בכפייה, בעינויים או לאיום, או שתינתן לאחר מעצר או מאסר ממושכים, לא תתקבל כעדות. אף אדם לא יורשע ולא ייענש, אם העדות היחידה נגדו היא הודאתו.

סעיף 39:

שום אדם לא יישא באחריות פלילית למעשה שבזמן ביצועו היה חוקי, או שבית המשפט כבר זיכה אותו עליו. לא יישא אדם באחריות פלילית כפולה לאותה עבירה.

סעיף 40:

אם ייצא נאשם זכאי לאחר שישב במעצר או במאסר, הוא יהיה רשאי לתבוע פיצויים מן המדינה, כפי שייקבע בחוק.

פרק ד': הפרלמנט[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – הפרלמנט של יפן

סעיף 41; מעמדו של הפרלמנט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרלמנט (דיאט) יהיה הגוף השלטוני העליון של המדינה והמוסד המחוקק היחיד שלה.

סעיפים 42 ו-43; חלוקת שני בתי הפרלמנט[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 42:

הפרלמנט יהיה מורכב משני בתים: בית נבחרים ובית יועצים.

סעיף 43:

שני בתי הפרלמנט יהיו מורכבים מנציגים נבחרים של כל העם. מספר החברים בכל בית ייקבע בחוק.

סעיף 44; תנאי מינוי למשרה פרלמנטרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנאים הדרושים כדי להימנות עם הבוחרים או הנבחרים של שני הבתים ייקבעו בחוק, אולם תיאסר כל אפליה בשל גזע, דת, מין, מעמד חברתי, מוצא משפחתי, חינוך, רכוש או הכנסה.

סעיפים 45 ו-46; הקצבת זמן כהונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 45:

חברי בית הנבחרים יכהנו בתפקידם ארבע שנים, אך תקופת כהונתם תקוצר אם בית הנבחרים יפוזר בטרם זמנו.

סעיף 46:

חברי בית היועצים יכהנו בתפקידם שש שנים. בחירות של מחצית מחברי הבית תתקיימנה אחת לשלוש שנים.

סעיף 47; הליכי בחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזורי הבחירה, שיטות הבחירה ופרטים אחרים הקשורים בבחירות לשני הבתים ייקבעו בחוק.

סעיף 48; איסור כהונה כפולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שום אדם לא יוכל לכהן בו זמנית בשני בתי הפרלמנט.

סעיף 49; שכר חברי פרלמנט[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברי שני הבתים יקבלו שכר נאות מקופת המדינה, כפי שייקבע בחוק.

סעיף 50; חסינות של חברי פרלמנט[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרט למקרים שייקבעו בחוק, ייהנו חבר שני הבתים מחסינות מפני מעצר בזמן שמתקיים מושב של הפרלמנט. חבר הפרלמנט, שנעצר לפני פתיחת המושב, ישוחרר בזמן המושב אם הבית יבקש זאת.

סעיף 51; אחריות לנאומים ציבוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברי שני הבתים לא יישאו מחוץ לפרלמנט באחריות לנאומיהם, דיוניהם והצבעותיהם בפרלמנט.

סעיפים 52 עד 54; כינוס ופיזור של בתי הפרלמנט[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 52:

מושב רגיל של הפרלמנט יתכנס פעם בשנה.

סעיף 53:

הממשלה תוכל לכנס מושב מיוחד של הפרלמנט. בנוסף לכך, אם רבע או יותר חברים מאחד משני בתי הפרלמנט ידרשו זאת, יהיה על הממשלה לכנס מושב מיוחד של הפרלמנט.

סעיף 54:

אם יפוזר בית הנבחרים, ייערכו בחירות כלליות לבית הנבחרים תוך ארבעים יום מיום פיזור הבית, והבית החדש יכונס תוך שלושים יום מיום הבחירות. כל עוד בית הנבחרים מפוזר, יהיה סגור גם בית היועצים, אך בזמן חירום תוכל הממשלה לכנס את בית היועצים למושב חירום. ההחלטות שתתקבלנה במושב כזה תהיינה ארעיות. אם לא יאשר אותן בית הנבחרים תוך עשרה ימים מיום כינוס המושב הקרוב של הפרלמנט, הן תתבטלנה.

סעיף 55; מחלוקת על שירות כהונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרה שיתעוררו חילוקי דעות לגבי כשירות הכהונה של חברי הפרלמנט, יכריע כל אחד משני בתי הפרלמנט לגבי כשירות הכהונה של חבריו. אולם כדי להדיח חבר מן הבית יהיה נחוץ רוב של שני שלישים מהנוכחים בהצבעה.

סעיפים 56 ו-57; ישיבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 56:

כדי שתיפתח ישיבה באחד משני בתי הפרלמנט, חייבים לפחות שליש מחברי אותו בית להיות נוכחים. כל ההחלטות, בשני הבתים, תתקבלנה ברוב קולות של הנוכחים, פרט למקרים שקבעה החוקה הזאת. במקרה של תיקו, תהיה הכרעה בידי יושב ראש הבית.

