ז'יל וילנב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ז'יל וילנב
Gilles Villeneuve 1979 Imola.jpg
לידה 18 בינואר 1950
סן ז'אן סור רישליה שבקנדה
פטירה 8 במאי 1982 (בגיל 32)
לוון, בלגיה עריכת הנתון בוויקינתונים
לאום קנדהקנדה קנדי
קריירת פורמולה 1
אליפויות 0
מרוצים 68
ניצחונות 6
פודיומים 13
נקודות בקריירה 101
זינוקים מפול פוזישן 2
הקפות מהירות 8
קבוצות מקלארן (1977)
פרארי (1982-1977)

ג'וזף ז'יל הנרי וילנבאנגלית: Joseph Gilles Henri Villeneuve,‏ 18 בינואר 1950 - 8 במאי 1982) הוא נהג מרוצים קנדי שהתחרה עבור קבוצת פרארי באליפות הפורמולה 1 במשך 6 עונות. מצא את מותו במהלך מקצי הדירוג לגרנד פרי הבלגי במהלך עונת 1982.

בנו, ז'אק, התחרה אף הוא בסבב הפורמולה 1 וזכה באליפות בעונת 1997.

קריירת מרוצים מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

וילנב החל את קריירת המרצוים שלו בהשתתפות במרוצי דראג מקומיים, בהם התחרה כשהוא נוהג במכונית הפורד מוסטנג שלו שעברה התאמות. אף על פי שזכה במספר תחרויות לא מצא בתחרויות אלה עניין ועבר להתחרות בסבב מרוצי הפורמולה פורד המקומיים. בעונת הבכורה שלו בסבב ניצח שבעה מתוך עשרה מרוצים בהם השתתף. שנה לאחר מכן עבר להתחרות בסבב מרוצי הפורמולה אטלנטיק, בו לקח חלק במשך 4 שנים. במהלך עונת 1975 השיג את ניצחון הבכורה שלו, במרוץ שהתקיים תחת גשם כבד. בשנת 1976 ניצח את כל מרוצי הסבב, למעט אחד וזכה בתוארי האליפות האמריקאי והקנדי. שנה לאחר מכן זכה באליפות קנדה פעם נוספת.

כנהג מרוצים צעיר נאלץ וילנב להתמודד עם הצורך בהשגת מימון כספי. במקביל להשתתפותו במרוצי המכוניות השתתף גם במרוצי אופנועי שלג. כספי הזכייה במרוצים אלו, שימשו למימון ההוצאות במרוצי המכוניות. אף על פי שתחרויות אלו היו עיסוק צדדי עבורו, הוא השיג בהם הצלחה רבה ובשנת 1974 זכה באליפות העולם.

פורמולה 1[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'יימס האנט, אלוף הפורמולה 1 בעונת 1976, התרשם מיכולותיו של וילנב באחד המרצוים בו צפה. בעקבות זאת הציעה קבוצת מקלארן לוילנב לשמש כנהג שלישי במספר מרוצים במהלך עונת 1977. הוא ערך את הופעת הבכורה שלו בפורמולה 1 בגרנד פרי הבריטי באותה עונה, לאחר שדורג במקום התשיעי וסיים את המרוץ במקום ה-11. למרות ההצלחה במרוץ החליט טדי מאייר, מנהל הקבוצה, לסיים את ההתקשרות עם וילנב. וולטר וולף, הבעלים הקנדי של קבוצת וולף, נתן המלצה על וילנב לאנזו פרארי. בעקבות ההזמנה זומן בחודש אוגוסט לפגיה באיטליה. פרארי התרשם מיכולותיו לאחר שצפה בו עורך נסיעת מבחן במסלול פיורינו והוא הוחתם על חוזה לשני המרוצים של העונה ולעונת 1978[1].

הופעת הבכורה בקבוצת פרארי הערכה בגרנד פרי הקנדי, מול קהל ביתי, אך וילנב נאלץ לפרוש לאחר שהחליק על כתם שמן שהיה על המסלול. גרנד פרי יפן, מרוץ סיום העונה היה המרוץ השני בו השתתף. במהלך ההקפה החמישית של המסלול התנגש ברכבו של רוני פיטרסון. רכבו של וילנב הועף באוויר, נחת על צופים שעמדו במקום אסור, הרג אחד מהצופים ומרשל שהיה במקום ופצע עשרה צופים נוספים. חקירה שנעשתה לאחר האירוע מצאה אותו נקי מאשמה[2].

פתיחת עונת 1978 לוותה בפרישות רבות, בעיקר עקב בעיות בצמיגים ובמהלך החלק הראשון של העונה התקשה לצבור נקודות. בגרנד פרי אוסטריה סיים במקום השלישי והשיג את הפודיום הראשון בקריירה. במרוץ סיום העונה, שהתקיים בקנדה במסלול שמאוחר יותר נקרא על שמו, השיג את ניצחון הבכורה שלו. את העונה סיים במקום התשיעי עם 17 נקודות.

