מארי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מארי
שרידי הזיגורט במארי
שרידי הזיגורט במארי
רוחב 1000 מטר
שטח 600 דונם
קוטר 600 מטר
גובה מעל פני הים כ-190 מטר
היסטוריה
תרבויות התרבות המסופוטמית
תקופות תקופת הברונזה
נבנה 2900 לפנה"ס בערך
ננטש 1759 לפנה"ס
סוג תל
אתר ארכאולוגי
התגלה 1933
חפירות 19331939
19511956
מ-1960
ארכאולוגים אנדרה פארו
משלחת צרפתית מטעם מוזיאון הלובר
מצב הרוס
גישה לציבור כן
מיקום
מדינה סוריה עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 34°32′58″N 40°53′24″E / 34.549444444444°N 40.89°E / 34.549444444444; 40.89
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
מפת הממלכות הגדולות במסופוטמיה בשנת 1764 לפנה"ס, לפני כיבוש מארי על ידי בבל. הממלכות הבולטות: ימחד, מארי, קטנה, אשנונה, אשור ובבל
שרידי ארמונו של זימרי-לים במארי

מארי היא עיר עתיקה בסוריה, ששכנה במיקום שכיום הוא תל חרירי, על גדתו המערבית של נהר הפרת. העיר הייתה מיושבת כבר באלף החמישי לפנה"ס, ושיא פריחתה היה בין 2900 לפנה"ס ל-1759 לפנה"ס, אז נחרבה על ידי חמורבי. בשיאה הייתה מרכז מדיני, כלכלי, ותרבותי חשוב בעולם העתיק.

גילוי וחפירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מארי נתגלתה ב-1933 במזרח סוריה, קרוב לגבול עם עיראק. אנשי שבט בדואי חפרו בתל בחיפוש אחר אבן למצבה לאחד מאנשיהם שמת, כשנתקלו לפתע בפסל חסר ראש. כשהגיעה השמועה לשליטים הצרפתים הדיווח נחקר, וארכאולוגים מטעם הלובר בפריז החלו בחפירה ב-14 בדצמבר 1933. במהרה החלו להיחשף ממצאים, וכבר בחודש הראשון התגלה מקדש עשתר. מארי סווגה על ידי הארכאולוגים כ"מאחז המערבי ביותר של התרבות השומרית".

מארי נחפרה ברציפות בכל שנה מאז 1933, מלבד בתקופה שבין 19391951. נכון ל-2005, נחשף פחות ממחצית משטחה של מארי, המשתרע על 1000 כפול 600 מטר. למרות הניסיונות להעריך כמה שכבות מרובדות באתר, אי אפשר היה לוודא זאת. לדברי הארכאולוג הצרפתי אנדרה פארו: "בכל פעם שהחלו בגישוש אנכי על מנת לעקוב אחר היסטוריית האתר עד לקרקע בתולה, נמצאו ממצאים כה חשובים עד כי היה הכרח להתחיל שוב בחפירה אופקית." פארו חפר באתר 21 עונות חפירה רצופות עד שנת 1974[1].

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מארי הייתה מיושבת מאז אלף החמישי לפנה"ס, אך עיקר חשיבותה הייתה באלף השלישי והשני לפנה"ס. יושבי מארי היו עם שמי, נחשבים כחלק מההגירה האכדית והאבלית.

תור הזהב הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מ-2900 לפנה"ס שגשגה העיר הודות למיקומה כנקודת מעבר בין הערים השומריות של מסופוטמיה תחתית לבין הערים שבצפון סוריה. שומר נזקקה לחומרי בניין כגון עץ ואבן מצפון סוריה, שהועברו דרך מארי.

החורבן הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר תקופת השיגשוג חרבה מארי בסביבות 2350 לפנה"ס. חורבן זה גרם לירידה בחשיבות האזור והעיר קטנה עד לכדי כפר. דעות ההיסטוריונים חלוקות באשר לזהות המחריב; יש הסוברים כי היה זה סרגון מאכד (אשר הצהיר על מעבר במארי במסעו המפורסם מערבה), אחרים סבורים כי היו אלו בני אבלה, היריבים המסחריים המסורתיים של מארי.

תור הזהב השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעמד העיר שוקם תחת שלטון השושלת האמורית. תור הזהב השני החל בסביבות 1900 לפנה"ס. שתי תגליות ארכאולוגיות משמעותיות מתוארכות לתקופה זו. תגלית אחת היא ארמונו של זימרילים, מלך מארי, שהכיל למעלה מ-300 חדרים. ארמון זה היה כפי הנראה הגדול בתקופתו והיה מוכר בממלכות ובערים השכנות. כפי הנראה, הן ירים-לים מלך ימחד והן מלך אוגרית הביעו את תשוקתם לבקר בארמון כדי לחזות בתפארתו במו עיניהם. הארמון המפואר הכיל מגוון חדרים, אגפים ואולמות ששימשו למטרות שונות, בין השאר מקדש, מחסנים, חדרי רחצה ועוד. בארמון נמצאו גם ציורי קיר גדולים בנושאים דתיים.

