חבירו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בתעתיק: "עפירו" (חבירו) בכתב חרטומים
a
p W y
r
A1Z2

חַ'בִּרוּ או עפירו הוא כנראה כינוי לאנשים מסטטוס חברתי מסוים, שהיה קיים במזרח הקרוב הקדום בתקופת הברונזה התיכונה והמאוחרת, המאה ה-18 עד המאה ה-12 לפני הספירה. אזכורים רבים של אנשים וקבוצות המשתייכים לסטטוס זה נמצאו במכתבי אל עמארנה ממצרים, וכן בארכיון שנמצא בעיר מארי שבצפון סוריה.

האותיות ח' וע' וכן גם האותיות ב' ופ' מתחלפות בשפה האכדית, על כן אפשרויות נוספות להגיית שמם הם "'חַ'פִּרוּ", "ח'פירו" או "עבירו".

הכתובות המזכירות אותם[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזכור קבוצת אנשים בשם `PR.W שפורש כ"חבירו" מתוך תיאור קרב קדש מאבו סימבל.

החבירו מוזכרים בכתובות משומר, ממצרים העתיקה, מאכד, מהאימפריה החתית, ממיתני, מכנען ומאוגרית.

  • לראשונה מוזכרים החבירו בתעודות אכדיות מהמאות 17-18 לפנה"ס, שבהן הם מתוארים כחבורות צבאיות מאזור קפדוקיה שבאנטוליה, מלכות לרסה, בבל, מארי וסביבותיה.
  • בתעודות מהמאה ה-15 הם מוזכרים שוב כיחידות צבאיות מאזור אללח'.
  • בתעודות נוזי הם מתוארים כבני חסות של המדינה וכמעמד של עבדים או אנשים מאומצים. החבירו מוזכרים ב-20 תעודות.
  • בתעודות חיתיות מהמאות 1-14 לפנה"ס הם מתוארים כנתינים משועבדים.
  • במכתבי אל-עמארנה (מאמצע המאה ה-14 לפנה"ס.הם מוזכרים כתוקפים ומחריבים ערים בכנען. החבירו מוזכרים ב-61 תעודות.[1]
  • בתעודות אוגריתיות מוזכר שם בהקשר "חבירו של השמש" (מלך חת), או "חלב עפרם" (רובע העיר "חלב" של העפירו).
  • בתעודות מצריות מהמאות 12-15 לפנה"ס הם מוזכרים כשבויים וכעבדים מאזור ארץ ישראל וסוריה.
  • מתעודות ממארי מהמאות 14-15 לפנה"ס הם מוזכרים כחבורות שודדים.

בתיאור שני מסעותיו של אמנחותפ השני לארץ ישראל נטען כי חלק ניכר מהאוכלוסייה מהווים החבירו שהיו נודדים למחצה. במכתבים, המוכרים גם כ"מכתבי אל-עמארנה", יש פניות של מושלי ערים אל מלך מצרים לשלוח צבא כדי לדכא תוקפנות של מושלים אחרים, במכתבים אלה מוזכרים גם החבירו שהיו חסרי זהות אתנית שמילאו תפקיד בסכסוכים שבין הערים השונות והעבירו את נאמנותם על פי שיקוליהם.

סתי הראשון שחי במאה ה-13 לפנה"ס ערך שלושה מסעות לארץ ישראל ולסוריה. מסעו הראשון היה כדי לדכא מרד שפרץ בבית שאן. לזכר ניצחונו הציב שתי מצבות בבית שאן שהתגלו בחפירות ארכאולוגיות שנערכו במקום. באחת המצבות מתואר ניצחונו של סתי הראשון על החבירו ב"הר יַרְמְתוּ" (רֶמֶת שבנחלת שבט יששכר).

