חוקת יפן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הרישום המקורי של מבוא החוקה היפנית.
סמל יפן
ערך זה הוא חלק מסדרת
ממשל ופוליטיקה של יפן

חוקת יפןיפנית: 日本国憲法) כוננה ב-3 במאי 1947, בעקבות כניעתה של יפן במלחמת העולם השנייה.

בחוקה מוגדרות מחדש סמכויותיו של הקיסר כסמליות בלבד, אשר שואב את שלטונו מריבונות העם. בחוקה זו יפן שוללת מעצמה הזכות להיות צד במלחמה ולהחזיק כוחות צבאיים, ובשל כך החוקה נקראת גם החוקה שלאחר המלחמה וחוקת השלום. החוקה נוסחה בתקופת הכיבוש האמריקאי של יפן אחרי מלחמת העולם ונועדה לשנות את שיטת הממשל המונרכית האבסולוטית בעלת המאפיינים המיליטריסטיים לדמוקרטיה ליברלית. מאז כינונה לא הוכנסו שינויים בחוקה, למרות ניסיונות לעשות כן.

חוקה זאת היא החוקה השנייה של יפן במהלך ההיסטוריה שלה והיא החליפה את חוקת מייג'י (על שם מוצוהיטו (מייג'י), קיסר יפן) אשר פעלה משנת 1890. בחוקה 103 סעיפים והיא מחולקת בין 11 פרקים: הקיסר, ויתור על הזכות להכריז מלחמה, זכויות וחובות של העם, הפרלמנט, הממשלה, מערכת המשפט, כספים, שלטון מקומי, כללים עבור תיקון החוקה, החוק העליון ותוספות. לפי החוקה, יפן היא מונרכיה חוקתית ודה פקטו מדינה פרלמנטרית ריכוזית. החוקה קובעת חלוקה בין שלוש הרשויות השלטוניות ביפן, ומחלקת את הפרלמנט (הרשות המחוקקת; הדיאט של יפן) בין בית הנבחרים ובית היועצים. הרשות המבצעת מונהגת בידי הקבינט (ממשלה) אשר בראשה עומד ראש ממשלת יפן. בראש הרשות השופטת עומד בית המשפט העליון של יפן.

החוקה נחתמה בידי הקיסר היפני, הירוהיטו.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקת מייג'י[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חוקת מייג'י

חוקת מייג'י משנת 1890 הייתה החוקה של הקיסרות היפנית החל מתקופת מייג'י. החוקה כוננה לאחר הרסטורציה של מייג'י בשנת 1868 והניחה את הבסיס להקמת מונרכיה שהיא בין חוקתית לאבסולוטית, בהתבסס על המשטרים של פרוסיה והממלכה המאוחדת באותה העת. להלכה, היה הקיסר השליט העליון, והממשלה, שהעומד בראשה נבחר על ידי מועצה קיסרית, הייתה מורכבת מנאמניו. לפי אותה חוקה, הממשלה לא נבחרה בהכרח מהנציגים בדיאט הקיסרי.

הצהרת פוטסדאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-26 ביולי 1945 יצאו מנהיגי בעלות הברית, וינסטון צ'רצ'יל, הארי טרומן וצ'יאנג קאי שק, בהצהרת פוטסדאם, שהכתיבה את התנאים לכניעת יפן במלחמת העולם השנייה. הצהרה זו גם גיבשה את המטרות המרכזיות של הכיבוש של בעלות הברית לאחר הכניעה: "המשטר היפני יסיר כל מכשול מפני החייאת המגמות הדמוקרטיות בעם היפני ומפני חיזוקן. יעוגנו חופש הביטוי, הדת והמחשבה, כמו גם כיבוד זכויות אדם בסיסיות". בנוסף, קבעה ההצהרה: "הכוחות הכובשים של בעלות הברית ייסוגו מיפן כאשר תושגנה מטרות אלו וכאשר תוקם, בהתאם לרצונו החופשי של העם היפני, ממשלה אחראית ובעלת נטיות לשלום". בעלות הברית חיפשו לא רק להעניש או לדרוש פיצויים מהאויב המיליטריסטי שלהן, אלא גם להחדיר שינויים מן היסוד באופי הממשל.

תהליך ניסוח החוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מילותיה של הצהרת פוטסדאם, "המשטר היפני יסיר כל מכשול...", יחד עם הפעולות הראשונות שביצע דאגלס מקארתור, המפקד העליון של צבא הכיבוש של בעלות הברית ומושלה של יפן, לאחר כניעתה של יפן, רומזות כי לא היה בכוונתם של האמריקאים לכפות על יפן מערכת פוליטית חדשה באופן חד-צדדי. במקום זאת, האמריקאים רצו לעודד את מנהיגיה החדשים של יפן ליזום רפורמות דמוקרטיות בעצמם. אולם, אנשיו של מקארתור לא ראו עין בעין עם הבכירים היפנים בנושא כינון החוקה. הקיסר הירוהיטו, ראש הממשלה קיג'ורו שידהרה ומרבית שרי הממשלה הסתייגו מאוד מהצעד החד של החלפת חוקת מייג'י במסמך ליברלי יותר. בסוף 1945 מינה שידהרה את ג'וג'י מצומוטו, שר בלי תיק בממשלתו, לעמוד בראש ועדה של מומחים חוקתיים להציע תיקונים לחוקת מייג'י. המלצותיה של ועדת מצומוטו שהתפרסמו בפברואר 1946 היו יחסית שמרניות, ומקארתור דחה אותן מידית והורה לאנשיו לנסח מסמך חדש לחלוטין.

מרבית המסמך החדש נוסח על ידי שני קציני צבא בכירים בעלי תואר במשפטים, מיילו ראוול וקורטני ויטני, אם כי גם לאחרים הייתה יד בניסוחה. אף שלא היו יפנים, לקחו מחברי החוקה בחשבון בעת ניסוחם את חוקת מייג'י, את דרישותיהם של משפטנים יפנים ואת דעותיהם של מנהיגים פוליטיים יוניים כשידהרה וכמחליפו בתפקיד, שיגרו יושידה. מקארתור הקציב למנסחי החוקה פחות משבוע להשלים את הטיוטה, אשר הוצגה לבכירים יפנים ב-13 בפברואר 1946. ב-6 במרץ פרסמה הממשלה היפנית את קווי המתאר של החוקה המתגבשת, וב-10 באפריל נערכו בחירות לבית הנבחרים של הדיאט התשעה-עשר, אשר דנה בחוקה המוצעת. בטרם הבחירות שונה החוק כך שיתיר הצבעה של נשים.