סעיף 57:

הישיבות של שני בתי הפרלמנט תהיינה פתוחות לציבור, אולם ניתן יהיה לקיים ישיבה סגורה, אם שני שלישים או יותר מהחברים הנוכחים ידרשו זאת. כל אחד משני בתי הפרלמנט, ינהל פרוטוקול של הישיבות שלו. פרוטוקול זה יפורסם ויופץ בציבור, פרט לאותם קטעים מן הישיבות הסגורות שיוחלט לשומרם בסוד. אם חמישית מן הנוכחים בישיבה תדרוש זאת, תירשם ההצבעה של כל חבר באופן שמי.

סעיף 58; קביעת משרות פרלמנטריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל אחד משני בתי הפרלמנט יבחר את היושב ראש ואת שאר בעלי התפקידים שלו, יקבע את תקנון הישיבות, הנוהל והמשמעת, ויהיה רשאי להעניש את חבריו על התנהגות בלתי הולמת. אולם כדי לגרש חבר מן הבית, יהיה צורך בהחלטה שתתקבל ברוב של שני שלישים של הנוכחים בהצבעה.

סעיף 59; העברת חקיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצעת חוק תיהפך לחוק ברגע שתאושר בשני הבתים, פרט למקרים שלגביהם קבעה החוקה אחרת. אם אושרה הצעת חוק בבית הנבחרים, אך בית היועצים קיבל לגביה החלטה אחרת מזאת שקיבל בית הנבחרים, היא תהפוך לחוק אם יאשר אותה בית הנבחרים שנית ברוב של שני שלישים מן הנוכחים. דבר זה אינו שולל את זכותו של בית הנבחרים לבקש את כינוסה של ועדה משותפת לשני הבתים, כפי שייקבע בחוק. אם תוך שישים יום (בלי לספוג את ימי הפגרה) לא יקבל בית היועצים החלטה לגבי הצעת חוק שאושרה בבית הנבחרים, יראה בית הנבחרים דחייה של הצעת החוק על ידי בית היועצים.

סעיפים 60 ו-61; תקציב[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 60:

התקציב יונח תחילה על שולחנו של בית הנבחרים. אם לאחר דיון בתקציב, יקבל לגביו בית היועצים החלטה אחרת מזאת שקיבל בית הנבחרים, ולא יהיה ניתן להשיג הסכמה בין שני הבתים למרות כינוסה של ועדה משותפת שלהם, כפי שייקבע בחוק, או אם לא יקבל בית היועצים החלטה לגבי התקציב במשך שלושים ימים מאז אישר אותו בית הנבחרים (מבלי לספור את ימי הפגרה), תיהפך החלטת בית הנבחרים להחלטת הפרלמנט.

סעיף 61:

האמור בסיפא של הסעיף לעיל יחול גם על אישור חוזים בינלאומיים על ידי הפרלמנט.

סעיפים 62 ו-63; נושאים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 62:

כל אחד משני הבתים יוכל לחקור את פעולות הממשלה, לזמן עדים ולדרוש שיוגשו לו מסמכים.

סעיף 63:

ראש הממשלה והשרים יהיו רשאים להופיע בכל עת בפני כל אחד משני בתי הפרלמנט כדי להסביר הצעות חוק, גם אם הם אינם חברים באותו בית. הם יהיו חייבים להופיע בפרלמנט, כאשר יתבקשו לענות על שאלות או למסור הסברים.

סעיף 64; בית דין פרלמנטרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרלמנט יכונן בית דין פרלמנטרי מקרב חברי שני הבתים, שישפוט את השופטים שנגדם נפתחו הליכי הדחה. הכללים בקשר לכך ייקבעו בחוק.

פרק ה': הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – ממשלת יפן

סעיף 65; סמכות הרשות המבצעת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסמכות המבצעת תהיה בידי הממשלה (הקבינט).

בעבר נהוג היה בקרב הממשל היפני להשתמש בשיטת הנהגה קולקטיבית. בתחילת תקופת מייג'י אומצה שיטת הדייג'ו-קאן המבוססת על עקרון ההנהגה הקולקטיבית, אשר שימשה בעבר בתקופת נארה. הכוח הפוליטי של נושאי משרות הממשל בשיטה זו נמצא לעיתים קרובות בניגוד עניינים עם משרות אחרות, כגון הסָנְגִי. בשנות ה-80 של המאה ה-19 החל איטו הירובומי, אחד הסנג'י באותה תקופה, לבחון רפורמציה של הארגון הממשלתי. ב-1882 נסעו איטו וסגל המטה שלו, מיוג'י איטו וסיונג'י קינמוצ'י, לאירופה במטרה לחקור חוקות במדינות שבהם מונרכיה חוקתית. לאחר שובו ליפן עודד איטו את הצורך בחוקה ובשיטת ממשל מודרנית, עד שלבסוף הצליח לשכנע את השמרנים לאשר את תוכניותיו. הוראה מספר 69 של הדייג'ו-קאן מ-22 בדצמבר 1885 ביטלה את שיטת דייג'ו-קאן ותמכה ביצירת משרת ראש ממשלה (内閣総理大臣) וממשלת שרים[60].

על אף פירוקה הרשמי של המערכת, נותרה שיטת ההנהגה ביפן שיטה של ממשל קולקטיבי, ונהוג שראשי ממשלה מכהנים שנים ספורות קודם הם מתחלפים בין חברי אותה המפלגה. פעמים מעטות בהיסטוריה היפנית קרה שראש ממשלה התחלף בעקבות הפסד מפלגתו בבחירות והחלפתו במועמד המפלגה היריבה. לשם דוגמה, בין 1955 ל-1991 כיהנו ביפן 15 ראשי ממשלה, כולם חברי המפלגה הליברלית-דמוקרטית[61].