מעמדם של החבירו[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחקר העדכני של ביקורת המקרא, נכון לעשור השני של המאה ה־21, מקובל לראות בחבירו מעמד חברתי,[2][3][4] של פורעי חוק שפועלים בשוליים, מחוץ לתחום השררה של השלטון המרכזי.[3] במקרים שונים מתוארים על ידי המצרים, או ערי מדינה שבקשר עם מצרים, כגורמים עוינים שיש להילחם בהם.[4] במספר כתובות בכתב היתדות מתחלף כינוי זה עם האידאוגראמה SA.GAZ שמשמעותה "שודד" או "רוצח". בכל האזכורים שנמנו מתוארות כל פעם קבוצות אתניות שונות: שמיים מערביים, אכדיים, אשוריים וקבוצות לא שמיות. מכך ניתן להסיק שכינוי זה לא התייחד לקבוצה אתנית מסוימת.

הבלשנית ציפורה כוכבי־רייני סוברת שהתרגום הנכון של שמם הוא עַפִּרוּ הנגזר מהשורש ע-פ-ר שהפירוש לו הוא מעופר, מכוסה עפר. כוכבי־רייני מסבירה שזהו כינוי גנאי לאנשים שאיבדו את זכויותיהם בערי כנען ובאזורים השכנים ואינם חלק מהתרבות הממוסדת. העפרו היו פליטים ועריקים, ללא כל זהות אתנית או לאומית מאוחדת, שנאלצו לברוח מהשלטונות והפכו לשכירי חרב של שליטים מקומיים בהרי הלבנון, אזור שכם ושל השלטון המצרי. העפרו היו מוכרים ברחבי כל המזרח הקרוב הקדום.[5]

הקשר בין החבירו והעברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקרים שונים העלו קשרים שונים בין העברים המוזכרים במקרא לחבירו, וסברה מקובלת במחקר היא שהעברים התפתחו, בין היתר, מתוך קבוצה שהייתה חלק ממעמד החבירו.[3]

חלק מההקבלות נמצאות בדמיון בין חלק מהתכתובות ההיסטוריות העוסקות בחבירו לבין מסורות שהתגלגלו למקרא.[4] במכתבי אל-עמארנה מתלוננים השליטים הווסליים בערי כנען מטעם המצרים על חדירת החבירו אשר כובשים את הארץ, ומבקשים מפרעה שישלח את צבאו לתקוף אותם לפני ש"הארץ תיפול לשליטתם". תיאור זה מקביל לתיאור המקראי של כיבוש הארץ בידי העבריים בתקופת יהושע בן נון. פרט נוסף שמשתלב עם המקרא, הוא במכתב ששלח מושל העיר שכם לפרעה שהתגלה באל-עמארנה, בו הוא טוען בפניו כי בנו התחבר עם החבירו ועוזר להם במסע הכיבושים שלהם בארץ כנען, טענה זו משתלבת עם המתואר בספר יהושע שלפיו הגיעו בני ישראל לעיר שכם ללא קרב. גם במכתבו (המסומן במספר 287) של עבדיחבה מושל ירושלים מופיעה תלונה על תקיפת העפירו:
”ראה, ארץ גזר, ארץ אשקלון ול[כיש] נותנים להם ל<עפירו> מזון, שמן ואת כל מחסורם. לכן ידאג נא המלך לצבא הסדיר וישלח נא צבא סדיר נגד האנשים הפושעים במלך אדוני! אם יהיה (עוד) בשנה הזאת צבא סדיר, יישארו הארצות ומושלי הערים נאמנים למלך אדוני; אולם אם אין צבא סדיר, למלך ל יהיו ארצות ומושלי ערים. ראה, את ארץ ירושלים זו - לא אבי ולא אמי נתנו לי (אותה). - ראה מעשה מִלכֲּאִלֻ ומעשה בני לַבּאַיַ: אשר נתנו את ארץ המלך לעפרו.“[6] בני ישראל המקראיים מתוארים במקרא כעבדים הבונים מבנים למצרים הממררים את חייהם בעבודת פרך קשה, וכך מתוארים גם החבירו בפפירוס ליידן 348, שבו מצוין כי ניתנו הוראות לספק מזון לחבירו ולחיילים ש"סחבו אבנים למקדש רעמסס", כמו גם באוסטרקון שנכתב בכתב היראטי מוזכרים החבירו כעובדים בעבודת פרך בבניית העיר פר-רעמסס (המזוהה גם כרעמסס המקראית).[7]

חוקר הדתות דגלאס ווטרהאוס הציע שגם במקרא ישנו רמז לכך, בדמותו של עבר, שהיה אחד מאבותיו של יעקב.[4]