תגלית נוספת היו גנזכי המדינה שנבנו בתקופה זו. נתגלו 25,000 לוחות בכתב יתדות מגנזכים אלו. לדברי אנדרה פארו הלוחות "הביאו לבדיקה מחודשת של התיארוך ההיסטורי של המזרח הקרוב בעת העתיקה וסיפקו למעלה מ-500 שמות מקומות חדשים, די כדי להתוות מחדש את המיפוי הגאוגרפי של העולם העתיק."

החורבן הסופי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מארי נחרבה בשנית בסביבות 1759 לפנה"ס בידי חמורבי. עדות לכך נמצאה בלוחות רבים מגנזכי המדינה, שמגוללים את בגידתו של חמורבי בבעל בריתו לשעבר זימרילים ובהבסתו בקרב. לאחר חורבן זה היו התיישבויות פזורות, של אשורים ובבלים, אך מארי נותרה כפר עד הגעת היוונים, ולאחר מכן נעלמה מעל בימת ההיסטוריה.

תעודות מארי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתחילת החפירות התגלו למעלה מ-25,000 לוחות חרסית בשפה האכדית, כתובים בכתב יתדות. כ-3000 מהלוחות הם מכתבים והשאר מסמכים בנושאים משפטיים, כלכליים, מינהלתיים, חוזיים וכדומה. המסמכים הרבים והמגוונים מעידים הן על אירועים מדיניים רבי היקף והן על שגרת החיים של השליטים ופשוטי העם. רוב התעודות מתוארכות לתקופה של 50 השנים האחרונות לקיום העיר לפני שנכבשה (1800-1750 לפנה"ס)[2].

בתעודות מארי כלול גם מידע על השפה האמורית. זו העדות היחידה לשפה זו וכוללת רק כמה אלפי שמות פרטיים, המופיעים בתעודות הכתובות אכדית, ועשרות מלים אמוריות המשובצות בתעודות האכדיות. לממצאים אלו ערך רב בחקר המקרא, בשל קרבתה הלשונית הרבה של האמורית לעברית – שתיהן שפות שמיות מערביות, לעומת האכדית, שהיא שפה שמית מזרחית[3].

המקרא ותעודות מארי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקר המקרא והאשורולוג פרופסור משה ענבר מאוניברסיטת תל אביב, חקר את התעודות וההיסטוריה של האמורים במשך שנים רבות ואת המשותף להם ולמקרא, בעיקר את הדמיון לספרות הנבואה, סיפורי הבריתות והשבטים הנוודים למחצה, ואת הדקדוק הדומה לשפת התנ"ך[4]. לדוגמה נבואת ירמיהו

וְהָיָה הַגּוֹי וְהַמַּמְלָכָה אֲשֶׁר לֹא יַעַבְדוּ אֹתוֹ אֶת נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וְאֵת אֲשֶׁר לֹא יִתֵּן אֶת צַוָּארוֹ בְּעֹל מֶלֶךְ בָּבֶל בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדֶּבֶר אֶפְקֹד עַל הַגּוֹי הַהוּא נְאֻם יְהוָה עַד תֻּמִּי אֹתָם בְּיָדוֹ.

ירמיהו כז, ח

תעודות מארי מסייעות להבנת הרקע להתבטאות זו של הנביא ירמיהו, בה האל מזהיר את העמים הכפופים לבבל, לבל יעזו למרוד במלך בבל, ומדמה את השיעבוד לנשיאת עול על ידי בהמת משא. דימוי העול ואת האזהרה על העונש למי שלא ישא בעול, מופיעות בתעודות מארי כלשון שבה מזהיר המלך את מי שמסרב לעשות כרצונו להפוך לוסאל שלו. דימוי העול כסמל לשיעבוד על ידי מלך נפוץ בכתובות אשוריות ובבליות. אולם מה שמייחד את הדוגמאות ממארי ומהמקרא הוא שאחרי דימוי העול מופיעה תוכחת עונש על הסרת העול[5].

במכתב של שר צבא בשם יסמדגן מהשנה התשיעית למלכות זימרילים נאמר:

השליט (של עילם) כך כתב אל חמורבי: 'אַתַמרֻם נבחר (למשול באֶשנֻנַ). כל עוד שאני יושב (באֶשנֻנַ), סיים את ענייניך. הערים של אֶשנֻנַ שאתה מחזיק בהן אינן שלי. שחרר אותן והכנס את צווארך בעוֹלי. וָלא אפלוש לארצך (בבל). הצבא (שלי) ייצא לדרך ממַנכִּסֻם (עיר במעלה החידקל). שם הוא יחצה (את החידקל) ואני אחצה (את הנהר) בראש צבאותיי ואלך ואפלוש לארצך."