טיוטת מקארתור, אשר הציעה בית אחד לגוף המחוקק, שונתה לאחר דרישת היפנים לכונן שני בתים, שבשניהם הנציגים יעמדו לבחירה. ברוב ההיבטים המשמעותיים האחרים, לעומת זאת, אומצו הרעיונות שנוסחו במסמך מיום 13 בפברואר בהחלטת ממשלה ב-6 במרץ. במסגרת רעיונות אלה, המאפיינים ביותר את החוקה, נמנים תפקידו הסמלי של הקיסר, הבטחת זכויות אדם ואזרח ושלילת המלחמה.

אימוץ החוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוחלט כי באימוץ המסמך החדש לא תופר חוקת מייג'י, אלא תתקיים רציפות חוקית. כתוצאה מכך, החוקה החדשה אומצה למעשה כתיקון לחוקת מייג'י בהתאם להוראות סעיף 73 לזו האחרונה. במסגרת סעיף זה הוגשה החוקה החדשה לדיאט הקיסרי על ידי הקיסר בצו קיסרי מיום 20 ביוני, ושם נדונה כ"הצעת חוק לשינוי החוקה הקיסרית". החוקה הישנה קבעה כי דרוש רוב מיוחס של שני שלישים בשני בתי הדיאט כדי להפוך לחוק. לאחר תיקונים להצעה בשני בתי הדיאט, אישר בית האצילים (הבית העליון) ב-6 באוקטובר את החוקה, ובית הנבחרים אישרהּ ביום למחרת, עם חמש הצבעות נגד בסך הכול. ב-3 בנובמבר חתם הקיסר על החוקה, ובכך הפך אותה לחוק. החוקה נכנסה לתוקפה חצי שנה לאחר מכן, ב-3 במאי 1947.

תוכן החוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבוא החוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנו, בני העם היפני, הפועלים באמצעות נציגינו שנבחרו באופן חוקי לפרלמנט, נחושים בדעתנו להבטיח לעצמנו ולדורות הבאים את פירות השלום ושיתוף הפעולה עפ שאר האומות ואת ברכת החירות בכל הארץ הזאת, ונחרצים למנוע את האפשרות שבגלל מעשי הממשלה יחזרו אלינו אימי המלחמה - מכריזים כי הריבונות שייכת לעם וקובעים בזאת את החוקה. השלטון הוא פיקדון יקר של העם, השואב את כוחו מן העם, מופעל על ידי נציגי העם, ונועד למען טובת העם. זהו עיקרון בסיסי של המין האנושי שעליו מושתתת החוקה הזאת. אנו שוללים ומבטלים את כל החוקות, החוקים, התקנות והמנשרים הסותרים את העיקרון הזה. אנו, בני העם היפני, שואפים לשלום נצחי ומודעים לאידיאלים הנעלים השוררים ביחסים בין בני-האדם. לפיכך החלטנו לבסס את ביטחוננו וקיומנו על אמון בצדק וביושר של כל העמים שוחרי השלום. אנו משתוקקים לתפוס מקום מכובד בקהילה הבינלאומית השוחרת שלום והשואפת לסלק מן העולם את הרודנות, העבדות, הדיכוי וחוסר הסובלנות. אנו מכירים בזכותן של כל האומות לחיות בשלום, חופשיות מפחד וממחסור.

אנו מאמינים ששום עם אינו אחראי רק כלפי עצמו, וכי כל האומות, המעוניינות לשמור על ריבונותן ולקיים יחסי שוויון עם אומות אחרות, חייבות לקיים את חוקי המוסר המדיני.

אנו, בני העם היפני, נשבעים, בשם הכבוד הלאומי שלנו, לחתור בכל מאודנו להגשמת האידיאלים הנשגבים הללו.

פרק א': הקיסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 1; מעמדו של הקיסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקיסר יהיה סמל של המדינה וסמל של אחדות העם, ומעמדו יהיה מושתת על רצונו של העם, שבידיו נמצאת הריבונות.

סעיף 2; ירושת הקיסרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפקיד הקיסר יעבור בירושה בהתאם לחוק משפחת הקיסר שהתקבל בפרלמנט.

סעיפים 3 ו-4; סמכויות הקיסר ביחס לממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף שלוש:

כל פעולה של הקיסר בענייני מדינה תיעשה רק בעצתה ובאישורה של הממשלה, והממשלה תישא באחריות לכך.

סעיף ארבע:

הקיסר יבצע רק את אותן פעולות בענייני מדינה שהחוקה קבעה לו, ולא תהיה לו שום סמכות שלטונית משל עצמו. הקיסר יוכל להאציל את התפקיד של ביצוע הפעולות הללו לאחרים, כפי שייקבע בחוק.

סעיף 5; שלטון עוצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר ימונה עוצר, בהתאם לחוק משפחת הקיסר, הוא יבצע את הפעולות בענייני המדינה בשמו של הקיסר. במקרה זה תחולנה עליו כל ההגבלות שפורטו בסעיף הקודם.

סעיפים 6 ו-7; סמכויותיו של הקיסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקיסר ימנה את ראש הממשלה שהפרלמנט יחליט עליו. הקיסר ימנה את נשיא בית המשפט העליון שהממשלה תחליט עליו.

סעיף 7; הסמכויות שעל הקיסר למלא[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקיסר יבצע, בעצת הממשלה ובאישורה, את הפעולות המדיניות הבאות בענייני המדינה, בשם העם: א. הכרזה על תיקונים בחוקה, חוקים, צווי ממשלה וחוזים בינלאומיים. ב. כינוס הפרלמנט. ג. פיזור בית הנבחרים. ד. הכרזה על בחירות לפרלמנט. ה. אישור מינוייהם ופיטוריהם של שרי ממשלה ופקידים בכירים, כפי שייקבע בחוק, והסמכתם של שגרירים וצירים. ו. אישור חנינות כלליות ומיוחדות, המתקת עונשים, דחיית עונשים והשבת זכויות. ז. הענקת אותות כבוד. ח. חתימה על מסמכי אשרור ומסמכים דיפלומטיים אחרים, כפי שייקבע בחוק. ט. קבלת שגרירים וצירים מארצות אחרות. י. עריכת טקסים.

סעיף 8; העברת רכוש למשפחת המלוכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסור להעניק רכוש למשפחת הקיסר, אסור לה לקבל רכוש במתנה, ואסור לה להעניק מתנות, אלא אם כן אישר הפרלמנט את הפעולות הללו.