סעיף 66; הרכב הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממשלה תהיה מורכבת מראש ממשלה, שיעמוד בראשה, ומשרים, כפי שייקבע בחוק. ראש הממשלה והשרים חייבים להיות אזרחים [משמע, לא אנשי צבא]. הממשלה תישא באחריות קולקטיבית כלפי הפרלמנט בכל הקשור להפעלת סמכויותיה.

סעיפים 67 ו-68; מינוי ראש הממשלה והמינויים שבסמכותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 67:

ראש הממשלה ייבחר מקרב חברי הפרלמנט על ידי החלטה של הפרלמנט. לבחירה זאת תהיה עדיפות על פני כל סעיף אחר שעל סדר היום. אם יבחרו בית הנבחרים ובית היועצים אנשים שונים ושני הבתים לא יוכלו להגיע לידי הסכמה, למרות כינוסה שך ועדה משותפת שלהם כפי שייקבע בחוק, או אם לא יקבל בית היועצים החלטה בעניין זה במשך עשרה ימים מאז בחר בית הנבחרים את מועמדו (מבלי לספור את ימי הפגרה), תיהפך החלטת בית הנבחרים להחלטת הפרלמנט.

סעיף 68:

ראש הממשלה ימנה את השרים, אך רובם של שרי הממשלה צריך לבוא מקרב חברי הפרלמנט. ראש הממשלה יוכל לפטר שרים כרצונו.

סעיפים 69 עד 71; החלפת ראש ממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 69:

אם יביע בית הנבחרים אי אמון בממשלה, או ידחה הצעת אמון בממשלה, והוא לא יפוזר תוך עשרה ימים, תהיה הממשלה חייבת להתפטר.

סעיף 70:

אם יתפנה תפקידו של ראש הממשלה, או כאשר הפרלמנט יתכנס לראשונה לאחר בחירות לבית הנבחרים, תגיש הממשל את התפטרותה.

סעיף 71:

במקרים שתוארו בשני הסעיפים הקודמים תמשיך הממשלה לכהן עד למינויו של ראש ממשלה חדש.

סעיף 72; הגשת הצעות חוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראש הממשלה, כנציג הממשלה, יגיש הצעות חוק, ידווח לפרלמנט על עניינים לאומיים ויחסי חוץ, ויפעיל פיקוח ובקרה על זרועות הממשל השונות.

סעיף 73; דרישות למילוי בידי הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממשלה תעשה, בנוסף לפעולות הממשל האחרות, את הפעולות הבאות: א. תבצע בנאמנות את החוק ותנהל את ענייני המדינה. ב. תנהל את יחסי החוץ. ג. תחתום חוזים עם מדינות אחרות. חוזים אלה יובאו קודם או, אם בנסיבות תחייבנה זאת, אחר כך לאישור הפרלמנט. ד. תפעיל את המנגנון הממשלתי על בסיס החוקים שייקבעו. ה. תכין את התקציב ותגיש אותו לפרלמנט. ו. תתקין תקנות לביצעו הוראות החוקה והחוקים, אך לא תוכל לקבוע בתקנות אלה עונשים, פרט לאלה שאושרו בחוק. ז. תחליט על חנינה כללית, חנינה מיוחדת, המתקת עונשים או דחייתם והשבתן של זכויות.

סעיף 74; אשרת רה"מ לחוקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל חוק ותקנה ממשלתית יישאו את חתימת השר הממונה על אותו תחום, ובנוסף לכך את חתימתו של ראש הממשלה.

סעיף 75; חסינות שרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שר לא יוכל להיתבע לדין בזמן כהונתו ללא אישורו של ראש הממשלה. אולם דבר זה אינו שולל את הזכות להגיש תביעה נגדו.

פרק ו': מערכת המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – בית המשפט העליון של יפן

סעיף 76; סמכויות בית המשפט העליון[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל הסמכות המשפטית תהיה בידי בית המשפט העליון ובתי משפט מערכאה נמוכה יותר שייקבעו בחוק. לא יוקמו בתי משפט מיוחדים, ולשום גוף של הרשות המבצעת לא תהיה סמכות של ערכאה שיפוטית סופית. השופטים יהיו עצמאיים, ינהגו על פי מצפונם ויהיו מחויבים רק כלפי החוקה והחוקים.

סעיף 77; תקנות נהלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית המשפט העליון יקבע תקנות לגבי כל נוהלי הדיון המשפטי ולגבי כל העניינים הנוגעים לעורכי דין, למשמעת של בתי הדין ולניהול בתי המשפט. גם התביעה תהיה כפופה לתקנות שיקבע בית המשפט העליון. בית המשפט העליון יוכל להאציל את הסמכות לקביעת תקנות בעניין בתי משפט בערכאה נמוכה יותר לידי אותם בתי משפט.

סעיף 78; פיטורי שופטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא יהיה אפשר לפטר שופט, אלא אם כן הודח על ידי בית הדין הפרלמנטרי, או שבית משפט הכריז עליו שאינו כשיר למלא את תפקידו מבחינה נפשית או גופנית. שום זרוע או סמכות ממשלתית לא תוכל להטיל עונש משמעותי על שופט.