[6]

בדברי שליט עילם אנו מוצאים, כמו בספר ירמיהו, הן את דימוי העול והן את האזהרה על העונש הצפוי למי שמסרב לההפך לוסאל. אך בעוד שבספר ירמיהו אנו מוצאים אותם בהקשר ספרותי, הרי במארי, לעומת זאת, מדובר במציאות היסטורית: שליט עילם מאיים על חמורבי, שאם הוא לא יחזיר את הערים שהוא מחזיק בהן, ולא ייעשה לווסאל שלו, הוא יענש קשות על ידי צבאות עילם בפיקודו האישי[5].

חצור ומארי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כ-20 תעודות שנמצאו במארי הם תכתובת שנשלחה לעיר חצור[7]. תכתובת שנמצא גם בכיוון ההפוך בלוחות טין שנמצאו בתל חצור כתובים בכתב יתדות[8].

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צמיחתה של מארי מכפר למרכז מסחרי חשוב נבעה מכלכלתה המגוונת בעולם העתיק. העיר שלטה בנתיבי הסחר בין אזורים שונים כגון מערב איראן, מסופוטמיה, כרכמיש וחלקים מאנטוליה. בין הערים שעמן סחרה מארי: אור, חלב ואוגרית. הסחורות שעברו דרכה כללו תמרים, זיתים, קדרות, חרסינה, דגן, עץ ואבן. מארי ייבאה מחצור זהב שמקורו במצרים, ובד שמקור בעיר גבל. מארי ייצאה לחצור חותמות, אריגי צמר ועורות.

תרבות ודת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לתושבי מארי היה סגנון לבוש ותסרוקות מורכב. נחשבו כחלק מהתרבות המסופוטמית, למרות ריחוקם כ-250 ק"מ במעלה הנהר מבבל. ישנה תאוריה כי מארי הייתה נקודת סחר חליפין לדרום מסופוטמיה.

תושבי מארי סגדו למגוון אלים שומריים. מקדשים הוקדשו בלעדית לאלים כגון דגון, אל הסערות, עשתרת, אלת הפריון ושפש אל השמש. על פי אמונתם שמש היה רואה-כל וכל-יודע ובחותמות רבים הוא נראה ניצב בין שתי דלתות גדולות. לפי עלילות גילגמש דלתות אלו נמצאות בהר משו והן הדלתות המזרחיות לגן עדן. באמצעות רשת המסחר העניפה של מארי, הובאו האלים השומריים לערים לא שומריות כמו אבלה ואוגרית ושולבו בדתותיהן.

האתר כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה, הופסקו החפירות באתר, והוא נמצא בשליטת כנופיות שונות ונתון לביזה בידי שודדי עתיקות. דו"ח רשמי טוען כי השודדים מתמקדים בארמון המלוכה, בבית המרחץ ובמקדשי האלים: דגון ועשתרת.

גלריית תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מארי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Margueron, Jean-Claude (1992). "The 1979–1982 Excavations at Mari: New Perspectives and Results". In Young, Gordon Douglas. Mari in Retrospect: Fifty Years of Mari and Mari Studies. Eisenbrauns. ISBN 978-0-931464-28-7.
  2. ^ Fleming, Daniel E. (2004). "Prophets and Temple Personnel in the Mari Archives". In Grabbe, Lester L.; Bellis, Alice Ogden. The Priests in the Prophets: The Portrayal of Priests, Prophets, and Other Religious Specialists in the Latter Prophets. T&T Clark International. ISBN 978-0-567-40187-8.
  3. ^ משה ענברמכתב משנת 1777 לפני הספירה, באתר הארץ, 16 באוגוסט 2013
  4. ^ משה ענבר, נבואות, בריתות ושבטים בתעודות מארי , מוסד ביאליק, 2007
  5. ^ 5.0 5.1 Moshe Anbar, "To Put One's Neck under the Yoke", in Essays on Ancient Israel in Its Near Eastern Contexts, A Trtibute to Nadav Naaman, Eisenbrauns, Winona Lake, Indiana, 2006,
  6. ^ (A.3618.R.19'-31' D. Charpin, "Hammu-rabi de Babylone et Mari: Nouvelle Sources, nouvelles Perspectives", in J. Renger [ed.], Babylon: Focus mesopotamischer Geschichte, Wiege frueher Gelehrsamkeit, Mythos in der Moderne, Colloquien der Deutschen Orient-Gesellschaft 2, Saarbruecken, 1999, p. 122, ll. 19'-31).
  7. ^ רן שפירא, חופרים וחופרים - ואין מבקרים, באתר הארץ, 2 בספטמבר 2007
  8. ^ אברהם מלמט, חצור ומארי (מצב הנתונים בשנת 2002)
  9. ^ ביקורת: שמואל אחיטוב, ‏הרהורים על תקופות הראשית של עם ישראל, קתדרה 70, ינואר 1994, עמ' 197-193