פרק ב': ויתור על מלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 9; ביטול זכות הכרזת מלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סעיף 9 לחוקת יפן

מתוך שאיפה כנה לשלום בינלאומי, המבוסס על צדק וסדר, מוותר העם היפני לעד על זכותו לנהל מלחמה, להפעיל כוח צבאי או לאיים בכוח צבאי כאמצעי לפתרון סכסוכים בינלאומיים. כדי להגשים מטרה זאת לא תקיים יפן כוחות יבשה, ים ואוויר, או כל פוטנציאל מלחמתי אחר. זכותה של המדינה להיות צד במלחמה לא תוכר.

פרק ג': זכויות וחובות של העם[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 10; השתייכות לעם היפני[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנאים הנחוצים כדי להשתייך לעם היפני ייקבעו בחוק.

סעיפים 11, 12 ו-13; זכויות האזרח[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 11:

אסור יהיה לשלול מבני העם אף אחת מזכויות האדם היסודיות. זכויות אלה, שהחוקה הזאת ערבה להן, מוענקת לבני העם של היום ושל העתיד כזכויות לעד שאסור לפגוע בהן.

סעיף 12:

החירויות והזכויות, שהחוקה הזאת מבטיחה לבני העם, תישמרנה על-ידיהם במאמץ מתמיד על ידי כך, שלא יעשו בהן שימוש לרעה וישתמשו בהן באופן אחראי למען טובת הכלל.

סעיף 13:

כל בני העם יכובדו כיחידים. זכותם של האנשים לחיים, לחירות ולהשגת אושר תהיה השיקול העיקרי בכל חקיקה ופעולה ממשלתית, בתנאי שהדבר אינו פוגע בטובת הכלל.

סעיף 14; שוויון אזרחי בפני החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל בני העם יהיו שווים בפני החוק. לא תהיה שום אפליה פוליטית, כלכלית או חברתית על בסיס של גזע, דת, מין מעמד חברתי או מוצא משפחתי. אצילים ואצולה לו יוכרו. שום זכויות יתר לא תתלווינה להענקת אותות הצטיינות, עיטורים או אותות כבוד אחרים. כיבודים אלה יתקיימו רק למשך חייהם של האנשים המחזיקים בהם או שיקבלו אותם בעתיד.

סעיף 15; זכות האזרח מעל הממשל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לבני העם תהיה זכות בלתי מעורערת לבחור את אנשי השלטון ולפטרם. אנשי השלטון יהיו משרתי העם כולו - ולא משרתיה של קבוצה אחת בלבד. בבחירת אנשי השלטון תובטח זכות הבחירה לכל המבוגרים. בכל סוגי הבחירות תהיה ההצבעה חשאית, ולא יהיה אפשר להפר עיקרון זה. הבוחר לא יישא באחריות בפומבי או באופן פרטי להצבעתו.

סעיף 16; זכות לתביעת פיצויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל אחד יוכל לפנות אל השלטונות, בצורה נאותה, כדי לתבוע תשלום פיצוי על נזק שנגרם לו, פיטורין של עובד ציבור, חקיקה, תיקון או ביטול של חוק, וכל עניין אחר. אף אחד לא ייענש על שהגיש תביעה כזאת.

סעיפים 17 ו-18; נושאי פשיעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 17:

כל מי שנגרם לו נזק כתוצאה ממעשה בלתי חוקי של עובד ציבור, יוכל לתבוע פיצויים מן המדינה או מרשות ציבורית, כפי שייקבע בחוק.

סעיף 18:

אף אחד לא יוחזק בשעבוד מכל סוג שהוא. עבודת כפייה, פרט לזו המוטלת כעונש על פשע, אסורה.

סעיפים 19 עד 23; חירויות האזרח[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 19:

זכות המחשבה והמצפון היא זכות שאינה ניתנת לערעור.

סעיף 20:

חירות הדת תובטח לכל. שום גוף דתי לא יקבל זכות יתר מן המדינה ולא יחזיק בשום סמכות פוליטית. אף אדם לא יחויב להשתתף בטקס, חג, חגיגה או פולחן דתיים. המדינה ומוסדותיה לא ישתתפו בשום חינוך דתי או פעילות דתית אחרת.

סעיף 21:

תובטח חירות ההתכנסות, ההתאגדות, הדיבור, הפרסום וכל צורה אחרת של התבטאות. לא תתקיים צנזורה ולא תיפגע הסודיות של ההתכתבות וההתקשרות.

סעיף 22:

כל אדם יהיה חופשי לבחור ולשנות את מקום מגוריו ועיסוקיו, כל עוד אינו פוגע בטובת הציבור. לא תיפגע זכותו של אף אדם להגר לארץ אחרת או לוותר על אזרחותו היפנית.

סעיף 23:

יובטח חופש אקדמי.

סעיף 24; נישואים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנישואין ייערכו רק על פי הסכמה של בני הזוג, והם יתנהלו על בסיס של שיתוף פעולה ושוויון זכויות בין הבעל והאישה. ייקבעו חוקים בקשר לבחירת בני הזוג, זכויות הרכוש, ירושה, בחירת מקום מגורים, גירושין, ונושאים אחרים הקשורים לנישואים ולמשפחה. חוקים אלה יתבססו על שמירת כבוד הפרט ועל השוויון הבסיסי בין בני הזוג.

סעיפים 25 עד 27; רווחת האזרח[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 25:

לכל בני העם תהיה זכות לרמה מינמלית של חיים בריאים ומתורבתים. המדינה תפעל לקידום הרווחה, הביטחון האישי והבריאות של בני העם.

סעיף 26:

לכל בני העם תהיה זכות לקבל חינוך שווה, בהתאם לכישוריהם, כפי שייקבע בחוק. כל בני העם יהיו חייבים להקפיד על כך, כי הילדים והילדות הנמצאים תחת חסותם יקבלו את החינוך המקובל, כפי שייקבע בחוק. חינוך החובה יהיה חינם.

סעיף 27:

לכל בני העם תהיה זכות לעבוד ולכולם תחול חובה לעבוד. החוק יקבע תקנים לגבי שכר, שעות עבודה ומנוחה ושאר תנאי עבודה. ניצול ילדים יהיה אסור.

סעיף 28; זכות ההתאגדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תובטח זכותם של העובדים להתארגן, לפעול יחד ולנהל משא ומתן קיבוצי.

סעיף 29; שימור זכויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא יהיה אפשר לשלול את זכותו של אדם להחזיק ברכוש. זכויות הבעלות תיקבענה בחוק, תוך התחשבות בטובת הציבור. ניתן יהיה להפקיע רכוש פרטי לשימוש ציבורי תוך מתן פיצוי הוגן.

סעיף 30; חובת תשלום מיסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בני העם יהיו חייבים לשלם מיסים, כפי שייקבע בחוק.

סעיפים 31 עד 34; זכויות הנוגעות למשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 31:

אסור יהיה ליטול את חייו או את חירותו של אדם או להטיל עליו עונש אחר, שלא בדרך משפטית שתיקבע בחוק.