סעיף 79; חלוקת בית המשפט העליון ומינוי שופטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית המשפט העליון יהיה מורכב מנשיא בית המשפט העליון ומשופטים נוספים, שמספרם ייקבע בחוק. כל שופטי בית המשפט העליון, פרט לנשיא, ימונו על ידי הממשלה. מינוי של שופט לבית המשפט העליון טעון אישור של העם, שיינתן בזמן הבחירות לבית הנבחרים שתיערכנה לאחר המינוי. המינוי יובא שוב לאישור העם בבחירות לבית הנבחרים אחרי שחלפו עשר שנים מאז האישור הראשון, וכן הלאה באותה הצורה. אם יתנגדו רוב המצביעים למינוי, יפוטר שופט בית המשפט העליון. הצורה שבה יתבצע תהליך האישור תיקבע בחוק. שופטי בית המשפט העליון יפרשו מתפקידם כשיגיעו לגיל שייקבע בחוק. שופטי בית המשפט העליון יקבלו, במועדים קבועים, שכר נאות שלא יהיה אפשר להקטינו בזמן כהונתם.

סעיפים 80 ו-81; סמכויות גופי המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 80:

השופטים בבית המשפט בערכאות הנמוכות יותר ימונו על ידי הממשלה מתוך רשימה של מומלצים, שיגיש לה בית המשפט העליון. תקופת הכהונה של שופטים אלה תהיה עשר שנים. ניתן יהיה למנותם מחדש, אבל יהיה עליהם לפרוש כאשר יגיעו לגיל שייקבע בחוק. השופטים בבתי המשפט בערכאות הנמוכות יקבלו במועדים קבועים שכר נאות, שלא יהיה אפשר להקטינו בזמן כהונתם.

סעיף 81:

בית המשפט העליון יהיה הערכאה השיפוטית האחרונה, ותהיה לוסמכות להחליט אם חוק, תקנה, צו או פעולה ממשלתית כלשהי עולים בקנה אחד עם החוקה.

סעיף 82; פומביות תיקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדיונים ופסקי הדין של בתי המשפט יהיו פומביים. אם יחליט בית המשפט פה אחד כי הפומביות של משפט מסוים עלולה לסכן את הסדר הציבורי או את המוסר, הוא יוכל לקיימו בדלתות סגורות. משפטים על עבירות מדיניות או על עבירות הקשורות בעיתונות או בפגיעה בזכויות העם, כפי שנקבע בפרק ג' של החוקה הזאת, יתקיימו תמיד בדלתיים פתוחות.

פרק ז': כספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 83; סמכות ניהול כספי המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניהול ענייני הכספים של המדינה יהיה בסמכותו של הפרלמנט ויתבצע על פי החלטותיו.

סעיף 84; שינויי מס[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא יוטל מס חדש ולא ישונה מס קיים, אלא רק באמצעות חוק או באמצעות כללים שייקבעו בחוק.

סעיפים 85 עד 87; נושאי העברת תקציב[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 85:

כל הוצאה כספית וכל התחייבות כספית של המדינה טעונות אישור של הפרלמנט.

סעיף 86:

הממשלה תכין ותגיש את תקציב המדינה של כל שנת כספים לשיקולו ולאישורו של הפרלמנט.

סעיף 87:

כדי לענות על צרכים שקשה לחזותם מראש ולא נכללו בתקציב, יהיה אפשר להקים, באישור הפרלמנט, קרן רזרווה, שהממשלה תוכל להוציא ממנה כסף על אחריותה. הממשלה תצטרך לקבל, לאחר מעשה, את אישורו של הפרלמנט לכל סכום שהוציאה מקרן זאת.

סעיף 88; מעמד רכוש משפחת המלוכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל רכושה של משפחת הקיסר יהיה שייך למדינה. כל הוצאותיה של משפחת הקיסר ישולמו מקופת המדינה ויאושרו על ידי הפרלמנט בתקציב המדינה.

סעיף 89; איסור מעבר כספי ציבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא יימסר כסף ציבורי או רכוש ציבורי לשימושו, הנאתו או אחזקתו של גוף או ארגון דתי כלשהו, או לארגוני רווחה, חינוך או צדקה שאינם בשליטה ממלכתית.

סעיפים 90 ו-91; בדיקת מצבו של האוצר הלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 90:

המאזן של הוצאות והכנסות המדינה ייבדק מדי שנה על ידי ועדת ביקורת ויוגש על ידי הממשלה לפרלמנט בשנת הכספים שלאחר השנה הנבדקת, בצירוף הדו"ח של ועדת הביקורת. הארגון והסמכויות של ועדת הביקורת ייקבעו בחוק.

סעיף 91:

בפרקי זמן קצובים, ולפחות פעם בשנה, תהיה הממשלה חייבת למסור לפרלמנט ולעם דין וחשבון על מצבה הכספי של המדינה.

פרק ח': שלטון מקומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיפים 92 ו-93; ארגונם של הקהילות המקומיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 92:

הכללים לגבי ארגונן וניהולן של הקהילות המקומיות ייקבעו בחוק, על בסיס העקרון של שלטון עצמי מקומי.

סעיף 93:

הקהילות המקומיות תקמנה מועצות לניהול ענייניהן, כפי שייקבע בחוק. ראשי הקהילות, חברי המועצות ובעלי תפקידים אחרים שייקבעו בחוק ייבחרו בבחירות ישירות על ידי תושבי הקהילה.