בעונת 1979 השיג שלושה ניצחונות וסיים אברע פעמים נוספות במקום השני. במהלך הגרנד פרי הצרפתי ניהל מאבק צמוד עם רנה ארנו על המקום השני במרוץ. ארנו הצליח לעקוף את וילנב שלושה סיבובים לסיום המרוץ, אך האחרון עקף בחזרה סיבוב לאחר מכן. במהלך ההקפה האחרונה נסעו שני הרכבים זה לצד זה במספר פניות, כשהם יוצרים מגע זה עם זה. במחצית ההקפה האחרונה הצליח וילנב לעקוף את ארנו וסיים במקום השני[3]. במהלך הגרנד פרי הגרמני סבל מנקב בצמיג האחורי של מכוניתו, בעקבותיו ירד מהמסלול. הוא התעקש לעלות על המסלול והמשיך להתחרות כשהוא נוהג כל הדרך לרחבת הטיפולים, כשהוא עם שלושה צמיגים בלבד. בגרנד פרי האיטלקי יכול היה לזכות באליפות, אם היה מתעלם מהוראות הקבוצה ומנצח את ג'ודי שכטר, אך הוא בחר לאפשר לחברו לקבוצה לנצח את המרוץ ולזכות בתואר האליפות.

עונת 1980 הייתה כישלון עבור קבוצת פרארי. וילנב השיג לאורך כל העונה רק 6 נקודות ואילו שכטר, האלוף היוצא, השיג 2 נקודות בלבד. בעונת 1981 עשתה הקבוצה שימוש לראשונה במנועי טורבו. שלדות הרכב התקשו להתמודד עם הכח הרב שייצרו המנועים ווילנב נאלץ לפרוש ממרבית המרוצים בעונה. למרות הקושי השיג שני ניצחונות וסיים את העונה במקום השביעי.

גרנד פרי של סן מרינו, המרוץ השלישי של עונת 1982, עמד בסימן המאבק בין FOCA ל-FISA‏, 2 הגופים הגדולים המייצגים את הקבוצות באליפות. קבוצות ברהבאם, לוטוס, מקלארן וויליאמס, שיוצגו על ידי FOCA החרימו את המרוץ. המתחרה העיקרית שנותרה לפרארי הייתה קבוצת רנו. אלן פרוסט, נהגה של הקבוצה הצרפתית, נאלץ לפרוש בהקפה השביעית של המרוץ. רנה ארנו, בן זוגו לקבוצה, פרש בהקפה ה-44. בשלב זה וילנב הוביל את המרוץ, כשאחריו דידייה פירוני, נהגה השני של פרארי. במטרה לחסוך בדלק ולהבטיח שהמכוניות יסיימו את המרוץ נתנו מנהלי הקבוצה הוראה לנהגים להאט. וילנב הניח, שכמקובל במקרים כאלה, ההוראה דורשת מנהגי הקבוצה לשמור על סדר הנהיגה הקיים עד לסיום המרוץ. הוא הופתע כאשר פריוני עקף אותו, אך לאחר מכן עקף את פריוני והאט שוב את הקצב. במהלך ההקפה האחרונה עקף אותו שוב פריוני בצורה אגרסיביבת וסיים את התחרות כמנצח. בעקבות האירוע נשבע וילנב כי לא ידבר עוד עם פריוני[4].

ב-8 במאי, במהלך מקצה הדרוג האחרון לקראת גרנד פרי בלגיה, ניסה לבצע עקיפה תוך כדי סיבוב אליו נכנס במהירות של כ-200 קמ"ש. יוכן מאס, אותו ניסה וילנב לעקוף פנה ימינה על מנת לפנות לו את הדרך, אך וילנב פנה לאותו כיוון והתנגש ברכבו של מאס. כתוצאה מההתנגגשות הועף הרכב באוויר ולאחר מכן צלל והתרסק על המסלול כשחרטומו פונה כלפי מטה. וילנב עצמו הועף עם כסאו והתרסק לתוך גדר ההפרדה. בבית החולים אליו הובהל נקבע כי הפגיעה שספג בחוליות הגב והצוואר בלתי ניתן לאיחוי. הוא הוחזק בחים באמצעות מכונת הנשמה על מנת לאפשר לאשתו להגיע בטיסה ולהפרד ממנו. מותו נקבע בשעה 21:12 באותו היום[5].

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסלול המרוצים הקנדי, המארח את תחרויות הפורמולה 1 ואליפות הנסקאר הקנדית, שינה את שמו ונקרא על ז'יל וילנב. שמומ של וילנב הונצח גם במסלול המרצוים בסן מרינו ואחת הפניות במסלול נקראת על שמו. בנוסף, דגל קנדה צוייר על המסלול בעמדת הזינוק השלישית, עמדה ממנה זינק וילנב במרוץ האחרון שבו השתתף. פנייה נוספת נקראה על שמו גם במסלול זולדר הבלגי, בו מצא את מותו. שלט ארד הנושא את דיוקנו הוצב במסלול פיורינו.