סעיף 32:

לא תישלל זכותו של אדם לפנות לבית-משפט.

סעיף 33:

שום אדם לא ייעצר ללא צו של רשות משפטית מוסכמת, שיציין את העבירה שבה הוא נחשד, אלא אם כן הוא נעצר בזמן ביצוע העבירה.

סעיף 34:

שום אדם לא ייעצר ולא ייאסר מבלי שייאמר לו מיד במה הוא נחשד ומבלי שיתירו לו להיפגש מיד עם עורך דין. אין לעצור ללא עילה מספקת. אם העצור ידרוש זאת, תפורסם העילה למעצרו מיד בדיון משפטי פתוח, בנוכחות העצור ועורך דינו.

סעיף 35; זכות הפרט על רכוש אישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לכל אדם יש זכות שביתו, ניירותיו וחפציו יהיו מוגנים מפני חדירה, חיפוש ותפיסה, פרט למקרה שהוזכר בסעיף 33, אלא אם כן ניתן צו חיפוש, על סמך עילה מספקת, ונאמר בפירוש היכן ייערך החיפוש ואיזה חומר ייתפס. לכל חיפוש או תפיסת חומר יהיה צורך בצו נפרד של רשות משפטית מוסכמת.

סעיפים 36 עד 40; זכויות נאשם בהליך משפטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 36:

חל איסור מוחלט על עובדי ציבור ולגרום עינויים או להטיל עונש אכזרי.

סעיף 37:

בכל משפט פלילי תהיה לנאשם הזכות למשפט מהיר, פומבי וללא משוא פנים. לנאשם תינתן הזדמנות לחקור כל עד, ותהיה לו הזכות לדרוש מבית המשפט לזמן עדים מטעמו על חשבון הציבור. לעזרת הנאשם יעמוד סנגור, ואם ידו לא תשיג לשכור עורך דין, ימונה לו סנגור על חשבון המדינה.

סעיף 38:

לא יהיה אפשר לחייב אדם להעיד נגד עצמו. הודאה שתושג בכפייה, בעינויים או לאיום, או שתינתן לאחר מעצר או מאסר ממושכים, לא תתקבל כעדות. אף אדם לא יורשע ולא ייענש, אם העדות היחידה נגדו היא הודאתו.

סעיף 39:

שום אדם לא יישא באחריות פלילית למעשה שבזמן ביצועו היה חוקי, או שבית המשפט כבר זיכה אותו עליו. לא יישא אדם באחריות פלילית כפולה לאותה עבירה.

סעיף 40:

אם ייצא נאשם זכאי לאחר שישב במעצר או במאסר, הוא יהיה רשאי לתבוע פיצויים מן המדינה, כפי שייקבע בחוק.

פרק ד': הפרלמנט[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הפרלמנט של יפן

סעיף 41; מעמדו של הפרלמנט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרלמנט (דיאט) יהיה הגוף השלטוני העליון של המדינה והמוסד המחוקק היחיד שלה.

סעיפים 42 ו-43; חלוקת שני בתי הפרלמנט[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 42:

הפרלמנט יהיה מורכב משני בתים: בית נבחרים ובית יועצים.

סעיף 43:

שני בתי הפרלמנט יהיו מורכבים מנציגים נבחרים של כל העם. מספר החברים בכל בית ייקבע בחוק.

סעיף 44; תנאי מינוי למשרה פרלמנטרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנאים הדרושים כדי להימנות עם הבוחרים או הנבחרים של שני הבתים ייקבעו בחוק, אולם תיאסר כל אפליה בשל גזע, דת, מין, מעמד חברתי, מוצא משפחתי, חינוך, רכוש או הכנסה.

סעיפים 45 ו-46; הקצבת זמן כהונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 45:

חברי בית הנבחרים יכהנו בתפקידם ארבע שנים, אך תקופת כהונתם תקוצר אם בית הנבחרים יפוזר בטרם זמנו.

סעיף 46:

חברי בית היועצים יכהנו בתפקידם שש שנים. בחירות של מחצית מחברי הבית תתקיימנה אחת לשלוש שנים.

סעיף 47; הליכי בחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזורי הבחירה, שיטות הבחירה ופרטים אחרים הקשורים בבחירות לשני הבתים ייקבעו בחוק.

סעיף 48; איסור כהונה כפולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שום אדם לא יוכל לכהן בו זמנית בשני בתי הפרלמנט.

סעיף 49; שכר חברי פרלמנט[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברי שני הבתים יקבלו שכר נאות מקופת המדינה, כפי שייקבע בחוק.

סעיף 50; חסינות של חברי פרלמנט[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרט למקרים שייקבעו בחוק, ייהנו חבר שני הבתים מחסינות מפני מעצר בזמן שמתקיים מושב של הפרלמנט. חבר הפרלמנט, שנעצר לפני פתיחת המושב, ישוחרר בזמן המושב אם הבית יבקש זאת.

סעיף 51; אחריות לנאומים ציבוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברי שני הבתים לא יישאו מחוץ לפרלמנט באחריות לנאומיהם, דיוניהם והצבעותיהם בפרלמנט.

סעיפים 52 עד 54; כינוס ופיזור של בתי הפרלמנט[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 52:

מושב רגיל של הפרלמנט יתכנס פעם בשנה.

סעיף 53:

הממשלה תוכל לכנס מושב מיוחד של הפרלמנט. בנוסף לכך, אם רבע או יותר חברים מאחד משני בתי הפרלמנט ידרשו זאת, יהיה על הממשלה לכנס מושב מיוחד של הפרלמנט.

סעיף 54:

אם יפוזר בית הנבחרים, ייערכו בחירות כלליות לבית הנבחרים תוך ארבעים יום מיום פיזור הבית, והבית החדש יכונס תוך שלושים יום מיום הבחירות. כל עוד בית הנבחרים מפוזר, יהיה סגור גם בית היועצים, אך בזמן חירום תוכל הממשלה לכנס את בית היועצים למושב חירום. ההחלטות שתתקבלנה במושב כזה תהיינה ארעיות. אם לא יאשר אותן בית הנבחרים תוך עשרה ימים מיום כינוס המושב הקרוב של הפרלמנט, הן תתבטלנה.

סעיף 55; מחלוקת על שירות כהונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרה שיתעוררו חילוקי דעות לגבי כשירות הכהונה של חברי הפרלמנט, יכריע כל אחד משני בתי הפרלמנט לגבי כשירות הכהונה של חבריו. אולם כדי להדיח חבר מן הבית יהיה נחוץ רוב של שני שלישים מהנוכחים בהצבעה.