סעיף 94; סמכויות הקהילות המקומיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקהילות המקומיות תהיה זכות לנהל את רכושן, את ענייניהן השוטפים ואת המנגנון שלהן, ולהתקין תקנות, במסגרת החוק.

סעיף 95; חקיקות הממשל הממלכתי על קהילות מקומיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרלמנט לא יוכל לחוקק חוק, החל רק על קהילה מקומית מסוימת, אלא אם כן נתנו רוב התושבים של אותה קהילה את הסכמתם לכך באמצעות הצבעה. אופן ההצבעה ייקבע בחוק.

פרק ט': תיקון החוקה (סעיף 96 לחוקה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל תיקון של החוקה יהיה טעון אישור של שני בתי הפרלמנט, כאשר בכל בית תומכים בו לפחות שני שלישים מכל חברי הבית. בנוסף על כך יהיה עליו לקבל את אישור העם, באמצעות משאל עם מיוחד או באמצעות משאל שיצורף לבחירות כפי שהפרלמנט יקבע. לאחר שהתיקון יאושר בדרך זאת, הוא ייהפך לחלק בלתי נפרד של החוקה, הקיסר יכריז עליו בשם העם.

פרק י': החוק העליון[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 97; זכויות האדם היסודיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכויות האדם היסודיות, שהחוקה הזאת מבטיחה לעם היפני, הן תוצאה של מאבק רב שנים של האדם להשגת חירותו. הזכויות הללו עמדו בעבר במבחנים רבים והן מוענקות לעם, ולדורות הבאים, כפיקדון שיש לשמור עליו לעד ולא לפגוע בו.

סעיף 98; מעמדה החוקי של החוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוקה היא החוק העליון של המדינה. לא יהיה תוקף לשום חוק, צו, תקנה, מנשר קיסרי, או מעשה ממשלה, או חלק מהם, שיסתרו את החוקה. החוזים שיפן חתמה עליהם והחוקים הבינלאומיים שהיא התחייבה לקיימם יכובדו בצורה נאמנה.

סעיף 99; יחס עובדי הציבור לחוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקיסר או העוצר, וכן השרים, השופטים וכל שאר עובדי הציבור יהיו חייבים לכבד את החוקה ולציית לה.

פרק יא': תוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 100; כניסת החוקה לתוקף[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקה זאת תיכנס לתוקפה שישה חודשים מיום הכרזתה. עד אז אפשר יהיה לחוקק את החוקים הנחוצים לביצועה, והנוגעים לבחירת חברי בית היועצים, לכינוס הפרלמנט ולמהלכים אחרים הקשורים בהוצאתה לפועל.

סעיפים 101 ו-102; בית היועצים עת הסדר החוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 101:

אם בית היועצים עדיין לא יוקם בזמן שהחוקה תיכנס לתוקף, ישמש בית הנבחרים כפרלמנט עד שיוקם בית היועצים.

סעיף 102:

תקופת כהונתם של מחצית מחברי בית היועצים הראשון, שיוקם על פי החוקה הזאת, תהיה שלוש שנים. החוק יקבע על מי מחברי הבית תחול הוראה זאת.

סעיף 103; עובדי המדינה עם כניסת החוקה לפועל[עריכת קוד מקור | עריכה]

השרים, חברי בית הנבחרים, השופטים ושאר עובדי המדינה, וכן כל מי שממלא תפקיד המקביל לתפקידים שהחוקה מתייחסת אליהם, שיכהנו בתפקידם ביום שתיכנס החוקה לתוקפה, לא יאבדו את תפקידם בגלל כניסת החוקה לתוקפה, פרט למקרים שהחוק יקבע. אולם כאשר יורשיהם ייבחרו או ימונו על פי הוראות החוקה הזאת, הם יפרשו מתפקידיהם.

על החוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקרונות כינון החוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוקה מכילה הצהרה ברורה בעניין עיקרון ריבונות העם במבוא. החוקה מוכרזת בשמו של העם היפני וקובעת כי "הריבונות שייכת לעם וקובעים בזאת את החוקה" וכי "השלטון הוא פיקדון יקר של העם, השואב את כוחו מן העם, מופעל על ידי נציגי העם ונועד למען טובת העם". מטרת השימוש בלשון זו היא לסתור את ההלכה החוקתית הקודמת שהריבונות שוכנת בקרבו של הקיסר. לפי החוקה, הקיסר הוא רק סמל והוא "שואב את מעמדו מרצון העם, שבקרבו שוכן הכוח הריבוני", כך לפי סעיף 1. נוסח החוקה גם מציג דוקטרינה ליברלית של זכויות אדם בסיסיות. במיוחד, סעיף 97 קובע כי: "זכויות האדם היסודיות, שהחוקה הזאת מבטיחה לעם היפני, הן תוצאה של מאבק רב שנים של האדם להשגת חירותו. הזכויות הללו עמדו בעבר במבחנים רבים והן מוענקות לעם, ולדורות הבאים, כפיקדון שיש לשמור עליו לעד ולא לפגוע בו". זאת בניגוד לחוקת מייג'י שקבעה כי זכויות הנתינים ניתנות במידה שאינן מתנגשות עם החוק.