על פי השערה נפוצה, הקבוצה המכונה בני-ישראל, או חלק ממנה, אכן השתייכו מבחינת הגדרתם למעמד החברתי המכונה "עפירו", מתוקף היותם גרים ועקורים שלא היו אזרחי ערי המדינה בכנען. אם כך הדבר, הרי זה הגיוני שבפי הכנענים והמצרים הם אכן כונו באופן מכליל "עפירו"/"עברים", כשאר האנשים שהשתייכו לסטטוס חברתי זה, אף-כי הם עצמם הגדירו את עצמם באופן ספציפי יותר כקבוצה המכונה בני ישראל. כלומר בני ישראל נחשבו גם כעפירו, אבל לא כל אלו שנחשבו עפירו היו גם בני-ישראל.[8]

מקור השם "עברים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק מהסיבות הקושרות בין החבירו לעברים מקורן בדמיון בין השמות, בהנחה ששמם היה "עבירו" דהיינו "עברים".[9]

הבלשנית ציפורה כוכבי-רייני, בספרה "לאדוני המלך מכתבי אל-עמארנה", שוללת לחלוטין הנחה זו. לטענתה התרגום הנכון של שמם הוא עַפִּרוּ הנגזר מהשורש ע-פ-ר שהפירוש לו הוא מעופר, מכוסה עפר. לטענתה השם עפרו הוא במשקל השמי qatilu (בעברית קָטֵל) המציין מצב, בעוד המונח עברי הוא במשקל של ייחוס (נִסבֶּה) כמו המילה יהודי, מצרי.[10]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משה גרינברג, הערך "חַ'בִּרוּ (חַ'פִּרוּ)", האנציקלופדיה העברית, כרך יז, עמ' 83, חברה להוצאת אנציקלופדיות, ירושלים - תל אביב.
  • משה גרינברג, לחקר בעיית הח'ברו (ח'פרו), תרביץ כ"ד ד (תשט"ו)
  • מיכאל אסטור, בעיית החבירו וכיבוש כנען, 1958, תרגום והערות מ' ויינפילד, חמו"ל, ירושלים, 1971
  • J. Bottéro, Le problème des Ḫabiru à la 4e Rencontre assyriologique internationale, Cahiers de la Société Asiatique 12 (Paris: Imprimerie Nationale, 1954)
  • M. Greenberg, The Hab/piru, American Oriental Society, (New Haven: American Oriental Society, 1955) ISBN 0940490390

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא חבירו בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מיכאל אסטור, בעיית החבירו וכיבוש כנען, 1958, תרגום והערות מ' ויינפילד, ירושלים: חמו"ל, 1971, עמ' 4.
  2. ^ מקרא וארכאולוגיה, פרק כג, עמ' 122-124
  3. ^ 1 2 3 שאלות לישראל פינקלשטיין - הסדרה מסע אל ישראל הקדום פרקים 1-6 (הגרסה המעודכנת), דקה 21:30
  4. ^ 1 2 3 4 דגלאס ווטרהאוס, Who are the HÓabiru of the Amarna Letters?, Andrews University
  5. ^ ציפורה כוכבי-רייני, לאדוני המלך, מכתבי אל-עמארנה, הוצאת מוסד ביאליק, 2005, עמוד 12
  6. ^ ציפורה כוכבי רייני, למלך אדוני: מכתבי אל-עמראנה, מוסד ביאליק, ירושלים; והוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשס"ה, עמ' 214-213
  7. ^ מלמט, א., 1996-1995. “יציאת מצרים – מקבילות מצריות”, ארץ-ישראל 234-231 :25. ועיין קישור למאמרו של מלמט באתר הספרייה הווירטואלית של מטח.
  8. ^ יגאל בן-נון, 'עברים' כשם גנאי במקרא 19 ביולי 2016
  9. ^ יהודה בלו, משעבד העברים: המסע לגילוי זהותו של פרעה, באתר ynet, 27 ביוני 2007
  10. ^ ציפורה כוכבי-רייני, לאדוני המלך, מכתבי אל-עמארנה, הוצאת מוסד ביאליק, 2005, עמוד 12