סעיפים 56 ו-57; ישיבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 56:

כדי שתיפתח ישיבה באחד משני בתי הפרלמנט, חייבים לפחות שליש מחברי אותו בית להיות נוכחים. כל ההחלטות, בשני הבתים, תתקבלנה ברוב קולות של הנוכחים, פרט למקרים שקבעה החוקה הזאת. במקרה של תיקו, תהיה הכרעה בידי יושב ראש הבית.

סעיף 57:

הישיבות של שני בתי הפרלמנט תהיינה פתוחות לציבור, אולם ניתן יהיה לקיים ישיבה סגורה, אם שני שלישים או יותר מהחברים הנוכחים ידרשו זאת. כל אחד משני בתי הפרלמנט, ינהל פרוטוקול של הישיבות שלו. פרוטוקול זה יפורסם ויופץ בציבור, פרט לאותם קטעים מן הישיבות הסגורות שיוחלט לשומרם בסוד. אם חמישית מן הנוכחים בישיבה תדרוש זאת, תירשם ההצבעה של כל חבר באופן שמי.

סעיף 58; קביעת משרות פרלמנטריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל אחד משני בתי הפרלמנט יבחר את היושב ראש ואת שאר בעלי התפקידים שלו, יקבע את תקנון הישיבות, הנוהל והמשמעת, ויהיה רשאי להעניש את חבריו על התנהגות בלתי הולמת. אולם כדי לגרש חבר מן הבית, יהיה צורך בהחלטה שתתקבל ברוב של שני שלישים של הנוכחים בהצבעה.

סעיף 59; העברת חקיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצעת חוק תיהפך לחוק ברגע שתאושר בשני הבתים, פרט למקרים שלגביהם קבעה החוקה אחרת. אם אושרה הצעת חוק בבית הנבחרים, אך בית היועצים קיבל לגביה החלטה אחרת מזאת שקיבל בית הנבחרים, היא תהפוך לחוק אם יאשר אותה בית הנבחרים שנית ברוב של שני שלישים מן הנוכחים. דבר זה אינו שולל את זכותו של בית הנבחרים לבקש את כינוסה של ועדה משותפת לשני הבתים, כפי שייקבע בחוק. אם תוך שישים יום (בלי לספוג את ימי הפגרה) לא יקבל בית היועצים החלטה לגבי הצעת חוק שאושרה בבית הנבחרים, יראה בית הנבחרים דחייה של הצעת החוק על ידי בית היועצים.

סעיפים 60 ו-61; תקציב[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 60:

התקציב יונח תחילה על שולחנו של בית הנבחרים. אם לאחר דיון בתקציב, יקבל לגביו בית היועצים החלטה אחרת מזאת שקיבל בית הנבחרים, ולא יהיה ניתן להשיג הסכמה בין שני הבתים למרות כינוסה של ועדה משותפת שלהם, כפי שייקבע בחוק, או אם לא יקבל בית היועצים החלטה לגבי התקציב במשך שלושים ימים מאז אישר אותו בית הנבחרים (מבלי לספור את ימי הפגרה), תיהפך החלטת בית הנבחרים להחלטת הפרלמנט.

סעיף 61:

האמור בסיפא של הסעיף לעיל יחול גם על אישור חוזים בינלאומיים על ידי הפרלמנט.

סעיפים 62 ו-63; נושאים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 62:

כל אחד משני הבתים יוכל לחקור את פעולות הממשלה, לזמן עדים ולדרוש שיוגשו לו מסמכים.

סעיף 63:

ראש הממשלה והשרים יהיו רשאים להופיע בכל עת בפני כל אחד משני בתי הפרלמנט כדי להסביר הצעות חוק, גם אם הם אינם חברים באותו בית. הם יהיו חייבים להופיע בפרלמנט, כאשר יתבקשו לענות על שאלות או למסור הסברים.

סעיף 64; בית דין פרלמנטרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרלמנט יכונן בית דין פרלמנטרי מקרב חברי שני הבתים, שישפוט את השופטים שנגדם נפתחו הליכי הדחה. הכללים בקשר לכך ייקבעו בחוק.

פרק ה': הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ממשלת יפן

סעיף 65; סמכות הרשות המבצעת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסמכות המבצעת תהיה בידי הממשלה (הקבינט).

סעיף 66; הרכב הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממשלה תהיה מורכבת מראש ממשלה, שיעמוד בראשה, ומשרים, כפי שייקבע בחוק. ראש הממשלה והשרים חייבים להיות אזרחים [משמע, לא אנשי צבא]. הממשלה תישא באחריות קולקטיבית כלפי הפרלמנט בכל הקשור להפעלת סמכויותיה.

סעיפים 67 ו-68; מינוי ראש הממשלה והמינויים שבסמכותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 67:

ראש הממשלה ייבחר מקרב חברי הפרלמנט על ידי החלטה של הפרלמנט. לבחירה זאת תהיה עדיפות על פני כל סעיף אחר שעל סדר היום. אם יבחרו בית הנבחרים ובית היועצים אנשים שונים ושני הבתים לא יוכלו להגיע לידי הסכמה, למרות כינוסה שך ועדה משותפת שלהם כפי שייקבע בחוק, או אם לא יקבל בית היועצים החלטה בעניין זה במשך עשרה ימים מאז בחר בית הנבחרים את מועמדו (מבלי לספור את ימי הפגרה), תיהפך החלטת בית הנבחרים להחלטת הפרלמנט.

סעיף 68:

ראש הממשלה ימנה את השרים, אך רובם של שרי הממשלה צריך לבוא מקרב חברי הפרלמנט. ראש הממשלה יוכל לפטר שרים כרצונו.

סעיפים 69 עד 71; החלפת ראש ממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 69:

אם יביע בית הנבחרים אי אמון בממשלה, או ידחה הצעת אמון בממשלה, והוא לא יפוזר תוך עשרה ימים, תהיה הממשלה חייבת להתפטר.

סעיף 70:

אם יתפנה תפקידו של ראש הממשלה, או כאשר הפרלמנט יתכנס לראשונה לאחר בחירות לבית הנבחרים, תגיש הממשל את התפטרותה.

סעיף 71:

במקרים שתוארו בשני הסעיפים הקודמים תמשיך הממשלה לכהן עד למינויו של ראש ממשלה חדש.

סעיף 72; הגשת הצעות חוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראש הממשלה, כנציג הממשלה, יגיש הצעות חוק, ידווח לפרלמנט על עניינים לאומיים ויחסי חוץ, ויפעיל פיקוח ובקרה על זרועות הממשל השונות.