זרועות הממשל[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוקה מניחה את היסוד לשיטת ממשל של דמוקרטיה פרלמנטרית. הקיסר ממלא את רוב התפקידים של ראש מדינה, אך אלה טקסיים בלבד, ובניגוד לצורות של מונרכיה חוקתית במדינות אחרות, אין לו סמכויות שלטוניות כלל. הסמכות החקיקתית מופקדת בידי דיאט בעל שני בתים, כאשר טרם כינון החוקה החדשה הבית העליון שלו מנה בני אצולה, ואילו כיום החוקה מכתיבה את בחירתם הישירה של כל חברי שני הבתים. הסמכות הביצועית מופקדת בידי ראש הממשלה וממשלתו, הנותנים דין וחשבון למחוקק. בראש הזרוע השופטת עומד בית המשפט העליון של יפן.

זכויות הפרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שבחוקת מייג'י היה חלק שהוקדש לזכויותיהם וחובותיהם של הנתינים, אשר העניק חופש ביטוי, חופש פרסום וחופש התארגנות, זכויות אלה הוענקו במגבלות החוק. חופש דת הוענק במידה שאינה פוגעת במילוי חובותיו של הנתין, וזאת בהתחשב בכך שכל היפנים נדרשו להכיר באלוהותו של הקיסר, ואלה שסירבו לעשות כן ממניעים דתיים, לרבות נוצרים, הועמדו לדין בעוון חילול כבוד הקיסר.

31 סעיפים מתוך 103 שיש בחוקה החדשה עוסקים בהרחבה בזכויות הפרט. זכויות הפרט תחת חוקה זו מעוגנות בסעיף 13, לפיו לאזרחים זכות לכבוד כפרטים, וכתלות ברווחת הציבור, לחיים, לחירות ולהשגת אושר. בסעיפים לאחר מכן החוקה מקנה את הזכות לשוויון, אוסרת אצולה ועבדות ומכתיבה בחירות דמוקרטיות וחשאיות. החוקה מקנה את הזכות לחופש המחשבה והמצפון, לחופש הביטוי, לחופש דת, לחופש ההתארגנות, לחופש ההפגנה ולחופש אקדמי ואת ההגנה על סודיות התקשורת בין אנשים. בתוך כך היא אוסרת לחלוטין על צנזורה. החוקה גם מעניקה לאזרחים זכויות עובדים לרבות להיות חבר באיגודי עובדים ביפן וקניין. מבחינת זכויות בתחום המשפט, החוקה מעניקה את הזכות לעתירה (הזכות לתבוע את המדינה) ואת הזכות להליך הוגן ולמשפט הוגן, מגנה על הפרט מפני מעצר לא-חוקי, הפללה עצמית, חיפוש ותפיסה ואוסרת עינויים, חקיקה למפרע וסיכון כפול.

הוראות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 9 לחוקה אוסר על המדינה להשתתף במלחמה. בסעיף המדינה שוללת מלחמה באופן רשמי ואוסרת על יישוב סכסוכים בינלאומיים תוך שימוש בכוח. הסעיף אף קובע שעל מנת להשיג מטרות אלה, יפן לא תחזיק כוח בעל יכולות צבאיות, אף על פי שיפן למעשה מחזיקה בכוחות ההגנה העצמית.

סעיף 98 מגדיר את עליונות החוקה על כל חוק, תקנה, צו קיסרי ופעולות אחרות של השלטון, אשר מפרים את הוראותיה. סעיף זה גם מורה כי החוק הבינלאומי וכן אמנות שיפן חתומה עליהן מקבלים תוקף מקומי. משמעות הדבר היא שלהלכה אין צורך בחוקים מקומיים שיתווכו את אופן ביצוע החוק הבינלאומי או האמנות שעליהן חתומה יפן.

תיקונים ושינויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחוקת יפן לא נכנסו תיקונים מאז כינונה ב-1947. סעיף 96 לחוקה קובע כי תיקונים יכולים להתקבל עבור כל חלק בחוקה. אולם, תיקון מוצע חייב אישור של שני בתי הדיאט, ברוב מיוחס של לפחות שני שלישים בכל אחד מהם, ולאחר מכן הוא חייב אישור במשאל עם, שבו דרוש רוב רגיל. לאחר אישורים אלה התיקון נחתם על ידי הקיסר, אם כי אין לקיסר אפשרות להטיל עליו וטו.

על אף שלא נכנסו תיקונים בחוקה מאז כינונה, היו יוזמות להציג שינויים בחוקה אשר גררו מחלוקת ציבורית עמוקה. עיקר המחלוקת נסובה סביב סעיף 9, הקובע כי יפן לא תחזיק צבא, וסביב סמכויותיו של הקיסר. תנועות וארגונים פרוגרסיביים וכן מן הצד השמאלי והשמאלי-המרכזי של המפה הפוליטית, כמו גם מפלגות האופוזיציה ותנועות עבודה ונוער מצדדים בהשארת המצב הקיים, בעוד שתנועות וארגונים הנוטים לימין המפה, שמרניים ולאומניים מצדדים בהכנסת שינויים שיעלו את יוקרת הקיסר ושיתירו גישות לוחמניות יותר בנוגע לכוחות ההגנה העצמית, למשל הפיכתם רשמית לצבא. תחומים אחרים הנדונים הם מעמד הנשים, מערכת החינוך ומערכת התאגידים הציבוריים, לרבות מוסדות ללא כוונת רווח, וכן רפורמות מבניות בהליכי הבחירות, כדוגמת בחירה ישירה לראשות הממשלה.