ז'אק וילנב, בנו של ז'יל התחרה באליפות האינדי ובאינדינאפוליס 500 עם המספר 27 על רכבו, אותו מספר אותו נשא אביו על מכוניתו. ז'אן אלזי, שסגנון נהיגתו האגרסיבי השווה פעמים רבות לזה של וילנב, התחרה גם הוא במדי קבוצת פרארי עם הספרה 27 על רכבו.

מרוצים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פורמולה 1[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנה קבוצה 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 מקום נקודות
1977 מקלארן ארגנטינהארגנטינה ברזילברזיל דרום אפריקהדרום אפריקה ארצות הבריתארצות הברית ספרדספרד מונקומונקו בלגיהבלגיה שוודיהשוודיה צרפתצרפת בריטניהבריטניה
11
גרמניהגרמניה אוסטריהאוסטריה הולנדהולנד איטליהאיטליה ארצות הבריתארצות הברית - 0
פרארי קנדהקנדה
12
יפןיפן
פרש
1978 פרארי ארגנטינהארגנטינה
8
ברזילברזיל
פרש
דרום אפריקהדרום אפריקה
פרש
ארצות הבריתארצות הברית
פרש
מונקומונקו
פרש
בלגיהבלגיה
4
ספרדספרד
10
שוודיהשוודיה
9
צרפתצרפת
12
בריטניהבריטניה
פרש
גרמניהגרמניה
8
אוסטריהאוסטריה
3
הולנדהולנד
6
איטליהאיטליה
7
ארצות הבריתארצות הברית
פרש
קנדהקנדה
1
9 17
1979 פרארי ארגנטינהארגנטינה
פרש
ברזילברזיל
5
דרום אפריקהדרום אפריקה
1
ארצות הבריתארצות הברית
1
ספרדספרד
7
בלגיהבלגיה
7
מונקומונקו
פרש
צרפתצרפת
2
בריטניהבריטניה
14
גרמניהגרמניה
8
אוסטריהאוסטריה
2
הולנדהולנד
פרש
איטליהאיטליה
2
קנדהקנדה
2
ארצות הבריתארצות הברית
1
2 47 (53)
1980 פרארי ארגנטינהארגנטינה
פרש
ברזילברזיל
16
דרום אפריקהדרום אפריקה
פרש
ארצות הבריתארצות הברית
פרש
בלגיהבלגיה
6
מונקומונקו
5
צרפתצרפת
8
בריטניהבריטניה
פרש
גרמניהגרמניה
6
אוסטריהאוסטריה
8
הולנדהולנד
7
איטליהאיטליה
פרש
קנדהקנדה
5
ארצות הבריתארצות הברית
פרש
12 6
1981 פרארי ארצות הבריתארצות הברית
פרש
ברזילברזיל
פרש
ארגנטינהארגנטינה
פרש
סן מרינוסן מרינו
7
בלגיהבלגיה
4
מונקומונקו
1
ספרדספרד
1
צרפתצרפת
פרש
בריטניהבריטניה
פרש
גרמניהגרמניה
10
אוסטריהאוסטריה
פרש
הולנדהולנד
פרש
איטליהאיטליה
פרש
קנדהקנדה
3
ארצות הבריתארצות הברית
DSQ
7 25
1982 פרארי דרום אפריקהדרום אפריקה
פרש
ברזילברזיל
פרש
ארצות הבריתארצות הברית
DSQ
סן מרינוסן מרינו
2
בלגיהבלגיה
DNS
מונקומונקו ארצות הבריתארצות הברית קנדהקנדה הולנדהולנד בריטניהבריטניה צרפתצרפת גרמניהגרמניה אוסטריהאוסטריה שווייץשווייץ איטליהאיטליה ארצות הבריתארצות הברית 15 6

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Donaldson, Gerald (2003). Gilles Villeneuve: The Life of the Legendary Racing Driver. London: Virgin ISBN 0-7535-0747-1

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ז'יל וילנב בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Donaldson, Gerald (2003). Gilles Villeneuve: The Life of the Legendary Racing Driver, p.95-104
  2. ^ Donaldson, Gerald (2003). Gilles Villeneuve: The Life of the Legendary Racing Driver, p.120-122
  3. ^ פרויקט מיוחד: קיצור תולדות הפורמולה 1, nrg‏, 28 במרץ 2009
  4. ^ Donaldson, Gerald (2003). Gilles Villeneuve: The Life of the Legendary Racing Driver, p.289
  5. ^ חורן סרביקאן, פנייה גורלית, JSport.co.il, 6 במאי 2016