סעיף 73; דרישות למילוי בידי הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממשלה תעשה, בנוסף לפעולות הממשל האחרות, את הפעולות הבאות: א. תבצע בנאמנות את החוק ותנהל את ענייני המדינה. ב. תנהל את יחסי החוץ. ג. תחתום חוזים עם מדינות אחרות. חוזים אלה יובאו קודם או, אם בנסיבות תחייבנה זאת, אחר כך לאישור הפרלמנט. ד. תפעיל את המנגנון הממשלתי על בסיס החוקים שייקבעו. ה. תכין את התקציב ותגיש אותו לפרלמנט. ו. תתקין תקנות לביצעו הוראות החוקה והחוקים, אך לא תוכל לקבוע בתקנות אלה עונשים, פרט לאלה שאושרו בחוק. ז. תחליט על חנינה כללית, חנינה מיוחדת, המתקת עונשים או דחייתם והשבתן של זכויות.

סעיף 74; אשרת הרה"מ לחוקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל חוק ותקנה ממשלתית יישאו את חתימת השר הממונה על אותו תחום, ובנוסף לכך את חתימתו של ראש הממשלה.

סעיף 75; חסינות שרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שר לא יוכל להיתבע לדין בזמן כהונתו ללא אישורו של ראש הממשלה. אולם דבר זה אינו שולל את הזכות להגיש תביעה נגדו.

פרק ו': מערכת המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בית המשפט העליון של יפן

סעיף 76; סמכויות בית המשפט העליון[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל הסמכות המשפטית תהיה בידי בית המשפט העליון ובתי משפט מערכאה נמוכה יותר שייקבעו בחוק. לא יוקמו בתי משפט מיוחדים, ולשום גוף של הרשות המבצעת לא תהיה סמכות של ערכאה שיפוטית סופית. השופטים יהיו עצמאיים, ינהגו על פי מצפונם ויהיו מחויבים רק כלפי החוקה והחוקים.

סעיף 77; תקנות נהלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית המשפט העליון יקבע תקנות לגבי כל נוהלי הדיון המשפטי ולגבי כל העניינים הנוגעים לעורכי דין, למשמעת של בתי הדין ולניהול בתי המשפט. גם התביעה תהיה כפופה לתקנות שיקבע בית המשפט העליון. בית המשפט העליון יוכל להאציל את הסמכות לקביעת תקנות בעניין בתי משפט בערכאה נמוכה יותר לידי אותם בתי משפט.

סעיף 78; פיטורי שופטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא יהיה אפשר לפטר שופט, אלא אם כן הודח על ידי בית הדין הפרלמנטרי, או שבית משפט הכריז עליו שאינו כשיר למלא את תפקידו מבחינה נפשית או גופנית. שום זרוע או סמכות ממשלתית לא תוכל להטיל עונש משמעותי על שופט.

סעיף 79; חלוקת בית המשפט העליון ומינוי שופטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית המשפט העליון יהיה מורכב מנשיא בית המשפט העליון ומשופטים נוספים, שמספרם ייקבע בחוק. כל שופטי בית המשפט העליון, פרט לנשיא, ימונו על ידי הממשלה. מינוי של שופט לבית המשפט העליון טעון אישור של העם, שיינתן בזמן הבחירות לבית הנבחרים שתיערכנה לאחר המינוי. המינוי יובא שוב לאישור העם בבחירות לבית הנבחרים אחרי שחלפו עשר שנים מאז האישור הראשון, וכן הלאה באותה הצורה. אם יתנגדו רוב המצביעים למינוי, יפוטר שופט בית המשפט העליון. הצורה שבה יתבצע תהליך האישור תיקבע בחוק. שופטי בית המשפט העליון יפרשו מתפקידם כשיגיעו לגיל שייקבע בחוק. שופטי בית המשפט העליון יקבלו, במועדים קבועים, שכר נאות שלא יהיה אפשר להקטינו בזמן כהונתם.

סעיפים 80 ו-81; סמכויות גופי המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 80:

השופטים בבית המשפט בערכאות הנמוכות יותר ימונו על ידי הממשלה מתוך רשימה של מומלצים, שיגיש לה בית המשפט העליון. תקופת הכהונה של שופטים אלה תהיה עשר שנים. ניתן יהיה למנותם מחדש, אבל יהיה עליהם לפרוש כאשר יגיעו לגיל שייקבע בחוק. השופטים בבתי המשפט בערכאות הנמוכות יקבלו במועדים קבועים שכר נאות, שלא יהיה אפשר להקטינו בזמן כהונתם.

סעיף 81:

בית המשפט העליון יהיה הערכאה השיפוטית האחרונה, ותהיה לוסמכות להחליט אם חוק, תקנה, צו או פעולה ממשלתית כלשהי עולים בקנה אחד עם החוקה.

סעיף 82; פומביות תיקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדיונים ופסקי הדין של בתי המשפט יהיו פומביים. אם יחליט בית המשפט פה אחד כי הפומביות של משפט מסוים עלולה לסכן את הסדר הציבורי או את המוסר, הוא יוכל לקיימו בדלתות סגורות. משפטים על עבירות מדיניות או על עבירות הקשורות בעיתונות או בפגיעה בזכויות העם, כפי שנקבע בפרק ג' של החוקה הזאת, יתקיימו תמיד בדלתיים פתוחות.

פרק ז': כספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 83; סמכות ניהול כספי המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניהול ענייני הכספים של המדינה יהיה בסמכותו של הפרלמנט ויתבצע על פי החלטותיו.

סעיף 84; שינויי מס[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא יוטל מס חדש ולא ישונה מס קיים, אלא רק באמצעות חוק או באמצעות כללים שייקבעו בחוק.

סעיפים 85 עד 87; נושאי העברת תקציב[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 85:

כל הוצאה כספית וכל התחייבות כספית של המדינה טעונות אישור של הפרלמנט.

סעיף 86:

הממשלה תכין ותגיש את תקציב המדינה של כל שנת כספים לשיקולו ולאישורו של הפרלמנט.

סעיף 87:

כדי לענות על צרכים שקשה לחזותם מראש ולא נכללו בתקציב, יהיה אפשר להקים, באישור הפרלמנט, קרן רזרווה, שהממשלה תוכל להוציא ממנה כסף על אחריותה. הממשלה תצטרך לקבל, לאחר מעשה, את אישורו של הפרלמנט לכל סכום שהוציאה מקרן זאת.

סעיף 88; מעמד רכוש משפחת המלוכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל רכושה של משפחת הקיסר יהיה שייך למדינה. כל הוצאותיה של משפחת הקיסר ישולמו מקופת המדינה ויאושרו על ידי הפרלמנט בתקציב המדינה.