באוגוסט 2005 הציע ראש ממשלת יפן, ג'וניצ'ירו קואיזומי, תיקונים לחוקה במטרה להגביר את תפקידם של כוחות ההגנה העצמית בעניינים בינלאומיים. הטיוטה כללה תיקונים למבוא, לסעיף 9, שבו תישמר הפסקה הראשונה בדבר שלילת המלחמה אך הפסקה השנייה תתוקן לכזו שתתיר כוח הגנה, תחת פיקודו של ראש הממשלה, אשר יגן על האומה ויוכל להשתתף בפעילויות בינלאומיות, לסעיף 96 בדבר הפיכת הרוב הדרוש בדיאט לרוב פשוט, תוך השארת משאל העם על כנו, וכן לסעיפים אחרים לרבות בענייני מימון ארגונים דתיים ושלטון מקומי. אולם, נכון לשנת 2005, לא הייתה ביפן התשתית החוקית לקיים משאל עם, כפי שדורשת החוקה. באפריל 2007 חוקק חוק שמסדיר את קיום משאל העם, אולם סקרים הראו כי בציבור לא היה רוב לתיקונים המוצעים לחוקה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא חוקת יפן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Harold S. Quigley, Japan's Constitutions: 1890 and 1947, The American Political Science Review Vol. 41, No. 5, American Political Science Association, 1947, עמ' 867
  2. ^ KANAMORI Tokujiro | Portraits of Modern Japanese Historical Figures | National Diet Library, Japan, Portraits of Modern Japanese Historical Figures (באנגלית)
  3. ^ Harold S. Quigley, Japan's Constitutions: 1890 and 1947, עמ' 868
  4. ^ מרק פרו, שבעה גברים במלחמה: מנהיגים שהכריעו את עתיד העולם, פריז, אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2007 (צרפתית), 2010 (עברית), פרק סוף המשחק, עמ' 331 - 335 (המיקאדו בין הפטיש לסדן)
  5. ^ Japan’s Postwar Constitution, www.cfr.org
  6. ^ Hal Brands, Rhetoric, Public Opinion, and Policy in the American Debate over the Japanese Emperor during World War II, Rhetoric and Public Affairs Vol. 8, No. 3, Michigan State University Press, 2005, עמ' 431-457
  7. ^ Hal Brands, The Emperor's New Clothes: American Views of Hirohito after World War II, The Historian Vol. 68, No. 1, Taylor & Francis, Ltd., 2006, עמ' 1-28
  8. ^ ויליאם מנצ'סטר, קיסר אמריקני: סיפורו של גנרל דאגלס מק-ארתור, תל אביב, ישראל: הוצאת מערכות, 1978 (אנגלית), 1982 (עברית), פרק משמרת אחרונה, עמ' 362
  9. ^ The Emperor as a Symbol: The Meaning of the Unity of the People Has Evolved with Time, nippon.com, ‏2021-10-25 (באנגלית)
  10. ^ 1 2 בן-עמי שילוני, יפן המודרנית: תרבות והיסטוריה, ישראל: הוצאת שוקן, 2002, עמ' 336 (נספח 1: החוקה של קיסרות יפן הגדולה)
  11. ^ The Imperial House Law, The Imperial household agency
  12. ^ KYODO NEWS, Japan enacts law to allow 1st abdication of emperor in 200 years, Kyodo News+
  13. ^ Japanese emperor’s brother Akishino formally becomes crown prince after pandemic delays, נבדק ב-2022-04-08
  14. ^ Japan Ministry of Defense, Japan Ministry of Defense
  15. ^ shogunate | History & Facts | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  16. ^ Fundamental Structure of the Government of Japan, japan.kantei.go.jp
  17. ^ בן-עמי שילוני, יפן המודרנית: תרבות והיסטוריה, 2002, עמ' 155, 177
  18. ^ Herbert P. Bix, The Showa Emperor's "Monologue" and the Problem of War Responsibility, The Journal of Japanese Studies Vol. 18, No. 2, The Society for Japanese Studies, 1992, עמ' 295-363
  19. ^ The Government of Modern Japan: The Branches and Their Functions | Asia for Educators | Columbia University, afe.easia.columbia.edu
  20. ^ OTANI Naoto | 裁判所 - Courts in Japan, www.courts.go.jp
  21. ^ Japan grants half a million pardons to mark enthronement of emperor Naruhito, the Guardian, ‏2019-10-22 (באנגלית)
  22. ^ Religious Faith and the Emperor as a Symbol of the State, nippon.com, ‏2018-05-01 (באנגלית)
  23. ^ Kōichi Mori, The Emperor of Japan: A Historical Study in Religious Symbolism, Japanese Journal of Religious Studies Vol. 6, No. 4, Nanzan University, 1979, עמ' 522-565
  24. ^ Kurihara Akira, The Emperor System as Japanese National Religion: The Emperor System Module in Everyday Consciousness, Japanese Journal of Religious Studies Vol. 17, No. 2/3, Nanzan University, 1990, עמ' 315-340
  25. ^ Professing Faith: Emperor’s role in Japan both religious and political, Redlands Daily Facts, ‏2019-05-04 (בAmerican English)
  26. ^ 1 2 Royal Real Estate: Residences and Other Properties Used by Japan’s Imperial Family, nippon.com, ‏2019-04-23 (באנגלית)
  27. ^ Japans Emperor His Homes and Properties - TankenJapan.com, ‏2021-10-10 (בAmerican English)
  28. ^ 1 2 James E. Auer, Article Nine of Japan's Constitution: From Renunciation of Armed Force "Forever" to the Third Largest Defense Budget in the World, Law and Contemporary Problems Vol. 53, No. 2, Duke University School of Law, 1990, עמ' 171-187
