חג (שיר)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חג
שיר
יצא לאור 1931 עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה זמר עברי
שפה עברית
כתיבה רחל המשוררת
לחן יהודה אנגל
פנחס גולדמן
דוד זהבי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
רחל בלובשטיין-סלע

חג הוא שירה של המשוררת רחל. התחבר בשבט תרצ"א 1931.

השיר נעשה אהוב ביישוב היהודי בארץ ישראל, הולחן על ידי יהודה אנגל,[1] על ידי פנחס גולדמן,[2] ועל ידי דוד זהבי.[3] נהגו לשיר אותו ביחיד או בצוותא באירועים חגיגיים.

נושא השיר הוא עמל היצירה השירית, המניעים להקמתה ולו בייסורים, המושווים לחרישה וזריעה, והבשלתה לתועלת בני האדם, בקציר בחג השבועות. מאז פרסומו, מעט לאחר חיבורו, צורף השיר אל מסכתות, סדרי פסח,[4] הקראות שירה בציבור.

מילות השיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

נִיבִים דּוֹבְרִים אֵלַי: זִרְעִינוּ
בְּמַעֲנִית לֵבָב;
וְיוֹם יַגִּיעַ וְהָיִינוּ
לְשִׁבֳּלֵי זָהָב.
 

וְיֶלֶד רַךְ יָבוֹא אֵלַיִךְ
פִּרְחֵי דָגָן לָבֹר,
וְהֵלֶךְ דַּל בִּמְלִילוֹתַיִךְ
רַעֲבוֹנוֹ יִשְׁבֹּר
 

חֲרֹשׁ, חוֹרֵש, וּזְרַע, זוֹרֵעַ,
בְּמַעֲנִית הַלֵּב,
וּבוֹאוּ, בּוֹאוּ, זָר וָרֵעַ,
לְחַג קָצִיר קָרֵב.
 

תכנים ואמירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

"חג" הוא שיר ארספואטי בסגנון מחורז. המשוררת, הדוברת בגוף ראשון יחיד, מספרת על חוויתה כיוצרת. בשיר גלומות שאלה ותשובה, מדוע תכתב היצירה? ומה היא תועלתה? באשר היא כרוכה בצער ואף עינוי פנימי: „בְּמַעֲנִית לֵבָב”, שאותם ביטאה המשוררת בשיריה האחרים („צריחות שצרחתי נואשת, כואבת”). בדומה לשיריה האחרים ולתפיסת עולמה, המשילה רחל את היצירה הספרותית שלה, לעבודת כפיים של החקלאי. המשלה זו נעשית בשני מעגלי חוויה וקיום. האחד, מעגל האני: החקלאות הייתה משאת נפשה, אולם נלקחה ממנה כאשר חלתה בשחפת, ונאלצה לעזוב את דגניה א', ולעבור להתגורר בתל אביב. והשנייה, מעגל החברה: על פי תפיסתו של א"ד גורדון, מנהיג בתנועת העבודה בארץ ישראל, אשר חי בדגניה ושעמו התכתבה, עבודת הכפיים ובמיוחד עבודת האדמה היא החשובה והעיקרית.

בבית הראשון, מדמה המשוררת את המילים והביטויים - „נִיבִים” - המעוררים אותה להצמיח מהן יצירה חדשה, לזרעים קטנים אשר מוטמנים בקרקע בסתיו; ואשר יצמחו, בלשון הפואטית: „לְשִׁבֳּלֵי זָהָב” - לגבעולים גבוהים הנושאים גרעינים רבים, צהובים, בצמח החיטה ודגנים אחרים, שמהם מכינים דברי מאפה מזינים ומשביעים. הדימויים החקלאיים: החרישה והזריעה, במאמץ וללא וודאות, הם מטאפורה לעצם השאלה: מדוע תכתב היצירה?; ומאידך, בדימוי החקלאי תשובה ראשונה עקרונית וערכית, הניתנת להתפרש כך בהקשר הרעיוני ההיסטורי של שירת רחל ותקופתה, לסבל ולהקרבה הנלווים אל מעשה היצירה.

בבית השני, האני השרה מתארת תשובה מלאה לשאלת סבל היצירה, ומתנבאת שבעתיד, יהיו זרעי-המילים שהפכו לשירים-שיבולים - פורחים בידיו של ילד - ובכך מתקיימת הקבלה בין פריחת השיבולת לבין הילדות; ונקצרים בידיהם של הבוגרים העוברים ושבים בתחילת הקיץ - ב„חַג קָצִיר”, חג השבועות - והתוכן והיופי שבהם הוא כמזון רוחני בפיהם - ובכך מתקיימת הקבלה פואטית נוספת בין בשלות השיבולים לבגרות.

בבית השלישי, המשוררת מפיקה מסקנה כוללת מיצירתה, יצירת הרוח, באשר לפעולות הנכונה של האדם בעולם: עליו לעמול, לזרוע ולחרוש, הגם שיחווה את המאמץ הקשה, הסבל ואי הוודאות, וההקרבה, למען השביע רעבונם של האחרים, קרובים או רחוקים: „זָר וָרֵעַ”. היא קובעת בכך כלל נוסף במערך המניעים ומאוויים בתהליך היצירה - העמל בה והענקתה לכלל אינה תלויה ביחסיה עם הנהנים, העתידיים והצפויים, של יצירתה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ויקיטקסט חג, באתר ויקיטקסט
  • הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

    1. ^ ראו: חג, באתר זמרשת.
    2. ^ ראו: חג, באתר זמרשת.
    3. ^ ראו: חג, באתר זמרשת.
    4. ^ ראו: אמנון שמוש, כשהסדר בקיבוץ היה סדר, באתר mynet.