סעיף 89; איסור מעבר כספי ציבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא יימסר כסף ציבורי או רכוש ציבורי לשימושו, הנאתו או אחזקתו של גוף או ארגון דתי כלשהו, או לארגוני רווחה, חינוך או צדקה שאינם בשליטה ממלכתית.

סעיפים 90 ו-91; בדיקת מצבו של האוצר הלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 90:

המאזן של הוצאות והכנסות המדינה ייבדק מדי שנה על ידי ועדת ביקורת ויוגש על ידי הממשלה לפרלמנט בשנת הכספים שלאחר השנה הנבדקת, בצירוף הדו"ח של ועדת הביקורת. הארגון והסמכויות של ועדת הביקורת ייקבעו בחוק.

סעיף 91:

בפרקי זמן קצובים, ולפחות פעם בשנה, תהיה הממשלה חייבת למסור לפרלמנט ולעם דין וחשבון על מצבה הכספי של המדינה.

פרק ח': שלטון מקומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיפים 92 ו-93; ארגונם של הקהילות המקומיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 92:

הכללים לגבי ארגונן וניהולן של הקהילות המקומיות ייקבעו בחוק, על בסיס העקרון של שלטון עצמי מקומי.

סעיף 93:

הקהילות המקומיות תקמנה מועצות לניהול ענייניהן, כפי שייקבע בחוק. ראשי הקהילות, חברי המועצות ובעלי תפקידים אחרים שייקבעו בחוק ייבחרו בבחירות ישירות על ידי תושבי הקהילה.

סעיף 94; סמכויות הקהילות המקומיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקהילות המקומיות תהיה זכות לנהל את רכושן, את ענייניהן השוטפים ואת המנגנון שלהן, ולהתקין תקנות, במסגרת החוק.

סעיף 95; חקיקות הממשל הממלכתי על קהילות מקומיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרלמנט לא יוכל לחוקק חוק, החל רק על קהילה מקומית מסוימת, אלא אם כן נתנו רוב התושבים של אותה קהילה את הסכמתם לכך באמצעות הצבעה. אופן ההצבעה ייקבע בחוק.

פרק ט': תיקון החוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 96; תקנות עבור תיקון חוקתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל תיקון של החוקה יהיה טעון אישור של שני בתי הפרלמנט, כאשר בכל בית תומכים בו לפחות שני שלישים מכל חברי הבית. בנוסף על כך יהיה עליו לקבל את אישור העם, באמצעות משאל עם מיוחד או באמצעות משאל שיצורף לבחירות כפי שהפרלמנט יקבע. לאחר שהתיקון יאושר בדרך זאת, הוא ייהפך לחלק בלתי נפרד של החוקה, הקיסר יכריז עליו בשם העם.

פרק י': החוק העליון[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 97; זכויות האדם היסודיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכויות האדם היסודיות, שהחוקה הזאת מבטיחה לעם היפני, הן תואצה של מאבק רב שנים של האדם להשגת חירותו. הזכויות הללו עמדו בעבר במבחנים רבים והן מוענקות לעם, ולדורות הבאים, כפיקדון שיש לשמור עליו לעד ולא לפגוע בו.

סעיף 98; מעמדה החוקי של החוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוקה היא החוק העליון של המדינה. לא יהיה תוקף לשום חוק, צו, תקנה, מנשר קיסרי, או מעשה ממשלה, או חלק מהם, שיסתרו את החוקה. החוזים שיפן חתמה עליהם והחוקים הבינלאומיים שהיא התחייבה לקיימם יכובדו בצורה נאמנה.

סעיף 99; יחס עובדי הציבור לחוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקיסר או העוצר, וכן השרים, השופטים וכל שאר עובדי הציבור יהיו חייבים לכבד את החוקה ולציית לה.

פרק יא': תוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 100; כניסת החוקה לתוקף[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקה זאת תיכנס לתוקפה שישה חודשים מיום הכרזתה. עד אז אפשר יהיה לחוקק את החוקים הנחוצים לביצועה, והנוגעים לבחירת חברי בית היועצים, לכינוס הפרלמנט ולמהלכים אחרים הקשורים בהוצאתה לפועל.

סעיפים 101 ו-102; בית היועצים עת הסדר החוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 101:

אם בית היועצים עדיין לא יוקם בזמן שהחוקה תיכנס לתוקף, ישמש בית הנבחרים כפרלמנט עד שיוקם בית היועצים.

סעיף 102:

תקופת כהונתם של מחצית מחברי בית היועצים הראשון, שיוקם על פי החוקה הזאת, תהיה שלוש שנים. החוק יקבע על מי מחברי הבית תחול הוראה זאת.

סעיף 103; עובדי המדינה עם כניסת החוקה לפועל[עריכת קוד מקור | עריכה]

השרים, חברי בית הנבחרים, השופטים ושאר עובדי המדינה, וכן כל מי שממלא תפקיד המקביל לתפקידים שהחוקה מתייחסת אליהם, שיכהנו בתפקידם ביום שתיכנס החוקה לתוקפה, לא יאבדו את תפקידם בגלל כניסת החוקה לתוקפה, פרט למקרים שהחוק יקבע. אולם כאשר יורשיהם ייבחרו או ימונו על פי הוראות החוקה הזאת, הם יפרשו מתפקידיהם.

על החוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקרונות כינון החוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוקה מכילה הצהרה ברורה בעניין עיקרון ריבונות העם במבוא. החוקה מוכרזת בשמו של העם היפני וקובעת כי "הריבונות שייכת לעם וקובעים בזאת את החוקה" וכי "השלטון הוא פיקדון יקר של העם, השואב את כוחו מן העם, מופעל על ידי נציגי העם ונועד למען טובת העם". מטרת השימוש בלשון זו היא לסתור את ההלכה החוקתית הקודמת שהריבונות שוכנת בקרבו של הקיסר. לפי החוקה, הקיסר הוא רק סמל והוא "שואב את מעמדו מרצון העם, שבקרבו שוכן הכוח הריבוני", כך לפי סעיף 1. נוסח החוקה גם מציג דוקטרינה ליברלית של זכויות אדם בסיסיות. במיוחד, סעיף 97 קובע כי: "זכויות האדם היסודיות, שהחוקה הזאת מבטיחה לעם היפני, הן תואצה של מאבק רב שנים של האדם להשגת חירותו. הזכויות הללו עמדו בעבר במבחנים רבים והן מוענקות לעם, ולדורות הבאים, כפיקדון שיש לשמור עליו לעד ולא לפגוע בו". זאת בניגוד לחוקת מייג'י שקבעה כי זכויות הנתינים ניתנות במידה שאינן מתנגשות עם החוק.