  29. ^ Theodore McNelly, The Renunciation of War in the Japanese Constitution, Political Science Quarterly Vol. 77, No. 3, The Academy of Political Science, 1962, עמ' 350-378
  30. ^ Millie Creighton, Civil Society Volunteers Supporting Japan's Constitution, Article 9 and Associated Peace, Diversity, and Post-3.11 Environmental Issues, Voluntas: International Journal of Voluntary and Nonprofit Organizations Vol. 26, No. 1, Springer, 2015, עמ' 121-143
  31. ^ Article 9 and the U.S.-Japan Security Treaty | Asia for Educators | Columbia University, afe.easia.columbia.edu
  32. ^ "Abe calls for a 'bold review' of Japanese Constitution". The New York Times (בAmerican English). 2007-05-03. ISSN 0362-4331. נבדק ב-2022-04-09.
  33. ^ Revising Japan’s Peace Constitution: Much Ado About Nothing, War on the Rocks, ‏2018-03-21 (בAmerican English)
  34. ^ Japan to develop air-to-ship long-range cruise missiles, web.archive.org, ‏2021-01-25
  35. ^ The Article 9 Debate at a Glance, nippon.com, ‏2016-08-31 (באנגלית)
  36. ^ THE NATIONALITY LAW, www.moj.go.jp
  37. ^ LDP panel mulls easing law on dual citizenship | The Japan Times Online, web.archive.org, ‏2010-08-22
  38. ^ John Lie, Multiethnic Japan, Cambridge, Massachusetts, United States of America: Harvard University Press, 2004
  39. ^ Petrice R. Flowers, Failure to Protect Refugees? Domestic Institutions, International Organizations, and Civil Society in Japan, The Journal of Japanese Studies Vol. 34, No. 2, The Society for Japanese Studies, 2008, עמ' 333-361
  40. ^ Japan to require four times more foreign workers, study says, Nikkei Asia (בBritish English)
  41. ^ Japan: foreign workers number 2021, Statista (באנגלית)
  42. ^ Kazuaki Tezuka, “FOREIGN WORKERS IN JAPAN”, Inter-American Development Bank
  43. ^ United Nations, Universal Declaration of Human Rights, United Nations (באנגלית)
  44. ^ Overview: Human Rights in Japan - hurights1, www.hurights.or.jp
  45. ^ 1 2 Lawrence W. Beer and C. G. Weeramantry, Human Rights in Japan: Some Protections and Problems, Universal Human Rights Vol. 1, No. 3, The Johns Hopkins University Press, 1979, עמ' 1-33
  46. ^ John M. Peek, Japan, The United Nations, and Human Rights, Asian Survey Vol. 32, No. 3, University of California Press, 1992, עמ' 217-229
  47. ^ Shigenori MATSUI, Fundamental Human Rights and ‘Traditional Japanese Values’: Constitutional Amendment and Vision of the Japanese Society, הממלכה המאוחדת: Cambridge University Press, 2018, פרק II Why Are Conservative JAPANESE PEOPLE Unhappy with the Constitution?
  48. ^ United States Department of State • Bureau of Democracy, Human Rights, and Labor, JAPAN, International Religious Freedom Report for 2018, 2018
  49. ^ Ainu | Definition, Culture, & Language | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  50. ^ Masami Ito, Diet officially declares Ainu indigenous, The Japan Times, ‏2008-06-07 (בAmerican English)
  51. ^ Japan Corruption Report, GAN Integrity (בAmerican English)
  52. ^ Harold S. Quigley, The New Japanese Electoral Law, The American Political Science Review Vol. 20, No. 2, American Political Science Association, 1926, עמ' 392-395
  53. ^ Edward G. Griffin, The Universal Suffrage Issue in Japanese Politics, 1918–25, הממלכה המאוחדת: Cambridge University Press, 2011
  54. ^ Changes to Voting Age? 20 or 18?, Published by the Consulate General of Japan in New York / Japan Information Center
  55. ^ 郭蓉, Japan's highest court orders TEPCO to pay damages to Fukushima disaster victims, global.chinadaily.com.cn
  56. ^ Antoni Slodkowski (11 באפריל 2011). "TEPCO may face $23.6 billion compensation costs: JP Morgan". Reuters. {{cite news}}: (עזרה)
  57. ^ "Japan to control TEPCO to handle compensation claims after nuclear disaster". Herald Sun. 20 באפריל 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  58. ^ Takahiko Hyuga and Tsuyoshi Inajima (10 ביוני 2011). "Police to Send Riot Squads to TEPCO Meeting". Bloomberg. {{cite news}}: (עזרה)
  59. ^ Human Rights Watch, Japan: Events of 2019, 2020-01-15. (באנגלית)
  60. ^ Kenneth Colegrove, The Japanese Cabinet, The American Political Science Review Vol. 30, No. 5, American Political Science Association, 1936, עמ' 903-923
  61. ^ ראו בערך ראשי ממשלת יפן.