זרועות הממשל[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוקה מניחה את היסוד לשיטת ממשל של דמוקרטיה פרלמנטרית. הקיסר ממלא את רוב התפקידים של ראש מדינה, אך אלה טקסיים בלבד, ובניגוד לצורות של מונרכיה חוקתית במדינות אחרות, אין לו סמכויות שלטוניות כלל. הסמכות החקיקתית מופקדת בידי דיאט בעל שני בתים, כאשר טרם כינון החוקה החדשה הבית העליון שלו מנה בני אצולה, ואילו כיום החוקה מכתיבה את בחירתם הישירה של כל חברי שני הבתים. הסמכות הביצועית מופקדת בידי ראש הממשלה וממשלתו, הנותנים דין וחשבון למחוקק. בראש הזרוע השופטת עומד בית המשפט העליון של יפן.

זכויות הפרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שבחוקת מייג'י היה חלק שהוקדש לזכויותיהם וחובותיהם של הנתינים, אשר העניק חופש ביטוי, חופש פרסום וחופש התארגנות, זכויות אלה הוענקו במגבלות החוק. חופש דת הוענק במידה שאינו פוגע במילוי חובותיו של הנתין, וזאת בהתחשב בכך שכל היפנים נדרשו להכיר באלוהותו של הקיסר, ואלה שסירבו לעשות כן ממניעים דתיים, לרבות נוצרים, הועמדו לדין בעוון חילול כבוד הקיסר.

31 סעיפים מתוך 103 שיש בחוקה החדשה עוסקים בהרחבה בזכויות הפרט. זכויות הפרט תחת חוקה זו מעוגנות בסעיף 13, לפיו לאזרחים זכות לכבוד כפרטים, וכתלות ברווחת הציבור, לחיים, לחירות ולהשגת אושר. בסעיפים לאחר מכן החוקה מקנה את הזכות לשוויון, אוסרת אצולה ועבדות ומכתיבה בחירות דמוקרטיות וחשאיות. החוקה מקנה את הזכות לחופש המחשבה והמצפון, לחופש הביטוי, לחופש דת, לחופש ההתארגנות, לחופש ההפגנה ולחופש אקדמי ואת ההגנה על סודיות התקשורת בין אנשים. בתוך כך היא אוסרת לחלוטין על צנזורה. החוקה גם מעניקה לאזרחים זכויות עובדים וקניין. מבחינת זכויות בתחום המשפט, החוקה מעניקה את הזכות לעתירה (הזכות לתבוע את המדינה) ואת הזכות להליך הוגן ולמשפט הוגן, מגנה על הפרט מפני מעצר לא-חוקי, הפללה עצמית, חיפוש ותפיסה ואוסרת עינויים, חקיקה למפרע וסיכון כפול.

הוראות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 9 לחוקה אוסר על המדינה להשתתף במלחמה. בסעיף המדינה שוללת מלחמה באופן רשמי ואוסרת על יישוב סכסוכים בינלאומיים תוך שימוש בכוח. הסעיף אף קובע שעל מנת להשיג מטרות אלה, יפן לא תחזיק כוח בעל יכולות צבאיות, אף על פי שיפן למעשה מחזיקה בכוחות ההגנה העצמית.

סעיף 98 מגדיר את עליונות החוקה על כל חוק, תקנה, צו קיסרי ופעולות אחרות של השלטון, אשר מפרים את הוראותיה. סעיף זה גם מורה כי החוק הבינלאומי וכן אמנות שיפן חתומה עליהן מקבלים תוקף מקומי. משמעות הדבר היא שלהלכה אין צורך בחוקים מקומיים שיתווכו את אופן ביצוע החוק הבינלאומי או האמנות שעליהן חתומה יפן.

תיקונים ושינויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחוקת יפן לא נכנסו תיקונים מאז כינונה ב-1947. סעיף 96 לחוקה קובע כי תיקונים יכולים להתקבל עבור כל חלק בחוקה. אולם, תיקון מוצע חייב אישור של שני בתי הדיאט, ברוב מיוחס של לפחות שני שלישים בכל אחד מהם, ולאחר מכן הוא חייב אישור במשאל עם, שבו דרוש רוב רגיל. לאחר אישורים אלה התיקון נחתם על ידי הקיסר, אם כי אין לקיסר אפשרות להטיל עליו וטו.

על אף שלא נכנסו תיקונים בחוקה מאז כינונה, היו יוזמות להציג שינויים בחוקה אשר גררו מחלוקת ציבורית עמוקה. עיקר המחלוקת נסובה סביב סעיף 9, הקובע כי יפן לא תחזיק צבא, וסביב סמכויותיו של הקיסר. תנועות וארגונים פרוגרסיביים וכן מן הצד השמאלי והשמאלי-המרכזי של המפה הפוליטית, כמו גם מפלגות האופוזיציה ותנועות עבודה ונוער מצדדים בהשארת המצב הקיים, בעוד שתנועות וארגונים הנוטים לימין המפה, שמרניים ולאומניים מצדדים בהכנסת שינויים שיעלו את יוקרת הקיסר ושיתירו גישות לוחמניות יותר בנוגע לכוחות ההגנה העצמית, למשל הפיכתם רשמית לצבא. תחומים אחרים הנדונים הם מעמד הנשים, מערכת החינוך ומערכת התאגידים הציבוריים, לרבות מוסדות ללא כוונת רווח, וכן רפורמות מבניות בהליכי הבחירות, כדוגמת בחירה ישירה לראשות הממשלה.

באוגוסט 2005 הציע ראש ממשלת יפן, ג'וניצ'ירו קואיזומי, תיקונים לחוקה במטרה להגביר את תפקידם של כוחות ההגנה העצמית בעניינים בינלאומיים. הטיוטה כללה תיקונים למבוא, לסעיף 9, שבו תישמר הפסקה הראשונה בדבר שלילת המלחמה אך הפסקה השנייה תתוקן לכזו שתתיר כוח הגנה, תחת פיקודו של ראש הממשלה, אשר יגן על האומה ויוכל להשתתף בפעילויות בינלאומיות, לסעיף 96 בדבר הפיכת הרוב הדרוש בדיאט לרוב פשוט, תוך השארת משאל העם על כנו, וכן לסעיפים אחרים לרבות בענייני מימון ארגונים דתיים ושלטון מקומי. אולם, נכון לשנת 2005, לא הייתה ביפן התשתית החוקית לקיים משאל עם, כפי שדורשת החוקה. באפריל 2007 חוקק חוק שמסדיר את קיום משאל העם, אולם סקרים הראו כי בציבור לא היה רוב לתיקונים המוצעים לחוקה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא חוקת יפן בוויקישיתוף